מ"ג איכה ד יא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כלה יהוה את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודתיה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּלָּה יְהוָה אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּלָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסֹדֹתֶֽיהָ׃
תרגום (כל הפרק)
רש"י
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
אלשיך
והראיה על גודל חרון אף שהיה על ישראל, כי לא הספיק אכול שרוף וכלה כל הבנינים אשר על הארץ, כי אם גם היסודות שמתחת לארץ. כי אין זה כי אם שלמען השלם והתיך כל כח הרוגז אשר היה מתוח על העם הוצרך כלות גם היסודות כולם, למען נכיר ונודה לה' על אשר השאיר לנו שריד:
או יאמר "כלה ה' חמתו" וגם "שפך חרון אפו", וכל כך גדלה קדושת ציון שאש חמתו וחרון אפו לא היו יכולין לשלוט בה לולא בערה בה אש ה'. וזהו "כלה חמתו שפך חרון אפו" ולא שלט אשם, כי אם שויצת ה' הנזכר "אש בציון". וזהו שלא נאמר והוצת אש בציון, כי אם "ויצת" שהוא ה' באש הציתה. והראיה כי אש ה' היתה, כי הלא ו"תאכל יסודותיה", כי אש זולתו לא היתה שולטת עד אכול יסודותיה:
עוד אפשר באומרו "ויצת אש", ענין מאמרם ז"ל כי אש ה' לא בא כאשר יצא מלמעלה, כי הלכה לכרוב, ומכרוב לכרוב, ושהתה ביד המלאך עד שנצטננה והיו הגחלים עוממות, ואחר כך הבעיר בם את ציון. וזה יתכן יאמר פה "ויצת" אש שהאש לא היתה בוערת כי עוממות היו גחליה אלא שהציתם למשול בציון, כי בהיותם בציון הציתם. וזה אפשר גם הוא מאמר הכתוב (לעיל א יג) שלח אש בעצמותי, כי שלחה על ידי שליח, שהוא למען תצטנן, ואחר כך שהיו כבר גחליה עוממות חזר והשליטה, וזהו וירדנה (שם). וגם זה אפשר ענין פסוק ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלים (עמוס ב ה), כי שלחה תחלה על ידי שליח למען תצטנן ביני וביני, ועם כל זה אחר שלוחיה השליטה כי ואכלה כו':