בבא בתרא צז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהמתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור' יהודה מחייב עד כאן לא פליגי אלא בכדי מדתו אבל ביותר מכדי מדתו לא פליגי הוא הדין בדאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי והאי דקא מיפלגי בכדי מדתו להודיעך כחו דר' יהודה בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהן טעם יין מהו אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא ת"ר גשמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר רבי מאיר אומר אף שלישי בנותן טעם דושל מעשר ראשון אסור שני מותר רבי מאיר אומר אף שני בנותן טעם הושל הקדש שלישי אסור ורביעי מותר ר"מ אומר אף רביעי בנותן טעם ורמינהי ושל הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר קשיא הקדש אהקדש קשיא מעשר אמעשר זהקדש אהקדש לא קשיא כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים מעשר אמעשר נמי לא קשיא חכאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כדרך שאמרו לענין איסורן טכך אמרו לענין הכשירן הכשירן דמאי אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי לא צריכא שתמדו במי גשמים וכיון דקא שקיל ורמי להו למנא אחשבינהו ילא צריכא שנתמד מאליו וכיון דקא נגיד קמא קמא אחשבינהו אמר רב פפא כבפרה ששותה ראשון ראשון:
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב לאין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגתו והא תאני ר' חייא מיין מגתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן נאפילו לכתחלה נמי
רשב"ם
[עריכה]המתמד - מים בשמרים פטור ממעשר:
אבל יותר מכדי מדתו - פורתא לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא מחייבין במעשר והוא הדין לברכת היין דהא רבנן חומרא לית להו גבי מעשר דהא בכדי מדתו לא מחייבי אלא משום דחשיבי ליה יין הוא דמחייבי ביותר מכדי מדתו והלכך לגבי בורא פרי הגפן נמי חשיב:
להודיעך כחו דר"י - דמחייב ולהודיעך כחן דרבנן לא איצטריך למיתני יותר מכדי מדתו דמילתא דפשיטא הוא דפטור דפורתא חמרא במיא טובא בטיל וליכא חידוש כלל לאשמועינן דפטרי רבנן ביותר ומילתיה דר"י חשיב חידוש גדול לחומרא ואע"ג דליכא טעם יין מיחייב:
שמרים שיש בהם טעם יין מהו - לברכת היין וברייתא לא הוה שמיע ליה דאי הוה שמיע ליה הכי הוה ליה למימר הלכה כאחרים או אין הלכה כאחרים:
שמרים של תרומה - שנתן לתוכן מים ושנה ושילש:
ראשון - מים ראשונים [שהכניסו והוציאו] משם:
אסור לזרים - וכל הני חומרות בעלמא נינהו מדרבנן ובמצא כדי מדתו מיירי:
שלישי מותר - ואפילו יש בו טעם יין:
אף שלישי - אסור אם יש בו נותן טעם:
ה"ג של מעשר ראשון אסור - כלומר של מעשר שני תמד ראשון אסור לאכול חוץ לירושלים אבל מעשר ראשון דלוים מותר לזרים ודלא כרבי מאיר:
הכי גרסינן - של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר:
מעשר דמאי - שהופרש מפירות הלקוחין מעם הארץ ואקילו ביה רבנן משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן:
בקדושת דמים - שהקדיש חבית יין לבדק הבית וימכר ויקחו בדמיו צרכי בדק הבית:
בקדושת הגוף - [דחמירא] יין שהוקדש לנסכים ושמרים שלו אסורים בשביל מעט יין המעורב בו:
כשם שאמרו לענין איסורן - דבתרומה ראשון ושני הוי יין ושלישי הוי מים ושל מעשר הראשון יין והשני מים וכן כולן:
כך אמרו לענין הכשר - דראשון ושני של תרומה חשוב נמי יין לענין הכשר והראשון של מעשר חשיב יין לענין הכשר וכדמפרש ואזיל וכל זה חומרא מדרבנן הוא דמדאורייתא כולהו חשיבי מים בעלמא כדאמרן לגבי מעשר דמאי וכרבנן דאחרים וקבעי גמרא הכשר דמאי על איזה הכשר הוצרך לומר כך אמרו לענין הכשרן של מים או של יין הא תרוייהו מכשרי פירות לקבל טומאה ומאי נפקא לן מיניה אי הוי חמרא אי מיא:
אי חמרא אכשורי מכשר - דכתיב (דברים לב) תשתה חמר וכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' (ויקרא יא):
לא צריכא - כלומר לא נפקא לן מינה אלא שתמדו לההיא דתרומה ומעשר במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשבינן ליה יין מכשיר בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב (שם) וכי יותן מים מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא ליה ופרכינן וכיון דשפכינהו האי גברא להני מי גשמים ממנא שניטפו בו למנא דשמרים אחשבינהו ומכשרי ומאי נפקא לן מינה ל"ש מעשר ולא שנא תרומה לעולם מכשרי:
שנתמד מאליו - שנפלו הגשמים לתוך השמרים והלכך בתרומה דראשון ושני חשיב יין לענין הכשר נמי מכשרי אבל שלישי דחשוב מים לגבי תרומה לענין הכשר נמי מי גשמים נינהו ולא מכשרי דלא הוה בהו מחשבה:
ופרכינן ואכתי מאי נפקא מינה והא כיון דנגיד - מושך:
קמא קמא - ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין ושלישי לתרומה נמי מכשר ולא שנא יין ולא שנא מים אכשורי מכשרי ומה חילוק יש עדיין בהכשרן:
בפרה ששותה ראשון ראשון - והלכך בשלישי ליכא שום מחשבה ולא מכשר שלישי דתרומה ושני דמעשר ולא מצי לתרוצי בשנשפך ראשון ראשון דכיון דלא נשתהה שם כלל לא נופל ונשפך אין ידוע לעולם מהו תמד שני או תמד שלישי:
אין אומר קידוש היום כו' - משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) כדלקמן וביין הראוי לברך עליו בפה"ג קאמר דאע"ג דמברכין עליו בפה"ג לקידוש היום מיהא לא חשיב ולקמיה בא לפרש איזה יין בא למעט:
יין מגתו - תירוש:
לא יביא - משום דכתיב הסך נסך שכר (במדבר כח) מידי דמשכר:
ואם הביא כשר - דליכא עיכובא אי נמי הסך נסך מכל מקום וכיון דלנסכים כשר בדיעבד לגבי קידוש חשיב לכתחלה דלא חמיר קידוש כניסוך:
תוספות
[עריכה]הוא הדין אפי' ביתר מכדי מדתו נמי פליגי. והא דתנן בסיפא דמס' מעשרות (פ"ה מ"ו) היתר מכדי מדתו מפריש עליו ממקום אחר ולא פליגי עליה רבנן היינו ברמא תלתא ואתא ארבעה מקשה ר"י היכי פטרי רבנן ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא כיון דאית ביה בנותן טעם וקיי"ל בפ' בתרא דמס' ע"ז (דף עג:) דמין בשאינו מינו בנותן טעם גבי טבל וי"ל דאינו אלא קיוהא בעלמא ואין כאן נותן טעם וכעפרא בעלמא דמי וכן נראה מתוך פירוש ר"ש: מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא מכאן הורה ר"ת בדיעבד אם רחץ עכו"ם חבית של שמרי יין דשרי דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא:
שמרים של מעשר כו'. תימה במאי מיירי הך ברייתא אי בכדי מדתו או אפי' רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לרבנן אפי' ראשון יהא מותר ואי ברמא תלתא ואתא ארבעה אפי' רביעי של מעשר יהא אסור וי"ל דמיירי שאין בהן טעם יין כלל אלא קיוהא בעלמא ומ"מ בהקדש החמירו לאסור עד שלישי ומיירי שלא הקדיש שמרים דאי הקדיש לעולם יהא אסור:
לא צריכא כגון שתמדו במי גשמים. תימה דהכא משמע שיש חילוק בין גשמים לשאר משקין ואיזה חילוק יכול להיות ביניהן ומה שפירש רבינו שמואל דבמים בעינן דניחא ליה ולא בשאר משקין כגון יין אפי' לא ניחא ליה מכשר דבמים כתיב וכי יותן מים על זרע ואין נראה לרשב"א דלא אשכח בשום דוכתא שיהא חשיבות ביין מבמים לענין הכשר ומאשר יבא עליו מים מפקינן הכשר לכל משקין ובפ"ק דפסחים (דף יח. ושם) איכא דלא מוקי וכל משקה אשר ישתה בכל כלי לענין הכשר וא"כ מנא ליה דלא בעינן דניחא ליה ונראה לר"י דבגשמים בעינן תרתי שיחשיב אותו מתחלה שיהו משקין ואח"כ בעינן דניחא ליה אבל שאר משקין כגון מים ויין ושמן כיון דניחא ממילא הן מכשירין אפי' לא יחשיב אותן להיות משקה אבל קשה מהא דתנן במסכת מכשירין (פ"ו מ"א) ומייתי לה בפ"ק דחולין (דף יג. ושם) המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם הטל אינן בכי יותן ואם לכך נתכוין הרי הן בכי יותן אע"פ שלא החשיב אותו מתחלה להיות משקה ושמא טל חשוב טפי להיות משקה ממי גשמים:
ונתמד מאליו. נראה דהשתא איירי שפיר אפילו במים יפין שאינן מי גשמים דכיון שנתערבו בשמרים אין ראוים להכשיר והא דלא קאמר אלא לפי שלא נזכר אמורא למעלה:
אילימא למעוטי יין מגתו כו'. אין להוכיח מכאן דיין מבושל כשר לקידוש ומברכין עליו בפ"ה מדלא קאמר למעוטי יין מבושל דלאו ראיה היא דאפילו אין מקדשין עליו לא מצי למימר למעוטי יין מבושל דאם כן הוה ליה למימר אין מברכין עליו בפ"ה אבל יש להביא ראיה מירושלמי דשקלים ודערבי פסחים דיין גמור הוא דאמר התם ארבע כוסות שאמרו יוצאים ביין מבושל אלמא מקדשין איין מבושל ודלא כפרש"י והר"ש שכתבו דיין מבושל מברכין עליו שהכל דאישתני לגריעותא ואין להאריך כאן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לח א ב מיי' פ"ב מהל' מעשר שני הלכה ז':
לט ג מיי' פי"א מהל' תרומות הלכה י"ג, ומיי' פי"ג מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ז:
מ ד מיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה י"ב, ומיי' פי"ג מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ז:
מא ה ו ז מיי' פי"ג מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ז:
מב ח מיי' שם, ומיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה י"ב:
מג ט י כ מיי' פי"ג מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ז:
מד ל מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה י"ד, סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע או"ח סי' ער"ב סעיף א', [ וברב אלפס פרק ערבי פסחים ד' קנה ]:
מה מ מיי' פ"ו מהל' איסורי מזבח הלכה ט', סמג לאוין שיט:
מו נ מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה י"ז, סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' ער"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
המתמד. ששופך מים בחרצנים:
ומצא כדי מדתו פטור. ממעשר דמיא בעלמא נינהו:
לא פליגי. דודאי חמרא היא:
להודיעך כחו דר' יהודה. דאפי' בכדי מדתו מחייב משום דהיכא דרמא תלת כוזי ואפיק תלת כוזי תרי ופלגא נפיק ממיא ותו לא ואידך נבלע בחרצנים והאי דאפיק כמדתו חמרא איכא בהדייהו וחייב לעשר:
מהו. מברכין עליהן בורא פרי הגפן או לא:
ראשון ושני. שמוציאין מן התמד חשוב יין ואסור ליהנות מהן ושלישי מותר דאינו תרומה ומיא בעלמא נינהו: ושל הקדש חמור מכולם:
בקדושת דמים. שהקדיש הדמים שיקחו מן אותו יין לא חמירי כולי האי ועד שלישי אסור ורביעי מותר. אבל אם הקדיש הגוף התמד לעולם אסור:
כאן במעשר ודאי. ראשון אסור ושני מותר אבל מעשר דמאי לעולם מותר:
לענין איסורן. דראשון ושני אסור ושלישי מותר:
כך אמרו לענין הכשירן. דראשון ושני דבר חשוב הוא ומכשר טפי לא חשוב ולא מכשר זרעים: והשתא קשי' לן הכשירן דמאי אי דמיא אכשורי מכשר וחמרא נמי מכשר דחמרא מכשיר בין חשיב עליה לשתיה ובין לא חשיב עליה משום דחשיב הוי אבל מיא לא מכשרי בלא מחשבה וזהו חומר ביין מבמים:
לא צריכא כגון שתמדן בימי גשמים. דלא חשיבי אפי' הכי ראשון ושני מכשירין:
לא צריכא. דאיהו לא רמא להו אלא מאליו נתמד שנפלו לשם הגשמים דהשתא איהו לא חשבינהו למי גשמים ואפילו הכי אצטרכא למימר דמכשירין:
והא כיון דנגיד. מן התמד מי הגשמים קמא קמא אחשביה והואיל דאחשבינהו ודאי מכשירין ואמאי איצטריך למימר:
אמר רב פפא. הכא במאי עסקינן. דאיצטריך למימר דמכשירין כגון דפרה היתה שותה ראשון ראשון דהשתא לא חשבינהו ונתמד מאליו דסד"א הואיל דלא חשבינהו דפרה שותה להו אין מכשירין אפ"ה איצטריך למימר דמכשירין הואיל דחזו לשתייה:
יין מגיתו. שעדיין תירוש הוא ואינו תוסס כשהוא מתוק לא יביא לנסכים:
אפי' לכתחלה נמי. מקדשין ביה קידוש היום של שבתות וימים טובים:
הוא הדין דאפילו בית' מכדי מדתו פליגי. ואיכא דקשיא ליה והא קתני סיפא מצא בה ית' מכדי מדתו מוציא עליו ממקום אח' לפי חשבון אלמא לא פליגי ואיכא למימר מאי יתר מכדי מדתו רמא תלתא ואתו ארבעה ונראה שזה שלא פי' משום דלא עייל ההוא תנא נפשי' בפלוגת' דרבנן ואחרי' לפיכך אמ' סתם יותר מכדי מדתו.
ולי נר' דסיפא רבי יהודה קתני לה אלא דקאמר בכדי מדתו מפריש מעשר מיניה וביה דלא ידעינן כמה נפיק ובית' מכדי מדתו בלפי חשבון ממקום אחר סגי.
להודיעך כחו דרבי יהודה. דאפי' בכדי מדתו מיחייב. ואיכא למידק אדרבה כח דרבנן עדיף דכח דהיתירא הוא ואיכא למימר דרבי יהודה חדוש יתירא וחביבא ליה ודרבנן לאו חדוש דחמרא פורתא בעי טוב' ודאי לאו חמרא הוא. הרב ר' שמואל ז"ל.
כתב בתוס':מכאן הורה רבי יעקב ז"ל להתיר על נכרי שהיה דוחה חבית של שמרי יין בלא ישראל דלאו חמר' הוא אלא קיוהא בעלמא הוא ולכתחלה [אין] לעשות כן ובמקומו אפרש (אין) בסייעתא דשמיא.
שמרים שיש בהן טעם יין מהו. פי' כגון דרמא תלתא ולא אתו ארבעה ויש בהן טעם גדול של יין כאלו רמא תלתא ואתו ארבעה מהו מי אמרינן הכא ודאי תלתא עייל ותרי ופלגא אפיק ואידך חמר' הוא א"ל לעולם לאו חמרא הוא דלא אפיק אלא פלגא והאי דקא יהיב טעמא כולי האי קיוהא הוא וטעמא דרבנן פשט ליה. אי נמי הלכה או אין הלכה בלבד בעא מיניה כי ההיא דאמרינן במס' גיטין (כה"ב) מי בעינן ודין או לא והיא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במתניתין.
ומה שאמרו בשל תרומה מעשר ראשון ושני אסור התם כיון שחל על הכל שם מעשר ותרומה אוס' שהרי מעט יין מעורב במים אוסרין בששים אבל מכאן ואילך מותר שכבר הלכו מהם צחצוחי היין לגמרי בתמדין ראשונים ועכשיו אין כאן יין לא טעמו ולא ממשו אלא קיוהא בעלמא הוא ואפשר שאף חומרות הללו מדבריהם וכדברי הרב רבי שמואל ז"ל.
והא דאמרינן לא צריכא שתמדו בשני גשמים. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דמי גשמים צריכין מחשבה אבל יין מכשי' בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב כי יותן מים ובעינן יתן דומיא דיותן ולא היה לו לומר כן דבכל המשקים נמי בעינן דניחא ליה שאין שאר המשקין מכשירין אלא מדין מים.
אלא כך י"ל, דבחמרא ודאי ניחא ליה הילכך תמד ראשון שהוא חשוב יין ניחא ליה באותן גשמים שנפלו על התמד שהרי החזירוהו יין מכאן ואילך כיון שאין התמד אלא מים דילמא דלא ניחא ליה לפי' צריך מחשבה אחר גמורה ומה שאמרו כדרך שאמרו לענין איסורין לומר דשל הקדש לעולם מכשי' משום דכיון שהוא חשוב יין לענין אוסרו חשיב נמי לענין הכשרו שהשוו חכמים מדותיהן וזה שהקשו בגמ' וכיון דקא נגיד קמה קמה אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים כאן פעם אחרת.
לא צריכה בפרה ששותה ראשון ראשון. ואח"כ נתמד פעם שלישית והוא הדין אם נשפך מאליו לאח' שנתמ' אלא שאם נשפך ותקן החבית או הברזא גלי אדעתיה דניחא ליה בתמדים אחרים ואי לא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהו ואורחא רויחא נקט.
מודים חכמים לרבי אלעזר בכוס של ברכה. פי' פלוגתייהו בברכות (נ,א), ואיכא למידק והא בעינן התם בכוס של ברכה חי איכא מאן דמפרש חי לאו איין קאי אלא אכוס דבעינן שיהא חי כלומר שלא יהא שבו' ודיקא נמי דהנהו עשרה דברים דקא חשיב כולן נאמרו בכוס עצמו ואל תתמה על לשון חי שהרי אמרו שבירתן זו היא מיתתן ואמרינן במסכת מכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי שפי' שלם ואינו מרוסק וחס' דחי ממש לא בעינן, וזה הבל.
ויש מפ' מי שיוציאנו מיד החבית ולא ישתנו בכוס כדאמרינן שתהא חיותן בכלי ורש"י ז"ל פי' שיהא חי בכוס ואח"כ ימזגנו.
ורבינו תם ז"ל מפר' חי מזיג ולא מזיג ולא לגמרי כדאמרינן בסנהדרין (ע"א) אינו נעשה בן סורר עד שיאכל תרטימר בשר וישתה לוג יין חי ואוקימנא דמזיג ולא מזיג אלמא מזיג ולא מזיג נמי חי מיקרו וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל.
וא"ת דאדרבה מדקא מתמה תלמודא עלה התם משמע שלשון חי סתם לגמרי משמע ואע"ג דאוקימנא במזיג ולא מזיג סתמא לא משמע הכי הכא נמי כיון דאמרינן עד שיתן לתוכו מים הא פירשו דחי גמור לא בעינן מזיג ולא מזיג בעי' דהא מיקרי חי.
ואי קשיא דהא אפילו מזיג ולא מזיג גבי בן סורר שכר ניחא מיקרי ולא הכש' חמרא וכו' והכ' בעינן חי לפיכך פי' הרב ז"ל הא דאמרינן ובברכת הארץ מוסיפין עליו מים קאמר ולא כדברי רבינו שלמה ז"ל שהוא מפ' מוסיפין עליו יין.
בודק גרסינן. בדל"ת, והוא חזק שהיא בודק את כל הגוף וכן מפו' בערוך שלא כפי' הרב רבי שמואל ז"ל דלא תיקשי אחמ' חיורין.
והליסטון הוא מתוק, דבמסכת מנחות מקשי להו אהדדי ואמרי' עליה חולי דפירא לא מאיס.
למעוטי מגולה וכו'. איכא למידק אמאי לא אמר למעוטי מבושל שפסול לנסכים כדתנן במס' מנחות (פ"ו) אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול.
ויש שפירשו שאף ע"פ שפסול לנסכים מקדשין עליו דעלויי עלי' ואע"ג דתנן במסכ' תרומות (מ"ט ב') תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל הא דתנן בפ' בתרא אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. וגרסינן בירושלמי התם בתרומות ומקצתו פרק אין מעמידין א"ר יוחנן דרבי יהודה היא דתנן רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. פי' וההיא דאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל רבי יהודה היא דקתני עלה ר' יהודה אומר תורמין בצלים מבני המדינה על הכפר. א"ר יוחנן מחלפא שטתיה דר' יהודה רבי אלעזר אומר אינה מוחלפת תמן בכהן וכאן בבעלים רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר מפני שממעיטו ממדתו וחד אמר מפני שממעיטו משותיו ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא מה דמר רבי יוחנן מחלפא שטתיה דרבי יודה ואמ"ר אלעזר אינו מוחלפ' תמן בכהן וכאן בבעלים הוי דרבי יוחנן אמר מפני שממעיטו משותיו וכן פירושו שמי שאמר שממעיטו משותיו לומר שאע"פ ששכח הוא אסור לעשות כן ביין של תרומה שיש מקצת אנשים שאין שותין אותו ומה שאמר ר' יוחנן שמוחלפ' שיטתו של רבי יהודה אתה למד שהוא מפ' דברי תנא מפני שממעיטו משותיו והוא כעין מפסיד ורבי יהודה סבר משביחו הוא לגמרי ואין אדם קץ בו אלא מפני שהוא חזק ביותר א"כ א"ר יהודה אין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל בודאי מוחלפת השיטה וסברא דתנא קמא דידיה היא ואיפוך ורבי אלעזר סבר מאי מפני שממעיטו דקאמר תנא קמא היינו שממעיטו ממדתו ורבי יהודה מתי' מפני שהוא משביחו ושבחו יותר מהפסדו ולא התי' רבי יהודה אלא לכהן עצמו מאחר שנתנוהו לו אבל לבעלים אסור לבשלו ולעשותו תרומה מפני שלדברי הכל ממעיטו היא משותיו ואף ע"פ ששבח הוא לו כיון שיש מקצת בני אדם שאין רוצין בו הרי הוא מפחי' דמיו שאין לוקחין קופצין עליו ומפסיד ממונו של כהן ולפיכך אמרו שאין תורמין ממנו כל שאינו מבושל אבל משאינו מבושל על המבושל תורמין לדברי הכל אע"פ שהמבושל מושבח שהרי אפשר לבשלו אע"פ שיתמעט כן נ"ל פי' הירו' אבל בלשון אחרת שמעתיו מכל מקום למדנו ולדברי הכל ששבח הוא ליין שיתבשל הילכך מקדשי' עליו קדוש היום.
אבל רש"י ז"ל כתב בתשובת שאלה שאף בורא פרי הגפן אין מברכין עליו וכן כתב רב צמח גאון ז"ל ואמרו שמפני כך לא אמרו בשמועה זו דלמעוטי מבושל אתא שאפי' בורא פרי הגפן אין מברכין, אבל כבר כתבנו שאין זה עיקר.
ועוד מצינו מפורש בירושלמי יוצאין ביין מבושל שמע מינה שמקדשין עליו קדושת היום ואין צריך לומר בורא פרי הגפן ואף על פי שאמרו אין בו משום יין נסך לפי שאין מנסכין כך אמרו ולא משום גריעותו של יין.
ויש שכתב חבית שנפל לתוכה מעט דבש כיון שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח אין אומרין עליו קדוש היום ואחרים הכשירו שלא אמרו יין הראוי לנסך אלא למעוטי מגולה וכן הוא עיקר דאי לאו הכי הוה לן לאיתויי הכא למעוטי שנתערב בו דבש וטעמא דמלת' דלא ממעטינן הכא אלא יין הפסול מחמת עצמו אבל יין שנתערב בו דבש הדבש הוא שאסרו מפני שפסלו הכתוב מעל גבי המזבח ולא פסלו לקדוש ואין להשיב אחר טעם זה ועוד מצינו מפורש במסכת פסחים בירו' מהו לצאת ביין קונדיטון מן מה דתני בר קפרא קונדיטון ביין הדה אמרו יוצאין בקונדיטון אלמא יין קונדיטון מברכין עליו קדוש היום והקונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין. ומפורש בהגדה (פסיקתא דר"כ) בפרשת החדש השלישי, נמשלו דברי תורה לקונדיטון - מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין, כך דברי תורה וכו'.
