בבא בתרא קיט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לעולם בתי אבות קא חשיב והא קא משמע לן דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה אלמא א"י מוחזקת היא אמר מר והבנים נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהן והתניא בזכות עצמן לא קשיא הא כמאן דאמר ליוצאי מצרים הא כמאן דאמר לבאי הארץ ואיבעית אימא הא והא לבאי הארץ ולא קשיא הא דהוה בן עשרים הא דלא הוה בן עשרים:
ושהיה בכור נוטל שני חלקים:
ואמאי? ראוי הוא - אואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק! אמר רב יהודה אמר שמואל: ביתדות אהלים. מתיב רבה: רבי יהודה אומר: בנות צלפחד נטלו ד' חלקים, שנאמר (יהושע יז, ה) "ויפלו חבלי מנשה עשרה" אלא אמר רבה: ארץ ישראל מוחזקת היא. מיתיבי: "אמר רבי חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר 'יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר (שמות לא, יד) "מחלליה מות יומת" אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך
רשב"ם
[עריכה]לעולם בתי אבות קא חשיב - ולא טפלים חוץ מבנות צלפחד דקחשיב ד' חלקים שלהן ואשמועינן דדרשינן האי קרא דנתן תתן דמיניה נפקא לן ד' חלקים על ידי שאנו דורשין והעברת זו חלק בכורה אלמא אשמועינן דא"י מוחזקת היא להן מיציאת מצרים ואף על פי שעדיין לא נכנסו בה:
הא - דקתני בזכות אבי אביהן אבל לא בזכות עצמן:
כמאן דאמר ליוצאי מצרים - נתחלקה הארץ ולא לבאי הארץ:
הא - דקתני בזכות עצמן כמ"ד לבאי הארץ וכגון דהוו בני כ' כשנכנסו לארץ:
הא והא לבאי הארץ - דאע"ג דרישא דההיא ברייתא דלעיל ליכא לאוקומה אלא למאן דאמר ליוצאי מצרים דקתני מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם איכא למימר מסקנא דר' שמעון בן אלעזר היא דאית ליה ליוצאי מצרים ולבאי הארץ:
הא - דקתני בזכות עצמן דהוו בני עשרים כשבאו לארץ:
הא - דקתני בזכות אבי אביהן:
דלא הוו בני עשרים - כשבאו לארץ ובבני בני המתלוננים קמיירי שמתו להן אביהן שהיו בני המתלוננים ממש במדבר והם נשארו טפלים ולא נטלו לעצמן שעדיין לא הגיעו לכ' ובזכות אביהן ממש בני המתלוננים אין להם ליטול שהן ממצרים לא יצאו ולארץ לא באו אלא בזכות אבי אבי אביהן דהיינו אבות המרגלים שיצאו ממצרים וכיון דהך ברייתא כרבי שמעון בן אלעזר מוקמינא לה דאית ליה תרתי נמצאו אלו בני בניהן יורשין אותן כבנות צלפחד שירשו בנכסי חפר זקנם ואע"ג דחשיבי כטפלים דעלמא דלענין ירושת אביהן שהיו מיוצאי מצרים לא בעינן בני כ' בכניסתן לארץ וחזרה ליכא למימר דהא רבי שמעון בן אלעזר לית ליה חזרה דמהיכא תיתי הא משמע ליה קראי תרוייהו לגופייהו ואפילו אם תמצי לומר דהא סיפא לאו ר' שמעון היא איכא לאוקומה דנטלו בזכות אבי אביהן ע"י חזרה כגון שהיו להם למתלוננים אחים שלא היו בני כ' בשעת הגזירה ולא מתו במדבר דהא לא נגזרה גזירה על פחות מבן כ' וכשנטלו חלקם בארץ החזירו אצל (אבי) אביהן מה עשו האבות חזרו והורישו נכסיהן לכל יוצאי יריכן בין לאחי המתלוננים בין לבני בני המתלוננים דכולן יוצאי חלציהן היו וחולקים אחי המתלוננים עם בני נכדיהן בשוה דאע"ג דטפלים לא שקלי באנפי נפשייהו ירושת אבות מיהא קשקלי כדאמר בבנות צלפחד דהוו להו כטפלים שאין להן חלק לעצמן וחלקו עם אחי אביהן בנכסי חפר והבנים דקתני היינו בני הבנים דבן בנו של אדם קרוי בנו כדאמרינן לקמן במי שמת (דף קמג:) ואבי אבי אביהן קרי ליה אבי אביהן דבבני המתלוננים עצמן ליכא למימר דלא הוו בני עשרים דקיימא לן בשנה שניה שלח משה מרגלים ותניא בסדר עולם אחר ביאת מרגלים היתה בליעתו של קרח ובו ביום נשרפו המתלוננים נמצאו שבניהן כשבאו לארץ הוו בני ל"ח שנה שכן עמדו ישראל במדבר אחרי כן:
