אילת השחר (מלבי"ם)/פרק כו
(עריכה)
במקום שנזכר שני שמות, ולכל שם יש ציווי ופעל מיוחד, מצאנו לפעמים שנותנים של זה בזה ושל זה בזה.
- כמו "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך", שהוא הדין שהשור אסור בגיזה והצאן בעבודה, ותפס הרגיל שעובדים בשור וגוזזים הצאן.
- וכן במה שנאמר "לגר אשר בשעריך תתננו או מכור לנכרי", סבירא ליה לר' מאיר שתפס דרך הרגיל לתת לגר ולמכור לנכרי; וה"ה בהפך.
- וכו בכמה מקומות . ( ויקרא ס' קיז, קדושים ס' פא ).
- וכן אם תפס בכל אחד רבותא כמו בנשך ומרבית ( בהר ס' עד )
אמנם במקום שאין לומר שתפס דבר הרגיל, כמו במה שכתוב "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא", אמרינן שבמקדש מותר נגיעה, שאם לא כן היה לו לכתוב "בכל קדש ובמקדש לא תגע" ( תזריע ס' טז ). וכן מצאנוהו בלשון זה פעמים רבות שבא בדוקא ( ויקרא קיז )
ור' יהודה נתן כלל בזה. שכל מקום שחזר תנאי אחד בשני המשפטים -- מבואר שהתנאים שנשנו בכל אחד בפני עצמו הם בדוקא, ואין נותנים של זה בזה . ( ויקרא ס' קיט )
(עריכה)
אם מזהיר על שני דברים שהאחד נשמע בקל וחומר מהשני על כרחנו שמזהיר עליו באזהרה חמורה יותר. כמו "יין ושכר אל תשת", "אל הקודש מבית לפרוכת", וכדומה . ( שמיני ס' לה . אחרי ס' ז, אחרי ס' קכט )
(עריכה)
בכל פרשת נגעים כשבאו שני תנאים בא אחד לתנאי ואחד לרבותא . ( תזריע ס' סד, וסימן סו, וסימן עג, וסימן קכא. ועיין מצורע ס' קעז[1] )
- ^ לא הבנתי. ואולי יש כאן ט"ס - ויקיעורך
(עריכה)
שני משפטים המקושרים ביחוס הסבה והמסובב על ידי מלת "כי" , שמשפט האחד הוא טעם לחברו -- בהכרח הם שוים, ואין מוזהר במשפט המסובב רק במה שהזהיר במשפט הסבה; אם לא שיש גילוי דעת בדבר . ( ויקרא ס' קלה . צו ס' קמא )
(עריכה)
מלת "לא" תתפרש פעמים שלילה ופעמים אזהרה. והיינו, במקום שהיה עולה על הדעת שהוא מצוה, יתפרש שהיא שלילה. כמו "לא יבדיל" פירושו אין צורך להבדיל, דהוה אמינא שמצוה להבדיל בחטאת העוף. וכמו שכתב הרמב"ם בשרשיו למניין המצוות . ( ויקרא ס' צ, ויקרא ס' שלג ).
וכן הציווי היא לפעמים רשות. ופליגי בזה ר' ישמעאל ורבי עקיבא (בסוטה דף ג) במה שכתוב "לה יטמא", "לעולם בהם תעבודו", "וקנא את אשתו".
ולכן שני מאמרים הבאים זה אחרי זה, שהאחד אזהרה והשני ציווי הסותר אל האזהרה -- אינו מצוה רק רשות. כמו "שלש שנים יהיה לכם ערלים..ובשנה החמישית תאכלו את פריו" . ( ויקרא ס' קלח )
(עריכה)
וכן בכל מקום שהיה עולה על הדעת שאסור לעשות המעשה ההוא ובא הציווי -- יש לפרש שהוא רשות. ולכן בהאי גוונא במקום שרוצה ללמד שהוא מצוה יכפול הציווי (צו ס' ל, צו ס' לו) או יכפול המקור לפני הפעל ללמד שהוא חיוב, כמו "אכול תאכלו אותה בקדש" (שמיני ס' נז)
(עריכה)
וכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת, יציין התנאי במלת "כי אם" ["לא אשלחך כי אם ברכתני"]. ובזה אין דרך להזכיר את הפעל שנית. וכשחזר את הפעל בא ללמד בל נטעה שהוא רשות (הפך האזהרה שקדמה לה), רק שהוא חובה (אמור ס' ח, אמור ס' לו). או נכפל לציווי מיוחדת (אחרי ס' י)
(עריכה)
ויש הבדל בין מלת "כי" (כשמשמש בלשון אלא) למלת "כי אם".
- שבכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת -- שלא יהיה הדבר בשום אופן רק באופן זה -- בא מילות "כי אם". [שמלת "אם" משמש על התנאי ולרוב יפורש לא יהיה הדבר רק אם יהיה בו תנאי זה, כמו לא "יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים (יאכל)". וגם במקום שלא נזכר בבירור הוא בכח המאמר: "לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך" -- רוצה לומר לא יצויר ירושה באופן אחר].
- אבל מלת "כי" אינו מקושר עם הקודם ( אחרי ס' לה )
(עריכה)
כל מקום שמדמה דבר לדבר בהכרח אין הדין מפורש במקומו. וכשהדין מפורש במקומו הוא מותר, ויש בו דרוש . ( צו ס' פה ).
ואין מדרך הכתוב להקיש את הקודם אל המאוחר; רק את המאוחר אל הקודם . ( צו ס' לה )