ואיכא למידק נמי ולימא למעוטי גפן שהדלה על גבי תאנה שהוא פסול לנסכים כדאיתא במנחות (פ"ז ב') ואיכא למימר דלא ממעט מהכא אלא יין דאישתני בטעמיה לריעותא כמו שפי' הרב ר' שמואל ז"ל אבל גפן שהדלה על גבי תאנה לא אישתני לריעותא אלא שאסור משום דבעינן נסכים שלא נשתנו וקרבן שלא נשתנה כבש בן כבש מששת ימי בראשית ולא פסלו לקדו' היום.
ומכל מקום יין מעושן שפסול לנסכים היה לו למעט מקדוש היום ואפשר דאין הכי נמי והאי דלא קאמר הכי משום דאפילו לבורא פרי הגפן פסול, ולא מסתבר לי.
אלא נראה שהמעושן כמבושל ומפני שנשתנה מברייתו ולא משום גריעותו וכשם שלמדנו שמקדשים על המבושל כך נאמר על המעושן. וקשה לי ולימא למעוטי מתוק דתנן לא יביא ואם הביא פסול וי"ל משום דרבינא מתרץ התם כרוך ותני אבל לרב אשי דאמר חוליא דשמשא מאיס הכא נמי.
חמר חיורין. לענין קדוש בעי דעליה קיימינן. אי נמי בין לקדוש בין לנסכים דאי לנסכים דוקא הוה ליה למימר מהו לנסכים ועוד דקא פשיט אל תרא יין כי יתאדם אלמא אינו קרוי יין אלא אדום, ומה שדחק הרב רש"י אינו נכון.
וקשה לי כושי אמאי כשר וי"ל אדום הוא אלא שלקה אי נמי כושי אינו שחור גמור כדמשמע במסכת סוכה (ל"ו א') תדע מדלא קאמר שחור כדתנן לענין דמים ובכל מקום.
וקשה לי מאי קא מיבעיא ליה, הא תנאי במסכת פסחים (ק"ח ב') לענין ארבע כוסות רבי יהודה אומר עד שיהא בהן טעם ומראה יין ואמר רבא מאי טעמא דר' יהודה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם ואיכא למימר לא פליגי רבנן עליה דודאי חי ומזוג חדש וישן דקתני דתנ' קמא כולהו בטעם ומראה הן ולא פליגי בהו רבי יהודה כלל וטעם יין לכולי עלמא בעינן כדמוכח בשמעתין ולאו פלוגתא היא והכא מדרבי יהודה פשיט ליה וטעמיה פריש ליה והרבה כמותה בתלמוד שאינן מחלוק'.
ואיכא לפרושי דהלכה כמאן בעא מיניה ופשיט ליה כרבי יהודה וכן כיוצא בהן בתלמוד מכל מקום לענין קדוש בעינן אדום.
ושם מצאתי בירושלמי (פסחים י,א) א"ר ירמיה מצוה לצאת ביין אדום מאי טעמא אל תרא יין כי יתאדם ומשמע דאפילו בדיעבד לא יצא דעד שיהיה בהן מראה יין דיעבד הוא ומצוה לצאת דיעבד נמי הוא דגמ' דילן לאו לכתחלה בלחוד היא דהא מנא תיתי אי בעינן קרא כעין דכתיב לענין קדוש אפילו דיעבד נמי ואי לא לכתחלה נמי כשר דהא ראוי וחשוב הוא ועולה על שלחן מלכים ולית לן בגמרא דילן לא יביא ואם הביא כשר, לענין קדוש.
ופריק דאפילו ביתר מכדי מדתו פליגי . אלא דכחו דרבי יהודה אתא לאשמועינן: ואם תאמר אדרבא ביתר מכדי מדתו הוה ליה למינקט פלוגתייהו לאשמועינן כחן של רבנן, דבכל דוכתא כח דהיתירא עדיף לן. תירץ ר"ש ז"ל, דאיכא למימר דרבי יהודה אמר חדוש יתירא וחביבא ליה, ודרבנן לאו חדוש, דחמרא פורתא במים טובא ודאי לאו חמרא הוא.
הא דבעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו: כעין פלוגתא דרבנן ואחרים בעא מיניה ואי הלכתא כאחרים בעא מיניה. ומסתברא לי, דמשום דמסתברא טעמייהו דאחרים בעא מניה, דהיאך אפשר דכל מיא דעייל אפיק. ועוד דטעמיה מוכח עליה דחמרא הוא. והיינו דאהדר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, והילכך יחיד ורבים הלכה כרבנן דרבים נינהו.
וכל מאי דאמרינן בכולה שמעתין, הני מילי בשמרים אי נמי בפורצני הנדרכין בגת על ידי קורה, שהקורה דוחקת הרבה ומוציאה את הכל. אבל הנדרכין ברגל לא. וכבר כתבתי עניינין אלו בארוכה בספר תורת הבית בסייעתא דשמיא.
כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים: כל המפרשים פירשו, בקדושת הגוף, במקדיש יין לנסכים לעולם אסור, ובקדושת דמים, במקדיש לבדק הבית, רביעי מותר. ולולי שראיתי כולם ז"ל מפרשים כן ולהן שומעין, סבור הייתי לפרש בהפך, דקדושת הגוף כל שהלך כל לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש, אבל בקדושת דמים כל שהוא נמכר מחמת קיוהא שבו או אפילו מחמת מראהו דמים לו ודמי הקדש הן, שהמקדיש לדמיו הקדישו.
וכיון דנגיד קמא קמא אחשביה. ואוקימנא בפרה שותה ראשון ראשון: ואם תאמר למה ליה למימר בשותה ראשון ראשון, אפילו נגיד קמא קמא והשלישי נתמד מאליו ונפל על פירות או ששתתה אותו פרה ונטף מפיה על הפירות, הוא הדין והוא הטעם, ולמה יכשיר כיון דבתמד זה לא גלי דעתיה דניחא ליה. י"ל שכל שתמדו הוא אפילו תמד ראשון או שנתמד מאליו אפילו תמד ראשון ומשכו הוא מן הכובא, כי נתמד לאחר מכאן פעם ושתים מאליו אף על פי ששתתה אותו פרה מכשיר כדינו, ומשום דגלה בדעתו בתמד הראשון דניחא ליה בכל תמד ותמד שיתמד לאחר מכאן.
ומאי דקאמר כיון דנגיד קמא קמא אחשביה, לרבותא נקט קמא קמא, ולומר שאפילו בכל אחד נתגלה דניחא ליה בזה, אבל הוא הדין דהוה מצי לאקשויי וכיון דקא אמר נגיד אחשבינהו לכולהו. ור"ש ז"ל נראה שסבור דדוקא נקט קמא קמא, שכן כתב, כיון דנגיד ומשיך קמא קמא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין. עד כאן. ושמא לאו דוקא, אלא משום דאמרינן בגמרא קמא קמא, פירש כן, ולאו דוקא דבתרי זימני הוי גלוי דעת ולא בפעם אחת.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
שמרים של תרומה ראשון ושני אסור כו' פירש דוקא בשמרים דתרומה ומעשר שני וקדשי' מחמרינן דאע"ג דרמא תלתא ואתא תלתא אסירי דמשו' קדושתן מחמירינן עלייהו אבל שמרים דטבל דינן כחרצנים דהיכא דרמו תלתא ואתא תלתא דכ"ע לא פליגי דשרי והיכא דרמי תלתא ואתי תלתא ופלגא הוי' פלוגתא דר' יהודא ורבנן דר' יהודא אסור ורבנן שרי ואי קשיא והרי הטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם דהוי בששים ונהי גבי חרצנים איכא לתרוצי כדתרצינא בפ' הכל שוחטין משום דלעולם לא הוי יין בעינו אבל גבי שמרי' דהוה יין ואח"כ נבלע בשמרים אמאי אמרי' דבטל פלגא בשיתא פלגי. תשובה גבי שמרים נמי אע"ג דהוי יין מעיקרא כיון שנבלע בשמרים דתו לא חזי לשתייה בטל מתורת טבל שהשותה שמרים של טבל אינו במית' דלא חזי לשתייה ומיהו אי הוה מתמצה מינייהו פורת' חמר' בעיני' הוה אסר במיא עד ששים אבל השת' דלא נפק אלא בתערוב' מים כל כמה דלא נפק מיני' ריבע' שיתן טעם במים הרי הוא בטל לגמרי ודמי ההוא לשמן של תרומה המובלע בדופני הכד דתנן שאם נוטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין ואע"פ שיש שם שמן ראוי להתמצות ואותו השמן הי' חשוב מתחלה כיון שנבלע בדופני הכד בטל הוא ומותר להשים חולין באותו כד ולבטל לההיא שמן דתרומה המובלע בתוכו ואם הרכינה ומצית הרי הוא תרומה ואסור להרבות עליו חולין ולבטלן והה"נ אמרי' בהני שמרים שהיין מובלע בתוכן:
כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשרן כמה נכונו דברי רבי' יצחק זצוק"ל שפירש של תרומה להכשיר תרומה ושל הקדש להכשיר הקדש ולא חולין והלשון מסייעו שאמר הכשירן ולא הכשר סתם דאטו משום קדושת תרומה ומעשר יהי' חשוב יין להכשיר את הזרעים א"ו לא אמר אלא להכשיר תרומה ומעשר שחשוב אצלן יין וכולי האי הוי חומרא דרבנן:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו (עריכה)
מג. והא דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור מלעשר ורבי יהודה מיחייב, אסיקנא הוא הדין דאפילו ביתר מכדי מדתו פליגי והא דקא מיפלגי בכדי מדתו להודיעך כחו דרבי יהודה. דאפילו בכדי מדתו מיחייב. וליתא לדרבי יהודה, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אפילו ביתר מכדי מדתו אסיקנא דלית הלכתא כאחרים, וכ"ש בכדי מדתו:
מד. בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מר' חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו. מאי קא מיבעיא ליה, הלכתא כאחרים או לא. אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. וקימא לן כותיה. אלא מיהו דוקא דרמא תלתא ואתו בציר מארבעה, אבל רמא תלתא ואתו ארבעה, דכולי עלמא חמרא מעליא הוא כדרבא (לעיל בבא בתרא צו,ב):
מה. ת"ר שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר. כלומר מים ראשונים שהטילו בו וכן שניים אסורים, שלישייים מותרין דמיא בעלמא הוא אע"ג דאית ביה בנותן טעם. ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר רבי מאיר אומר שני בנותן טעם ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר רבי מאיר אומר רביעי בנותן טעם. והאי מעשר דקאמרי ראשון אסור ושני מותר, דוקא במעשר שני, אי נמי במעשר עני, אבל מעשר ראשון הניתן ללוי, כיון דטבול לתרומת מעשר שבו כתרומה דמי, וראשון ושני אסור ושלישי מותר. וקי"ל בכולהו כרבנן. חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דרבי מאיר לטעמיה דאמר שמרים שיש בהם טעם יין מברכים עליהם בורא פרי הגפן ולית הלכתא כותיה.
ורמינהי של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר מעשר אמעשר לא קשיא כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי הקדש אהקדש נמי לא קשיא כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. הא דתניא של מעשר ראשון (אסור) לעולם מותר במעשר דמאי, דרבנן הוא דגזרו ביה, וכי גזרו רבנן בעיקר חמריה, אבל בתמד דידיה לא גזרו רבנן. והא דתניא של הקדש לעולם אסור בקדושת הגוף. וההיא דתניא רביעי מותר, בקדושת דמים, ומשכחת לה בשיכרא, אי נמי בחמרא דאיטמי, אי נמי בחמרא טהור, והוא דאמר לדמי עולה, אי נמי לבדק הבית, אבל אמר לדמי נסכים, מאחר דאיהו גופיה הוי לנסכים קדש קדושת הגוף, וכדרבה דאמר רבה הקדיש זכר לדמיו קדש קדושת הגוף, ואוקימנא בפרק קמא דשבועות (יא,א) דאמר לדמי עולה, דכיון דאיהו גופיה חזי לעולה ליכא לאפוקיה לגופיה מידי עולה. אבל אמר לדמי נסכים לא קדש קדושת הגוף, דאיהו גופיה לא חזי לנסכים ומותר למוכרו ולהביאו בדמיו נסכים. והכא גבי חמרא כיון דאיהו גופיה חזי לנסכים ולא לעולה איפכא מסתברא, דאי אמר לדמי נסכים קדש קדושת הגוף, ואי אמר לדמי עולה לא קדש אלא קדושת דמים:
מו. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כדרך שאמרו לענין איסור (י) ן כך אמרו לענין הכשרן. ולענין אכשורי פירי לקבולי טומאה קאי. ועיקר האי מילתא, דקימא לן דמשקין לא מכשירי אלא במחשבה, בין דחשיב עליהו לבתר דנפלי להו על גבי פירי, דנפקא לן מדרשא דיותן דומיא דיתן דניחא ליה ואע"ג דלא חשיב עליהו מקמי דנפלי להו על גבי פירי כלל, מידי דהוה אמי גשמים שירדו על גבי פירות שלא מדעתו, דאי שמח מקמי דנגעו הרי זה בכי יותן כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ כב,א), בין דחשיב עליהו לדבר התלוש מקמי דנפלו על גבי פירות. דנפקא לן בספרא (שמיני פרשתא ח,ג) מדרשא דכל משקה אשר ישתה, דגרסינן התם יכול אפילו חישב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהיו מכשירין, תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמילאן לשתיה, ומנין אם חישב להדיח בהם עצים ואבנים, ת"ל מים. אי מים יכול אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין למערות יהו מכשירין (על) [ת"ל] אשר ישתה, מה שתייה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני ארבה את שחישב להדיח בהם עצים או אבנים שיש עמהם מחשבה ומוציא את שחישב שירדו לבורות לשיחין ומערות שאין עמהם מחשבה. ואי דניחא ליה בנפילתן על גבי פירות, מאי אירייא דחשיב ליה עליהו להדיח בהם עצים, בלאו הכי נמי מכשירי, מידי דהוה אמי גשמים. וכי תימא וממאי דלאכשורי פירי קאי, דילמא לטומאת עצמן קאי, לא סלקא דעתא, חדא דיהו מכשירין קתני, ואי לטומאת עצמן יהו טמאין מבעי ליה. ועוד מדאפשיט לה ממים דרישיה דקרא דמיירי להכשיר שמע מינה דכולא מילתא להכשיר הוא דמוקים לה. ורישא דכתיב מים סתמא מרבינן מינה מחשבת עצים ואבנים, וסיפא דכתיב אשר ישתה ממעטינן מיניה מחשבת בורות שיחין ומערות. ואי משום דכתיב יטמא, הא בהדיא אוקימנא בפרק קמא דפסחים (יח,ב) דמאי יטמא יכשיר. ואף ע"ג דמרישא שמעת מינה אצטריך חד בתלושין וחד במחוברין.
ותניא נמי התם (פי"א,ח) גבי קרא דכי יתן מים, ומנין לעשות את המחשבה כמתנה, דין הוא מה אם כלי חרס הקל שאין מטמא אדם וכלים, עשה בו את המחשבה כמתנה, לטמא מאוירו את האוכלין שהוכשרו במשקה או במים במחשבה שחישב עליהם אפילו להדיח בהם עצים ואבנים כאלו נתנן בכונה על האוכלין, דכתיב (ויקרא יא,לג) וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, ואוקימנא בשחישב עליהם לשתייה או לדבר התלוש, שרץ החמור שמטמא אדם וכלים אינו דין שאם נגע באוכלין שנגעו במשקין שנעשה בהם את המחשבה כמתנה. ועל כרחיך לא במחשבה דפירות דוקא קאי, אלא אפי' במחשבה דאתרבאי גבי כלי חרס לאכשורי אוכלין לאיטמויי באויר כלי, דהא מהתם קא יליף לה הכא לאיטמויי במגע שרץ. ופריך התם, או כלך לדרך זה, חמור כלי חרס שהוא מטמא מאוירו, כלומר אע"פ שלא נגע, תאמר בשרץ שאין מטמא אלא אם כן נגע, ת"ל מים, מים אמורים למעלה אשר יבא עליו מים ומים אמורים למטה וכי יתן מים, מה מים [ה]אמורים למעלה עשה בהן את המחשבה כמתנה [אף מים האמורים למטה עשה בהן את המחשבה כמתנה], דש"מ דמחשבה דלהדיח בהם עצים ואבנים כנתינה על גבי פירות דמיא, דאי אמרת גבי נתינה נמי מחשבה בעינן, מאי אהניא ליה מחשבה דלהדיח בהן, כי לא חשיב עליהו מעיקרא נמי כיון דחשיב עליהו בנתינה על גבי פירות מכשירי, מידי דהוה אמי גשמים. והיינו דתנן בריש מכשירין (פ"א מ"א) כל משקה שתחלתו ברצון אף עפ"י שאין סופו ברצון או שסופו ברצון אע"פ שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן. ולאו למימרא דתרויהו מדרשא דכי יתן דמשמע דניחא ליה בנפילתן ע"ג פירות קאי, דכי בעינן הכי במשקין דלא אחשבינהו מעיקרא, היכא דאחשבינהו מעיקרא לא בעינן דומיא דיתן, דהא אתרבו להו מדרשא דכל משקה אשר ישתה. והאי דקתני הרי זה בכי יתן הא קמ"ל דאידי ואידי לענין אכשורי כי יתן קרינא ביה דיליף מכלי חרס לעשות את המחשבה כמתנה.
והכא גבי שמרים הא קמ"ל דכדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן לאחשובינהו לאכשורי פירי, דכל היכא דלענין איסור תרומה הוו להו חמרא ואסירי משום תרומה, מכשירי, דאיסורן חושבן לאחשובינהו כשאר חמרא דעלמא דסתמיה לשתיה, דכל משקה אשר ישתה קרינא ביה. וכל היכא דגבי תרומה לאו חמרא הוא ומותר, אלמא מיא בעלמא נינהו, לענין הכשר נמי מסתמא לא מכשרי.
ודיקינן עלה הכשירא דמאי אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי. כלומר מה לי הוי האי תמד חמרא מה לי הוי מיא, כיון דתמדיה אחשביה ומיכשר. ופרקינן לא צריכא שתמדן במי גשמים. דמי גשמים לא מכשרי אלא במחשבה. ומקשינן וכיון דקא שקיל ורמי להו למנא, לתמודינהו לשמרים בגויהו, [אחשבינהו]. ופרקינן לא צריכא שנתמד מאליו. כלומר שהיו השמרין מגולין לאויר וירדו עליהן מי גשמים ונתמדו מאיליהן שלא לרצון הבעלים.
ומקשינן ואכתי ראשון ושני היכי משכחת לה, כיון דקא נגיד קמא קמא אחשבינהו. וגלי אדעתיה דניחא ליה, וכי הדר נפלי עליה גשמים אחריני מוכחא מילתא דניחא ליה והוו להו בכי יתן, ואפילו רביעי וחמישי. תרגמה רב פפא בפרה ששתת ראשון ראשון. כגון שירדו עליהן גשמים מתחלה ונתמדו מאיליהן שלא לרצון, ובאה פרה ושתת ראשון ראשון שנתמד, והדר נפלו מי גשמים אחריני ואיתמוד, ובאה פרה ושתת את השנים, וכן שלישי וכן רביעי. דהא לא נגדינהו איהו לקמאי דלהוי כמאן דגלי אדעתיה דניחא ליה כי היכי דתהני האי מחשבה דקמאי לבתראי.
והני ראשון ושני ושלישי דקתני, לאו למימרא דשכיחי בהדי הדדי, אלא לצדדין קא מיירי. דאי איתיה לראשון מכשר, לא שנא דהקדש ול"ש דתרומה ול"ש דמעשר ראשון ול"ש דמעשר שני, אבל מעשר דמאי אפילו ראשון נמי לא מכשר. ואי ליתיה לראשון, כגון שבאה פרה ושתת אותו ונפלו מי גשמים ונתמד פעם שניה נמי אי דתרומה הוא אי דמעשר ראשון דטבול לתרומת מעשר, כיון דלענין איסורא אסיר אלמא חמרא הוא, איסורו חושבו וכחמרא דמי לענין הכשר. ואי דמעשר שני ודאי הוא, כיון דלענין איסורא כמיא דמי לא מיתכשר שלא במחשבה. ואם באת פרה ושתת את השני ונפלו עליו מי גשמים ונטמאו פעם שלישית, אי דתרומה הוא כיון דלענין איסורא כמיא דמי לענין הכשר נמי בעי מחשבה, וא"צ לומר לענין מעשר. ואי דהקדש ניהו, כיון דלענין איסורא כחמרא דמי איסורו חושבו ומקבל טומאה שלא במחשבה. ואם באת פרה ושתת את הרביעי ונפלו מי גשמים ונתמד פעם חמישית, אפילו לענין הקדש נמי כיון דלענין איסורא כמיא דמי לענין הכשר נמי כמיא דמי ובעי מחשבה. ודוקא בפרה ששתה ראשון ראשון, אבל היכא דנגדיה איהו לקמאה, הא גלי אדעתיה דניחא ליה, ואי נמי אמרת דהנך דאתו בתר הכי מי גשמים נינהו ולאו חמרא.כעידרמה מכשרי, ואפי' חמישי וששי, דהא אחשבינהו. ואין צריך לומר היכא דשקיל להו בידים למי גשמים ורמי להו למנא, דודאי אחשבינהו ומכשרי:
מז. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרין קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. ומוקים לה (להלן ע"ב) למעוטי שריחו רע, אי נמי למעוטי מגולה, ואע"ג דעבריה במסננת כדבעינן למימר קמן:
מצא בה כדי מדתו פטור. קשיא לי אמאי פטור כיון שיש שם נותן טעם שהרי כל איסורין שבתורה בנותן טעם והכא טעם יש בה דמוקי לה בחולין בפרק קמא כשהחמיץ ובהכי דוקא מיחייב רבי יהודה אלמא שנותן טעם. ואין לומר דנותן טעם לפגם הוא הכא דאם כן למה מתמדין אם הוא פוגם. ועוד דאמרינן לקמן שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר פירוש אף על פי שיש בו נותן טעם מדקאמר רבי מאיר עלה שלישי בנותן טעם ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר ואלו היה נותן טעם לפגם לא הוו אסרי רבנן ראשון ושני בתרומה ולא ראשון במעשר שני ומאי שנא טבל מתרומה ומעשר שני דאסרינן ביה תמד ראשון מיהת דהא ודאי ראשון ושני דקאמרינן לאו ביתר מכדי מדתו דאם כן בשלישי נמי ליתסר. ותו קשיא לי בהא דמקשי תלמודא ואזיל עד כאן לא פליגי אלא בכדי מדתו אבל ביתר מכדי מדתו לא פליגי פירוש וכיון דמחייבי רבנן במעשר הוא הדין לענין ברכה חמרא מעליא הוא ומאי קושיא ודאי לענין מעשר יש לחייב מכי הוי נותן טעם כשאר כל איסורים שבתורה שהם בששים אבל לענין ברכה בעינן כוזא דחמרא בתלתא דמיא. ופירש רבינו יצחק ז"ל דהך מתניתין בדמאי מיירי ומשום הכי פטרי רבנן מכדי מדתו כדאמרינן לקמן כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי פירוש הא דתניא ושל מעשר לעולם מותר ואפילו ראשון מיירי בדמאי וטעמו של דבר כההיא דאמרינן בפרק הכל שוחטין שלא גזרו על תערובת דמאי הילכך לא מחייבי רבנן תמד של דמאי במעשר אלא בדרך מזיגתו יין במים וכענין שמברכין עליו בורא פרי הגפן דהוי כמאן דאיתיה לחמרא בעיניה ולא חשבינן ליה כתערובת. וקשיא לי בהאי טעמא הא דאמרי התם כיון דאמר ליה עשו לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי והכא ודאי כשמתמד הלוקח בשמרי יין של דמאי עסקינן דאלו לוקח תמד מעם הארץ אין צריך לעשר שלא נחשדו עמי הארץ על התמד כדאיתא בפרק אלו עוברין אלא ודאי הכא בשהלוקח מתמד מיירי וכיון דאיהו עריב בידים למה לא גזרו עליו כיין דנותן טעם. ויש לומר כיון דאין שמרים עשוים כו' להתעשר בעינייהו אלא בתערובת מים שמתמדים בהם ומעשרין התמד הילכך לא גזרו על התמד כן נראה בעיני. וראינו מקצת רבותינו ז"ל שהם מפרשים דיין במים אין משערים אותה בששים לפי שהוא נותן טעם לפגם כשהמים רבין עליו יותר מדאי כגון בעשרים או בעשרה חלקי מים וכיון שעכשיו טעם היין פוגם מותר אף על פי שאם יוסיף עליו איסור חוזר ואוסר בנותן טעם וכל זמן שהטעם לפגם כמי שאין בו נותן טעם דמי כדאמרינן קדרה זו חסרה מלח יתירה מלח חסרה תבלין יתירה תבלין. וכתבו ז"ל שיעור לדבר ואמרי שהיין מתבטל בששה חלקי מים לפי שהוא טעם לפגם וסמך ר"י ז"ל דבר זה מהא דאמרינן בפרק השוכר את הפועל שתי כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן וערבן זה בזה כו' ובסתם מזיגה מיירי שהיא בשלשה חלקי מים וסליק את היין של חולין שהוא מינו במי שאינו ששה חלקי יין של תרומה מים רבין עליו ומבטלין אותו. ולפי הסברא הזאת יש לפרש הא דמקשינן בשמעתין וביתר מכדי מדתו מי פליגי והא תנן כו' דהכי מקשינן כיון דמחייבי במעשר ביתר מכדי מדתו פורתא אלמא לא אמרו תלתא על תלתא נפיק אלא כשהוא מוצא יותר מכדי מדתו מעט יש שם מן היין כל כך שאין שם ששה חלקי מים לבטלו אם כן רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא יש שם חלק רביעי מיין או יותר ומתרצא נמי בהך סברא הא דפטרי רבנן כשמצא כדי מדתו ואף על פי שיש שם נותן טעם משום דקיוהא בעלמא הוא ולא עיקר טעם היין כיון שבכיוצא בו במזיגה פוגם. עליות.
הא דבעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו כעין פלוגתא דרבנן ואחרים בעא מיניה ואי הלכתא כדאמרינן בעא מיניה. ומסתברא לי דמשום דמסתברא טעמייהו דאחרים בעא מיניה דהאיך אפשר דכל מיא דעייל אפיק ועוד דטעמיה מוכח עליו דחמרא הוא. והיינו דאהדר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא הילכך יחיד ורבים הלכה כרבנן דרבים נינהו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל בעא מיניה רב נחמן כו'. שמרים יש בהם כו' כגון דרמא תלתא ואתי תלתא אי נמי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. ופשט ליה כרבנן דאמרי לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא. עד כאן לשונו.
כאן בקדושת הגוף כאן כו'. כל המפרשים פירשו בקדושת הגוף במקדיש יין לנסכים לעולם אסור בקדושת דמים במקדיש לבדק הבית רביעי מותר. ולולי שראיתי כולם ז"ל מפרשים כן ולהן שומעין סבור הייתי לפרש בהפך דקדושת הגוף כל שהלך כל לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש אבל בקדושת דמים כל שהוא נמכר מחמת קיוהא שבו או אפילו מחמת מראהו דמים לו ודמי הקדש הן שהמקדיש לדמיו הקדישו. הרשב"א ז"ל.
ווה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. פירוש קדושת שנתקדש בכלי שרת אף על פי שהיין נתקדש בכלי שרת השמרים לא נתקדשו אף על גב דאמרינן במסכת סוכה דכלי שרת מקדשין בין מדעת בין שלא מדעת היינו בסתם אבל בשאומר בפירוש איני רוצה שיתקדשו השמרים אין כלי שרת מקדשין. וה"ר יונה ז"ל פירש דקדושת דמים נמי מיירי ביין של נסכים אלא שלא נתקדש בכלי ולא החמירו מרביעי ואילך כיון שכבר הלך כל היין משם אבל בקדשי בדק הבית לעולם אסור דכיון שהקדיש היין השמרים הנעשים ממנו בכלל ההקדש וכיון שהיין מושבחים על ידי השמרים ויש להם דמים ודאי מועלין בהם וכדקיימא לן במסכת תמורה דיש בקדשי בדק הבית שאין בקדשי מזבח כגון שיפוי ונבייה דבקדשי מזבח מותרין שלא הקדיש אלא הראוי למזבח ובקדשי בדק הבית אסורין דכל שיש לו דמים הקדיש. פירוש שפוי ונביה כגון אם הקדיש עצים לגזירין מותר וכן העלין הנושרין מן האילן שהקדישו לעצי המערכה מותרין בלא הקדש אלא הראוי למזבח אם הקדישן לבדק הבית הכל אסור. וכן יש לפרש כאן בקדושת דמים כגון בקדשי בדק הבית לעולם אסור. כאן בקדושת הגוף כגון בקדשי מזבח רביעי מותר וקרי להו קדושת הגוף דקדושת דמים שבהם סופה לקדושת הגוף. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל. ובעליות.
אבל הרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו כאן בקדושת דמים כגון שהקדיש חבית של יין למכרה ולהוציא דמיה לבדק הבית רביעי מותר דכיון דקדושת דמים וניתן להתחלל קלישא קדושתיה. וכאן בקדושת הגוף כגון שהקדיש חבלת של יין לנסך ממנה על גבי המזבח לעולם אסור דכיון דקדושת הגוף נינהו ולא ניתן להתחלל על דמים חמירא קדושתיה. והא דאמרינן של תרומה ראשון ושני אסור לא תימא והוא דימא תלתא ואתא ארבעה אלא אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נהי דלאו חמרא הוא לענין ברכה נמי אסור דכי אמרינן רמא תלתא ואתא תלתא לאו כלום הוא הני מילי לגבי ברכה דלא מברכין בורא פרי הגפן משום הכי כי רמא תלתא ואתא תלתא כיון דגופיה מיא הוא אף על גב דאית ביה טעם יין לאו כלום הוא ולא מברכין עליה בורא פרי הגפן אבל לענין תרומה והקדש כיון דטעמיה נמי אסור כדקיימא לן כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נמי אף על גב דגופה לאו חמרא כיון דאית ביה טעם יין אסור. ורבי מאיר סבר אפילו תלתא נמי אי אית ביה טעם יין ואפילו פורתא אסור. עד כאן לשונו.
עלה בידינו. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין אף על פי שיש בהן טעם יין ואפילו מצא יותר מכדי מדתו מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו ואם נתן בהם שלש מדות מים והוציא משם ארבע מדות מברכין עליהם בורא פרי הגפן. אבל אם נתן שם שלש מדות והוציא שלש ומחצה אמרינן תלתא על תלתא נפיק. ושמרים של תרומה אף על פי שלא מצא אלא כדי מדתו ראשון ושני אסור כיון שיש בהם נותן טעם שלישי מותר דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא ושל מעשר שני ראשון אסור ושני מותר. ושל הקדש השלישי אסור ורביעי מותר בקדושת דמים אבל אם נתקדשו בכלי שרת כיון שקדשו קדושת הגוף החמירו בהן לאסרן לעולם כל זמן שיש בהם נותן טעם וכשאמרו קדושת דמים רביעי מותר לא אמרו אלא בקדשי מזבח שלא הוקדשו לדמים אלא לקרב הן עצמן. אבל בקדשי בדק הבית הואיל והוקדשו לדמים אסורין לעולם כיון שהושבחו המים מחמת השמרים. וכן הדין לענין יין נסך שהמתמד בשמרים של יין נסך כיון שהשמרים אסורין בהנאה כל התמדין אסורין לעולם. ותמד של מעשר שני של דמאי אפילו ראשון מותר וכן הדין בתמדים של טבל דמאי שהתמד הראשון מותר. עד כאן בעליות. והשאר כבר הביאו הרא"ש ז"ל בפסקיו עיין שם.
כתבו התוספות התמד שרגילין לעשות שמשליכין מים על החרצנים והזגים כל שכן דהוי קיוהא דגרע טפי מתמד דשמרים כדמוכח סוגיא דפרק אלו עוברין הילכך לא מברכין אלא שהכל עד דרמא תלתא ואייתי ארבעה. ויש אומרים דוקא בשעוצרין אותם במעצרתא אבל כשאין עוצרין אותם יש לומר שהמים נשארו והיין יצא ואף על פי שלא יבאו ארבעה ויש בו טעם יין מברכין בורא פרי הגפן. ויש אומרים עוד דהאי שיעורא דרמא תלתא ואייתי ארבעה הני מילי ביינות שבזמן רבותינו בעלי הגמרא שהיו חולקים וחשובים ביותר אבל היין דידן דהשתא אפילו רמא תלתא ואייתי ארבעה לא מברכין בורא פרי הגפן. ורבי יהודה אומר דיינות שלנו לא גריעו מיין השרוני דתנן התם בנדרים ובמזג שני חלקים מים ואחד יין מיין השרוני הילכך דילן נמי בתילתא יין ושני תלתי מים מזוג מברכין בורא פרי הגפן. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה.
אמר רבי יוחנן כדרך שאמרו איסור בשמרים ראשון ושני אסור דאלמא כחמרא גופיה דמון ושלישי מותר דאלמא מיא בעלמא נינהו כך אמרו לענין הכשירן דשני מכשיר דחמרא הוא שלישי לא מכשיר דמיא בעלמא הוא. ואקשינן הכשירן דמאי כו'. ופרקינן לא צריכא שתמדו במי גשמים דלא חשיב עלייהו ובעינן נותן מים דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה והכי נמי כיון דבמי גשמים תמד שאינן מוחשבין ולא מכשרי ראשון ושני דכחמרא דמו מכשרי משום חמרא דאית בהו שלישי דמיא בעלמא הוא ולאו חמרא הוא לא מכשרי דהא לאו מוחשבין נינהו. ועיקר הא מלתא דאמרינן חמרא נמי מכשר מפורש בספרא דתניא התם אין לי אלא מים מנין לעשות שאר משקין כמים תלמוד לומר מים כו'. וגרסינן נמי בפרק קמא דשבת הבוצר לגת בית שמאי אומרים הוכשר כו' ואוקימנא לטעמא דמילתא דמכשר משום דפעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו ליבצר או נוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף על גבי ענבים כו' דשמע מינה אכשורי נמי מכשר. ואקשינן וכיון דקא שקיל ורמא להו למנא לתמודי הא אחשביה ואמאי לא מכשר. ופריק לא צריכא שנתמד מאליו כגון שנפלו עליו מי גשמים וכן בפעם שנית וכן בפעם שלישית. ואקשינן וכיון דקא נגיד עליה קמא קמא אחשביה פירוש דהא לא אפשי למהוי ראשון ושני ושלישי אלא בדנגיד קמא קמא וכיון דנגיד להו גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תמד וכמאן דאחשביה להנהו מיא דמו וכו בכל תמד ותמד וכיון שכן אמאי לא מכשרינן בין דחשבת להו מיא בין דחשבת להו חמרא. ופריק רב פפא בפרה ששתת ראשון כלומר דהאי ראשון ושני לאו איהו שקלינהו בתר דאתמוד כי היכי דגלי דעתיה דניחא ליה בהאי תמד אלא פרה היא ששתת ראשון ראשון כגון דנפיל מי גשמים פעם ראשונה ונתמדו ואתיא פרה ושתיא להו והדר נפיל מי גשמים עליה פעם שלישית ונתמדו דכיון דלא אחשבינהו ולא איהו שקלינהו לקמא קמא דגלי דעתיה דניחא ליה בכל תימוד ותימוד אי חשבת להו מיא לא מכשרי ואי חשבת להו חמרא טכשרי והיינו דקאמר כדרך שאמרו לענין הכשרן דהיינו ראשון ושני ששתת הפרה חמרא הוא ומכשרי שאם נשחטה הפרה לאלתר ונפלה עליה טומאה כיון דהני משקין ששתת חמרא הוא מכשרי להו לבשרא אי נמי אם נפל מאותם משקין מפי הפרה כלום על פירות ונפלה עליהם טומאה וכשם שאמרו לענין איסורין שלישי מותר אלמא מיא הוא ולא חמרא כך אמרו לענין הכשרן דהשלישי שנתמד לאחר ששתת הפרה ראשון ושני אם נפל על האוכלין ונפל עליהן טומאה אינו מכשר דלאו חמרא הוא אלא מי גשמים נינהו דלא מכשרי משום דלא אחשבינהו. ורבי מאיר סבר שלישי בנותן טעם דאלמא אי אית ביה טעם חמרא ואפילו פורתא חמרא הוא ומכשר. ויש לומר להך אוקמתא דאוקימנא בפרה ששתת ראשון דהאי דאמרינן כך אמרו לענין הכשרן לאו למימרא דראשון ושני מכשרי כיון דאוקימנא דפרה שתיא הא ליתנהו דמכשרי אלא למימר דשלישי מיא הוא ולא מכשר והכי קאמר כשם שאמרו לענין איסורן דראשון ושני הוא דהוי חמרא הא שלישי לא הוי חמרא אלא מיא הוא ולא מכשר. אי נמי שלא שתת הפרה כלום ונמצא שלא היה שם אלא ראשון בלבד ונפל על האוכלין כיון דחמרא הוא מכשר להנך אוכלין וכן אם שתת הראשון ואחר כך נפלו הגשמים ונתמדו פעם שניה ולא שתת השני ונפל השני על האוכלין כיון דחמרא הוא מכשר להו להנך אוכלין. אבל אם שתת גם השני ואחר כך נפלו גשמים פעם שלישי ונתמדו ולא שתת השלישי ונפל השלישי על האוכלין מיא הוא ולא מכשרי הנך אוכלין דהא לא אחשבינהו. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא צריכא בפרה שותה ראשון ראשון. היא הוציאה הברזא מן הכובא והיתה שותה וכששחטה עדיין משקה טופח עליה דאי מיא ניהו לא מכשרי דבעינן להו מחשבה ואי חמרא הוא לא בעי מחשבה. עד כאן לשונו.
וכיון דנגיד קמא קמא אחשביה. ואוקימנא בפרה שותה ראשון ראשון. ואם תאמר למה ליה למימר בשותה ראשון ראשון אפילו נגיד קמא קמא והשלישי נתמד מאליו ונפל על הפירות או ששתה אותו פרה ונטף מפיה על הפירות הוא הדין והוא הטעם ולמה יכשיר כיון דבחמרא זה לא גלי דעתיה דניחא ליה. יש לומר דכל שתמדו הוא אפילו תמד ראשון או שנתמד מאליו אפילו תמד ראשון ומשכו הוא מן הכובא כי נתמד לאחר מכאן פעם ושתים מאליו אף על פי ששתתה אותו פרה מכשיר כדינו ומשום דגלה בדעתו בתמד הראשון דניחא ליה בכל תמד ותמד שיתמד לאחר מכאן ומאי דקאמר כיון דנגיד קמא קמא אחשביה לרבותא נקט קמא קמא ולומר שאפילו בכל אחד נתגלה דניחא ליה ביה אבל הוא הדין דהוה מצי לאקשויי וכיון דקמא נגיד אחשבינהו לכולהו. ורש"י ז"ל נראה שסובר דדוקא נקט קמא קמא שכן כתב כיון דנגיד ומשיך קמא קמא ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי קלטו טעם יין עד כאן. ושמא לאו דוקא אלא משום דאמרינן בגמרא קמא קמא פירש כן ולאו דוקא דבתרי זימני הוא גילוי דעת ולא בפעם אחת. הרשב"א ז"ל.
בפרה ששתת ראשון ראשון. ואם תאמר אמאי אצטריך לשנויי בפרה ששתת ראשון לישני כגון שנתמד שתי פעמים בידים ובשלישי נתמד במי גשמים. ויש לומר כיון שנתמד מתחלה במים נתערב מן המים בגשמים ומכשירין. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה