בבא בתרא מא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן אוהלכתא חיישינן:
מתני' בכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה שמכרת לי שנתת לי במתנה אביך מכרה לי אביך נתנה לי במתנה הרי זו חזקה גוהבא משום ירושה אינו צריך טענה:
גמ' פשיטא מהו דתימא האי גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא ושטרא הוה ליה ואירכס והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבנה לי האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך הלכך לימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך ואירכס כגון זה (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם הוא קמ"ל (ענ"ב סימן) רב ענן שקל בידקא בארעיה אזל הדר גודא בארעיה דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל הדר והא אחזיקי לי אמר ליה כמאן כר' יהודה ור' ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הלכתא כוותייהו א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי אמר ליה דמחילה בטעות היא את גופך אי הוה ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא הוה ידעת הוא נמי לא הוה ידע רב כהנא שקל בידקא בארעיה אזל הדר גודא בארעא דלא דידיה
רשב"ם
[עריכה]סתמא מאי - משום דתרי לישני אמר רב יוסף לעיל ואיכא בינייהו סתמא חד פסל וחד מכשר הלכך קבעי הכא אמאי סמכינן אי אמר להן סתמא כתובו ולא אמר להו תיתבו בשוקא ובברייתא ולא אמר להן נמי איטמרו מי הוי מתנתא טמירתא או לא ויש מפרשין דאמודעא קאי דאוקימנא דלא הויא מתנתא טמירתא מודעא לחבירתה אבל סתמא מי הויא מודעא ולא נהירא כלל דלההוא לישנא דאמרי' סתמא פסולה ודאי לא הויא מודעא דהיינו טמירתא:
לא חיישינן - דאינה טמירתא אלא כשרה:
חיישינן - לטמירתא ולא מגבינן בה ואי מגבינן לא מהדרינן עובדא והיינו דלא קאמר רב אשי דלא מגבינן אלא חיישינן דספק הוא והיכא דקיימא ארעא תיקום:
והלכתא חיישינן - דלא מגבינן בה והלכך צריך לכתוב בתוך השטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא ואע"ג דלא אמר אלא כתבוה לו סתם שטר מתנה כמו שתקנו חכמים קאמר:
מתני' כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה - בין בחזקת ג' שנים דקרקעות ובתים ואילנות בין בחזקת יום אחד כגון הנך דאמרינן לעיל (דף ו.) אחזיק להורדי כו' מיירי וקאמר דצריך לטעון מאיזה כח החזיק בה והלכך כיון דטעין טענתא מעליא שבדין ירד לקרקע זה ומתוך כך החזיק בה כשיעור חזקה שאמרו חכמים וזה שתק ולא מיחה הויא חזקה ואין המערער נאמן לומר לא על ידי ירד לקרקע שלי אלא בלא רשותי דאם כן למה הניחו להחזיק:
שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה - בגמרא פריך פשיטא:
משום ירושה - שאומר אכלתיה שני חזקה מכח ירושת אבי שהיה מוחזק בה ביום מותו:
אינו צריך טענה - לומר היאך בא ליד אביו דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו ומיהו ראיה בעדים בעי שראו את אביו הוחזק בה יום אחד והכי מפרש בגמרא:
גמ' פשיטא - דכיון דאין לו טענה אינה חזקה:
מיזבן זבנה ליה - האי ארעא מזה המערער לקחה ואבד שטרו:
אמרי לי אחוי שטרך - שאינו בקי בדינין לידע שחזקה במקום שטר עומדת:
קמ"ל - דאי טעין טענינן ליה ואי לא טעין אנו לא ילפינן ליה למיטען שמעינן מהכא דאי הוה טעין הכי מהמנינן ליה דכה"ג אינו קרוי חוזר וטוען דאין זה מכחיש טענות ראשונות:
שקל בידקא בארעיה - שטף מים נכנס בשדהו ונטל את המחיצות ולא נודע מקומן:
הדר גודא כו' - עשה כותל חדש בינו לבין שכנו והרחיב קרקע שלו ועשה הכותל בשדה חבירו:
והא אחזקי - שבניתי כותל על פיו ובצואתו כדאמר לקמיה דאתא וסייע גודא בהדאי וכמאן דאמר לי חזוק וקני דמי וכיון שעל פיו עשיתי וגם החזקתי יום או יומים שהיה כותל שלי בקרקע שלו והוא ידע ולא מיחה אלא שתק הרי חזקתי חזקה שיש עמה טענה ואידך הוה טעין לא נתתיה ושני חזקה לא החזיק:
א"ל כמאן - טענת והא אחזיקי דסבירא לך חזקת יום אחד הויא חזקה היכא דידע מערער ולא מיחה:
כר"י - דמתני' דתלי טעם דג' שנים כדי שיהא באספמיא שנה כו' הא אם קרוב בתוך מהלך יום שיוכל לידע מיד כשידע ולא ימחה תהיה חזקה וכר' ישמעאל בר' יוסי נמי בשלהי פרקין (דף נט:) ת"ר מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני ר' ישמעאל א"ל החזקת משום דס"ל בפניו לאלתר הויא חזקה:
אין הלכה כו' - אלא כרבנן דאמרי דכל דבר חזקה ג' שנים מיום ליום בעינן:
והא אחיל כו' - והא יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע דיש לי עדים שראו שהיה מסייע לי לבנות הכותל וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי:
מחילה בטעות היא - שלא היה יודע שאתה בונה בתוך שלו:
מי הוה עבדת - בתמי' אלא גם אתה טעית וכסבור היית שאתה בונה בתוך שלך:
תוספות
[עריכה]שלא אמר לי אדם דבר מעולם. והוא הדין דאפי' אם אמר זבינתיה מפלוני דזבנה מינך דלא הויא חזקה עד שיאמר אתה מכרתי לי כדקתני סיפא אלא הא עדיפא ליה למינקט שלא אמר לי אדם דבר מעולם לאשמועי' דלא הוי פתח פיך לאלם כדאמר בגמ':
אמרי לי אחוי (לי) שטרך. וכשלא אוכל להראות שטרי שהפסדתיו יאמרו שגזלתיה אבל כשאומר לא אמר לי אדם [דבר] מעולם לא יאמרו שגזלתיה אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי בה ונמצא שמחל לי:
והא אחזקי לי. פירש הקונטרס בניתי כותל על פיו והוא סייע לי וכיון שבמצותו עשה הוי חזקה שיש עמה טענה וקשה דמדקאמר בתר הכי והא אחיל משמע דעד השתא לא הוה מחזיק בה מטעם מחילה ועוד דלאלתר הוה ליה לרב נחמן למימר מחילה בטעות הואי ונראה לפרש דרב ענן הוה טעין שלקח ממנו ולא הי' לו עדים שלקחה והיה רוצה להיות נאמן מתורת חזקה וכי א"ל רב נחמן דלאו חזקה היא השיב לו רב ענן והא אחיל דאע"פ שאינו נאמן לומר לקחתיה תהא שלי מטעם מחילה דסייע בגודא בהדאי והיה לו עדים או היה מודה בסיועו ואין הסוגיא מוכחת כן:
שלא אמר לי אדם דבר מעולם פשיטא. קשה למהר"ם דמאי פריך פשיטא הא לעיל (דף כח:) פריך גמרא אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו' ופירש שם בתוספות פירוש א' דאפי' אמר [שלא אמר] לי אדם דבר מעולם פריך ונראה לומר דמכח סיפא דמשמע דאפי' מפלוני. דזבנה מינך זבינתה לא הויא חזקה פריך פשיטא ונראה כי זה דוחק דמנא ליה למיפרך ארישא טפי מאסיפא דהא מרישא איכא למידק איפכא וליפרוך טפי מסיפא לרישא ונראה לי דמקשה לא מסיק אדעתיה דנטעון ליה אנן ולהכי פריך פשיטא דטענה גרידא אינה מועלת דאינה טענה ומשני דס"ד דנטעון ליה אנן דכיון דלא מיחה שלש שנים ודאי מכר לו או מחל ועוד יש לומר דלרבנן דרבי ישמעאל דלא ילפי משור פריך פשיטא אבל קשה דבמתניתין לא הוזכרו רבנן ומתני' כר' ישמעאל ונראה דפריך אחזקה דיום אחד דמתני' נמי איירי בה מדקתני כל חזקה כדפ"ה:
כמאן כר"י. קשה לרשב"א דהאמר רב ענן לעיל (דף לח:) לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל מחאה בפני עדים שאין יכולין לומר לו כו' משמע דלא בעי בפניו מחאה והיינו דלא כר"י ושמא סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא:
אמר ליה מחילה בטעות הואי. וקשה דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף סו: ושם ד"ה התם) אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קני הדרא ארעא והדרי פירי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו כו' ואמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ומשני התם זביני והכא הלואה ופירש הקונטרס הכא הלואה ומיחזי כרבית שמתחלה בהלואה באו לידו וכרבית קצוצה דמו ואין אבק רבית אלא במכר כגון לקח ממנו פירות דריש מתניתין דהתם משמע דבכ"מ לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה בר מהתם בהלואה דמיחזי כרבית והכא סבר רב נחמן דלא הויא מחילה ומיהו בלאו הכי קשה על פירושו דהא אמר רבינא התם בריש פירקא (דף סב.) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה דלא חשיב רבית קצוצה ומסתמא דלא פליג עליה רב נחמן ונראה לרבינו תם דה"פ דבכ"מ סבר רב נחמן דלא הויא מחילה כדאמר הכא ובריש המפקיד (ב"מ דף לה.) קאמר נמי רב נחמן התם שומא בטעות הוא ובספ"ק דגיטין (דף יד.) נמי אמר דקנין בטעות חוזר אלא היינו טעמא דרב נחמן דהתם זביני ולא הויא מחילה בטעות שאפי' היה המוכר יודע שיוכל לחזור לא היה חוזר דניחא ליה דליקו בהימנותיה וגמר ומקני אבל הכא הויא הלואה והלוה אינו מקני ליה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא היא ולא גמר ומקני וכיון דהדרא ארעא הדרי נמי פירי אבל אם היה נותן בתורת רבית היה קונה דאבק רבית אין יוצא בדיינים ורבא דהוה בעי לאותובי אונאה לא היה יודע זה הפירוש שאם היה יודע לא היה מקשה כלום מאונאה דהכא לא הויא מחילה בטעות כדפרי' גמר ומקני ור"נ . היה משיב מאיילונית לפי סברת רבא כלומר אדמותבת לי מאונאה תסייען מאיילונית אלא על כרחך צריך אתה לחלק כדפרישית:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קו א מיי' פ"ה מהל' זכייה הלכה ב', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ב סעיף ג':
קז ב מיי' פי"ד מהל' טוען הלכה י"ב, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף ט':
קח ג מיי' פי"ד מהל' טוען הלכה י"ג, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף י':
קט ד טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
והבא מחמת ירושה. מי שהחזיק ג' שנים וערער אחד ואמר לו מה אתה עושה בשלי שירשתיה מאבי ואמר זה מהיכן באת לאביך אין צריך לזה לטעון היכן לקחה אביו או שום טענה אחרת:
פשיטא. דהיכא דאין עמה טענה מעליא דאינה חזקה. איצטרכין דמהו דתימא אם לא טעין אמרינן משום הכי לא טעין דהאי מיזבן הוא דזבנה ליה כו' קמ"ל דלא טענינן בשבילו דכיון דאיהו לא טעין אנן לא טענינן ליה:
שקל בדקא בארעיה. שבא שטף מים ושטף לכולה ארעיה ואהדר גודא בארעא דחבריה שקבע כתליו בקרקע חבירו:
א"ל. לרב ענן: זיל אהדר לו קרקעו וקבע מחיצתך בתוך שלך למקום שהיה מתחלה:
אמר ליה רב ענן והא אחזיקי לי. שקבעתי בקרקע שלו בפניו ולא מיחה לי:
אמר ליה כמאן. אמרת דבפניו הוי חזקה לאלתר:
כר' יהודה. דקתני במתני' לא אמרו ג' שנים אלא שיהא באספמיא כו' הא אם מחזיק בפניו ולא מיחה לאלתר הויא חזקה (א"ל) וכר' ישמעאל דקתני בסיומא דהאי פירקין ת"ר מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני ר' ישמעאל ואמר לו החזקת בני החזקת משום דסבירא ליה לאלתר בפניו הוה חזקה:
אמר ליה מחילה בטעות הואי. דאיהו לא ידע דעבדת בתוך שלו דאת גופך אי הוה ידעת דבתוך שלו אתה בונה כותלך מי היית בונה מדעתך בתוך שלו אלא כי היכי דאת לא ידעת משום דשטף המים סימני המיצר איהו נמי לא הוי ידע דעבדת בתוך שלו ואמטול הכי סייע לך לבנות וכשידע לא מחל:
הא דאמר רב ענן והא אחזיקי לי. לאו חזקה שאין עמה טענה היא שכל חזקה קרקע שאין עמה טענה היא לאו חזקה הוא ואין לך חזקה דלא בעיא טענה אלא בתלונות וכיוצא בהן שהן נזקין ואין דין חזקה טענה לניזקין אלא חזקה שיש עמה טענה היא שהיה טוען מתחלה גדרנו בתוך שלו ואחר כך חזרתי ולקחתיה ממנו והחזקתי בה בפניו והלה טוען מעולם לא מכרתי לו כלום וקסבר רב ענן דאיהו מהימן דהא איכא חזקה ואמר ליה רב נחמן לאלתר לא הוי חזקה אמר ליה והא אחיל לי כלומר אנא מיניה זבינת' כשראיתי אתר כך שהגדר היה בתוך שלו לא רציתי לקבל הימנו ונתתי לו דמים ואפילו לא מהימנת לי שלי היא שמתחלה נתנה לי כשגדרנו דכמאן דאמר לי לך חזק וקני דמי דהא איהו סייע בהדאי בגודא ואי לא יהבה ניהלי לא הוה שביק לי לבניה וכל שכן דלא סייע לן בגודא ואמר ליה איהו ההיא מחילה בטעות היא ולזה הפי' דוקא שטעותו של רב ענן מוכח על פי עדים דאי לא הכי נאמן היה בדין מיגו דאי אמר מתחלה מכרה לי היה נאמן.
ואחרי' אמרו שהרב ענן מתחלה סתם אמר והא אחזיקי ור"נ לא רצה לשאול אם בטענה הוא בא או לא ואמר לו שאין חזקתו כלום חזר רב ענן ופי' הכי קאמינא דאחיל לי במתנה דכמ"ד לי' לך חזק וקני דמי, וזה נאמר בשם רבינו תם ז"ל.
והרב רב אברהם ברבי דוד ז"ל פירש דגודא הוה לתרוייהו למבניה ובניה רב ענן וסבר האי דאשתיק משום דאנא בנינא ליה לכוליה הו' דאשתיק והויא לה מכירה ואמר ליה איהו שתיקתו לאלתר לאו שתיקה הוא והא אחיל לי ולאלתר הויא חזקה הואיל וסייע בהדאי וכמכירה דמיא ואמר ליה רב נחמן את גופך אי הות ידעת מי הוית עבדת בלא תנאה ולא דאיק לן כלל דבשתיקה נאו זבינ' נינהו כל שכן דאפשר דסבר שיבנה הוא ואחר כך ישלם כענין ששנינו בחזקה שנתן וכל שכן דאיהו גופיה נמי לא הוה ידע ובלא טעמא אחרינא בטלי זביני. והלשונות הראשונות אינן נכונות שלא מצינו זוכה במתנה כענין זה בגוף קרקע וכן בלשון אחיל אין לשון מתנה בתלמוד ודמי לדין ודברים אין לי עמך על שדה וידי מסולקות ממנה (מג,א).
ויש מי שפירש שרב ענן לא כנס לתוך של חבירו אלא מקום הכותל והיה מקום שיש על שניהם לגדור והלה רוצה שיחזרו כותל למקומו ואמר ליה רב ענן אף על פי שהיה לי לגדור מתחילה כדי שלא אזיקך בהיזק ראייה כיון שגדרת בתוך שלך החזקתי באותו היזק ואין עליך להחזיר כותלים למקומן ואמר ליה רב נחמן לאלתר לא הוי חזקת מתחילה דלית הילכתא כרבי ישמעאל וב"ש כר' יהודה דמתני', וזה הפירוש יותר נכון.
ולפי פירוש זה הא דאמר רב נחמן מחילה בטעות לא שמיה מחילה וכמה דוכתי נמי אמרינן דקנין בטעות ומחילה בטעות חוזרין והקדש טעות נמי לא שמי' הקדש כדאיתא במסבת נזיר (ל"א א') ואיכא למידק הא דאמרינן במציעא (ס"ו ב') על ההיא דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן הדרא ארעא והדרי פירי דאקשינן עליה והאמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ומפרקינן התם זביני והכא הלואה ופרש"י ז"ל משום דאיכא רבית לא הויא מחילה ואם כן הכא דזביני הוא אמאי אמר רב נחמן דלא הויא מחילה ורבינו תם ז"ל גריס התם זביני שאני פי' שאפילו ידע דמצי למהדר ביה לא הוה הדר ביה אבל בהלואה ושאר כל מילי דאי ידע לא אחיל לא הויא מחילה ולדידן לא קשיא מידי דהא למה זה דומה לאונאה דאמרינן התם לא ידיע דמחיל הילכך אין כאן מחילה ואפי' בטעות והכא נמי כיון שלא היה יודע דבארעי' אהדר גודא ליכא מחילה אבל גבי פירי דאסמכתא איהו ידע דהאי מידי זבניה ניהליה והוא מוחל אלא שלא היה יודע שיוכל לחזור בו וכיון שכן איכא מחילה ובטעות הוי מחילה. וכן פרש"י ז"ל.
ואי קשיא הא דאמרינן (ב"מ סז,א) ואודיק חויתן אילונית והא אילונית לא ידיע בלל וליכא מחילה כלל ואפילו בטעות אין הכי נמי אלא אנן הכי קאמר לא אילונית הויא סייעתיה ואפי' לסברתיה דרבא דאקשי ליה אילונית ורב נחמן ודאי ידע דטעי רבא דבכי האי גונא לא הויא מחילה כדאמר הכא רב נחמן גופיה אלא לסברתיה דרבא אהדר ליה ואפי' הכי אמרי' בגמרא אילונית לא הויא סייעתיה כלל ואפי' לפי טעותו של רבא משום דתרוייהו ניחא להו דליפוק עלייהו שמא דאישות ומיהו רב נחמן ודאי הוא ידע טעמא אלא לפי טעותו השיבו ורבא גופיה ידע אחר כך שטעה ואמר ולא היא לא אונאה הויא תיובתא ולהכי לא אהדר עלה ושפיר עבד ולא אילונית הויא סייעתיה ואפי' למאן דקא טעינא דאיכא למימר התם היינו טעמא משום דניחא להו למיפק עלייהו שמא דאישות, כ"ש.
ולי נראה דאילונית הויא סייעתיה דאיהי ידעא דפירי דידה אביל בעל וקא מחיל גבי' לפי שאינה יודעת שהוא יכול לחזור בו ולהוציאה בלא כתובה הילכך רב נחמן שפיר עבד דלא אהדר ליה אאונאה ושפיר אחזי לי' אילונית ומיהו דחי רבא דלא הויא סייעתיה משום דניחא להו דליפוק עלייהו שמא דאישות.
האי עובדא דרב ענן אהדר גודא בארעא דחבריה: יש מי שפירשה כאידך עובדא דרב כהנא דעייל תרתי או תלת אוניאתא בארעא דחבריה, ולומר דרב ענן נמי אעייל גודא בארעא דחבריה ופש ליה מארעא דחבריה מגודא ולגאו, ואתא לקמיה דרב נחמן וקא טעין דלבתר דחזא דפש ליה מארעא דחבריה זביניה מחבריה לההוא טופינא, ומהימן, דהא אית ליה סהדי דאחזיק באפיה ולא מיחה, ואמר ליה רב נחמן דלא מהימן, דאי משום דהחזיק באנפיה לאו חזקה היא, דלית הלכתא כרבי יהודה ורבי ישמעאל. וכגון דהוו ליה לחבריה סהדי דאהדרה לגודא בארעיה, הא לאו הכי רב ענן מהימן, מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם.
הדר אמר רב ענן נהי דלא מהימנת לי דזבינא לי מיניה, מכל מקום הא אית ליה סהדי דאתא וסייע בהדאי והוה ליה כמאן דאזיל גבאי ואמר לי חזק וקני, ואמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הוא, דכי היכי דטעי איהו ואהדרה שלא לדעת הם הכי נמי חבריה לא ידע: שמעינן מינה דטעמא דלא ידע חבריה, הא ידע קנה רב ענן. ואם תאמר אם כן מאי שנא מהא דגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"י) תני תמן הפותח חלון בחצר חברו במעמד חברו רבי אומר פותח בשמאל וסותם בימין, הגע עצמך שהיה עומד שם יכיל למימר ליה בעינא הוינא לעיילך, היה מושיט לו צרורות יכיל למימר ליה מגחך הוינא בההוא גברא. וי"ל דהכא בשעמל חברו בעשיית הכותל יותר מרב ענן, ובכי הא מוכחא מילתא דמדעתיה יהיב. ולי נראה דשאני הכא דמחצה על שניהם הוטלה לבנותה ואין אדם משחק בחברו ומפסיד את שלו להוציא הוצאת בנין הכותל להפסד שיבנה ויסתור משום גיחוך.
עוד יש מקשים, דאפילו כי אהדריה מדעת חבריה דרב ענן, מאי הוי, מכל מקום חזקת רב ענן שלא מדעתו היתה, דסבור היה רב ענן דבשלו הוא בונה, והוה ליה כאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (יב, ב) למה הדבר דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, ומסתברא דלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמיחה חברו, והילכך אלו היה מכיר בו חברו הוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקני, והא אחזיק קודם שחזר בו. ומכל מקום לעיקר הפירוש יש קצת גמגום, שלא מצינו מתנה בלשון מחילה, והוה ליה למימר והא יהיב לי דאתא וסייע בהדאי בגודא.
והנכון מה שראיתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל, דיש מי שפירש, דרב ענן לא כנס לתוך חברו אלא מקום הכותל בלבד, והיה מקום שהיה על שניהם לגדרו, כגון גנה וכיוצא בה, והלה רוצה שיחזירו כותל למקומו, ואמר לו רב ענן אף על פי שהיה לי לגדור מתחלה כדי שלא אזיקך בהיזק ראיה, כיון שגדרת בתוך שלך החזקתי לי באותו היזק ואין עליך להחזיק כותלים למקומן, ואמר ליה רב נחמן לאלתר לא הוי חזקת מחילה, דלית הלכתא כרבי ישמעאל וכל שכן כרבי יהודה דמתניתין.
ואם תאמר היכי קאמר הכא רב נחמן דמחילה בטעות לא הויא מחילה, והא איתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה, ודייקינן מינה בפרק איזהו נשך (ב"מ סו, ב) גמרא הלוהו על שדהו דרב נחמן סבר דמחילה בטעות הויא מחילה, ואקשינן התם מדידיה לדידיה דאמר גבי הלוהו על שדהו השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי דאלמא מחילה בטעות לא הויא מחילה, ופריקו התם זביני הכא הלואה, ופרש"י ז"ל שם הכא הלואה ומשום דאיכא רבית לא הויא מחילה אבל הכא זביני והויא מחילה, ואם כן הכא דזביני הוא אמאי אמר דלא הויא מחילה, ומיהו לגירסתו של רבינו תם ז"ל אינו קשה, דרבינו תם ז"ל גריס שם זביני שאני, כלומר מוכר פירות דקל אפילו ידע דיכול לחזור בלא היה חוזר בו, דאומדן דעתא הוא דרוצה הוא להעמיד מקחו, אבל בהלואה ושאר כל מילי דאי ידע לא הוה מחיל, מחילה בטעות לא הויא מחילה. וכבר כתבתיה שם במציעא. והרמב"ן ז"ל תירץ, דהא למה הדבר דומה לאונאה דאמרינן התם לא ידע דליחול, הילכך אין כאן מחילה, והכא נמי כיון שלא היה יודע דבארעיה אהדר גודא ליכא מחילה, אבל גבי פירי דאסמכתא איהו ידע דהאי מידיה זבניה ניהליה והוא מוחל אלא שלא היה יודע שיוכל לחזור בו הילכך איכא מחילה, ואף על גב דבטעות לענין דינא הויא מחילה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כט) איבעיא להו סתמא מהו. רבי' שמואל זצוק"ל פירש דאסתמא דלעיל דאיכא בין תרי לישנא דרב יוסף קא מבעיא להו. ואינו נ"ל שאלו כן הי"ל לומר מה הוה עלה דסתמא. השתא דקאמר סתמא מאי משמע דאכתי לא איירי בי'. כך הקשה גם ר' יצחק זצוק"ל והעמידה בגמרא. ונ"ל דה"פ כגון שיצא שטר מתנה לפנינו כתב סתם שאין בו לא כתבוה וחתמוה בשוקא ולא איטמרו וכתובו לי' והעדים אינן לפנינו שנשאל אותם היאך הי' המעשה כגון שמתו או שהלכו למדינת הים. רבינא אמר לא חיישי' למתנה טמירתא ואע"פ שאם הנותן צוה להם בסתם לכתוב לו שטר מתנה כיון שלא א"ל אחד מאותן שתי הלשונות הויא מתנה גמורה כדפרישית והסופר שהיא מלומד בשטרות יש לו לכתוב ואמר לנא כתבוה וחתמוה בשוקא ואע"ג דלא א"ל הכי כיון שלא ראו שום עול במתנתו. יש לו לכתוב השטר כתיקנו בכל שופרא דשטרא. ואע"פ שאין הנותן יודע לבאר לו כל כך. והכא מדלא כתב בי' הכי יש לומר דמתנה טמירתא הות אפ"ה לא חיישי' אלא אמרי' טעה הסופר ולא כתבו. ולא בכוונה עשה כדי להראות שהיא טמירתא. ודמי נמי למאי דאמרי' אחריות ט"ס היא. ורב אשי סבר כיון שבכל שטר מתנה דרכן של סופרים לכתוב כתבוה וחתמוה בשוקא והכא לא כתב' הכי יש לומר משום דראו דהוה מתנה טמירתא הוא דכתבי' לה בסתמא כי היכי דלא ליקני בה ולא דמיא לאחריות דאמרי' ט"ס היא דהתם משום דאמרי' לא יהיב איניש זוזי בכדי אבל הכא דלא יהיב זוזי חיישי':
(ל) פיסקא כל חזקה שאין עמה טענה כו' כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל. נ"ל שאם אמר תחלה שלא אמר לי אדם דבר וכשראה שהי' מתחייב בדין אמר אתה מכרתה לי ושטרא הוה לי ואירכס נאמן הוא. דדוקא אנן לא פתחינן לי' אבל אי טעין איהו נאמן ולא אמרי' שלא יהא נאמן מפני שלא טען כך מתחלה שהוא הי' סבור לנצח בכך וכשראה שהוא מתחייב חזר וטען אותה ולא יקרא זה חוזר וטוען שהרי אינו מכחיש טענתו הראשונה ואינה צריך אפילו ליתן בה אמתלא. אבל ודאי אם יצא מב"ד וחזר וטען כך אינו נאמן דאימור טענתא אלפוה. ורבי' יצחק זצוק"ל כ' שכיון שלא טען כך מתחלה א"י לחזור עכשיו ולטעון אותה ואינו נראה לי:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קיב. איבעיא להו סתמא מאי. היכא דלא אמר להו זילו איטמרו וכתובו ליה, ולא אמר להו נמי תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה מהו. רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן. נקיטינן השתא מיהא שמעתא במתנתא טמירתא, דלא מיבעי היכא דאמר להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה דלא מגבינן בה, אלא אפילו בסתמא נמי לא מגבינן בה. ולא תימא הני מילי היכא דמיחסר גוביינא, אלא אפילו היכא דלא מיחסר גוביינא, כגון דקימא ההיא ארעא בידא דמקבל מתנה מזימניה דשטרא, ולא כלום הוא. והאי דנקט לישנא דלא מגבינן בה ולא קאמר פסולה, לאו למימרא דאי קדים וגבי לא מפקינן מיניה, דהא קי"ל קרקע בחזקת בעליה קיימת, ואע"ג דקימא בידא דמקבל מתנה בחזקה דמארה קיימא וכמאן דלא גביא דמיא, ואשתכח דלא שנא אתיא לידיה דמקבל ול"ש לא אתיא לידיה שייך בה לישנא דלא מגבינן בה. תדע דהא גבי מעשה דההוא גברא דאזל לקדושי אתתא קא פסיק רבא ואמר לא מר קנה ולא מר קנה, ולא קנה לגמרי משמע. ובמסקאנא דשמעתין נמי קאמרינן אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני, דש"מ דמתנתא טמירתא לא קניא כלל. הילכך אע"ג דקימא ארעא בידא דמקבל נמי ולא כלום הוא, דהא לא נחית לה אלא בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא. ואפילו אכלה שני חזקה נמי לא קימא ליה חזקה, דתניא האוכל שדה מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה אינה חזקה. ואפילו היכא דקימא בידיה מזימנא דשטרא נמי לא קני, ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, דאיכא למימר דמעיקרא לאו לאקנויי ליה קא מיכוין והאי דאחתיה לגוה לאלתר לפירי בלחוד הוא דאחתיה. ואם תימצא לומר לגופה אחתיה, דילמא השתא הוא דאימלך לאקנויי ליה גופא, הילכך השתא לא קני דהא לא אקני ליה השתא ולא מידי, ובשטרא דמעיקרא נמי לא קנה דמתנתא טמירתא היא ולא קניא, ואשתכח דלא קני ולא מידי.
וכי תימא א"כ למה ליה לרב יהודה למנקט לישנא דלא מגבינן בה, לימא פסולה אי נמי לא קנה, נפקא מינה למטלטלי, דאי מטלטלי נינהו ומטו לידא דמקבל מתנה וקא טעין דבתורת מתנה גמורה יהבינהו נהלי לא מפקינן מיניה, דקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד דאפילו במקרקעי נמי, הא קמ"ל דמתנתא טמירתא דלא קניא לאו משום דמיחסרא חד מאנפי הקנאות הוא, אלא מספיקא הוא דלא קניא, דאימור לאו לאקנויי ליה קא מיכוין אלא לקנוניא בעלמא קא מיכוין, הילכך אוקי ממונא בחזקת מאריה ומספיקא לא מגבינן לה מיניה והאי דלא פסיק ואמר פסולה, נפקא מינה דלא קרעינן ליה לשטרא, דאי מתברר מפומא דסהדי דשטרא גופיה אי נמי מפומא דסהדי אחריני דכי איכוין למיכתבה טמירתא לאו לאברוחי איכוין ולא לדחויי איכוין אלא מחמת אונסא אחריני דמפרשי ליה קמן, וחזינן דלית ביה ריעותא להאי מתנתא, מגבינן בה, ומהאי טעמא לא קרעינן ליה לשטרא מעיקרא דילמא מיגליא מילתא בסהדי. ודמיא לההיא דאמרינן במכילתין בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב) האי שטרא דיתמי דנפק עליה תברא לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה. אגבויי לא מגבינן ביה, דהא נפק עליה תברא, ומקרע לא קרעינן ליה דילמא גדלי יתמי ומייתו סהדי ומרעי ליה לתברא. ובפרק כל הנשבעין (שבועות מח,ב) נמי גבי מת לוה בחיי מלוה אמרינן האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה. ואף האי לא מגבינן בה דהכא נמי דכותיהו, דלא מקרע קרעינן ליה לשטרא ולא אגבויי מגבינן ביה. דאי מתברר דלמתנה גמורה איכוון כדאמרן מגבינן בה.
והני מילי במתנאתא דטמירתא ממש, אבל בסתמא איכא לעיוני. דאיכא למימר דאע"ג דאיפסיקא הילכתא חיישינן ולא קאמרינן פסולה אי נמי לא מגבינן בה, לאו משום דשאני לן במתנתא בין היכא דאמר להו זילו איטמרו וכתובו ליה ובין היכא דאמר להו כתובו ליה סתמא, אלא משום דעיקר טעמא דמתנתא טמירתא דלא מגבינן בה משום חששא בעלמא הוא דחיישינן, דילמא לאו לאקנויי קא מיכוין אלא לקינוניא הוא דקא בעי מעבד, אי נמי לדחויי בעלמא הוא דכתב ליה, וכיון דאיכא חששא אוקי ממונא בחזקת מריה, ואע"ג דנחית לה לארעא נמי מזימניה דשטרא ולא כלום הוא. תדע דהא ללישנא בתרא דרב יוסף אפי' בסתמא נמי לא מגבינן בה, דהא הנהו לישני דרב יוסף תרוייהו אדרב יהודה קיימי, דאמר האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה, ואמרינן היכי דמי מתנתא טמירתא ואיתמרו בה תרי לישני משמיה דרב יוסף, ואמרינן עלה מאי בינייהו איכא ביניהו סתמא, ללישנא קמא מסתמא לאו טמירתא היא ללישנא בתרא בסתמא נמי טמירתא היא ולא מגבינן בה. ועל כרחיך כי איפסיקא הלכתא גבי סתמא דחיישינן אליבא דלישנא בתרא איפסיקא, דש"מ דלישנא דלא מגבינן בה ולישנא דחיישינן תרוייהו חד טעמא נינהו.
מיהו איכא להו רבואתא קמאי דדייקי לישנא דחיישינן דמשמע להו דלא מגבינן בה ולא מבטלינן לה לגמרי אלא בדקינן ליה למילתא. אי חזינן בה מאי דאיכא למיחש מיניה למתנתא טמירתא כגון דאיגלי לן דלא כתבה מדעתא דנפשיה, כגון האי מעשה דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא, אי נמי כגון דפייס מיניה בריה או איניש אחרינא למכתב ליה מתנה וקא מדחי ליה זימנא בתר זימנא ובתר הכי אמר להו לסהדי כתובו ליה סתמא, דהתם ודאי איכא למיחש למתנתא טמירתא דהא לאו מדעתא דנפשיה כתבה ואיכא למימר דדחויי קא מדחי ליה. ואי חזינן ליה דכתבה מדעתא דנפשיה וליכא למיחש בה להאי חששא כלל לא מבטלינן ליה לשטרא ומתנתא מעליתא היא. ודיקינן מדאמרינן חיישינן ולא אמרינן לא קני.
ועוד חזינן להו דכתבי דהאי סתמא נמי דחיישינן בה למתנתא טמירתא ליתא אלא במתנתא דהויא לאחר זמן, אבל במתנה מעכשיו כיון דקני ליה מההוא יומא ומטיא לידיה קמא לה ברשותיה ואין לך פירסום גדול מזה. אבל ודאי אי הדר בה מקמי דתמטי לידא דמקבל וקא טעין דלמתנה טמירתא הוא דאיכוין ולהכי כתב ליה סתמא, טענתיה טענה, דהא אכתי לא מטיא לידיה דמקבל כי היכי דתיפרסם בהכי. הדין סבריה דרבינו יוסף הלוי בן מיגש ז"ל דכתביה נמי משמא דרבינו יצחק בעל הלכות רביה ז"ל ומשמא דגאון ז"ל. וראויים הם רבותינו הגאונים לסמוך עליהן אפילו שלא בשעת הדחק, דאיכא למימר דרבינא ורב אשי כי פליגי בסתמא לאו אליבא דתרי לישני דרב יוסף פליגי [אלא] אליבא דנפשיהו פליגי, ומאן דאמר חיישינן לאו כלישנא בתרא דרב יוסף קא פסיק אלא סברא דנפשיה קאמר. דיקא נמי מדלא איתמרא פלוגתייהו גבי לישני דרב יוסף, ועוד מדלא אמר מר הלכה כלישנא קמא ומר הלכה כלישנא בתרא אלא מר אמר לא חיישינן ומר אמר חיישינן, ש"מ לאו כמתנתא טמירתא ממש משוי לה אלא למיחש לה בעלמא קאמר. מיהו להאיך טעמא קמא דכתבינן גבי טמירתא דלא מגבינן בה משום דחיישינן דילמא לקינוניא קא מכוין אי נמי מחמת איניש אחרינא דאניס ליה למכתב ליה, הכא גבי סתמא דחיישינן כי אתי לסלוקיה חששא לא סגיא ליה בסהדי דמסהדי דמדעתא דנפשיה כתבה, עד דמסהדי נמי דלאו מחמת דוחקא דאיניש אחרינא דהוה דחיק ליה למיכתב ליה לדיליה כתבה וכן האי דשאני להו לרבואתא במתנה מעכשיו בין היכא דהדר ביה מקמי דמטי לידיה דמקבל להיכא דלא הדר ביה אלא דבתר דמטיא לידיה, מסתברא לן דלא שייך לפלוגי אלא היכא דהדר ביה לבתר דמטי שטרא לידא דמקבל, דאי הדר ביה מקמי דלימטי ממונא לידיה שייך ביה דינא דחששא, ואי לא הדר ביה אלא לבתר דמטא ממונא לידיה מדעתא דנותן לא שייך ביה דינא דחששא, אבל היכא דהדר ביה מקמי דמטי שטרא לידא דמקבל כיון דבשטר שאין בו קנין עסקינן, דאי אית ביה קנין ליכא למיחש לסתמא, כי לית ביה קנין אפילו במפורסמת נמי (כמא) [כל כמה] דלא מטי שטרא לידא דמקבל מצי הדר. והיכא דכתב ליה טמירתא ושמיט ואכיל להו לפירי מיחייב לאהדורינהו, דקי"ל כרב נחמן דאמר (ב"מ קב,ב) קרקע בחזקת בעליה קיימת ואפילו בא בסוף החודש כלו למשכיר. ומאי שנא מאידך דרב נחמן דאמר (יבמות צג,א) המוכר פירות דקל לחבירו אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. התם אע"ג דאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, כיון דאיהו להקנאה קא מיכוין מחילה בטעות כי האי גונא הויא מחילה, אבל הכא כיון דנותן לא גמר ואקני כלל אע"ג דשמיט מקבל מתנה ואכיל להו מדעתא דנותן קננהו מהשתא.
ברם צריך את למידע דכי אמרינן גבי סתמא דחיישינן למתנתא טמירתא, דוקא במאן דיהיב מתנה לחבריה בשטרא גרידא דלית ביה קנין, כגון דאמר להו לסהדי כתובו וחתומו והבו ליה, דכיון דבהאי שטרא הוא דקא מקני ליה צריך למימר להו לסהדי תיבו בשוקא ובבריאתא וכתובו ליה, דאי לא אמר להו הכי איכא למימר דלאו לאקנויי ליה קא מיכוין אלא קינוניא הוא דקא בעי למעבד בהדיה אלוקח, ואמטול הכי קא מקני לה בשטרא דחתימי עליה סהדי כי היכי דלהוי בידיה לראיה לאפוקי ביה מלוקח בתרא, ואמטול הכי קא עביד לה טמירתא כי היכי דלא לשמעו ביה אינשי וממנעי ולא זבני מיניה. ולהאיך טעמא אחרינא דפרישנא (לעיל סי' קי) דלא גמר ואקני ולדחוייה בעלמא הוא דכתב ליה, להכי איכוין לאקנויי ליה בשטרא דחתימי עליה עדים, דהויא מילתא דאית בה עיכובא עד דכתבי ליה שטרא וחתמי ליה, ועוד דלבתר דכתבי ליה וחתמי ליה נמי לית להו רשותא למימסר ליה שטרא עד דמימלכי ביה בתר חתימה, כדאיתא בהדיא בפ' אע"פ (כתובות נה,א) אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה. ומדנקט אנפא דאית ביה עיכובא ושהותא טפי מוכחא מילתא דלדחויי הוא דאיכוין, סבר דילמא אדהכי והכי מתרמיא מילתא ולא כתבי ליה, אי נמי מסתלק דוחקיה מיניה ולא צריך לממסר ליה, וכיון דאיכא ריעותא בעיקר הקנאה דידיה לא קני. אבל היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה, אי נמי דכתב ליה נותן למקבל מתנה שדי נתונה לך ומסר ליה שטרא, אע"ג דלא אמר להו לסהדי כתובו ליה כלל קני, דלאו בשטרא דחתימי עליה סהדי קא מיכוין לאקנויי ליה כי היכי דלימא להכי איכוין לאקנויי ליה בהאי אנפא דאית ביה עיכובא משום דמיכוין לדחוייה, אי נמי כי היכי דלימא לקינוניא קא מיכוון, אלא להקנאה גרידתא קא נחית. ואי הוה מיכוין לקינוניא לא סגיא דלא לימא להו לסהדי למכתב ליה שטרא. ואמטול הכי לא חיישינן למתנתא טמירתא. ואע"ג דאקני ליה מעיקרא בקנין, וקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד, לאו למימרא דהוה ליה כמאן דאיכוין לאקנויי ליה בשטרא, אלא דאי בעו סהדי כתבי ליה שטרא לקונה ולא צריכי לאימלוכי ביה במקנה, ולעולם מכי קנו מיניה הוא דזכו ושטר לראיה בעלמא הוא.
וההיא דאמרינן גבי מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין (לקמן בבא בתרא קנב,א) חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, התם בכותב כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר, דכיון דבאמירה בעלמא מצי מקני ליה וקא טרח למקנא מיניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל בריא וכיוצא בו דלא מקני באמירה, אע"ג דקנו מיניה נמי לא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דכי קנו מיניה לאקנויי ליה בעלמא הוא דאיכוין, ואע"ג דלא אמר להו לסהדי תיבו בשוקא ובבריאתא וכתובו ליה לא חיישינן למתנתא טמירתא. וראיה להא מילתא מיהא דאמרינן (לעיל בבא בתרא מ,א) קנין בפני שנים וא"צ לומר כתובו, אלמא אע"ג דלא אמר להו לסהדי כתובו כל עיקר קני ואזלי סהדי וכתבי ליה שטרא לקונה.
וכי תימא דילמא הני מילי בהודאות והלואות אי נמי במכר אבל במתנה לא, לא ס"ד, דגרסי' בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קיד,א) אמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין, ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אפי' שלשה נמי כותבין ואין עושין דין, דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין. וקימא לן דהאי שמעתא דרב יהודה לא מיתוקמא אלא במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין במתנת בריא ואם עמד אינו חוזר, ואמטול הכי עושין דין ולא חיישינן דילמא בתר הכי הדר ביה, ודיקא נמי מדקא מסתייע רב יוסף מינה לגבי שמעתא דקנין אימתי חוזר, דשמעת מינה דהא דרב יהודה במתנת שכיב מרע במקצת היא דבעיא קנין. היכי דמי, אילימא דאמר להו כתובו, על כרחיך לתורת עדות קא נחתי ואם כן כי רצו נמי אמאי עושין דין, הא קימא לן אין עד נעשה דיין. אלא לאו דלא אמר להו כתובו כל עיקר, ואפילו הכי קני ולא חיישינן למתנתא טמירתא. וכי תימא לעולם דאמר להו כתובו, וכל כמה דלא כתבי לאו עדים נינהו, לא ס"ד, דעל כרחיך כל היכא דאתו אדעתא דאסהודי עדים נינהו כדאמרינן התם (מכות ו,א) היכי אמרינן להו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אלמא כל היכא דנחתי מעיקרא לתורת עדות עדים נינהו. ותו מדקא נקיט רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה, ש"מ טעמא דנכנסו לבקר דלאו לתורת עדות קא נחתי, מכלל דאי אתו בתורת עדות אינן יכולין לעשות דין דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, וכל שכן היכא דאמר להו כתובו. והוא הדין נמי היכא דלא אמר להו כתובו אלא דקאמר להו פרסמוה להאי מתנתא בשוקי ובבריאתא, על כרחיך לתורת עדות קא נחתי, דאי למעבד דינא לאלתר למאי נפקא מינה בתר הכי לפרסומה. אלא לאו ש"מ דהא דרב יהודה לא משכחת לה בדאמר להו גליוה להאי מתנתא כל עיקר, ואפילו הכי כיון דקנו מיניה קני ואם רצו לכתוב כותבין ולא חיישינן למתנתא טמירתא. והוא הדין נמי בחזקה או בשטר הכתוב לזכיה, כגון דכתיב ליה איהו שדי נתונה לך ומסר ליה שטרא אע"ג דלא אמר להו לסהדי ולא מידי קני דכולהו חד טעמא נינהו.
ועוד דכי מעיינת בה שפיר בשמעתיה דרב יהודה גבי מתנתא טמירתא, משכחת דלא קא מיירי אלא בשטרא גרידא דלית בה קנין. מדאמרינן עלה היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה, ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו לסהדי תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה, דשמעת מינה דלא איירי רב יהודה אלא היכא דלא אקני ליה אלא בשטר שיש עליו עדים, דאי בשטר הכתוב לזכיה אי נמי בקנין או בחזקה ל"ל למימר להו כתובו. אילימא לפרסומה למילתא, אדנקיט לישנא דכתובו ליה דמשמע דלא קא מיירי אלא היכא דמקני ליה בשטרא, לינקוט לישנא דפרסמוה להאי מתנתא, דמשמע דמיירי סתמא בכולהו אנפי דהקנאה. אלא להכי נקט לישנא דתיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה, לאשמועינן דלא קמיירי אלא היכא דאקני ליה בשטר הכתוב לזכייה, כגון דאמר להו לסהדי כתובו וחתומו והבו ליה, וקמ"ל רב יהודה דאי אמר להו תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה קני ואי לא לא קני. אבל היכא דלא מקני ליה בשטרא כי האי גוונא לא איירי רב יהודה כלל, דוודאי ליכא למיחש ביה למתנתא טמירתא. והוא הדין היכא דכתב ליה מעיקרא מתנה טמירתא בשטרא גרידא והדר ואקני ליה בקנין או בחזקה דקני, מאי טעמא, דאי לטמירתא איכוין תיסגי ליה בשטרא דמעיקרא, אלא מדאיכפל בתר הכי לאקנויי ליה בקנין או בחזקה או בשטר שאין עשוי לראיה ש"מ מהדר קא הדר ביה מקמייתא וקא בעי להקנות ליה השתא קנין גמור.
והני מילי בסתמא, אבל היכא דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דלגליוא למתנתא, כגון דאמר להו לא תגליוהא להאי מתנתא, איכא למימר דחיישינן בה למתנתא טמירתא, דכיון דגלי אדעתיה גלי, ומה לי אקני ליה בשטרא גרידא מה לי בקנין. והני ראיות כולהו דאייתינן מיניהי ראיה דגבי קנין לא חיישינן למתנתא טמירתא בסתמא קא מיירו, אבל היכא דפריש דלא לגליוהא למתנתא ליכא מיניהי ראיה ואיכא למיחש בה למתנתא טמירתא.
ואפילו לכולהו הנך אנפי דכתבינן דקנה, דוקא היכא דלא אמר להו לסהדי דלכתבו ליה שטרא, אבל היכא דאמר להו לסהדי דלכתבו ליה שטרא, בהא ודאי איכא לפלוגי, דכל היכא דאי הוה בעי למהדר ביה מההיא הקנאה מצי למהדר ביה, כי איכפל למימר להו לסהדי דלכתבו ליה שטרא חיישינן דילמא להברחה בעלמא קא מיכוון, ואי אמר להו תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה קני ואי לא חיישינן. והוא דלא גלי אדעתיה דליפות כחו הוא דאמר להו כתובו. והא מילתא דמיא למצוה מחמת מיתה היכא דאמר כתובו, דכיון דקני באמירה וקאמר כתובו חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואי גלי אדעתיה דליפות כחו הוא דאיכון לא חיישינן. והוא הדין הכא היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה והדר אמר אף כתובו וחתומו והבו ליה לא חיישינן.
וכי אמר להו כתובו דאין מיפה את כחו דקאמרינן דחיישינן, הני מילי היכא דכי אמר להו כתובו אכתי הוה יכיל למיהדר ביה, דליכא למיחש דילמא מעיקרא גמר ואקני ליה והשתא איערומי קא מערים לבטולה למתנתא, דאם כן (לימא) [למה] ליה לאיערומי, ליבטלה למתנתא בהדיא. אבל היכא דשהה כשיעור דלא יכיל למהדר ביה והדר אמר להו כתובו, לא מיבעיא בסתמא דלא חיישינן, אלא אפילו אמר להו איטמרו וכתובו ליה לא חיישינן למתנתא טמירתא, דהא מעיקרא קנה מקבל מתנה ולאו כל כמיניה דנותן לבטולה למתנתיה בהכי, דאימור איערומי קא מיערם, סבר מהדר לא מצינא הדרנא בי, אימא להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה דתיהוי מתנתא טמירתא.
וכל שכן בשכיב מרע שכתב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר דליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. דאי בדאמר להו כתובו סתמא ומת, הא קיימא לן דלא קני, דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואפילו אמר להו תיבו בשוקי ובבריאתא וכתובו ליה נמי לא קני, ואי בדאמר להו אף כתובו וחתומו והבו ליה, כיון דגלי אדעתיה דלאו לאקנויי לה בשטרא קא מיכוון אלא ליפות כוחו קא מיכוון לא חיישינן למתנתא טמירתא, דחד לגבי שטר לאחר מיתה לא חיישינן לענין מתנתא טמירתא לא חיישינן, דהא כי איכוון לאקנויי ליה לאו בשטרא איכוון לאקנויי ליה, ושטר ליפות כחו בעלמא הוא דאמר ליה, ואי נמי לא כתבי ליה ניחא ליה דליקני, הלכך כמאן דלא אמר להו כתובו דמי. והוא הדין היכא דאמר להו כתובו סתמא ומסר ליה לשטרא נהליה מחיים, אפילו אמר להו זילו איטמרו וכתובו ליה לא חיישינן. חדא דאין אדם משטה בשעת מיתה, ועוד דהא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו והוה ליה כמאן דמסריה לממונא ניהליה, וכי מסריה לממונא ניהליה ומטא לידיה בתורת מתנה ליכא למיחש למתנתא טמירתא. ועוד דכי חיישינן למתנתא טמירתא הני מילי במתנת בריא דקמיתא ובתריתא קמיתא זכיא, הילכך חיישינן דילמא דעתיה לזבוני נכסיה ולקינוניא הוא דקא מיכווין, אבל מתנת שכיב מרע דקמיתא ובתריתא בתריתא זכיא, ליכא למימר דלקנוניא קא מיכווין, דאי נמי מיכווין להכי על כרחיך בתרייתא זכיא. ואפילו להאיך טעמא אחרינא דפרישנא (לעיל סי' קי) משום דדחויי קא מדחי ליה, כיון דניחא ליה דליגליוה לאחר מיתה ליכא למיחש בה למתנתא טמירתא, דלכי מתקיימא הא ניחא ליה דליגליוה, ועוד דאין אדם משטה בשעת מיתה ולאו לדחויי בעלמא קא מיכוין:
ד. כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה שמכרת לי או שנתת לי במתנה הרי זו חזקה והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה. משכחת לה לסופא בין דאכלה מורישו שני חזקה בין דאכלה איהו שני חזקה. והוא דאיכא סהדי דהוה קיימא בידא דמורישו אפילו חד יומא. אי נמי כגון שאכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה, אע"ג דהאי יורש לא קא טעין דמזבן זבנה איהו או מורישו ולא דיהבוה ניהלייהו במתנה, אלא דקא טעין דהכי ירתה ממורישו ולא ידע היכי אתיא לידיה דמורישו, הרי זו חזקה. והוא הדין נמי גבי לוקח היכא דאתברר דזבנה ממאן דדר ביה מקמיה אפילו חד יומא, דקי"ל טוענין ליורש טוענין ללוקח כדמיברר בפירקין לקמן (לעיל כג,א). מיהו לענין אצטרופי אכילה דמוכר בהדי אכילה דלוקח לא מצטרפי אלא היכא דאמרן דזבין מיניה בשטר כדבעינן למימר קמן:
קיג. הרי אמרו כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה פשיטא מהו דתימא האי גברא מזבן זבינא ליה ושטרא הוה ליה ואירכס וסבר אי אמינא מזבן זבינא לי אמרין אחוי שטריך הלכך נימא ליה אנן דילמא שטרא הוה לך ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל דלא. מיהא שמעינן דכל כי האי גוונא לא טענינן ליה לבעל דין בדיני ממונות אלא נקיטינן לה לטענתיה כדקאמר לה ופסקינן ליה לדינא עילויה, לבר מפרוזבול דאע"ג דלא טעין מלוה פרוזבול הוה לי ואירכס טענינן ליה אנן, מאי טעמא השמטת כספים בזמן הזה מדרבנן ואקילו רבנן בדרבנן:
קיד. רב ענן שקל בידקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר אמר ליה והא אחזיקי לי אמר ליה כמאן כר' יהודה וכר' ישמעאל בר' יוסי דאמרי כל בפניו לאלתר הויא חזקה לית הלכתא כוותייהו אמר ליה והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי אמר ליה מחילה בטעות הואי את גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת הכי כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע. משמע לן מהאי מעשה דרב ענן לא הוה קא טעין דמזבן זבינתיה לדוכתא דגודא מיניה ולא דיהבית ניהליה במתנה, דאם כן לא הוה אמר ליה רב נחמן כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע, אלא רב ענן חזקה שאין עמה טענה הוה טעין, מחמת דחזייה חבריה ושתיק. והאי דקא מקשי ליה רב נחמן כמאן כר' יהודה וכרבי ישמעאל בר' יוסי דאמרי כל בפניו לאלתר הויא חזקה, לאו למימרא דאי הוה איכא תלת שני הויא חזקה, דחזקה שאין עמה טענה היא ותנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. וכי תימא הני מילי גבי חזקה דאכילות אבל חזקה כי האי גוונא דקא עביד מעשה בגופא דארעא למבנא ביה גודא דידיה לא בעיא טענה, לא ס"ד, דעל כרחיך מדמקשי ליה מדרבי יהודה דמיירי בחזקה דאכילה וקא מתמה ליה כמאן כרבי יהודה, ש"מ דהאי דינא דרב ענן כחזקה דאכילה דיינינן ביה, דאי לא תימא הכי הוה ליה לשנויי ליה אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בחזקה דאכילה אבל בחזקה כי האי גוונא מודו, ומדלא שני ליה הכי ש"מ דאידי ואידי חד טעמא הוא, ואע"ג דאיכא תלת שני נמי אי איכא טענה אין ואי לא לא.
ולא דמי האי דינא לכשורא דמטללתא דאמרינן (לעיל בבא בתרא ו,ב) דאי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה, ואלו האי גודא אע"ג דודאי מיחבר בטינא קאמרינן דלא הוי חזקה לאלתר, דאלו התם לא קני מרי (בשודא) [כשורא] זכותא בגודא דחבריה אלא לתשמישא בעלמא, ואלו הכא הוי קני ליה רב ענן למקום הכותל קניין גמור, ומה לי אחזיק בכולה ארעא מה לי אחזיק במקצתה.
והאי דקא מקשי ליה רב נחמן לרב ענן כמאן כרבי יהודה לאו משום דקא סבר רב ענן לאחזוקי לאלתר הוא, אלא משום דכי אמר ליה רב ענן לרב נחמן והא אחזיקי לי הוה ס"ד דרב נחמן דחזקה שיש עמה טענה הוה טעין, ואמטול הכי אקשי ליה כמאן כרבי יהודה וכרבי ישמעאל ברבי יוסי דאמר כל בפניו לאלתר הויא חזקה. וכיון דגלי רב ענן אדעתיה דלאו חזקה דזביני או דמתנה קא טעין אלא מחמת דמחיל גביה, דאתא וסייע בגודא בהדיה, אתברר ליה לרב נחמן דלאו מזבן זביניה מיניה ולא יהביה ניהליה במתנה, אלא רב ענן הוא דהוה קא בעי השתא למימר דכיון דאתא וסייע בגודא בהדיה אחולי אחיל גביה, כעין דינא דנעל גדר פרץ כל שהוא דהויא חזקה לאלתר, דההוא מעשה דעבד ביה בעל הקרקע בידים לסיועיה אלים טפי מהיכא דאמר ליה חזק וקנה, ואמטול הכי אמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הואי.
ושמעינן מהאי מעשה דליתה לדר' יהודה ודרבי ישמעאל בר' יוסי דאמרי כל שבפניו לאלתר הוי חזקה. ושמעינן נמי דאפילו לענין אהדורי גודא בארעא דחבריה בעינן שלש שנים, מדמקשי ליה כמאן כרבי יהודה, דמשמע דכדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה סבירא לן, ועל כרחיך כיון דאידחי ליה שיעורא דר' יהודה קם ליה שיעורא כדרבנן:
קטו. ושמעינן נמי דמאן דאהדר גודא בארעא דחבריה ואתא מארי ארעא וסייע בגודא בהדיה, מסתמא אחולי אחיל וקיימא ליה חזקה למארי גודא לאלתר. והוא דהוה ידע מארי ארעא דאהדוריה לגודא בארעיה, ואע"ג דלא הוה ידע מארי גודא בהכי. ממאי, מדקאמר ליה רב נחמן לרב ענן כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע, דשמעת מינה טעמא דאיהו לא הוה ידע, מכלל דאי הוה ידע איהו אע"ג דאת נמי לא ידעת הויא חזקה. דאי לא תימא הכי, מאי איריא משום דלא הוה ידע מארי ארעא, תיפוק לי דרב ענן גופיה לא הוה ידע. ואע"ג דקיימא לן (יבמות נב,ב) העודר בנכסי הגר וכסבור של ישראל הן לא קני, דעת אחרת מקנה אותן שאני, דקיימא לן זכין לו לאדם שלא בפניו. וכי תימא מי דמי, התם ההוא דמזכי ליה על ידיה קא מיכוין למזכי ליה, הכא ליכא מאן דמיכוין למיזכי ליה, חצרו תוכיח, דלית ליה דעתא למזכי וזכיא ליה במתנה אפילו שלא בפניו, כדאסיקנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ י,ב) האי חצר אתרבאי משום יד ולא גרע משליחות, גבי גט דחוב [הוא] לה אין חבין לו לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לו לאדם שלא בפניו:
קטז. והיכא דלא הוה ידע מארי ארעא דאהדוריה לגודא בארעיה, אע"ג דאתא וסייע בגודא בהדיה לא הויא מחילה. ולא תימא הני מילי היכא דמתברר דלא הוה ידע, אלא אפילו היכא דהוי ספיקא, לא הויא חזקה. דהא גבי מעשה דרב ענן דספיקא הוה, מדקאמרינן טעמא כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע. ושמעינן מינה דמחילה בטעות כי האי גוונא דלא ידע מרי ממונא דקא שקיל האי מדידיה מידי לא הויא מחילה:
והלכתא חיישינן: האי סתמא דחיישינן ליה למתנה טמירתא ליתא אלא במתנה דהויא לאחר זמן אבל במתנה מעכשיו כיון דאקני ליה מההוא יומא ומטא לידיה קמה ליה ברשותיה ואיו לך פרסום גדול מזה וכן אמר רבינו זצ"ל וגאון זצ"ל נמי כך אמר אבל ודאי אהדר ביה מקמי דתמטי האי מתנה לידיה דמקבל וקא טעין דלמתנה טמירתא הוא דאיכוון ולהכי כתב לה סתמא טענתיה טענה דהא אכתי לא מטא לידיה דמקבל כי היכי דמפרסם בהכי. הר"י ן' מיגש ז"ל.
עלה בידינו האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה אף על גב דתפס מקבל מתנה מטלטלים שנתן לו במתנה טמירתא אגב מקרקעי או שתפס פירות הקרקע מוציאים ממנו. והיכי דמיא מתנה טמירתא דאמר להו לסהדי זילו אטמרו וכתובו ליה והיכא דלא אמר להו זילו אטמרו וכתובו ליה וגם לא אמר להם תיתבו בשוקא ובברייתא ותכתבו לו חוששים שמא לא נתנה בלב שלם וזהו מה שאמרו חיישינן. ומתנתא טמירתא לאו מודעה לחברתה שאם נתנה אחר כך מתנה בפרהסיא שנקנה. אבל אם יש שם הוכחה שהשניה יש בה צד הכרח הראשונה מודעה לשנייה כמעשה דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא בנהרדעא כו'. ומתנה סתם שלא פירש לעדים תיתבו בשוקי ובברייתא ותכתבו ליה גם היא אינה מודעה לחברתה ואף על פי שאמרו סתמא חיישינן הדברים מראים כי מתורת ספק אנו מבטלים אותה כיון שהיא עומדת בחזקת בעלים הראשונים אפילו תפס מקבל מתנה את המטלטלים מוציאים ממנו דקיימא לן אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא כל זמן שלא תפס ברשות הלכך המתנה השנייה קיימת שהרי כחו וזכותו נתן לשני ושוב אין הנותן נאמן לומר שהיא של חבירו. ואם לא רצה לכתוב השטר בפרהסיא השטר כשר שהרי אפילו אם היה השטר כתוב וחתמו ונתנו לו כשר אבל ודאי צריך לצוות על החתימה שתהא בפרהסיא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל. והשאר כבר הוא כתוב בנמוקי יוסף משמו ז"ל.
מצאתי כתוב כתב ה"ר יצחק נרבוני בצרור הכסף בשם הגאונים ז"ל שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתיירא מקרוביו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת. עד כאן.
כגון זה פתח פיך לאלם כו': על מה שכתב רשב"ם ז"ל שמעינן מהכא וכו' כתוב בשיטה לא נודעה למי. ומסתברא לי דדוקא בשלא יצא חוץ לבית דין דאי יצא והדר טעין טענתיה אגמרוהו. עד כאן.
והא אחזקי לי כמאן כרבי יהודה ורבי ישמעאל ברבי יוסי כו': ואם תאמר דתהוי נמי כוותייהו הא חזקה שאין עמה טענה היא ולא עדיף לאלתר לדידהו משלש שנים לרבנן. יש לומר דרב ענן אמאי דאמר לבסוף דאהא וסייע בהדאי בטינא קא סמיך וכיון דעבד הכי כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי וקני ליה רב ענן לההוא ארעא במאי דגדר בה וכדתנן וגדר כל שהוא כו' ורב ענן דהוה קים ליה שקנאה מעיקרא בהאי מילתא הכי קאמר והא אחזיקי לי ומה שהחזקתי בה ראיה שזכיתי בה ברצונו ואף על פי שלא פירש כמה חזקה שיש עמה טענה היא ואמר ליה רב נחמן שאין חזקתו ראיה דלא קיימא לן כוותייהו. והדר אמר והא אית להו סהדי בעיקר זכותי דאחיל ארעא ואתא וסייע בהדי בטינא וכמאן דאמר לי לך חזק וקני דמי ואמר ליה דמחילה בטעות היא וכי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע. זה נראה לי פירוש לפירוש רשב"ם ז"ל.
וזה לשון שיטה לא נודעה למי: ונראה בעיני שכך היה אומר רב ענן והלא החזקתי והיכי קאמרת ליזיל אהדר מיד ולא קא בעית מינאי מה אתה עושה בשל זה שהרי יכולני לטעון מכירה או מתנה הואיל והחזקתי ואמר ליה רב נחמן שאין זו חזקה. חזר ואמר ליה דל מכאן חזקה שהרי גם אנכי איני רוצה לטעון מה שאינו מיהו הא אחיל לי תביעתו וזכותו בזה דהא אית לי סהדי דאתא איהו וסייע בגודא בהדאי ואמר ליה דמחילה בטעות הויא. עד כאן לשונו.
על מה שכתבו התוספות ואין הסוגיא מוכחת כן. כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: ומיהו הדר גודא בארעא דחבריה לא משמע שלקחה ועשה כן וצריך לומר דמעיקרא אתא רב ענן מכח מחילה וחזקה ולא הוצרך לפרש המחילה דפשיטא דאין חזקה בלא טענת מחילה והדר תו קאמר הא קא אחיל מדסייע בגודא בהדאי ומעיקרא נמי מצי רב נחמן למימר ליה דמחילה בטעות היא אלא דלא הוצרך רב נחמן למימר ליה כיון שאין החזקה חזקה. עד כאן לשונו.
אמר ליה כמאן כרבי יהודה כו': נראה לי שיש ללמוד מכאן דרבי ישמעאל ברבי יוסי דקאמר גבי חזקה דפתיחת חלונות לאלתר הויא חזקה דוקא בחזקה שיש עמה טענה קאמר דומיא דחזקת קרקע לרבי יהודה דעל כרחך בחזקה שיש בה טענה קאמר דומיא דשלש שנים. ועוד אי קסלקא דעתך לרבי יהודה לאלתר הויא חזקה בלא טענה דקסבר כיון שהחזיק בפניו וסבל לו מחל לו על חזקת קרקע היכי אקשינן לעיל גבי הא דתנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה פשיטא והלא לרבי יהודה לאלתר הויא חזקה בלא טענה וכיון דלא מהניא לרבי ישמעאל ברבי יוסי חזקת דחלונות בטענת סבלנות לאלתר בפניו אף על גב דחזקה שיש עמה טענה מהניא לאלתר ואפילו בחסרון קרקע הוא הדין לדידן דלא מהני בשלש שנים. וכי תימא להכי אקשינן פשיטא דכיון דמצרכי רבנן שלש שנים פשיטא דצריך טענה דאי משום מחילה לאלתר הויא מחילה. מכל מקום למדנו דכל חזקה התלויה בשלש שנים לא מהניא מטעם מחילה וסבלנות הלכך חזקת חלונות והוא הדין למזחילה וזיז וסולם וכיוצא בהם דחזקתם שלש שנים דלא קיימא לן כרבי ישמעאל ברבי יוסי אלא כרבי חייא ודאי לא מהניא חזקתם מטעם סבלנות אלא מטעם מכר ומתנה ואין ספק דחזקת חלונות שלש שנים כיון דקיימא לן דלא הויא לאלתר ולא נתפרש בה זמן אחר ועוד דגבי חזקות דמתניתין מיתניא שהם שלש שנים. ואם באת לדחות דלעולם בטענות סבלנות בחלונות לאלתר אף על גב דלרבי יהודה לא מהני בדבר שיש לו חסרון קרקע לאלתר אם כן מנא ליה לתלמודא דלרבי ישמעאל ברבי יוסי מהניא חזקה בחסרון קרקע לאלתר אף עי פי שיש עמה טענה דלמא בחלונות דמהניא היינו דאין שם חסרון קרקע דהא אמרת דאפילו בלא טענה מהני מהאי טעמא. אמר ליה מחילה בטעות היא. שמעינן מהכא דמאן דסתר מחיצה שבינו לבין חברו והוא בונה בתוך של חברו בפני חברו ובא חברו וסייע עמו בבנין המחיצה בפני עדים זכה זה בקרקע שהכניס בתוך שלו דהוה ליה כמאן דאמר ליה חבריה לך חזק וקנה ודייקינן מדקאמר רב נחמן מחילה בטעות היא מכלל דכל היכא דלא הויא מחילה בטעות הוה קני בכהאי גוונא. ולא דמי להאי עובדא דאיתא בירושלמי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"י בעליות ז"ל.
והרשב"א תירץ וזה לשונו: על קושית הירושלמי ויש לומר דהכא בשעמל חברו בעשיית הכותל יותר מרב ענן ובכי הא מוכחא מילתא דמדעתיה יהב. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא קשיא התם מחילה בלא טענה הואי אבל הכא דאיכא טענה הנאת בנין ליכא גיחוך. ויש מפרשים סיוע דרב ענן דסייע בהדיה בבנין הכותל מעט עזר ולא כפי מה שהיה ראוי לו ובכהאי גוונא ודאי ליכא גיחוך. עד כאן.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: והא דאמרינן ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה אינו על דרך זה דהתם אחזקה דמתניתין קאי ודוקא בחזקה שיש עמה טענה הא לאו הכי מחילה אין כאן שאין ראיה במה שסייעו בנטילת פירות על מחילת קרקע אלא על מחילת הפירות שהוא לוקט וכדאמרינן בריש פרקין שתא קמייתא מחיל איניש ולא אמרינן דהויא מחילה לגבי קרקע ואפילו על מחילת הפירות שאכל אין ראיה במה דדלי צנא דפירי אלא על מחילת הפירות שסייעו ליטול. ועוד דהא דקאמר רב ענן הא אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהא דוקא הוא מפני שסייעו להחזיק ולקנות קרקע דגדר הויא חזקה. עכ"ל.
עוד יש מקשים דאפילו כי אהדריה מדעת חבריה דרב ענן מאי הוי מכל מקום חזקת דרב ענן שלא מדעתו היתה דסבור היה רב ענן דבשלו הוא בונה והוה ליה כאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל דף נ"ב למה הדבר דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה ומסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמיחה חברו והלכך אלו היה מכיר בו חברו הוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה והא אחזיק קודם שחזר בו. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה