אלשיך על איכה ד ב
<< | אלשיך על איכה • פרק ד' • פסוק ב' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃
(ב) אך "בני ציון היקרים" מכולם, "המסולאים בפז" הגדול מזהב וכתם, הלואי יועמו או ישתנו או יתפזרו כאבני קדש, כי אם שנפלו עד החשב "לנבלי חרש":
וענין ההגזמה הוא, כי הנה הפז הוא מעלה מעלה מעל ערך השבעה זהבים אשר מנו רבותינו ז"ל (יומא מד ב), כי זה בהיר הוא מאד ולא נמנה למיעוטו, כמו שאמרו ז"ל (גיטין נח ב) כי לכל העולם לא ירד רק משקל קטן. כי אין זה זהב מופז (המובא ביומא מד ב), כי פז לחוד ומופז לחוד, כי פז לבהיקותו אין חקר. והנה לפי זה היה הדעת נותן כי לו יצויר איש האדמה היפה מראה שבאנשים, ילבישוהו פז הלא יראה כעור בערך בהיקת הפז אשר לבש. אמר כי "בני ציון" כל כך היו מבהיקים כי היו עודפים על הפז. וזהו "המסולאים בפז", שאין צריך לומר שלא יראו כעורים וירדו משבח יופיין, כי אם אדרבה הם מסולאים ומתעלים בהיותם בפז (גיטין נח ב), ועתה "איכה נחשבו", איכה היתה מפלתם עד שנחשבו "לנבלי חרש: "
ומי יתן ויחשבו לנבלי חרש שלימים, כי אם לנשבר שאין לו תקנה, כאילו היו שברי זכוכית ודומיהם, וזהו "מעשה ידי יוצר". והוא כי הנבל או יתר כלי חרש, בהיותו שלם שני דברים ימצאו בו. אחד כותלי הכלי והם מעשה ידי היוצר, שנית התוך ההוא בית הקבול אשר לו. אמנם בהשתברו אין לחרשים זולתי מעשי ידי היוצר, כי התוך אשר לא עשה היוצר רק נמצא עשוי מאליו איננו. באופן שזולת שפלות הדמותם אל כלי חרש מחרשי אדמה, גם עוד גדלה מפלתם להדמות אל הנשבר אשר לא יצלח לכל ולא אל השלם:
או על דרך זה, הקינה הראויה לומר אל הזהב הוא שיועם אך עודנו זהב שמו, וכן "הכתם ישנא" אך עדיין כתם הטוב שמו, וכן "תשתפכנה אבני הקדש" ועודם אבני קדש יקראו, כי לא נשתנו רק מראיתן אך לא איכותן להשתנות שמותם. אך "בני ציון היקרים המסולאים בפז", לא בלבד נשתנו מראיתן כי אם גם שמותם על הפסד איכותם, ותחת היותם מסולאים בפז "נחשבו לנבלי חרש" ולא דרך הדמות בלבד:
עוד יתכן, בשום לב אל אומרו "יועם" וכן "ישנא" ותשתפכנה לשון עתיד, ונחשבו לשון עבר. לומר חבל על האנשים מבזהב וכתם ואבני קדש, כי הלא הזהב וכתם ואבנים לא הועמו מיד בעת החרבן רק בהמשך זמן החרבן, וכן הכתם ישנא, וכן אבני קדש תשתפכנה מעט מעט ממקומן עד יהיו בראש כל חוצות, אך בני ציון היקרים לא הוצרכו אל המשך זמן וליפסד ולגרוע איכותם, כי אם מיד "נחשבו לנבלי חרש" וכו':