(ת'. ולפי האי לישנא בתרא לית להאי תנא דברייתא דלעיל דיהושע וכלב נטלו כלל חלק בשביל מרגלים והאי קרא דחיו מן האנשים לא דריש ליה אלא כפשטיה. ת'): ראויה היה - לחפר ולצלפחד משמתו במדבר אבל לא הוחזקו בה מעולם שהרי לא באו לארץ:
ואין הבכור נוטל בראוי - לקמן בפרקין (דף קכד:):
ביתדות אהלים - כלומר במטלטלין שהיה להם במדבר כגון יתדות שתוקעין בהן אהליהם ושאר מטלטלין שהן מוחזקין בהן ולהכי נקט יתדות אהלים דודאי לכולן היו אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל אבל בנחלת ארץ ישראל לא נטל חלק בכורה וכל שלשה חלקים דמתניתין בין במקרקעי בין במטלטלי מיירי לבד מחלק בכורה דמיירי במטלטלי:
חבלי מנשה - היינו קרקע שחולקין בחבל וחלק בכורה מאלו ארבע חבלים היה:
מוחזקת היא - ליוצאי מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה:
יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן - כמו בן שהרי דינין נצטוו במרה כדאמרינן בסנהדרין (דף נו.) וכדכתיב שם שם לו חק ומשפט ומעשה דבנות צלפחד בערבות מואב בסוף המ' שנה ועוד דאיכא למילף מפרשת יבמין שהבת כבן כדכתיב ומת אחד מהם ובן אין לו עיין עליו דהא בנות צלפחד משם למדו כדלקמן אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו:
וראויה היתה וכו' - ולא תאמר אם לא דברו בנות צלפחד ולא נתחייב מקושש היו שתי פרשיות הללו חסרין מן התורה והכי נמי איכא למימר שהרבה מצות חסרים מן התורה לפי שלא אירעו המעשים:
שמקושש במיתה - ואף על גב דכתיב כי לא פורש מה יעשה לו היינו שלא היה יודע אם בסקילה חמורה אם בחנק הקל כדמפרש ואזיל:
תוספות
[עריכה]ובזכות אבי אמותיהן. וכגון שלאבי אמותיהן לא היו בנים כי אם בנות דאם לא כן היו בנים יורשין וא"ת ומי החזיר להן וי"ל כגון שהיו אחים לאבי אמותיהן שהיו להם בנים והחזירום בנים לאבותיהם וחלקו בשוה:
הא דהוו בני עשרים כו'. בבניהם אי אתה מוצא שלא היו בני עשרים כמו שפירש בקונטרס דבליעת קרח נמי היתה מיד אחר המרגלים כמו שהביא מסדר עולם דקתני אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קרח ואם לא שסמוך היה מאי קא משמע לן וכן משמע נמי מדאמרי הן גוענו כולנו אבדנו (במדבר יז) ומתרגם הא מיננא קטלית חרבא הא מיננא בליעת ארעא הא מיננא מתו במותנא ששלשה מעשים הללו היו רצופין מדמדכרי להו אהדדי וקטלת חרבא היינו מעשה מרגלים כדכתיב (שם יד) ויכום ויכתום וגו' ואין להקשות אמאי הוצרך לומר בזכות אבי אביהן לימא בזכות אביהן ממש דהיינו בני מרגלים ובני המתלוננים עצמן דהאי תנא אתא לאשמועינן דאפילו אותן שלא נטלו מחמת עצמן שלא היו בני כ' כשבאו לארץ ולא נטלו נמי בזכות אבותיהן ממש כגון שמתו במדבר ולא נטלו נמי ע"י חזרה שלא נולדו להן שום בן שהיה בן עשרים אפילו הכי נטלו בזכות אבי אביהן אע"פ שבא להן מחמת מרגלים ומתלוננים וא"ת אמאי לא קאמר הא והא ליוצאי מצרים והא כשהיו אביהן ממש בני מרגלים ומתלוננים בני עשרים כשיצאו ממצרים דהיינו מחמת עצמן שלא בא להן מכח מרגלים ומתלוננים והא דקאמר בזכות אבי אביהן שלא היו אבותיהן בני עשרים ביציאת מצרים ובשלמא אי הוה אמר דבניהן ממש של מרגלים ושל מתלוננים עצמן מיירי הכא שבאו לארץ הוה אתי שפיר דלא הוה מצי למימר הא והא ליוצאי מצרים והא והא דהוו בני עשרים כשיצאו דאם כן איך באו לארץ דבני עשרים כולן מתו במדבר ויש לומר דהשתא נמי דאיירי בבני בניהם לא מצי לשנויי הכי דמשמע נמי דבאי הארץ נטלו בזכות עצמן ולא שאבותיהן נחלו והורישו להן: מתיב רבה רבי יהודה אומר בנות צלפחד נטלו ארבעה חלקים שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. וקרא ע"כ לא איירי ביתדות ואהלים אלא בחלוקה וליכא למימר דלמא תלתא אחי דאבא הוו להו דאז לא הוו בהו שום חדוש דהא חלק בכורה לא נטלו וא"כ לא הוה ליה לקרא לאחשובינהו אלא דבתי אבות גרידא כדפריך רב פפא לעיל אי טפלים קא חשיב טובא הוו:
יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות הן. אע"פ שלא נאמרה פרשת נחלה יודע היה משה מטעם דלקמן אם כבן אנו נירש אם כבת תתייבם אמנו:
שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה נהרג. ואם תאמר למה היה מסתפק היה לו לדונו בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק ויש לומר דמסברא היה נראה לו שנדון בסקילה כעובד ע"ז דבכל דוכתא (חולין ה.) אמר דדומה שבת לע"ז דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד ע"ז וצריך לומר דסבר כרבנן ולא כר"י דאי כר' יהודה דאמר באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פ:) עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג דלדידיה אמר התם דהוראת שעה היתה (דאם) כן לא ידע משה שדינו במיתה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]כט א מיי' פ"ג מהל' נחלות הלכה א', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ח סעיף ג':
ראשונים נוספים
למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה. נטלו בזכות אביהן:
הא דהוו בר עשרים כשבאו לארץ נטלו בשביל עצמן. אבל אי לא הוו עשרים דאכתי טפלים נינהו נטלו בזכות אביהן בתורת נחלה:
ביתדות אהלים. שהיה מוחזק בידן מטלטלין שהיו רוצין לקבען לארץ מהן נטלו שני חלקים ולא בגופה של קרקע מפני שראויה היא:
ויפלו חבלי מנשה עשרה. דמשמע דבארץ גופה נטלו חלק בכורה:
ומאי קמיבעיא ליה למשה. אם נוטלות חלק בכורה אם לאו הואיל דמוחזק הוא הרי ידע דודאי נוטלות והא לא אצטריך וקשיא לרבא דאמר ארץ ישראל מוחזקת היא. ומשני לעולם מוחזקת היא ודקא קשיא לך מאי קא מיבעיא ליה. היא גופה קא מיבעיא ליה אי מוחזקת היא כי היכי דנוטלות חלק בכורה אי לאו וכהאי גוונא דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' דאמר להו ליוצאי מצרים ומשום הכי מספקא ליה האי דקאמר הכי משמע ירושה היא לכם מאבותיכם ממש ולא לבניכם ותטלו חלק בכורה (ולא לבניכם) או דלמא הכי קאמר מורשה משמע אתם מורישין אותה לבניכם דנוטלין בה פי שנים אבל אתם אין יורשין אותה משום דבמדבר יפלו פגריכם משום דמספקא ליה אי אמרי' הכי אי הכי קא (מיבעיא) [פשטו] לי' ב"ד של מעלה תרוייהו ירושה היא לכם מאבותיכם ותטלו בה פי שנים דכבר מוחזקת היא לכם מאבותיכם אבל מורישין אתם אותה לבניכם ואין אתם יורשין אותה. והיינו דקאמר בהאי לישנא מורשה כלומר להוריש ולא לירש:
ויודע היה משה רבינו שמקושש במיתה אלא שאינו יודע באי זו מיתה הוא מת. פי' לפי שלא נתפרש לו אנא יומת סתם ואי קשיא לך דהא כל מיתה האמורה בתורה התם אינה אלא חנק. איכא למימר יודע היה משה רבינו דחמי' שבת דאיתקש לע"ז.
וא"ת היאך חייבוהו בלא התראה, ההיא הא איתמר בסנהדרין (ע"ח ב') שהתרו בו סתם ולמ"ד עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא מת הוראת שעה היה ומנדף לדברי הכל הוראת שעה היא.
הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים: לאו דוקא, אלא לומר במטלטלין. ופירש ר"ש ז"ל, דלהכי נקט יתדות אהלים משום דלכולם היו יתדות אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל. ור"ח ז"ל פירש דאגב גררא קא משמע לן דיתדות אהלים כמטלטלים דמו, דלא תימא כיון דמחוברין בקרקע כקרקעי דמי. ולא ידעתי מאין שמענו זה, דאם תמצא לומר דכקרקע דמו, גם הם היו נוטלות חלק בכורה בהם, שהרי מוחזקים הן. ומסתברא שהיה יכול לתרץ דתלתא אחי דאבא הוו ליה ובקרקע ממש נטלו, ותו לא תקשי ליה מהא דרבי חידקא, אלא תלתא אחי דאבא ליכא דוכתא למדרשינהו, דתרי הוא דדרשי מנתון תתן ולא תלתא. ותו דאם כן תהדר קושיין לדוכתא מאי קא חשיב אי טפלים קא חשיב טובא איכא, כדאקשינן לעיל. כנ"ל.
יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה אלא שאינו יודע באי זו מיתה: ואם תאמר והלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא בחנק. יש לפרש דיודע היה דשבת חמורה דאיתקש לע"ז, וכע"ז היא שכל המודה בה כאלו כופר בכל התורה, ולפיכך נסתפק לו אם נדון בסקילה כע"ז. ואם תאמר אם כן איך נתחייב מיתה והא בעי התראה. י"ל שהתרו בו במיתה סתם, וכדאיתא בפרק הנשרפין (סנהדרין פ', ב). ולמאן דאמר במיתה האמורה בו הוראת שעה היתה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(יג) הא כמ"ד ליוצאי מצרים הא כמ"ד לבאי הארץ פי' הא כמ"ד ליוצאי מצרים דוקא ולא לבאי הארץ דהיינו ר' יאשי' והא כמ"ד אף לבאי הארץ דהיינו רשב"א דלאו למ"ד לבאי הארץ דוקא דהיינו ר' יונתן ליכא לאוקמה דמרגלים אין להם חלק שיטלו יהושע וכלב חלקן ולא כל [דור] המדבר שהיו יוצאי מצרים ובחזרה לא מצית לאוקומי שהן בני המרגלים יטלו חלק בעבורם שהן באי הארץ ויחזירו למרגלים כדי להשוות החלקים יבואו יהושע וכלב ויטלו חלקם זה אין לומר דא"כ נמצא שהן יורשין בני המרגלים ובני המרגלי' ישארו ריקם הילכך לא מתוקמא אליבי' כלל:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
ואסיקנא לעולם בתי אבות קא חשיב והא קמ"ל בנות צלפחד נטלו חלק בכורה אלמא ארץ ישראל מוחזקת היא. כלומר בדין הוא דלא ליחשוב אלא שיתא, והאי דקא חשיב להו לחולקיה דבנות צלפחד לחודיהו מכלל שאר טפלים דכולהו בתי אבות, לאשמועינן דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה מחמת אביהם מחלק חפר אבי אביהם בארץ ישראל, לאשמועינן דא"י מוחזקת היא. דהא הכא דחפר לאו מבאי הארץ הוה, שהרי נגזרה גזירה על אותו הדור, ואע"ג דמית חפר מקמי דלמטיה חולקיה לידיה זכה ליה צלפחד בריה ובנתיה דאתו מחמתיה בחלק בכורה, ולא אמרינן ראוי הוה לגבי חפר, אלא ארץ ישראל מוחזקת היא וכמאן דזכה ליה חפר בחולקיה מחיים דמי, ואית ליה לצלפחד למשקל חלק בכורה בגויה, וכיון דמית צלפחד שקלי ליה בנתיה לחולקיה, דמחמת צלפחד אבוהון קאתיאן ולא מחמת חפר אבוה דאבוהון:
נה. והבנים נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם והא תניא בזכות עצמן לא קשיא הא כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כיון דאבותיהם לא היה להם חלק בארץ שהרי נגזרה עליהם גזירה לפי שהוציאו דבה או שהיה מכלל מתלוננים ועדת קרח, נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם שהיו מיוצאי מצרים, הא כמ"ד לבאי הארץ נטלו בזכות עצמן. ואיבעי תימא הא והא כמ"ד לבאי הארץ הא דהוה הבן בן עשרים הא דלא הוה בן עשרים. אי (הוו) [הוה] בן עשרים בביאת הארץ נטל אף בזכות עצמו, ואי לא הוה בן עשרים נטל בחזרה בנכסי אבי אביו ובנכסי אבי אמו, דהא הנך דהוו בן עשרים דשקלי מחמת עצמן אהדרונהו לכולהו חולקי דמטו להו לגבי אבות אבותיהם והדרי כולהו בנים וירתי מיניהו, כל חד וחד לפום זכותיה בירושה, כגון דהיו נכסים אלו של אבותיהם מתחלה דירתי להו יורשין דידהו ואפי' בן יום אחד:
נו. הרי אמרו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כבמוחזק. קא ס"ד כיון דהאי חולקא דחפר בא"י לא מטא לידיה מחיים ראוי הוא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. א"ר יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים. כלומר כי שקול חלק בכורה לאו בארץ ישראל הוא דשקול, אלא במטלטלי דהוו ליה לחפר הוא דשקול.
מתיב רבה ר' (חידקא) [יהודה] אומר ארבעה חלקים נטלו שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. תלתא דמתני', ואידך דקסבר חד אחא דאבא הוה להו, ואם תמצא לומר דס"ל לר' חידקא דלבאי הארץ נתחלקה הארץ, קסבר תרי אחי דאבא הוו להו ומיתו כדאמרן, ותרי חולקי דצלפחד בנכסי חפר, הא ארבעה. וש"מ דהאי חלק בכורה דשקול בנות צלפחד בא"י הוה דהא מכלל מנינא דעשרה חבלי מנשה הוה וקרא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה בחלוקת ארץ ישראל כתיב.
אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא. דאע"ג דלא מטא חולקיה דחפר לידיה מחיים כמאן דמטא לידיה מחיים דמי. וטעמא דמילתא, דכי איכא לפלוגי גבי ראוי ומוחזק בין היכא דמטא ההוא מדעם לידא דמיתנא מחיים ובין היכא דלא מטא לידיה מחיים, במידי דהוה איפשר ליה לההוא דקאי ההוא מידעם ב (י) רושתיה לאברוחיה מיניה להאי מיתנא, דלא לירתו יורשין מיניה בתריה, כגון יעקב שמת יצחק אביו בחיי אברהם אבי אביו, ואח"כ מת אבי אביו, שאין יעקב נוטל פי שנים בנכסי אברהם, דהוו להו ראוי לגבי יצחק, דאי בעי אברהם יהיב להו לכולהו נכסיה לאיניש מעלמא ולא הוה ירית מיניהו לא יצחק ולא יעקב ולא מידי. אבל הכא בא"י, כיון דיהבה קב"ה לזרע אברהם יצחק ויעקב, תו לא הדר ביה, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כג,יט), ונהי דדרי דהוו מרגזי קמיה גזר עלייהו דלא ליתבה נהלייהו, מיהו כיון דלא סגיא דלא יהיב לה לזרעא דידהו, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא זכו בה אבות, הוה כמאן דאקני ליה לאיניש קרקע מהיום ולאחר זמן פלוני, א"נ מהיום ולכשיהיו כך וכך ומת מקבל המתנה בתוך הזמן, דלכי מטי זימניה איגלאי מילתא למפרע דמההיא שעתא דאקני ליה קנייה מקבל מתנה לההוא קרקע ושקיל ביה בכור פי שנים.
תדע נמי דהא בין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, עיקר זכותא ליוצאי מצרים הואי, למ"ד ליוצאי מצרים כדאית להו, למ"ד לבאי הארץ נמי כיון דבעי אהדורי ליוצאי מצרים והדר ירתי מיניהו, עיקר זכותא ליוצאי מצרים היא. וש"מ דכל מידי דהוי מוחזק לגבי המת לאורותיה ליורשין דידיה ולא יכיל איניש לאברוחיה מיניהו, אע"ג דלא מטא ההוא מידעם לידא דמיתנא מחיים שקיל ביה בכור דידיה פי שנים.
ולא תימא ה"מ היכא דמטא ההוא מידעם לידא דבכור מחיים, אלא אע"ג דלא מטא לידא דבנו בכור מחיים, ושבק ההוא בכור בן או בת או שאר יורשין, ירתי ליה לחלק בכורה דידיה. דהא הכא דהאי חלק בכורה דצלפחד בנכסי חפר בארץ ישראל לא מטא לידא דחפר ולא לידא דצלפחד מחיים, וקא שקלי בנות צלפחד חלק בכורה מחמת צלפחד בנכסי חפר. ולא תימא ה"מ היכא דמית סבא בחיי בריה בוכרא, אלא אפילו היכא דמית בוכרא בחיי אבוה ובתר הכי מית אבוה, שקלי בניה או בנתיה דבוכרא חלק בנכסי סבא. דהא הכא דמת צלפחד בחיי חפר ואח"כ מת חפר, כדמברר מסוגיא דגמרא לקמן, וקא ירתן בנתיה דצלפחד חלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר.
ולא תימא ה"מ בא"י ומאי דדמי לה דא"י מוחזקת היא, ומההוא טעמא דהויא מוחזקת לגבי חפר בנכסי גלעד הויא נמי מוחזקת לגבי צלפחד בנכסי חפר אביו, דהא לא הוה יכיל איניש לאפקועה לירושה דחד מינייהו מיניה, אלא אפילו בשאר נכסים, כגון צלפחד בכור שמת בחיי חפר אביו ואח"כ מת אביו, שקלי בניה או בנתיה חלק בכורה בנכסי חפר אבוה דאבוהון, דאינהו במקום אבוהון קיימי. וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים, דהא מוחזקין הוו לגבי חפר אבוה דאבוהון, אינהו נמי במקום צלפחד אבוהון קיימי. ואע"ג דלגבי אבוהון לאו מוחזקין הוו לא איכפת לן בהכי, דהאי בכורה לאו למשקלה מחמת נפשייהו בנכסי אבוהון קאתו, כי היכי דליחזי אי הוו הני נכסי ראויין לאבוהון או מוחזקין, אלא למשקל חולקא דהוה חזי לצלפחד אבוהון בנכסי חפר אבוה, וכיון דאלו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים בנכסי חפר דהא מוחזקין הוו לגבי חפר כגון מידי דמטא לידיה דחפר מחיים, השתא דליתיה לצלפחד נמי ירתי לה בנתיה לההיא זכותא דידיה, דלגביהי דידהי חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, דלא מחמת נפשיהי קאתין אלא מחמת אבוהון קא אתיאן, וכי היכי דירתי ליה לחלק פשוט דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה (הם) הכי נמי ירתן חלק בכורה דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה. דליכא לפלוגיה בבכור בין ראוי למוחזק (אבל) [אלא] באבוה דבכור גופיה דקא משתקלא בכורה מנכסיה, דאי הוו הנך נכסי מוחזקין לגביה שקיל בהו בכור פי שנים, בין דהוו מוחזקין לבכור בין דהוו ראויין. דכי כתיב בכל אשר ימצא דממעטינן מיניה ראוי, לאו גבי בכור דשקיל חלק בכורה כתיב אלא גביה אבוה דמשתקלא חלק בכורה מנכסיה כתיב. דכל היכא דהוי מוחזק לגביה דידיה, אע"ג דלגבי בכור לא הוי מוחזק ירתי ליה יורשין דידיה, דלגבי יורשי הבכור חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, וקי"ל דבן נוטל בראוי כבמוחזק, ואי לא הוו מוחזקין לאבוה דבוכרא לא שקיל בהו בכור פי שנים וא"צ לומר מאן דאתי מחמתיה.
אבל ודאי אילו הוה אית ליה לצלפחד ברא בוכרא דבעי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד, לא הוה שקיל אלא ממה דזכא ביה צלפחד מחיים, אבל בנכסים שהניח חפר לאחר מיתת צלפחד לא הוה שקיל ולא מידי דהוה ליה ראוי לגבי צלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. וגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) כיצד הבן נוטל כראוי כבמוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. אם היה אביו בכור נוטל פי שנים הראוי לאביו בנכסי אבי אביו. וגרסינן נמי התם נאמר משפט לענין פשוטה ונאמר משפט לענין בכורה, מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטותו, אף משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו כלומר בנכסי אבי אביו. וכן הלכתא:
נז. מיתיבי א"ר חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא וכך אמר ר' שמעון השקמוני יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. כלומר אם נוטלות חלק בכורה הראויה לצלפחד אביהן בנכסי חפר אביו ואם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות שתכתב ע"י משה רבינו. כלומר קודם שיבוא הדבר לידי מעשה, כמו שנתנה כל התורה כולה על ידו, אלא שזכו בנות צלפחד לכתבה על ידן.
אמר מר והבנים נטלו בזכות אבי אביהם והא תניא בזכות עצמן הא כמאן דאמר ליוצאי מצרים כו'. הא דתנא בזכות אבי אביהם כמאן דאמר ליוצאי מצרים דבזכות עצמן אינם נוטלין כיון שלא היו בני עשרים ביציאתם ממצרים אבל בני עשרים שיצאו ממצרים מתו במדבר וחלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים הרי הפסידו שלא היה לו חלק בארץ אבל נטלו חלק אבי אביהם ואבי אמותיהם שהוו מיוצאי מצרים והא דתניא והבנים נטלו בזכות עצמן כמאן דאמר לבאי הארץ כלומר אף לבאי הארץ והיינו כרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ וכל ישראל נטלו בזכות עצמן שהיו מבאי הארץ ובזכות אביהם שהיו מיוצאי מצרים כדתניא לעיל מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן אבל בני מתלוננים לא נטלו בזכות אבי אביהם לפי שלא היה להם אבי האב שיצא ממצרים ולא נטלו אלא בזכות עצמן בלבד והוא הדין שבזכות אבי אביהם נטלו אם היה להם אבי האב שיצא ממצרים אלא עדיפא ליה לתנא למתני שבזכות עצמם היו נוטלין שאין לך מי שאינו נוטל בזכות עצמו מכל מי שבא לארץ בן עשרים ולא בא אלא למעט שלא נטלו בזכות אביהם כשאר ישראל. וכן מצאתיה בתוספתא הא דתניא בזכות עצמן רבי שמעון בן אלעזר קתני לה דתניא התם וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים כו' חלק המתלוננים ועדתו של קרח נפל לאמצע והבנים נטלו לעצמן ואף על פי ששנינו בברייתא דלעיל והבנים נטלו בזכות אבי אביהם אחר דברי הרב רבי שמעון בן אלעזר סיפא אתיא לרבי יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ולאידך לישנא דמוקמינן לה בדלא הוו בני עשרים אתיא כרבי שמעון בן אלעזר. מיהו מסתברא כיון דלא אצטריך תלמודא לפרושי הא כמאן דאמר לאלה ולאלה נתחלקה וקאמר הא כמאן דאמר לבאי הארץ סתם משמע דלרבי יונתן נמי איכא לאוקמי שפיר הא דקתני בזכות עצמן ותדע דבכולה שמעתין הזכירו סתם למאן דאמר לבאי הארץ על האומר לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים. וכי תימא כיון דלרבי יונתן לא נתחלקה הארץ אלא לבאי הארץ בלבד מה בין המתלוננים לשאר ישראל הלא כולם לא היו נוטלים אלא בזכות עצמם. יש לומר דהכי קאמר הבנים לא היו מחזירים על אביהם המתלוננים שהפסידו חלקם אלא נוטלים היו בזכות עצמן ונפקא מינה במה שלא נטלו המתלוננים חלק בארץ שלא היו יכולים להוריש לבניהם הטפלים על ידי חזרה שיחזרו להם בניהם הגדולים. ועוד יש לומר הבנים נטלו בזכות עצמן אף על פי ששאר ישראל פעמים היו נוטלים יותר מזכות עצמן כגון שהיה לראובן שני בנים באי הארץ ולשמעון בן אחד והחזירו אצל ראובן ושמעון וחלקו בשוה ונמצא בנו של שמעון נוטל יותר מזכות עצמו אבל בני המתלוננים לא היו נוטלים אלא בזכות עצמם. ולפי דברי רש"י ז"ל שאין מחזירין בני שני אחין אצל אביהם לפי שלא יחלקו שני אחים בשוה אלא יחזור ויורש כל אחד לבניו מה שהחזיר לו ולא מהניא חזרה ולא מידי מכל מקום שאר ישראל פעמים שהיו נוטלין יותר מזכות עצמן בחזרה שהיו מחזירים בני שני האחים אצל אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים אבל כשהיה אבי אביהם מן המתלוננים לא היו מחזירים לו ולא נוטלים אלא בזכות עצמם ומאי והבנים בם בניהם כמו שאתה זקוק לפרש לשון שני כדבעינן למכתב. אי נמי אפילו תימא בני המתלוננים עצמם קאמר לפי ששאר ישראל פעמים שהיו נוטלים יותר מזכות עצמם בחזרה שמחזירים לאביהם כגון שהיה לראובן שני בנים חנוך ופלוא והיו לפלוא תשעה בנים מבאי הארץ וחנוך עצמו היה מבאי הארץ ונוטל חלק אחד ובני פלוא נטלו תשעה תלקים והחזירו בני פלוא אצל ראובן ונמצא חנוך נוטל חמשה חלקים והארבעה חלקים נטל בזכות אביו מה שאין כן בבני המתלוננים שלא היו נוטלים בזכות אביהם לפי שלא היו בני בניהם מחזירין אצלם שלא היה להם חלק בארץ. ואיבעית אימא הא והא לבאי הארץ הא דהוו בני עשרים הא דלא הוו בני עשרים הא דקתני בזכות אבי אביהם כגון דלא הוו בני עשרים בכניסתם לארץ והיו נוטלין בזכות אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים וכרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ והא דקתני והבנים נטלו היינו בני בניהם של מרגלים ובזכות אביהם היינו אבי אביהם דבני המתלוננים עצמם על כרחך בני עשרים היו כו' וכן כתב רשב"ם ז"ל והוא הדין דהוה מצי למיתני והבנים נטלו בזכות אביהם אם היה אביהם חי והיה בן עשרים בביאתן לארץ או אם היה בן עשרים ביציאתם ממצרים אלא כיון דאיירי תנא בדלא הוו בני עשרים ומהדר לאשכוחי דאף על פי שאינם נוטלים בזכות עצמם ובזכות מתלוננים נמי אין נוטלים בזכות אביהם של מתלוננים נוטלים הכי נמי איירי בשלא היה אביהם בן עשרים ללמדך דאף על פי שאין נוטלים בזכות עצמם ולא בזכות אביהם דהיינו נמי בזכות עצמם נוטלים הן בזכות עצמם של מתלוננים אף על פי שהמתלוננים לא היה להם חלק בארץ חלק דאבי אביהם קירתי ומשכחת לה נמי להא דקתני בזכות אבי אביהם לרבי יונתן דאמר לבאי הארץ בלבד נתחלקה ועל ידי חזרה שהיו מחזירים לאבי אביהם בניהם של מתלוננים שהיו מבאי הארץ והיו בני עשרים דאף על פי שאין מחזירים למתלוננים עצמם שלא היה להם חלק בארץ מחזירים היו לאביהם של מתלוננים. והא דקתני מתלוננים ועדת קרח לא היה חלק בארץ לרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נתחלקה פירושו שלא היה להם חלק בארץ על ידי חזרה שאם היו להם טפלים ובנים בני עשרים שבאו לארץ לא הוו בניהם הגדולים מחזירים להם כדי שיורישו את הגדולים והטפלים ונמצאו הטפלים נפסדים אלא אם כן היה להם אבי האב שהיה בן עשרים ליציאתו ממצרים שמחזירים לו. מיהו הא דקתני מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקן לא מתוקמא אלא או למאן דאמר ליוצאי מצרים או לרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה דלמאן דאמר לבאי הארץ ליכא לאוקמה כלל דהאיך נטלו יהושע וכלב חלקם של מרגלים והלא כיון שלא נכנסו המרגלים לארץ לא היה להם חלק בה אלא ודאי לא דריש רבי יונתן מאי חיו שחיו בחלקן אלא מאי חיו חיו ממש וכפשטיה דקרא. אין לפרש דעל ידי חזרה שהיו מחזירים בני המרגלים אצלם זכו יהושע וכלב בחלקן המוחזר אצלם דהא ודאי לא היו מחזירים אצלם אם לא לחזור ולהוריש כמו שאמרו בבני המתלוננים שהבנים נטלו בזכות עצמן למאן דאמר לבאי הארץ ולא היו מחזירים אצל המתלוננים להפקיע חלקן וכפירוש רשב"ם ז"ל. ויש לדחות דילמא שאני מרגלים דגזרת הכתוב הוא שיחיו יהושע וכלב בחלקם ועל ידי חזרה. תניא בתוספתא אחר שהזכירו שם דברי רבי יונתן ודברי רבי שמעון בן אלעזר המתלוננים והמרגלים ועדתו של קרח לא נטלו חלק בארץ אבל הבנים ירשו בזכות אבות אבותיהם ובזכות אבות אמותיהם. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים נטלו יהושע וכלב חלק המתלוננים ועדתו של קרח נפל לאמצע והבנים נטלו לעצמם. ובירושלמי הוזכרה הך מילתא דרבי שמעון בן אלעזר ובמקום והבנים נטלו לעצמן גרסינן התם והבנים נטלו בזכות אבות אבותיהם. ונראה דתרווייהו קאמר להו רבי שמעון בן אלעזר וכן משמע נמי מדקתני בתוספתא וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר אלמא רישא נמי רבי שמעון בן אלעזר קתני לה והא דהוו בני עשרים הא דלא הוו בני עשרים. והא דקתני רישא במרגלים שלא נטלו חלק בארץ היינו מאי דמפרש ותני בתר הכי דיהושע וכלב נטלו חלקן. הר"י ז"ל בעליות.
הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים לאו דוקא אלא כלומר במטלטלים. ופירש רש"י ז"ל דלהכי נקט יתדות אהלים משום דלכולם היו יתדות אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל. ורבינו חננאל ז"ל פירש ואגב גררא קמשמע לן דיתדות אהלים כמטלטלי דמו דלא תימא כיון דמחוברין בקרקע כקרקע דמי. ולא ידעתי מאין שמע זה דאם תמצא לומר דכקרקע דמו גם הם היו נוטלין חלק בכורה בהם שהרי מוחזקים הן. ומסתברא שהיה יכול לתרץ דתלתא אחי דאבא הוו להו ובקרקע ממש נטלו ותו לא תיקשי ליה מהא דרבי חדקא אלא דתלתא אחי דאבא ליכא דוכתא למדרשינהו ודתרי הוא דרשינן מנתון תתן ולא תלתא. ותו דאם כן תהדר קושיין לדוכתא מאי קא חשיב טובא איכא כדאקשי לעיל. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה