איכה יעיב באפו וכו'. כוונת המקונן בזה יובן עפ"י הפסוק לא יאירו כוכבים מטהרותם דהנה קודם החורבן הי' הקב"ה בעצמו משפיע על ישראל משפע בריכה העליונה אבל אח"כ הסיר הקב"ה שכינתו וניתנה ההשפעה ע"י כוכבים ומזלות. וידוע דהכוכבים אינם חפצים בישובם של ישראל רק כל מגמתם לעקר ולשרש את ישראל מבלי שריד ופליט. ולכך אמר הקב"ה לאברהם צא מאצטגנינות שלך. ולכך לאחר החורבן לא יאירו כוכבים מטהרותם לבל יהא להם כח כמקדם לעשות ח"ו אבדן בעדת ישראל. ועל זה צווח המקונן איכה יעיב ה' באפו ר"ל שלא האירו הכוכבים ותש כחם מלעשות דבר ואעפ"כ השליך משמים ארץ תפארת ישראל א"כ ודאי אצבע אלהים היא. או יאמר השליך משמים ארץ וכו' דאי' במד' צדק וחסד אמרו יברא אמת ושלום אמרו אל יברא מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה כמ"ש אמת מארץ תצמח. וע"י התורה שנתן לנו הקב"ה תקועה האמת בלבנו כי היא המדריך האדם על דרך האמת. וז"ש ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. וע"י האמת מתגבר הצדק שהיא החסד. ומדת הצדק והחסד ניתן לאברהם כמ"ש צדק יקראהו לרגלו והקב"ה אמר מאי דעתך דקאי צדק במזרח אהדרי' למערב ומדת האמת ניתן ליעקב כי הוא העיקר במתן תורה כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר ישראל סבא. וז"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם והאמת הוא תפארת לישראל ואף בשעת חורבן אמרו חז"ל לא פסקה ממנו אנשי אמנה ולפי הראוי כשאמת מארץ תצמח להיות צדק משמים נשקף לטובה. אבל בעו"ה כסהו הענן מבלי שיאיר צדק וחשכו הרואים בארובות. וז"ש המקונן איכה יעיב ה' באפו היינו שכסהו הענן מבלי להאיר צדק. ואף שהשליך משמים ארץ תפארת ישראל שתקועה בלבות' מדת האמת ולא עשה כן לכל גוי. אבל לישראל ניתן מדת האמת ואף בשעת החורבן לא פסקה וא"כ איכה יעיב לבל יאיר חסד וצדק משמים עלינו לרחמינו כאשר שאמרו יברא. ושמא תאמר כי שלום מקטרג דאין שלום ביניהם. ז"א דידוע דירושלים נקראת שלום כי הקרבנות משימים שלום בעולם. ובהמ"ק אשר בנה שלמה מלך שהשלום שלו. וזהו ולא זכר הדום רגליו ר"ל הבהמ"ק המשים שלום אותה לא זכר ביום חרון אפו וא"כ אמת מארץ תצמח ודאי להיות צדק משמים נשקף וא"כ איכה יעיב וכו' וק"ל:
בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב. מה שמכנה המקונן הבית בשם נאות יעקב הכוונה הוא עפ"י מ"ד במד' דלעתיד לא ירצו ישראל לקבל תנחומים מיעקב בשביל שקראו בית כמ"ש אין זה כי אם בית אלהים. והטעם מה שקראו בית אלהים ולא בית ה' בשם של ד' היות דכבר אמרנו דלכך נקרא משכן שנתמשכן להקב"ה עבור עונותיהם של ישראל וכן המקדש ג"כ ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ובזה יכופר עון ישראל. וזה הי' כוונת יעקב במה שקראו בית אלהים שהוא מדת הדין שצפה ברה"ק שעתידין ישראל לחטוא ונתרצה יעקב שיחול המדה"ד על הבהמ"ק לבל יבואו ישראל לידי כליון ח"ו. אמנם ישראל לרוב חיבתם ותשוקתם ואהבתם על הבית הטו שכמם לסבול כל הפורענות בעצמם לבלתי תת משחית לבוא אל הבית. וזהו שמיאנו מלקבל תנחומין מיעקב באשר שיעקב נתרצה שיחרב ויהי' מקום כפרה לישראל היפך כוונתם ולכך מכנה המקונן הבהמ"ק בשם נאות יעקב כי נאות הוא מלשון ריצוי שנתרצה יעקב כנ"ל. ועל זה צווח הנביא בלע ה' ולא חמל ר"ל שהביא פורענות על ישראל בעצמם והיו כצאן לטבח יובל וגם את כל נאות יעקב הרצון שהחריב הבית כרצון יעקב אבינו ג"כ והוי תרתי לריעותא וק"ל:
הרס בעברתו וכו'. יובן עפ"י מאמר חז"ל מברכותיו של בלעם הרשע אתה למד מה היה בלבו לקללם ביקש לומר שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל אמר מה טובו אלהיך וכו' וכולם נתהפכו לקללות חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שלא חזרו שנא' ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה קללה אחת שלא חזרה וידוע מ"ד בגמ' למען דעת צדקות ה' שלא כעס באותן הימים וכמה זעמו רגע והק' תוס' מה היה יכול לומר ותירץ שהי' יכול לומר כלם ונתהפכה לברכה ואמר ותרועת מלך בו דמלך אותיות כלם. והסברא נותנת דאם ברכה א' לא נתקיימה ראויה להיות שנייה נתקיים. ואי' במד' מבצרי בת יהודה זהו בתי כנסיות וב"מ. וע"ז קונן המקונן הרס בעברתו מבצרי בת יהודה היינו בה"כ ובה"מ ואעפ"כ חלל ממלכה ושריה היינו ברכת המלך ג"כ לא נתקיימה והוי תרתי לריעותא וק"ל:
ובמדרש יש שני דיעות חד אמר מה שהיו יכולים לכבוש במ' יום כבשו ביום א' וחד אמר בנ' יום. ואמ"ו זצלה"ה דשניהם מקרא א' דרשו דכתיב מבצרי היינו בציר מ' ר"ל לפחות מ' יום וחד אמר ל"ל מבצרי ה"ל לכתוב בצר ואייתרי מ' ויו"ד והיינו נ' יום וא"ש:
גדע בחרי אף וכו'. כוונת הפסוק יובן עפ"י מ"ד וראית את אחורי היינו כוחות עליונים אשר הם שוכנים אחורי המרכבה והם נוכל להשיג. אבל ופני לא יראו היינו פני ה' שהוא בתי גוואי לא נוכל להשיג. ומעלת ישראל היה שהיו מתנהגים מפני ה' ולא מאחורי ה' שהם כוחות עליונים וזהו קרן ישראל שהם למעלה מהם. אבל בחורבן גדע בחרי אף כל קרן ישראל השיב אחור ימינו ר"ל בהניח הנהגתם ע"י אחוריו שהם כוחות עליונים וגלגלים והסיר השגחתו מהם ונעזבו למקרים גרמי השמים. ולסיבה זאת ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב טוב ורע דכיון שליתן רשות וכו' מכלה צדיק ורשע וא"ש: ועי"ל דקרן ישראל הוא מלך כדאי' במד' וכבר הקדמנו שלא כעס הקב"ה בימי בלעם ומחשבתו ה' לומר כלם ואמר מלך וזש"ה אתן לך מלך באפי כנ"ל שלא חרה אפי באותן הימים אבל בעת החורבן הי' כעס ולכך גדע בחרי אף כל קרן ישראל רצה לומר המלך כי בקצף בא ובקצף ילך וק"ל:
דרך קשתו כאויב. ידוע דקשת מורה יורה רק למרחוק ולא למקרוב. כך הקב"ה ברשעים דרך קשתו לירות למרחוק ואין כלייה נעשית בהם. אבל בצדיקים גמורים אשר סביביו נשערה מאוד הציב ימינו כצר ר"ל הצדיקים הרגם סמוך לימינו אשר בוודאי לא נעדרה. וזהו ויהרוג כל מחמדי עין. ולבהמ"ק שהחריב כבר נאמר במדרש שבתוך ההתלהבות נסתלק למעלה וז"ש שפך כאש חמתו באהל בת ציון כי כן דרך אש שלמעלה אוכלת ואינה מכלה וק"ל:
היה ה' כאויב וכו' וראה כוונת המקונן כי ידוע דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה והי' לו להרוס תחלה מבצריהם ואח"כ לשרוף ארמנותיהם ואח"כ להשחית לישראל. אמנם כאן נהפוך הוא הי' ה' כאויב תחלה בלע ישראל ואח"כ בלע ארמנותיהם ואח"כ שחת מבצריו וע"ז סיים המקונן על שנהפך הקב"ה לאויב וירב בבת יהודה תאניה ואניה וק"ל:
ויחמוס כגן שכו שחת מועדו שכח ה' בציון מועד ושבת וכו'. מאמר המקונן בזה הפסוק יובן עפ"י מאי דאמרו במדרש כשם שגירש הקב"ה לאדם הראשון מגן עדן כך גירש אותנו מארצנו ולהבין נקדים מ"ד כשראה אדה"ר יום שהי' מתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתוהו ובוהו וכו' כיון שראה יום שהי' מאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא וכו' וקשה לכאורה האיך לא ידע אדה"ר מהלך הגלגלים ותנועתם וכי מנהגו של עולם כך הוא אשר סידר ותיקן בורא הכל בחפצו הפשוט. אכן ידוע מאמר המד' כשנתגרש אדה"ר מגן עדן נשכח תלמודו ולכך הי' מצטער אחר החטא בראותו יום מתקצר. וכן אנחנו בגולה בעו"ה מעת הוסר התמיד וירדנו לאפלה חשכו עינינו ונוטל ממנו סוד העיבור וז"ש המדרש כשם שגירש הקב"ה לאדה"ר מג"ע וזו היתה סיבה לשכחת סוד העיבור כנ"ל כך גלה אותנו מארצנו וכמו כן נשתכח ממנו עיבור השנים וקביעות החדשים. וז"ש המקונן ויחמוס כגן שכו כגן דייקא הרצון כאדה"ר שנתגרש מג"ע ונשכח ממנו סוד העיבור כך קרה לנו לכך שחת מועדו וזהו שחת ה' בציון מועד ושבת וק"ל:
זנח ה' מזבחו וכו'. קול נתנו בבית ה' כיום מועד כוונתו יובן עפ"י מ"ד במד' כשבאו אויבים להיכל מצאו את הכרובים שהיו מעורים זה בזה צחקו ואמרו עתה מצאנו כי פיהם דבר שוא באומרם שנא עבדו עו"ג והרי להם ע"ג בקדשי קדשים והעמידום בראש כל חוצות והי' שחוק לכל העמים. והקשה הריטב"א דבגמ' רמי כתיב ופניהם איש אל אחיו וכתיב אל הכפורת יהיו פני הכרובים ומשני כאן בזמן שעושין רצונו של מקום ופניהם איש אל אחיו וכאן בזמן שאין עושין רצונו. ולפ"ז בשעת החורבן היו ודאי אין עושין רצונו וא"כ איך היו מעורים זה בזה. ותירץ הריטב"א דכשחרב הבהמ"ק ושפך הקב"ה חמתו על הבית נתכפרו עונותיה' של ישראל כמש"ה תם עונך בת ציון וא"כ הוי עושין רצונו בעת החורבן וידוע מ"ד בגמ' דכשעלו ישראל לרגל גללו הפרוכת ומראים להם את הכרובים מעורים זה בזה להורות התדבקות השכינה עם ישראל. וז"ש המקונן קול נתנו בבית ה' היינו קול שחוק וקלות ראש כשראו הכרובים מעורים זה בזה כיום מועד דייקא כנ"ל וק"ל:
חשב ה' להשחית וכו'. נראה כוונת הפסוק דידוע דירושלים לא היתה בבית ראשון כ"כ חוזק ומבצר כמו שהיתה בבית שני. ולכאורה יש לתמוה מה ראו על ככה להחזיק ולהוסף על העיר בבית שני אמנם נראה לומר דבבית ראשון חשב הקב"ה להשחית בת ציון ולכך נטה קו לעשות חומה קטנה הנקראת חיל כדי שתהא נוחה ליכבש ולסיבה זו החכימו ישראל לעשות בבית שני הוספה על העיר לעשות חומה גבוהה דלתים ובריח שהם סברו שמה שנלכדה העיר בראשונה היתה סיבת היותה נוחה ליכבש. אכן אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו וגרם החטא ויאבל חיל וחומה יחדיו אומללו וק"ל:
טבעו בארץ שעריה. מה שדייק המקונן דוקא שעריה יובן עפ"י מ"ד בגמ' אמר שמואל הנביא שקלתני כמשה ואהרן מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יתבטלו מעשה ידי בחיי דמזה מוכח דמעשה ידיהם של צדיקים אין בטלים בחייהם. וידוע דדוד עשה השערים של בהמ"ק ודוד מלך ישראל חי וקים. וז"ש טבעו בארץ שעריה ולא שלטה בהם יד האומות וק"ל:
או יאמר דהנה זה השער לה' צדיקים יבאו בו היינו שערים המצויינים בהלכה ועיקר התורה. ובזה צדיקים יבאו בו דהם אין צריכים לסייג ולגדר דלא יגעו באיסורי דאורייתא. וז"ש המקונן טבעו בארץ שעריה היינו עיקר התורה דעברו על איסורי דאורייתא והטעם אבד ושבר בריחיה שנתבטלו הגדרים והסייגים וק"ל:
מלכה ושריה בגוים אין תורה ידוע דר' מאיר הי' בא מגרים וכן שמעיה ואבטליון היו גרים. ולפום ריהטא יש לתמוה על מה עשה ה' ככה שיבואו גדולי ישראל מהעו"ג. רק נראה דלעתיד יתוכח הקב"ה עם העו"ג דבאמת אם הי' להם לב להבין אמרי בינה וסודי תורה ג"כ לא היו נסוגים אחור אך באשר שלא הבינו דבר וחצי דבר מה לעשות עוד. ולכך העמיד הקב"ה מהם אנשי חיל בתורה בעלי מדע שיכולים לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים כמו ר"ע וכדומה ונסתרה טענתם. וז"ש מלכה ושריה היינו מלכי רבנן בגויה ואע"פ אין תורה וק"ל:
גם נביאיה לא מצאו חזון. ידוע ב' מאות שנה קודם החורבן נתבטלו כל ע"ג שבעולם שלא יאמרו יראתם עשה זאת וז"ש גם נביאיה לא מצאו חזון וק"ל:
ישבו לארץ ידמו זקני וכו'. כוונת המקונן בזה לומר דידוע דדוד המע"ה ישב לארץ ועסק בתורה. אמנם בשעת החורבן ישבו לארץ ואעפ"כ ידמו זקני וכו' היינו זקנים שבדור וק"ל:
העלו עפר על ראשם. הכוונה דלא ידעו מה ילין עליהם בעת צרתם ולכך רצו להנצל בזכות אברהם והעלו עפר על ראשם כמו שנא' ואנכי עפר ואפר חגרו שקים כנגד יעקב שנא' וישם שק במתניו. הורידו לארץ ראשן לנוכח יצחק בתולת ירושלים היינו שלא טעמו טעם חטא כיצחק שלא טעם טעם חטא וק"ל:
כלו בדמעות עיני וכו' נראה דהוא היה מסתעף מעשו ויבך בכי גדול ולכך כלו בדמעות עיני ועל שנהג כיבוד אב במאכלים טובים ולכך חמרמרו מעי. ועל שהשתחוו לו בני יעקב דעל יעקב לא קשה האיך משתחוה לעשו דודאי אצל יעקב היה השכינה והשתחווה לשכינה. משא"כ בניו וטפיו לכך בעטף עולל ויונק וכו' וא"ש וק"ל:
או יאמר דנסתעף מדור המדבר דבכו בכיה של חנם ולכך כלו בדמעות עיני. ועל שהקיצו במן ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל לכך חמרמרו מעי. ועל שאמרו נשינו וטפינו יהיו לבז ולכך בעטף עולל ויונק וכו' וא"ש וק"ל:
לאמתם יאמרו איה דגן ויין. יש להבין מה זה ששאלו ליין בהשתפך נפשם. רק דאי' מעשה בחסיד אחד שנמסר לסרדיוט לידון והעלוהו לגרדום לדונו במיתה. וביקש שיתנו לו בשר שמן ויין ישן להתעדן עצמו. ושאלוהו על זה מה זה שמתעדן עצמו הלא לשעה חדא תהפך שמחתו לתוגה. והשיב חדא דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ועוד שמקבל הדין עליו בשמחה דכשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה וזהו הענין כאן לאמותם יאמרו איה דגן ויין בעת אשר השתפך נפשם אל חיק אמותם והיינו שקבלו עליהם בשמחה וק"ל:
מה אעידך ומה אדמה לך. ידוע דכל מקרה הבאה ע"י מזל הוא גלגל החוזר פעמים בכה ופעמים בכה. אבל יד ה' הבאה שלא ע"י מקרה הוא ברצונו והוא מהנמנע להיות חוזר חלילה לאומה או למדינה אחרת אם לא שהיא ברצון ה'. וז"ש מה אעידך ומה אדמה לך. ולא תחשוב דיכול להיות חוזר לאחר זמן גם לעו"ג אחרים לזה אמר מה אשוה לך ואנחמך דיד ה' נגעה בך בעצמו ושלא ע"י מקרה וזהו מהנמנע לבוא לאומה אחרת כמו עפ"י מזל וק"ל:
כי גדול כים שברך מי ירפא לך. כוונת המקונן בזה דידוע מ"ד בגמ' ראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל. והיינו דאז היו ישראל ראוים לנבואה והי' פתאום הנבואה בלי הכנה אבל עכשיו בגלות המר הזה אין אנו ראוים לנבואה בלי הכנה ובעו"ה אין לנו הכנה שיחול עלינו הרה"ק. וז"ש כי גדול כים שברך הכוונה כמו שלא היתה הכנה להם כך אין הכנה לנו עכשיו אמנם החילוק הוא כנ"ל דלהם לא היו צריכין הכנה משא"כ לנו. עד שירחם ה' את עמו ונהיה הכל ראוים לנבואה ויערה עלינו רוח ממרום קדשו בלי הכנה כמו שהיה בים ויהי' דור דעה וק"ל:
או יאמר כי גדול כים שבירך דאיתא בגמרא בשעה שנשא שלמה את בת פרעה נעץ מיכאל קנה בים ונעשה שרטון ועליו נבנה רומי וזהו באמת שבר של ים ואי' בפסוק אמלאה החרבה אי מלאה ירושלים חרבה רומי אי מלאה רומי חרבה ירושלים וכמש"ה ולאום מלאום יאמץ. וז"ש כי גדול כים שברך כי רומי הוא שבר של ים שנעשה אי בים ומי שירפא שבר של ים היינו כשתחרב רומי הוא ירפא שברך שתתמלא ירושלים וק"ל:
או יאמר דידוע מ"ד תנאי התנה הקב"ה עם הים מששת ימי בראשית שיקרע לישראל וגם תנאי התנה הקב"ה שבאם יחטאו ישראל שיחרב הבהמ"ק וז"ש וחושך על פני תהום שהוא חושך ואפילה כאשר ימשש העוור בגלות המר הזה. וז"ש כי גדול כים שברך דהיינו בתנאים שהתנה הקב"ה עם הים ובהמ"ק וק"ל:
נביאיך חזו לך שוא ותפל וכו'. עניין הפסוק וכוונתו יובן עפ"י מה דכתיב באחאב (מלכים א כב): "ותצא הרוח מלפני ה' ויאמר אני אפתנו". והענין הוא, שהיה מדה כנגד מדה, ובמדה שאדם מודד מודדין לו, דכל נביאיהם נבאו שקר, והחזיקו ידי עושי רשעה במה שהכעיסו את השם במעשיהם הרעים בהבליהם ובפסילי הנכר, זולתי אחיה השילוני שהוכיח לירבעם על עבדו עבודת גילולים, וניבא על עצמותיו שיושלכו לחוצות, ולא השגיח בו; וכן אליהו לאחאב, שקראו (מלכים א יח): "עוכר ישראל". וזולתם לא היה נביא אחד מדבר בתומו, רק דברים כזובים ושקרים. לכן הקב"ה שלח להם לתקלה ג"כ גם כן במדה זו, "ותצא הרוח מלפני ה'" וכו'. וז"ש זהו שאמר הנביא נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך, רק הם חזקו דרכך העיקש, ולכך מכ"מ הוא ויחזו לך משאות שוא ומדוחים מן הקב"ה לפתותך ולהרוס אותך; וק"ל:
ספקו עליך כפים כל עוברי דרך. כוונתו הוא דעל ע"ג וג"ע לא יוכלו להתוכח עם ישראל כי ודאי הם בהאי פחדא נמי יתבי וחוטאים תמיד בעבירות הללו. רק על שפיכות דמים וגזל הם נזהרים יותר והן דברים הנוגעים לכפים וז"ש ספקו עליך כפים להורות ולרמז על שחטאת באלו דברים הנוגעים לכפים וא"ש:
הזאת העיר וכו' כלילת יופי משוש כל הארץ דבאמת יש בנינים גדולים ועצומים ברומי שהם יותר יפים ממה שהיה בירושלים. אמנם זאת היתה מעלת ירושלים יותר מכל המדינות כמו שמצינו בתפלת שלמה וגם הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה אל הבית הזה והתפלל אליך ושמעת ממכון שבתך מן השמים. ואפי' הנכרים בעת שהתפללו במקדש קיבלו הרה"ק. וידוע דאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וז"ש משוש כל הארץ היינו דרה"ק משם יושפע אל כל עם הארץ וק"ל.
פצו עליך פיהם וכו'. דאי' בגמ' בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו אך כאשר פורק עול תורה ופרקת עולו מעל צווארך וניתן הקול לעו"ג ופום ממלל רברבן וז"ש פצו עליך פיהם:
ויחרקו שן. ר"ל כי זולת החטא הוי שיני רשעים שברת אבל בגולה חרקו שן:
אמרו בלענו. הרצון לפי שהיה בחודש אב שמושל מזל אריה הבולע כל החיות כך חשבו לבלוע את ישראל. וגם ידעו דיום זה מוכן לפורענות משנה אל שנה וקיוו לזמן המוגבל דהוא עת צרה יעמוד ליהודים. וז"ש אך זה היום שקוינוהו מצאנו בבית ראשון ראינו בבית שני ובתרי זמני הוי חזקה ולכך אמרו בלענו וק"ל:
עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו מפרש התרגום בזע פורפירא דיליה ולהבין נראה דאית' בגמרא כשברא הקב"ה את העולם עטף טליתו כשמלה שנאמר עוטה אור כשלמה ובאמת צ"ל על מה לבש השמלה. היות משום דעל השמלה יש צורות קדושות מהצדיקים אשר בארץ המה ואשר נהרגו על קדושת השם בכל דור ודור ובשבילם ברא העולם. ואלו לבש הקב"ה פורפירא דיליה בעת החורבן נתכפרה עון ישראל מה עשה בזע פורפירא דיליה וק"ל:
או יאמר בצע אמרתו כמשמעו דאי' בפסוק ויאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וקשה למה אמר בארץ לא להם ה"ל לומר בארץ מצרים רק י"ל דבזה נתבשר אברהם על שארי גליות הארבעה ויש לנו ספק בזה אי ועבדום וענו אותם קאי גם על ד' גליות וא"כ גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ג"כ קאי על ארבע גליות לפ"ז ראוי להיות תסמר שערת בשרם עת ידין בגוים מלא גויות ביום תשלום גמולם. ואי ועבדום וענו אותם לא קאי רק על מצרים א"כ את הגוי אשר יעבודו לא קאי רק על מצרים. ועל כל פנים אומרו בארץ לא להם רמז על שארי הגליות. ועל זה צווח המקונן בצע אמרתו הכוונה שחלק הפסוק בסכינא חריפא אשר צוה מימי קדם לאברהם הבא מקדם והיינו דבארץ לא להם רמז על ארבע גליות האחרים ודן אנכי לא קאי רק על מצרים ולכך וישמח עליך אויב דלא לו יהיה הצרה כלל וק"ל:
או יאמר כוונת המקונן במה שאמר וישמח וכו' דכתיב בנפול אויבך אל תשמח וכו' פן יראה ה' והשיב מעליו אפו ויביאם עליך וא"כ הם שמחו במפלת' ראוי להם להגיעם צרה כמותם אכן היתה להיפוך וז"ש המקונן וישמח עליך אויב ואעפ"כ הרים קרן צריך וק"ל:
וידוע מ"ד במדרש והובא ברש"י מ"מ הקדים פ"א לעי"ן מפני שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם והכוונה בזה נראה דבעוה"ז הגוף ניזון מגשמיות והעיקר הוא הפה כאכילה ושתייה לדבר נבלות ושארי דברים הנוגעים אל הפה. משא"כ לעתיד כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ותחזינה עינינו ותשביע נפש השוקקה בראית השכינה. והם הקדימו פה לעין ורדפו רק אחר הפה הווית העולם הזה ולא הלכו אחר העין לראות דברים הנוגעים לעה"ב ולכך כיון המקונן להקדים פ' נעין וק"ל:
צעק לבם אל ה'. כבר הקדמנו דבגלות המר הזה אשתקל מילולא ונאלמתי דומיה ולכך צעק לבם אל ה' כי אין להם פה. או יאמר דהנה בבית שני לא היה ע"ג וג"ע וש"ד ונחרב ע"י שנאת חנם שהיה ביניהם והיינו דנקטי טינא בלבם ולכך צעק לבם אל ה'. הורידי כנחל דמעה לטהר מטומאתך בנחל דמעה. יומם ולילה אל תתני פוגת לך. יובן עפ"י מ"ד בזוהר רזא דפורקנא הוא בפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד והכוונה דידוע מ"ש חז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך והרצון שישוב בכל יום אולי ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ואמרי' בגמ' כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וז"ש רזא דפורקנא הוא בוהיו חייך תלואים לך מנגד ור"ל שישוב בכל יום בתשובה ובזה ובא לציון גואל. וז"ש המקונן יומם ולילה אל תתני פוגת לך וק"ל:
קומי רוני בלילה וכו'. יובן עפ"י מ"ד בגמ' ג' משמרות הוי הלילה וכו' משמרה שלישית אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו. ולהבין דהא באמת כמה זימנין נמנע סימנא דא. רק י"ל דאי' בגמ' ג' משמרות הוי היום משמרה שלישית הקב"ה מטייל עם לויתן וכו'. ור"ל עם לוית חן הם הצדיקים שבג"ע שמטייל ומשתעשע עמם ומשפיע עליהם הרה"ק ואי' בגמ' דלילה הוי כעין יממא וא"כ משמרה שלישית הקב"ה מטייל עם הצדיקים שבג"ע וזהו אשה מספרת עם בעלה. אבל בגולה נאצל השפעתו מעלינו ומיום שחרב בהמ"ק נתנה נבואה לתינוקות וזהו לאחר חורבן ותינוק יונק משדי אמו. וז"ש המקונן קומי רוני בלילה לראש אשמורת ר"ל משמרה שלישית. שפכי כמים לבך נוכח פני ה' על שלא זכית לטיי"ל עמו. ואם תאמר דלא ניתנה לתינוקות. לזה אמר גם התינוקות לא מצאו חזון מה'. שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות כאשר בזמן הזה בעו"ה אין בהם רוח חכמה ותבונה וק"ל:
ראה ה' והביטה למי עוללת כה היינו הבטחת כה יהיה זרעך אם לכך אשר תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים והרה"ק משיבה אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא. דהנה ידוע טעם על מה נאסר בשר בחלב משום דאסור להעמיד הדבר על מקורו הראשון דהחלב היה מקורו שם בבשר לכך אסור לבשל בשר בחלב. וז"ש אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים היינו שחזר הדבר למקורו הראשון לזה השיב אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כהן הנכנס לפני ולפנים והוא אצלו מקורו הראשון וכן נביא שופע משם הרה"ק והוא ג"כ מקורו ואעפ"כ הרגו שם כהן ונביא והחזירום למקורם הראשון ולכך נענשו מדה כ"מ וק"ל.
תקרא כיום מועד וכו'. דאי' בגמ' דשבת אמר הקב"ה למלאך לך וכתוב על מצחות האנשים וכו' על הצדיקים ת' תמות. ואגב אמר אמ"ו זלה"ה בשם מוכיח מפורסם אחד שבא לעיר אחת וראה האנשים שבתוכם שלא היו מגדלים זקנם רק היה להם חתימת זקן קטן מאוד כמין קמץ והכיחם על זה. ואמר דעי"ז מבין כוונת הגמ' לך והתוית ת' תחיה ת' תמות וקשה לכאורה במה יודע איפוא להמלאך איזה ת' פירושה תחי' ואיזה תמות וצ"ל דאותן האנשים שהיה להם חתימת זקן קטן כמין קמץ הרי להם קמץ תחת התי"ו ופירושה תמות. והיוצא לנו מזה שמחשבת הקב"ה היה להחיות הצדיקים שבהם רק ע"י קטרוג המקטרג אמר מה נשתנו אלו מאלו כדאי' בגמ' מיד אמר הקב"ה הרגו כל האנשים אשר בתוכה וכו' וכן הרגו צדיק ורשע. וידוע דבפסח מצרים היה הבחנה בין צדיק לרשע ע"י הדם אשר על המשקיף לאות. וז"ש המקונן בתחלה תקרא כיום מועד הכוונה שמחשבת הקב"ה היה תחלה שיהיה כיום מועד כיום פסח להתות ת' תחי' ת' תמות להבחין בין צדיק לרשע אמנם אח"כ ניתן רשות למשחית להשחית הכל ולא היה ביום אף ה' שריד ופליט וק"ל:
אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם. דידוע דביתר נחרבה על דלא התאבלו על ירושלים והרבו להאיר מאורות על סעודתם עד שראו גושפנקא ברחוק מיל כידוע. ומן הדין מיום שחרב בהמ"ק למעט בתשמיש ונחשב להם לאיסור במה שהרבו בנים. וז"ש אשר טפחתי ורביתי באיסור שלא כדין אויבי כלם כנ"ל וק"ל:
