לדלג לתוכן

אלשיך על איכה ד יא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | אלשיך על איכהפרק ד' • פסוק י"א | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


איכה ד', י"א:

כִּלָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסֹדֹתֶֽיהָ׃


"כלה ה' וכו'". אחרי אומרו את כל הרעות הגדולות אשר באו על בני ציון היקרים הקטנים עם הגדולים, אשר עליהם יחרד כל לב ויתר ממקומו, הלא ידוו הדווים ותרדנה עיניהם דמעה, ויאמרו במר נפשם איה חסדי אב הרחמן על בנו בכורו ישראל אשר אהב. על כן אמר אלהים ברוח קדשו, דעו איפה כי לולא חסדי ה' כי לא תמו לא היה שריד ופליט מישראל ח"ו. כי הלא שנים מחמישה חרשי משחית אשר התעתדו לפקוד עונות ישראל עליהם, הלא המה חמה וחרון אף. אמר הוא יתברך הביטו וראו עד היכן גודל עוצם אשמותיכם הגיע, כי אילו הניח יתברך את החימה שתכלה בהם היו עדי אובד, אך "כלה ה' חמתו" אשר היחלה בם בציון, ואת חרון אפו אפילו לא הניחו להחיל בישראל, כי אם "שפך חרון אפו" כלו "ויצת אש בציון". ואם כן אמור מעתה, אם התחלת החימה בלבד הספיקה לכל הרעה הכתובה בכתובים הנאמרים באמת, מה היה אם היתה החימה גומרת בם, או החרון אף אם היה אפילו מתחיל בם. אך אין זה כי אם שרבו, כמו רבו רחמיו עד אין קץ, כי על כן אתם בני ישראל לא כליתם:

והראיה על גודל חרון אף שהיה על ישראל, כי לא הספיק אכול שרוף וכלה כל הבנינים אשר על הארץ, כי אם גם היסודות שמתחת לארץ. כי אין זה כי אם שלמען השלם והתיך כל כח הרוגז אשר היה מתוח על העם הוצרך כלות גם היסודות כולם, למען נכיר ונודה לה' על אשר השאיר לנו שריד:

או יאמר "כלה ה' חמתו" וגם "שפך חרון אפו", וכל כך גדלה קדושת ציון שאש חמתו וחרון אפו לא היו יכולין לשלוט בה לולא בערה בה אש ה'. וזהו "כלה חמתו שפך חרון אפו" ולא שלט אשם, כי אם שויצת ה' הנזכר "אש בציון". וזהו שלא נאמר והוצת אש בציון, כי אם "ויצת" שהוא ה' באש הציתה. והראיה כי אש ה' היתה, כי הלא ו"תאכל יסודותיה", כי אש זולתו לא היתה שולטת עד אכול יסודותיה:

עוד אפשר באומרו "ויצת אש", ענין מאמרם ז"ל כי אש ה' לא בא כאשר יצא מלמעלה, כי הלכה לכרוב, ומכרוב לכרוב, ושהתה ביד המלאך עד שנצטננה והיו הגחלים עוממות, ואחר כך הבעיר בם את ציון. וזה יתכן יאמר פה "ויצת" אש שהאש לא היתה בוערת כי עוממות היו גחליה אלא שהציתם למשול בציון, כי בהיותם בציון הציתם. וזה אפשר גם הוא מאמר הכתוב (לעיל א יג) שלח אש בעצמותי, כי שלחה על ידי שליח, שהוא למען תצטנן, ואחר כך שהיו כבר גחליה עוממות חזר והשליטה, וזהו וירדנה (שם). וגם זה אפשר ענין פסוק ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלים (עמוס ב ה), כי שלחה תחלה על ידי שליח למען תצטנן ביני וביני, ועם כל זה אחר שלוחיה השליטה כי ואכלה כו':