בבא בתרא קלג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו הוה שכיב ראשון אתא שני קא תבע סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר שני נמי שקיל א"ל דייני דחצצתא הכי דייני לאו היינו דשלח רב אחא בר רב עויא אכסיף קרי עליה (ישעיהו ס, כב) אני ה' בעתה אחישנה:
מתני' אהכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב:
גמ' איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ת"ש דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה הוה ליה עיליתא דדינרי קם אקדשה אזיל נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא אולידה דביתהו זבין לה ביניתא קרעה אשכח בה מרגליתא אמרה ליה לא תמטייה למלכא דשקלי לה מינך בדמי קלילי זיל אמטייה לגבי גזברי בולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא לשיימוה אינהו אמטייה שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי אמרי ליה שבע איכא שית ליכא אמר להו שבע הבו לי שית הרי הן מוקדשות לשמים עמדו וכתבו יוסף בן יועזר הכניס אחת ובנו הכניס שש ואיכא דאמרי יוסף בן יועזר הכניס אחת ובנו הוציא שבע מדקא אמרי הכניס מכלל דשפיר עבד אדרבה מדקא אמרי הוציא מכלל דלאו שפיר עבד אלא מהא ליכא למשמע מינה מאי הוי עלה ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא גלא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא ת"ר מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו א"ל שמאי אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי
רשב"ם
[עריכה]ההוא דאמר לחבריה - הראוי ליורשו כדמפרש לקמיה:
שני נמי שקיל - שהרי לא נתן לראשון כי אם כל ימי חייו ומתנה אינה מתקיימת כי אם לדעת הנותן:
דייני דחצצתא - דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק ורבינו חננאל פירש חצצתא בית הקברות:
לאו היינו דשלח כו' - וכיון דראשון ראוי ליורשו אין לשני אחריו כלום:
איכסיף - רב עיליש מרבא פן יאמר רבא בלבו אילו לא הייתי בכאן היה דן דין שקר וכן כל דינין שהוא דן שלא בפני:
קרא עליו - רבא לנחמו אני ה' בעתה אחישנה בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה ממציאה להם אף אתה אני יודע בך שמעולם לא באת דין תקלה על ידך שהרי עכשיו זימנני לי הקב"ה קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת:
מתני' מה שעשה עשוי - מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן:
אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גורם להן שכועסין עליו דקא עקר נחלה דאורייתא:
רשב"ג - בגמרא מפרש לה אי לפרושי אתא אי לפלוגי:
גמ' מי פליגי כו' - דאפילו אין בניו נוהגים כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו דדלמא נפקא מיניה זרעא מעליא כדלקמן:
בת גאדיל כלילי דינאי - בת מי שמקלע עטרות דינאי המלך:
זבין לה ביניתא - דג לצורך אשתו שילדה:
לא תמטייה לבי מלכא - למכרו לצורך עטרות המלך:
בדמי קלילי - בזול:
לגזבר - של הקדש ויקחנה לאבני אפוד דנהי דבטלי אורים ותומים לישאל בהן כדכתיב (עזרא ב) עד עמוד כהן לאורים ותומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבא משיח אפוד וחושן מיהא לא בטלו דאין כהן משמש בלא שמונה בגדים:
ולא תשיימה את - שלא תפתח לומר בכך וכך אתננה להקדש דכיון דשיימת לה בדמי קלילי תו לא מצית למישקל מינה טפי דאמירתו לגבוה כו' כדכתיב (זיקרא כז) ואיש כי יקדיש [וגו'] (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור [וגו'] אלא הגזבר שהוא בקי ישיימנה לך וירא שמים הוא ולא ישום אותה בזול:
שבע איכא - מן הי"ג יש שבע להקדש אבל השש אינן:
הרי הן מוקדשות - כלומר מה ששוה האבן יותר אני מקדיש ממנה לגבוה:
עמדו וכתבו - נראה בעיני שהיו כותבין חשבונות של הקדש כמה מכניסין וכמה מוציאין ומיהו מלשון שכתבו דייקינן ואיכא למימר נמי דלמילף מינה כתבו כן:
הכניס אחד - חדא עיליתא דדינרי ובנו שהיה סבור שלא ינהוג כשורה הקדיש שש עליות שזכות אביו שהקדיש אחת בשביל שלא היה בנו נוהג כשורה גרם לבנו שהוכשר להקדיש שש ומהכא דייקינן לקמן מכלל דשפיר עבד יוסף בן יועזר אלמא לא פליגי רבנן עליה דהא עמדו וכתבו קתני דהיינו כל חכמי הדור:
איכא דאמרי - לגנאי ובנו הוציא שבע שלא היה לו לקבל כל (כך) ממון ההקדש להתרוקן מכל וכל והיה לו להניח בהקדש שתים או אחת אך הוא גלה דעתו שאם היו כל השלש עשרה עליות בהקדש היה נוטל את כולן:
וקדייק מדקתני - ברישא ובנו הכניס שש שמשבח את הבן מכלל דהאב שפיר עבד כרבן שמעון וכדפרישית ולאיכא דאמרי לא מסיק השתא אדעתיה ואורחיה דגמרא לאתויי ראיה בכל דוכתא מרישא ומהדר ליה מסיפא:
אדרבה - לאיכא דאמרי איכא למידק דרבנן פליגי עליה מדכתבו כן ובנו הוציא הכי קאמר לפי שיוסף בן יועזר הכניס אחד שלא כדין שלא היה לו להקדיש כל נכסיו כרבנן דפליגי על ר"ש לפיכך נתגלגלה חובה והוציא בנו שבע שריקן כל אוצרות הקדש:
אלא מהא ליכא למשמע מינה - דהא תנאי היא דפליגי בהכי תנא דרישא ס"ל דלא פליגי ותנא דא"ד ס"ל דפליגי הלכך אנן אמאן נסמוך:
ת"ש דא"ל שמואל כו' - אלמא פליגי רבנן עליה מדקאמר שמואל הכי דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן והכי הלכתא כרבנן דקם שמואל כוותייהו ואע"ג דא"ר יוחנן הלכה כרשב"ג בכ"מ במשנתנו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה שמואל לית ליה האי כללא וגם רבא דקאמר במסכת ע"ז בפרק חמישי (דף סט:) הלכה כרשב"ג לית ליה נמי האי כללא הלכך כל כללות שבגמרא כגון הלכה כסתם משנה הלכה כר"ע מחבירו כר' יוסי מחבירו כרשב"ג במשנתנו ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכן ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י כולהו קי"ל הכי בר מהיכא דמפרש גמרא דלית הלכתא הכי:
בי עבורי אחסנתא - מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי לה ואפילו להרבות לאחד ולמעט לאחד: ה"ג וכ"ש מברא לברתא:
מכר שליש - לצרכו:
והקדיש שליש - ואיכא למימר דלהכי מכר והקדיש מעיקרא כדי להודיע שמה שמחזיר לבניו משלו הוא מחזיר כדאהדר ליה לשמאי כדלקמן:
במקלו ובתרמילו - כלומר להתווכח עמו על שעבר דברי המת שנתכוין לתת לו ע"מ שלא יהנו בניו מנכסיו דכמאן דא"ל הריני נותן לך נכסי ע"מ שתמכרם לצרכך דתהני בדמיהן ולא ע"מ שתתנם לבני דאיכא אומדן דעתא דלהכי יהיב ליה ואע"פ שלא פירש והכי קאמר ליה שמאי ליהונתן חזרה שהחזרת לבניו אינה כלום דא"כ לא הויא מתנה והוי כמי שהפקיד לך נכסיו ע"מ שלא יהנו בהן בניו וחזור וקח אותן דקי"ל מצוה לקיים דברי המת ושמאי היה טועה במעשה דבית חורון דלקמן דקאמר לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים ואמרו חכמים דלא הויא מתנה הואיל
תוספות
[עריכה]עיליתא דדינרי. נראה לר"ת דאין לפרש עיליתא עליה ממש וגוזמא קאמר כי ההיא דתליסר גמלי ספיקי דטריפות (חולין צה:) כמו שפי' בקונטרס התם דמדקאמר הוא הכניס אחת ובנו הכניס שש ש"מ דלאו גוזמא קאמר אלא דוקא לכך נראה לו עיליתא כלי ששואבים בו יין ושמן כדאמרינן בכיצד מעברין (עירובין דף נג: ושם ד"ה עלת) עלת נקפת בכד:
ולא תשיימה את דאמירה לגבוה כו'. וא"ת הא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כט. ושם) משך הקדש במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דמן ההדיוט קונה כיון שמשך והשתא אפי' לא משך נמי כיון שאמר לפדותו במאתים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויש לומר דהתם היינו טעמא שאינו מתחייב מאתים באמירה משום דלא אמר לתת כלום להקדש ואין כאן נדר כי לא אמר לקנות רק שוה בשוה אבל אם ויתר כלום משלו להקדש צריך לקיים דאמירה לגבוה כו':
בא עליו שמאי במקלו ותרמילו כו'. נראה לרשב"א דההוא גברא דכתב נכסיו ליהונתן בן עוזיאל הדיר נכסיו מבנו בחייו ובמותו והיה סבור שמאי שנתן ליהונתן ע"מ שיתן לבניו והיה סבור שהחזיר הכל ועל כן בא עליו לומר שע"י מתנה זו לא הותרו בהן הבנים כמו מעשה דבית חורון שלא הותר האב ע"י מתנת הבן והשיב לו יהונתן אינו כמו שאתה סבור דהתם לא היתה מתנה גמורה אבל זו מתנה גמורה למכור ולהקדיש וכן משמע בירושלמי בנדרים דקאמר יהונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו עמד וכתבו לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתם והקדיש מקצתם ונתן לו את השאר אמר כל מי שיבא ויערער על מתנה הזאת יוציא מן הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה ושמא זה המעשה עצמו היה והירושלמי מהפך לה.
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קכ א מיי' פ"ו מהל' נחלות הלכה י"א, סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ב:
קכא ב מיי' פ"ט מהל' מכירה הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ח סעיף י"ג:
קכב ג מיי' פ"ו מהל' נחלות הלכה י"א, סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ב:
ראשונים נוספים
שני נמי שקיל. כלומר דיחלוקו בין ראשון לשני:
אמר ליה רבא דייני דחצצתא. שאין יודעין עיקר הדין אלא עושין פשרה ומחצצין ביניהן לזה חצי ולזה חצי דייני הכי. ולאו היינו דשלח רבא בר עולא אם ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום:
איכסיף. רב עיליש:
קרא עליה. רבא:
אני ה' בעתה אחישנה. כלומר אל תתבייש הואיל שלא עשית עדיין מעשה כי בעתה של מעשה החשתי והקדמתי והזכרתיך:
פיס' והניח את בניו. שלא הוריש כלום אלא נתנן לאחרים במתנה:
מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג. דאפילו אין נוהגין כשורה פליגי דאין רוח חכמים נוחה הימנו:
בת גדיל כלילי. בתו של אותו שהיה מתקן כתרי דינאי ואשתו היתה חכמה הרבה. אמרה ליה זיל אמטייה לגזבר של בית המקדש דאיהו שמייה לך כמה הוא שוה ולא תשמייה את דאת שמייה בציר משומתיה ולא מצית למיהדר בך דאמרינן לגבוה קונה באמירה כמסירה להדיוט:
אמרו ליה הגזברים שב. עיליתא דדנרי איכא השתא בלשכה ושית ליכא השתא דעדיין לא נגבו. א"ל הואיל וליכא ליהוי מוקדשין. עמדו הגזברים וכתבו יוסף בן יועזר שהכניס אחת. שהקדיש עיליתא דדנרי אחת כדאמרן ובנו הכניס שית שהקדישן:
ובנו הוציא שבע. מן הלשכה אותם שנתנו לו:
מדאמר יוסף בן יועזר הכניס אחת מכלל דשפיר עבד. דהכניסן משום דבנו לא היה נוהג כשורה ובשביל אותו זכות שהכניס יצא ממנו בן שהכניס שש אלמא דלא פליגי רבנן אר' שמעון בן גמליאל:
אדרבה מדקאמר. באידך לישנא בנו הוציא שש מכלל דלאו שפיר עבד אע"ג דלא היה נוהג כשורה שהקדישן דמשום עון שנטל מבנו ירושתו והקדיש אירע לו שיצא ממנו בן שהוציא שבע אלמא דלאו שפיר עבד דהקדיש אביו:
ובא עליו שמאי. הזקן במקלו ובתרמילו לקנתרו להתריס כנגדו על שהחזיר את השליש לבניו משום דאביו לא נתכוין אלא להבריח נכסים מבניו והשתא חזרת לבנים ועברת על דעת הנותן ונמצא דמתנה שנתן לו אינה מתנה:
אמר ליה. יונתן שמאי אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי ומה שהקדשתי ולא משלי מכרתי והקדשתי הכי נמי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי דלא ממון שלי החזרתי להם אלא ממון של אביהם וא"כ הוא עברתי ודאי על דברי הנותן ואם אין אתה יכול להוציא מה שמכרתי והקדשתי משום דממון שלי הוא דלהכי מכרתי והקדשתי תחלה כדי שתהא מוחזקת המתנה בידי כך אינך יכול להחזיר מה שנתתי להם דמאחר שהייתי מוחזק מה שנתתי להם משלי נתתי ולא משל אביהן ולא עברתי על דעת הנותן דכי היכי דהקדשתי ומכרתי משלי ה"נ החזרתי משלי:
בא עליו במקלו ותרמילו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דהכי קאמר ליה שמא כי יהב לך ההוא גבר' נכסיכו אדעתיה לאברוחי זבניה יהב לך הילכך מאי דיהבת להו לאו שפיר עבדת ואמר ליה יונתן בן עוזיאל כיון שהם שלי לעשות בהם מה שארצה למכור ולהקדיש יכול אני ליתן משלי מתנה לבניו, וא"ל שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל.
וקשיא, במאי עסקינן - אי דאמר ליה ההוא גבר' על מנת שלא יהיו בני מהם כלומר שלא תחזיר אצל בני אמאי החזיר אעפ"י שהיה יכול להקדיש ולמכור אינו יכול ליתן לבניו כלום ואי לא אמר ליה הכי פשיט' דיכול להחזיר להם.
ומה שאמר הרב ז"ל דסתמ' כמו שאמר לו על מנת שלא תחזיר ואמר ליה איהו אין מתנה לחצאין דאם אינו יכול ליתנה לבניו אם כן גם אני עצמי איני יכול ליהנות בהם כדאמרי' גבי מתנת בית חורון (קלד,א) דכיון דלא מצי מקדיש לא הוי מתנה כלל הכא נמי אם איתא דלדעת כן עשה שלא יהא לי רשות ליתן לבניו או לכל מי שארצה א"כ ג"כ לא היה יכול למכור לאחרים או להקדיש, אלו דבריו ז"ל.
ודברי תימה בעיני, שאם ע"מ שלא ליתן לבניו בפי' נתן אעפ"כ הוא יכול למכור ולא יתן להם וה"ה לסתם ואין למתנת בית חורון דמיון בזו ועוד עתיד אני לפרש לפי דרכו שהיה שמאי סבור שהוא כמי שאמר לו ושלא יחזיר לבניו לפיכך היה ר"ל שיחזור ויטלם מהן ואמר לו יונתן א"כ הרי המתנה בטלה משעה שהחזרתי להם ולמה אינך אומר שמה שמכרתי והתקדשתי בטל ומי' אין למתנת בית חורון ענין לכאן אנא ההוא גבר' מודר הנאה מבניו היה ומ"ה יהב נכסיה ליונתן בן עוזיאל וכי אהדר לבניה ואתא עליה שמאי וא"ל ההיא מתנה דיהב לך לאו מתנה היא אלא אדעת' דמהדר לבריה יהב לך ואסור לך להחזירה כמעשה דבית חורון א"ל יונתן בן עוזיאל הרי הקדשתי שליש ואין אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי לפי שלא היה שם תנאי ודומה לתנאי אלא מתנה גמורה נתן לי ומשלי אני נותן לבניו ואמר שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל, כך פי' הרב ר' יצחק ז"ל בר ר' ראובן אלברגילוני ז"ל.
ומגיהי ספרים הגיהו: מעיקר' סבר גזרי' משום מעשה דבית חורון ולבסוף סבר לא גזרינן וליתה בעיקר נוסחי, ובירוש' במסכת נדרים (ה,ו) מוכיח כן שאמרו יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתן והקדיש מקצתן במתנה את השאר אמר כל מי שיבא ויעיד על המתנה זו יוציא מיד הלקיחות ואח"כ יוציא מיד זה, והמעשה אחד אף ע"פ ששנו הענין.
מעשה באחד שהיו בניו נוהגין [שלא] כשורה: פירש הרב אב בית דין ז"ל משם הרב ר' יצחק בר ראובן שהאב הדירם מנכסיו ואחר כך נתחרט ועמד וכתב כל נכסיו לי[ו]נתן שמא יחזיר מקצתם לבניו מפני חסידותו, ובא עליו שמאי לומר שמא לא מתנה גמורה היתה אלא [על] דעת שיחזירם לבניו, ואסור, וכמעשה דמתנת (בן חורין) [בית חורון] כדמפרש ואזיל. ואמר לו יונתן אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי וכו', כלומר, אין זה כמתנת (בן חורין) [בית חורון] שאמר לו אינן לפניך וגם אמר לו לאחר מכאן לא נתתי לך את שלי כדי שתקדישם, אלא מתנה סתם נתן לי, וכשהקדשתי לא אמר כלום ולא ערער, איגלי מלתא דמתנה גמורה נתן לי ומה ש[ה]חזרתי משלי החזרתי. וקבל שמאי ואמר הטיח עלי בן עוזיאל, כלומר, נצחני.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(מה) ולא תשיימיה את דאמירתי לגבוה כולי כת' רבי' יצחק זצוק"ל תימא לי דא"כ דבאמירה אם נתרצ' לגבוה אינו יכול לחזור בו מה הוא הא דתנן בקידושין רשות הגבוה בכסף דמשמ' דוקא בכסף ולא באמיר' וגם בערוכין אמרי' גבי שום הקדש שאם שמה ביוקר אינו יכול לחזור בו גו' ואינו יודע מה קשיא לי' והרי משנה אחת היא התם רשות הגבוה בכסף רשות ההדיוט בחזקה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' בגמ' ת"ר כיצד רשות הגבו' בכסף גזבר שנתן מעות במטלטלין אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. ואמרי' נמי התם משכו במנה ולא הספי' לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתי' מ"ט ונתן הכסף וקם לו:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קנז. ההוא דא"ל לחבריה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו כגון אח בין האחים וכיוצא בו שכיב ראשון אתא שני קא תבע. ואסקא רבא דהיינו דשלח רב אחא בר רב עויא. דאין לשני במקום ראשון כלום, וכן הלכתא. אלא מיהו הני מילי היכא דא"ל לראשון נכסי לך סתמא, ולא פירש ליה לשון מתנה בהדיא, דאיכא למימר דלישנא דנכסי לך למי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, וכמ"ד כלשון ירושה דמי וירושה אין לה הפסק, אבל היכא דאקני ליה לראשון בהדיא בלשון מתנה וא"ל אחריך לפלוני לא קני להו ראשון לנכסים אלא משום מתנה ואם מת ראשון קני שני כדברירנא בפירקין לעיל:
ח. הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים בו כשורה זכור לטוב. ולית הלכתא כוותיה. והאי דקתני רישא הכותב נכסיו לאחרים, דוקא דלא אמר בלשון ירושה אלא דאמר נכסי לפלוני סתם, דקי"ל אם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, כדבעינן למימר קמן, וכל שכן היכא דאמר בלשון מתנה, אבל אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום כדאמרן לעיל:
קנח. והא דתנן הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה זכור לטוב, איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או [לא]. ומסקנא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא. דלא ידעת מיהו מיניהו נפיק זרעא מעליא. וכן הלכתא:
קנט. ההוא דאשכח מרגליתא אמרה ליה דביתהו לא תמטיה לבי מלכא דשקלי לה מינך בדמי זילי אמטייה לבי גזברין, ולא תימא להו ולא מידי, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, גיזברין הימוני מהימני מפסק פסקי לך בשויה. וש"מ דמי שהוליך חפץ אצל גזברין למכרו ושמו המוכר בדמים מועטין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולא מצי למהדר ביה. אבל מקנא לא קני ליה הקדיש למיקם ברשותיה דהקדש לזולא ולאונסיה עד דשקיל מוכר דמי, והינו דתנן (קידושין כח,ב) רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה:
ליורשו פשיטא. דמגו דאי בעי יהיב ליה נכסים במתנה נאמן לומר שהוא בנו ויירשנו. ואם תאמר דילמא הא קמשמע לן נאמן לומר זה בני לענין נכסים שנפלו לו לאחר מכאן דליכא מגו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לא היא דודאי כיון דליכא מגו אינו נאמן דכי אמרינן לעיל בפרקין שהוא נאמן לומר זה בני בכורי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו גזירת הכתוב דכתיב יכיר דכיון שהדבר ידוע שהוא בנו נאמן לומר כי זה הבכור אבל אם אין ידוע שזה בנו אינו נאמן לומר שזה בנו אלא לנכסים שיש לו מגו כפירוש רשב"ם ז"ל.
לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה. וכי תימא הא נמי פשיטא דנאמן לומר זה בני לפטור את אשתו מן היבום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכדאקשינן ליורשו פשיטא משום דאיכא מגו. יש לומר להכי אצטריכא ליה לפטור את אשתו מן היבום דהוה אמינא אין כאן מגו מעליא דלא ניחא ליה למפטר בגיטא ולפסלה מן הכהונה לכך הוא אומר זה בני לפוטרה מן היבום ושלא תפסל לכהונה על ידי גירושין קמשמע לן דמהימן ומגו מעליא הוא דמאי איכפת ליה אי מפסלא לכהונה על ידי גירושין. הא נמי תנינא מי שאמר בשעת מיתתו יש לו בנים נאמן כו' התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחים. ואם תאמר הא קתני זה אחי אינו נאמן. יש לומר מתניתין היכא דקיימא בחזקת איסור כגון דמוחזק לן דאית ליה אח והוא אומר יש לו בנים להתירה נאמן והיכא דקיימא בחזקת היתר כגון דמוחזק לן דלית ליה אח והוא אומר זה אחי לאוסרה אינו נאמן. אי נמי הא דקתני זה אחי אינו נאמן לענין ירושה קאמר שאינו נאמן לומר שזה אחי כדי שיטול עם אחיו בנכסי אביו.
בעתה אחישנה. פירש רבינו חננאל ז"ל אין לך להתבייש שעדיין לא הגעת להוראה וכשתגיע להוראה לא תטעי. תוספי הרא"ש ז"ל.
מתניתין: הכותב נכסיו לאחרים. לענין הלכה קיימא לן כתנא קמא דאין רוח חכמים נוחה הימנו ודלא כרבי שמעון בן גמליאל ואף על גב דאמרינן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו הא אמרינן בדוכתי טובא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן ואיכא טובא דנפקי מכללא והכי מוכח במאי דגמרינן לקמן דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי כו'. ומדמייתי בגמרא תא שמע מדרבי יוסי בן יועזר דהויא ליה עליתא דדינרא וקם אקדשא שמעינן מינה דמאן דמקדיש נכסיה במקום בריה אעבורי אחסנתא מיקרי. הר"ן ז"ל.
איכא דאמרי יוסי בן יועזר הכניס אחת בנו הוציא שבע בדמי המרגניתא. מדקאמרינן יוסי בן יועזר הכניס אחת מכלל דשפיר עבד דאקדיש נכסיו משום דלא היה בנו נוהג כשורה אלמא לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן גמליאל. ודחינן אדרבה מדקאמרי בנו הוציא שבע מכלל דלא שפיר עבד דאקדשינהו לנכסי דאלו לא אקדשינהו לא הוה מצטריך בריה למשקל מהקדש בדמי האי מרגניתא כלום אלא הוה יהיב ליה להקדש בלא דמי. אלא מהא ליכא למשמע מיניה. ופשטינן לה מהא דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כו' דלא ידעת הי זרעא מעליא נפיק מיניה אלמא פליגי רבנן עליה שמע מינה. הרא"ם ז"ל.
אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואם תאמר אמאי נפשוט מהכא דפליגי מאן דאמר שפיר עבד כרבנן. יש לומר דלא מסתבר למימר דאיכא דאמרי פליגי בפלוגתא דתנאי אלא בפירוש דמתניתין. בא אליו שמאי במקלו ותרמילו. על מה שהחזיר שליש לבניו שהרי להבריחו מבניו נתכוון וכאלו פירש לו על מנת שלא יחזיר לבניו וכיון שעבר על התנאי והחזיר לבניו נתבטלה המתנה והחזרה אינה חזרה כמעשה דבית חורון כיון שעבר על דעתו והקדישה המתנה אינה מתנה ולא חל ההקדש. וכי תימא כיון שנתבטלה המתנה אם כן החזרה חזרה היא דכיון דאין המתנה מתנה נמצא שכל ממון של הבנים הוא להכי פירש רשב"ם ז"ל דהוה ליה כאלו הפקידו בידו על מנת שלא יתנהו לבניו ומצוה לקיים דברי המת. והשיב לו יונתן אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי כו' כלומר מדלא ערערת על המכירה ועל ההקדש הרי הודית שיפה מכרתי והקדשתי גם אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי דאין מתנה לחצאין כדאמרינן במעשה דבית חורון דאם אינו יכול לעשות במתנה כל מה שירצה אינה מתנה אלא מדניחא לך על המכר ועל ההקדש נמצאת מחלק בין האי עובדא להאי עובדא דבית חורון משום דקתני פירש והנם לפניך עד שיבא אבא והכא דלא פירש מתנה גמורה היא. ויש מפרשים דהכי קאמר אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי כו' כלומר כיון שאתה אומר שדעתו היתה לכך שנתן לי על מנת שלא אחזיר לבניו הכי נמי איכא למימר אומדנא אחרינא שבשביל שלא היו בניו נוהגים כשורה מסר הממון בידי לשמרו אולי יחזרו למוטב ואחזיר להם הממון ואף מה שמכרתי והקדשתי אינו כלום ומדלא ערערת על המכר ועל ההקדש אלמא לא אזלת בתר האי אומדנא הכי נמי לא תזיל בתר אומדנא אחריתי אלא יש לך לומר דלמתנה גמורה נתן לי. ומיהו לכל הפירושים קשה דלא דמי האי עובדא לעובדא דבית חורון. ומתוך ירושלמי דנדרים נראה לפרש שאותו אדם הדיר בניו בחייו ובמותו דקיימא לן בפרק הגוזל קמא מת אינן יורשים אותו ולכך כתב כל נכסיו ליונתן וצריך עיון וקאמר שמאי דכיון שהחזיר לבניו נראה שהמתנה שנתן לו לא היתה אלא הערמה כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה