אדרת אליהו (הגר"א)/בראשית
מתוך: אדרת אליהו (הגר"א)/בראשית א (עריכה)
| אדרת אליהו |
[א]
[עריכה]<דף א.> בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ראוי להשים לב על ל"ב הערות בפרשה ראשונה.
- א. מדוע לא נאמר בראשונה.
- ב. הלא כל ראשית הוא סמוך וכאן הוא מוכרח כאשר תראם בהתיר הספיקו'.
- ג. מדוע לא הזכיר בכל מעשה בראשית רק שם אלהים.
- ד. שינוי הנמצא בין והארץ היתה בקמץ ובין וליבשה קרא ארץ בסגול.
- ה. אומרו שנברא השמי' ביום ראשון ואח"כ אמר יהי רקיע ביום שני ומלת יהי מורה על בריאה ולא על חיזוק כמ"ש ויהי אור שמקודם לא היה.
- ו. צריך להשכיל מהות תהו ובהו וחשך וא"ל שהם נעדרים כי מצינו לרז"ל במס' חגיגה (דף יב.) שחשבו עשרה דברים שנבראו ביום ראשון ותהו וחשך ממניינם א"כ המה נבראים ולפי זה צריך להבין ביאור היתה תהו וכו'.
- ז. מדוע לא נזכר בתהו וכו' וכן במים לשון בריאה.
- ח. להבין מהו רוח אלהים.
- ט. מהו פני המים? עדין לא הוזכר כלל מים.
- י. מדוע נאמר פעם ויברא. ופעם יהי. ופעם ויעש.
- י"א. מהו ויבדל וא"א שהאור והחשך ישתמשו יחד.
- י"ב. מדוע נאמר ביום ראשון יום אחד.
- י"ג. מהו ויהי מבדיל שמשמעו לשון ציווי וכן מהו ויעש ויבדל.
- י"ד. מהו ויהי כן.
- ט"ו. אומרו ביום השני ויקרא אלהים לרקיע שמים. הלא כבר הזכיר שמים ביום ראשון.
- ט"ז. מהו לשון ולמקוה.
- י"ז. מהו תדשא הארץ דשא עשב.
- י"ח. מהו שאמר ויהי כן ואח"כ אמר ותוצא הארץ.
- י"ט. להבין אומרו ברקיע השמים.
- כ. מהו אותות ומועדים וכו'.
- כ"א. במאמ׳ ויתן אות׳ אלהים ברקיע לא חשיב לאותו׳ ולמועדי' וכו'.
- כ"ב. הלא האור נברא ביום ראשון ומהו המאורות שנבראו ביום רביעי.
- כ"ג. מדוע לא הזכיר בריאה בכוכבים. ואומרו שני המאורות הגדולים ואח"כ אמר את המאור הגדול ואת המאור הקטן.
- כ"ד. מה זה לשון שרץ נפש חיה ובבהמה לא נאמ׳ נפש בהמה.
- כ"ה. מה זה את כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו.
- כ"ו. מה זה ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו. מהו לאמר.
- כ"ז. מדוע אמר פרו לשון ציווי.
- כ"ח. שאמר תוצא הארץ וכו׳ ויהי כן ואח"כ אמר ויעש וכו'.
- כ"ט. לשון נעשה אדם.
- למ"ד. ויאמר אלהים הנה נתתי וכו' והוא א' מעשרה מאמרות וסיים ויהי כן מה הויה היתה ואיזה בריאה נברא בזה המאמר.
- ל"א. ההבדל שבין עשב זורע זרע ובין ירק.
- ל"ב. מדוע לא נאמר זרע אצל ירק כמו אצל עשב.
ותמצא התירץ בביאורו לשכנו תדרשנו כל א' על מקומו.
בראשית ב׳ הוא ב׳ הזמניי. כמו ביום. מפני שהזמן עצמו נברא והב' מורה על עת הבריאה שהיה בחלק הראשון מהזמן הנברא ודע מה שבא מאמר ראשית ולא ראשון. גם שאינו בא כמשפטו להיות דבוק כמו בראשית ממלכת יהויקים כמו שתראה בדברי רש"י ז"ל. אפס אס תתבונן. תשכיל שההכרחי לבוא בתחלת הבריאה מאמר ראשית ולא ראשונה. כי ההבדל בין לשון ראשית. לראשון. הוא. כי מלת ראשון נופל בבחינת זולתו השני לו. אבל יצוייר כי עדיין נמצא זולתו הקודם לו. ד"מ א׳ ב׳ גי. ב׳ הוא ראשון לג' בערך הג' אפס לא בערך א'. ומלת ראשית הונח להורת על ראשית ההחלטי אשר לא יצוייר דבר נמצא קודם לו. לכן תמצא מאמר דבוק כמו ראשית ממלכת יהויקי׳ כי שם לא יתכן מלת ראשית לבד. הנופל על ראשית ההחלטי לכן הוא מצורף אל ממלכת יהויקים. כי בערך המשך ממלכתו הוא ראשית לו אפס בתחלת עצם הבריאה לא יתכן לבוא מאמר המצטרף אבל ההכרחי להיות ראשית לבד כי לו משפט הבכורה הקודם לכל הנמצאים בלתי מצורף אל זולתו להוציא מדעת המיני׳ שאומרי׳ שהיו ב׳ חומרים קדמוני׳ ללילה. ומה שהכריח רש"י ז"ל שהמים קדמו
<דף א:>
מפני שהשמים נבראי׳ מאש ומים. סתירתו תראה בפסוקים הבאים:
ברא הבינו כל מפרשי הדת. שמורה על דבר מחודש יש מאין אבל מה יאמרו ויברא אלהים התנינים הגדולים. וכן ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן מה שתקנו קדמונינו בכל ברכת הנהנין בורא פרי האדמה. בורא פרי העץ. ונשארה כללם הידוע מעל. ונראה כי תואר הנמצאים נחלקו אל שלש אלה והוא עצם מקרה דבוק. מקרה שאינו דבוק. ד"מ כלי עץ תמצא בו. העץ הוא עצם. תיאר השולחן בכמות היא מקרה לכל אשר יחפוץ הפועל יטנו אם להיות קערורות או מרובעות בצלעותיו. וזה המקרה הוא דבוק אל העץ ולא יתפרד ממנו. אפס תקונו ואופן הדרתו הוא מקרה שאינו דבוק. כמו משיחת הששר והוד גוונו. אבל נצמד אליו ונטפל אצלו. ושלשה תנאי הנמצאות נקבו בשמות. בריאה. יצירה. עשיה. מלת בריאה הונח להורות על חידוש העצם. אשר אין בכח הנבראים אפי׳, כולם חכמים ונבונים לחדשו. כמו הדומם או הצומח וכל מיני מתכיות. יצירה נופל על צורת הדבר בכמות. והוא המקרה הדבוק. עשיה יתכן על תיקון עשיתי. והוא שאינו דבוק. ואצל בריאת האדם נאמר שלש אלה. ויברא אלהים את האדם בצלמו. וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו. בריאה לעומת נשמתו צלס אלהים. יצירה על ציור ותואר אבריו. ועשיה על אופן תיקונו הנטפל אליו בשמירת בריאותיו. כמו ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. לכן נאמר ויברא אלהים את התניני׳ כי הם בבחינת העצ'. וכן תיקנו בור' פרי כי אינו בכח כל הנבראי' לחדשו בעבור שהוא עצם פועל ה׳. וכן אמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום מפני שהעצם והמקרה יבחנו. בבחינת דבר מי מהם יקום כמו שראינו בחומר המי' אשר נמצא לו ב' תכונות שונות קר ולח. ולא ידענו איזה מהם עצם ואיזה מהם מקרה. אפס נשכילם כאשר יתפשרו המים אז הקרירות הולך ממנו. רק הלחות לבדו קיים. מזה נדע שהלחות עצם לו ולא הקרירות וכן מזה תבין ותשכיל. בשני תכונות אלו. המנגדים והם אור וחושך ואין ידוע איזה מהם העצם. אפס כאשר חשך השמש בצאתו יעדר האור ונשאר החשך קיים. וכן בעצם היום כשיסוגר הבית והחלונות מבוא האור. יגיע חושך ויתפשט בכל פנות הבית ולא נודע אופן הגעתו. אז תשכיל כי הוא עצם הבריאה. אפס האור דוחה את החושך עד מקום שקרני זיוו הודו מגעת. וכאשר יעדר מקבילו אז נשאר קיים על מתכונתו. לכן על חידוש החושך נאמר בריאה בורא חושך בעבור שהוא חומר עצם שאין כח השכל לידע תוארו. ועל זכות האור מונח מלת יצירה. כי גבול שם לו. לדחות החשך כפי כח ממשלתו והפקת נוגה. כמו צורת הכלי הוא בכמות. כן צורתו הוא בגבולו אסר לא יעבור. ועושה שלום הוא תיקון העולם ומלואו. וזה לשון הזהב של מורי אבא הגאון זצללה"ה. ברא הוא עצם הדבר ואפילו יש מיש כמו כל ברכת הנהנין בורא פרי האדמ׳ בורא פרי העץ והרבה כיוצא. יצירה הוא ציור הדבר ההוא כמו האברי׳ באדם וכמותו ואיכותו בגודל ומדתו ועשיה היא תיקון הדבר בשלימותו ואף בדברים שחוץ לגופו כמו ויעש וכו׳ כתנות וכו׳ עשה לי את החיל וכו׳ עשה את כל הכבוד וכיוצא עכ"ל הנבחר.
אלהים הוא מורה על כח המנהיג כל העולם ומלואו. ומביט אל כל מעשיהם. ושם הזה הוא מושאל אל כל מנהיג ומשגיח. כמו עד האלהי׳ יבוא דבר שניהם. וכן המלאכי׳ לכן תמצא אצל זה השם אלהי אלהים מפני שכל כוכב במסילו הוא משפיע אל כל העולם. וז"ש רז"ל (פסחים צ"ד א׳) שכל הישוב כולו תחת כוכב א׳ יושב. אפס ההשפעות מתחלפות. בהשתנות הכוכבים. הא׳ משפיע חיים. הב׳ עושר. הג'. גבורה. הד' בנים. וכן כולם. ושיעור ההשפעות כמספר הכוכבים. והש"י הוא אחד באחדות. הוא המשפיע לכל כוכב וכוכב כפי הכשר קבלתו לכן נקרא אלהי אלהים. וז"ש המשורר מונה מספר לכוכבים. לכלם שמות יקרא. גדול אדונינו ורב כח וכו'. כי הש"י ב"ה השגתו לא יגיע לנו כי אם בהבטת מעשה ידיו ופועלו כמ"ש (תהלים ח׳ ד') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת וכו'. וכאשר נוכל להשיג כח והנהגת כל כוכב וכוכב. אז נשכיל מה רב כח המשפיע לכל א׳ וא' וז"ש (תהלים קמ"ז ד׳) מונה מספר לכוכבי׳ לכולם שמות יקרא פי׳ לכל א׳ יקרא בשם אחר.
<דף ב.>
כפי השתנות פעולתם בעולם השפל כמו שאדם קרא שמות לחיות הארץ . כפי כחם ותכונתם. ואמר דוד ע"ה הבט נא וראה גדול אדונינו ורב כח הנותן לכל כוכב כח מיוחד וכח נקרא אל לכן נקרא אלהים בלשון רבים כי הוא סובל הכל ומשפיע לכל א' וא'. ונקרא אלהי ישראל וכן אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב לפי שהיו מושגחי' מאתו השגחה פרטיות. וכן ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים לפי שהיו מודים בבורא העולם אבל אמרו עזב ה' את הארץ ונטשו ביד המזלות וכשראו שינוי הטבע נפלו על פניהם מפני הכלימה על דעתם המשובשת והודו שה' הוא האלהים המשגיח בפרטות. ושומע בקול עבדו. וזה שאנחנו אומרים ה' אלהינו מלך העולם. עלינו משגיח בפרטות. כמו וידע אלהים ידיעה פרטית ושל חיבה. ועל כל האומות הוא מלך העול' כמ"ש ומלכותו בכל משל' בע"כ שלא בטובת' ולכן נקרא מלך הגוי' כמ"ש מי לא יראך מלך הגוים. וז"ל בלקוטין ח"ג דף קכ"ג א'. אלקים כ"כ בכל מעשה בראשית כי כל מעש' יש בו ב' דברים עצמותו וחיותו. ועצמותו נעשה בשם אלקים וחיותו הוא בשם הויה ב"ה שמחי' את כולם ואין השם שוכן אלא באחד אחר שנכללו כל הבריות. וז"ש הזכיר שם מלא על עולם מל' ר"ל מלא כנ"ל ובתולדת שהעולם מלא ועדיין עשה פעולת חדשות עד והאד' ידע נאמר ה' אלהים עכ"ל הזהב. ובדף קנ"א ב' כתב וז"ל. ברכה כתבו שהיא לשון בריכה והס מאה כמנין אדנים והם הנחלים ההולכים אל הים והם אותיות אלהי"ם והים הוא י"ם מל"א שהוא מאה שמדת הקב"ה שהמלא מחזיק את המלא עכ"ל. ורש"י ז"ל פי' בתחלה עלה במחשבה לברא במה"ד וראה שאין העולם מתקיים שתף עמה מדה"ר. ח"ו אין בו ית"ש שינוי רצון רק סוף המעשה במחשב' תחלה ובי"ה ה' צור עולמים עה"ז ועה"ב. וסוף המעשה הוא עוה"ב והוא בינה וגבורה עלה במחשבה תחלה. וראה שאין העולם מתקיים בלי עולם המעשה ושתף עמה מדת הרחמים עולם חסד יבנה והוא עוה"ז:
את מונח להורות על עצם הנפעל. כמו ראובן הכה את שמעון. אם הי' נאמר ראובן הכה שמעון לא נודע מי המוכה ומי המכה. ואת יורה על המוכה והוא שמעון ומה שארז"ל (עיין בתוספת חגיגה י"ב ע"ב שהוא מדרש ופליג אגמרא דידן וע"ש) את השמים לרבות תולדות השמים רבו ספיקיתיו א' איך נשמע ממלת את תולדותיהן. שנית. כי מלת את אינו מיותר והוא הכרחי כאשר ביארנו. אך תשכיל כאשר תתבונן. על מה אדני דרשות רז"ל הטבעו. והוא כי כל מלה ושם ופועל. הוא משותף בהבנתו לכמה ביאורים. והפשט מהמל' הוא כפי ביאור המלה לפי המשך ענינה. והדרש. הוא כפי הבנת ביאורו המשותף לו כמו שתרא' במלת את ותוסף לקח במלו' אחרות. כי הבנת מלת את הוא לשני פנים הא' המורה על עצם הנפעל. ואופן ה"ב בהבנת מלת את המורה על דברי המצטרף כמו אתי אתך. ולפי השקפת ביאורו הפשוט מלת את הכרחי כאן. ודרז"ל הוא כפי הבנת המשותף את השמים. עם השמים ודרשו תולדות השמים. ובזה. יובן דברי המדרש וז"ל ר"י שאל את ר"ע וא"ל בשביל ששמשת את נחום איש ג"ז הדין את דכתיב הכא מהו א"ל אם נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ. היינו אומרים שמים אלוהות הן א"ל כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם למה שאין אתם יודעין לדרוש אלא את השמים לרבות חמה ולבנה ומזלות. ואת הארץ לרבות אילנו' ודשאין וג"ע עכ"ל. בהשקפה ראשונה תשובת ר' ישמעאל בלתי מובן כי ר"ע הראה לו שאינו מיותר והאיך ריבה ממנו. אבל תשובתי תמצא בלשונו הצח. במה שאמר שאין אתם יודעין לדרוש. כי לפי הפשט אינו מיותר והוא הכרחי. אבל לפי הבנתו השנית שהוא מצטרף אין אתם יודעין לדרוש כמו שכתבנו שהדרש יובן מאופן המשותף אל התיבה ודרש לרבות חמה ולבנה וכו' כמו שהי' כתוב עם השמים. ובזה תשכיל דרז"ל (מדרש רבה פרשה ס"ג) ורב יעבוד צעיר זכה וכו' מפני שלא נאמר את צעיר או בצעיר לפיכך תלוי בבחירתו:
השמים קדמונינו מפרשי הדת הביע שהוא מלה מורכבת מאש ומים (חגיגה י"ב ע"א) ומה יעשו במלת שמי השמים. וכן בלשון רז"ל שמי קורה. אפם מלת שמי' נגזר משם. המורה על דבר המקבילו מרחוק. לעומתו. כי בשטחית הדבר או בגובהו נמצא שני ראשים הא' הקרוב
<דף ב:>
אליו. והשנית פאת המקביל. על הראשון. אמר מלת פה. ועל השנית נופל לשון שם. ועל כל נמצא עולם השפל אמר שם במקרה. כפי השתנות הזמנים והמקומית. ד"מ כאשר ישכון האדם בצפון העולם יאמר על צפון. פה. ועל דרום המקבילו. שם. וכאשר יעתיק משכנו לדרום העולם. אז יקרא לפאת צפון שם. ומלת שם בעצם. לא נוכל לקרות כ"א על קצה שאין באפשרות להגיע שם והוא הרקיע כמ"ש רז"ל (סוכה ה' ע"א) מעול' לא עלה משה למרום. ושמים הוא לשון גבוה כמו ערים בצורת וגדולת בשמים. וכן בלשון רז"ל שמי קורה. וכן שמי שמים לשון גבוה על כל גבוהים. ומה שהונח שמים לשון רבים כן הוא מדרך לשה"ק לקרו' על חלק א' מחלקי המתאימות בלשון רבים כמו רכב וריחיים יד ידים מפני שהמה נצמדים יחד. כן הרקיעי' ש"ץ המה למספרן יחד יתלכדו ולא יתפרדו:
ואת הארץ את הוא מורה על עצם הנפעל. וי"ו הוא ו' העיטוף ודע מה שבא האלף של הארץ קמוצה לא מפני שהו' סוף פסוק כי גם בתחיל' הפסוק והארץ היתה תהו וכו' באה ג"כ קמוצה אפס הקמץ בא להורות שכוונתו לכלול כל הד' יסודות עולם ומלואן עד גלגל השני. וארץ בסגול הונח להורות רק על יסוד העפר והיא היבשה לבדנה. ודע שכל הרקיעים יחד נקראים שמים הוא שם הכולל וכל אחת לבדנה יש לה שם הפרטי. וכן הכוכבים כלם בכלל נקראים כוכבים. וכל א' יש לה שם בפני עצמה כמו שצ"ם חנכ"ל. ויש בהן אחת מיוחדת אשר שם הפרטי שוה לשם הכללי והוא מזל כוכב. כן רקיע התחתונה שם הפרטי שלה שוה לשם הכללי ונקרא בעצמה ג"כ שמים. ומה שבא ה"א בתחלת תיבת שמים וארץ. הוא מסוג האמור על העתיד כי בא בתחלתו להורות על ד' פנים. א' הוא הידוע. ב' הוא המפורסם והמקובל. ג' הוא הנגלה. ד' הוא האמור למטה. וכן אמר יוסה ששי ויום השביעי ולא אמר יום החמישי וזולתן. מפני שיום הששי והשביעי נשנו ונאמרו עוד בתורה כמו והי' ביום הששי והכינו ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אפס שאר ימי המעשה לא נשנו עוד בכל ספרי אנ"ך לכן לא נכתב בהן ה"א בתחלתן. וכן שמים וארץ נשנו ונאמרו פעמים שונות נכתב ה"א בתחלתן. הביטה וראה ותמצא בפסוק ראשון שבעה תיבות ובהן. כ"ח אותיות. ד' פעמים ז' כנגד ד' עולמות סימנן אבי"ע. בראשית ברא הוא עולם הבריאה. אלקים היא אצילות ב"ה. את השמים ואת הארץ המה עולמית היצירה והעשי' את השמים יש בהן שבעה אותיות ונחלקו לב' תיבות של ב' וה' אותיות. לכלול שבעה הרקיעי' שנחלקו ג"כ שנים בפני עצמן וחמש בפ"ע ולא פליגי רב יהוד' וריש לקיש במס' חגיגה דף י"ב במציאות אלא שזה חשב בכללות הן נחלקים לשני' השתים ושמי השמים. וזה חשב בפרטות הן נחלקים לשבעה. וארז"ל רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם חמשה כוכבי לכת ומזלות. והקשו התוכנים <אולי צ"ל הראשונים> הלא נראה שהם קבועים בח' גלגלים ובהן הרבה גלגלים ובאמת כולן נקרא א'. וחמשה רקיעים העליונים המה נבראו ביום ראשון וזהו את השמים שנכללו בו ה' רקיעים. ורקיע נברא ביום ב' שנא' יהי רקיע ובו נתלו המאורות ביום ד' והוא נקרא שמים והשמים שנברא ביום ראשון נקרא שמי שמים לכן נאמר בפרשה הזאת יהי מאורות ברקיע השמים וכן ועוף יעופף על פני רקיע השמים הוא רקיע התחתונה הנקרא שמים שלא לטעות שהיא השמים. הנברא ביום הראשון. ווילון הוא נכלל ברקיע התחתונ' בלילה יוצא לעה"ז וביום הוא נכנס לנרתיק והוא הרקיע. ומה שנחלקו חכמי ישראל עם חכמי האומות (פסחים דף צ"ד ע"ב) אם גלגל קבוע ומזל חוזר או גלגל חוזר ומזל קבוע. וודאי הגלגלים חוזרים כי שמם מוכיח עליהם. וכן אמרו במס' בבא בתרא (דף ע"ד ע"א) גלגלא דרקיע הוא דהדר. אלא שהרקיע שבו הגלגלי' חוזרים הוא קבוע ועומד ובו חלונות שאמרו בוקע חלוני רקיע וכן דלתי' ופתחים כמ"ש ודלתי שמים פתח. וברקיע הזאת סובבים הגלגלים שבהן המזלות ולכן אמרו שהמזלות חוזרים. וצבא השמי' העליוני' שנבראו ביום ראשון לא נזכר במ"ב. כי לא הזכירה התורה בכ"מ רק הנראה לעינים. וכן ג"ע של מעלה ועה"ב לא נזכר בתורה. והראיה שלא חשיב מעשה שמים עליוני' שנבראו ביום ראשון כי אמרו בחגיגה י"ב ב' מכדי בשמים אתחיל ברישא מ"ש דקא חשיב מעש' ארץ ולא אמרו מ"ש דקא חשיב מעשה
<דף ג.>
ארץ בריש' אלא שעיקר הקושיא דלא חשיב מעשה שמים הנזכרי' בפסוק ראשון בפרטי' כלל וכלל רק והארץ היתה הוא הכולל עם ארבע היסודות עד גלגל השני. ואת הארץ יש בו ג"כ שבעה אותיו' כנגד שבעה ארצות ושבעה מדורין גהינם והמה חלוקים ג"כ לשנים חמש בפ"ע ושנים בפ"ע כמש (משלי ל' ט"ו) לעלוקה שתי בנוח הב הב. ועוד רמז ה' של והארץ על ה' חומרים שחשב בפסוק שני: בבראשית יש ששה פעמים אמת בר"ת ובס"ת כנודע. והנה כל אמת גי' ז' פעמים ס"ג כידוע וא"כ ששה אמת הם מ"ב פעמים ס"ג סוד שם מ"ב שנבראו במעשה בראשית. ועם חסד שהוא השביעית בסוד והוכן בחסד כסאו הם גי' כל ברכת כהנים ודו"ק. ס' עיינין יש בבראשית עד ויכולו נגד ס' גלדי עינא: עשרה דברים נקראו ראשית ג' כקראו ראשי' ובכורי והן עומר ושתי הלחם וביכורים. וג' נקראו ראשית סתם והן חלה ותרומה וראשית הגז. תורה נקרא ראשית דכתי' ראשית דעת. ויראה נקרא ראשית שנא' ראשית חכמ' יראת ה' ומשה ע"ה נקרא ראשית שנא' (פ' הברכה) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. וישראל נקראו ראשית שנאי (ירמי' ב' ב') ראשית תבואתו: בראשית (פסחי' דף פ"ז ע"ב) ד' קנינים קנה הקב"ה תורה וישראל בית המקדש. שמים וארץ. וד' אלו ששה הן כי שמים וארץ הן ב'. ובית המקדש ג"כ ב' של מעל' ושל מטה. והן מרומזין במלת בראשית ב' בית של מטה ר' ראשון הוא בית המקדש של מעלה כמ"ש מרים מראשון א' ארץ ש' שמים. י' ישראל. ת' תורה. וכן מרומזין בו ששה דברי' שקדמו לעולם. ב' בהמ"ק של מעלה ושל מטה כנ"ל. א' אבות ש' שמו של משיח. י' ישראל ת' תורה. ועיין במשלי באריכות. גם מרומזין בו ששה עקרים לעבודת הבורא. ב' בטחון. ר' רצון הבורא. א' אהבה. ש' שתיקה י' יראה. ת' תורה וגם הוא נוטריקון של הפסו' פתחי לי "אחותי "רעיתי "יונתי "תמתי "שראשי אותיו' ראשית והב' הוא פתחי לי ונקוד' של בראשית ברא אלהים הוא חמשי' ול"ב ו"ע פי' בראשית ה' נקודות הם חמשים כידוע: ברא ב' קמצין וכל קמץ י"ו הם ל"ב. אלהים שבעה נקודין הם שבעים והם שלש ראשונו' חמשים ש"ב ול"ב נתיבות חכמה ו"ע של דעח ודו"ק: בראשית ברא אלהים גי' אל"ף ר' לבד ה"ב של בראשיח. וה"ב הוא ב' פתחים לעולמות הנ"ל ובכללן הן י"ג. ב' ר' א' נוטריקון אלף ר' ב' הנ"ל "ב "ר "א נוטריקון "ראשית "ברא "אלהים. בראשית אותיות "ירא "בשת כי ב' מיני יראה הן יראת הרוממות ויראת העונש והן נקראין יראת שמים ויראת הארץ כמ"ש (תהלי' פ"ה י"ב) אמת מארץ תצמח וצדק משמי' נשקף כי הארץ ל"ל <לית ליה> מגרמא כלום. רק מקיימת ומשיבה מה שנותנין בתוכה והשמים נותנת מעצמ' וכנגדן ב' יראות הנ"ל הרוממות מעצמו עושה מאהבה. ויראת העונש עושה מסיב' והם נרמזין במלת בראשי' ירא בשת. הוא ירא' שמים וירא הוא יראת הארץ ובשביל ב' יראות הנ"ל ברא אלהים וכו'. ב' משמש ד' דברים. תוך כמו בעיר פי' בתוך העיר. עם כמו במרב פי' עם חרב. קרוב כמו הנוגע בהר פי' קרוב להר. זמן כמו ביום. וה"ב של בראשית משמש בזמן. דגש של ב' מורה שתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במה"ד ונתבסם בעת מתן תורה בא' של אנכי שהוא מן הרפויין:
רש"י אר"י לא הי' צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם. אין כוונת המדרש שלא להזכיר מעשה בראשית כי זה הוא עיקר יסוד אמונ' ישראל ורוב המצות זכרון למ"ב אלא שלא בא התור' להזכיר מעשה חם וכנען אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וק"ל. בליקוטי' ח"ג קנ"א ב' כתב וז"ל בראשית כו' י"ס כידוע. והארץ היתה תהו ר"ל אחורי' שבה וסוף המל' של בהו וחשך הן ג' קוים הידועי' של עשו וישמעאל ועמלק תהו. הן ב' קליפו' המקיפי' להו ויאמ' אלהי' יהי אור ד' הייו"ת יהי חב"ד. יהי אור ויהי אור חו"ג ויר"א הוא אויר והו' ת"ת והוא נשרש באוי' הקדמון ומשם הראי' עכ"ל ודו"ק:
[ב]
[עריכה]והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהו' וריס אלהי' מרחפ' על פני המים כבר ביארנו שמלת והארץ בא קמוצ' בתחל' הפסוק להורו' על כללו' העול' השפ' ויסודות. היתה. מלת הית' ביאור' בעת הבריא' נתהוו חמשה חומרי' אלו. א' תהו. ב'
<דף ג:>
בהו. ג' חשך. ד' רוח. ה'. מי'. תהו הוא קו ירוק שמקיף כל העול' כולו שממנו יוצ' חשך לעול' ביאורו תהו עצמו נעל' שאין כח באד' להשיגו. והנגלה לנו הוא החשך היוצא ממנו. בהו. אלו אבנים המפולמות משוקעות בתהום שמהם יוצא מים לעולם. כי האבנים האלו המה נעלמי' מעין כל חי. והמים אשר נראה לנו הוא רק הלחלוחית של אבנים המפולמות.
וחשך על פני תהום. דמיון האגוז. תהו הוא קליפתו הירוקה החצונה. בהו. הוא קליפתו הקשה כאבן כמ"ש אבנים מפולמות. וחשך הוא קליפה הדקה המקפח האוכל. ותהום הוא חללא דאגיזא. ולכן תהו ובהו הוא בטעם מפסיק כדי שלא לקרות תהו ובהו וחשך הכל על פני תהום והרמב"ן ז"ל כתב תהו הוא חומר ההיולי. בהו הוא הצורה. והחומר אין לו זמן שיהי' בלא צורה. וכן הצורה בלתי החומר אפס בעת הבריאה היו נפרדים ולא נתלכדו. ולפי דבריו סיפר הכתוב מה שהי' בעת הבריאה ולא בהמשך הזמן. אבל יתכן שנשארו קיים אף בהמשך זמנינו. ודע כי כל מורכב מחלקים פשוטים נשארו ונמצאו פשטיות שרשם למעלה והבן:
ורוח אלהים. הסכת ושמע כי כל הנמצאים למעלה מן הרקיע ואשר יגיע לנו מהם נקרבים ונסמכים למלת אלהים מפני שהם עשו דברו. בלתי פונים אל דבר מקביל רצונו, וכן ארון אלהים (ש"א ד') לפי שהיא דעת אלהים והמקיימים אותה עושים רצון אלהים. וכן ואדוני המלך כמלאך אלהים (ש"ב י"ט) כחכמת מלאך אלהים (שם י"ד) וכן אל שמעי' איש אלהים (מלכים א' י"ב) ויאמר אל איש האלהים (שם י"ג) הוא מונח על איש המיחד רעיוניו ומגמתו לעשות רצון אלהים וכן רוח אלהים. הוא הרוח השוכן למעלה מהרקיע אשר עלינו וזה אמרו רז"ל שנשמת ישראל חלק אלוה ממעל. ביאורו שהוא חלק מה. מרוח אלהים השוכן למעלה. מרחפת על פני המים. על פני מים העליונים אבל מרחפת דרשו רז"ל ואינו נוגע נוגע ביאורו שבין רוח אלהים למים עליוני' מפסיק עוד רוח ולכן הרוח אלהים הוא נוגע ואינו נוגע. והארץ כוללת מרקיע עד תהום. ומ"ש מרחפת על פני המים לא חלילה שהמים נבראת קודם אלא שסיפר והארץ היתה בהויתה נבראו כל אלו וכן מצינו קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה ולא חכר צמיח' אצל עשב השדה ונכללת בצמיחה של קוץ ודרדר וכן בריאת המים נכללת במלת היתה של והארץ היתה תהו וכו' וכן מ"ש בדבר ה' שמים נעשו הוא שמים שנברא ביום שני שנכלל אח"כ פרטי' בפסוק שני והארץ היתה וכו' לכן נא' נעשו ולא נבראו שיצאו מן הכלל אל הפרט בפועל והפרט הן ה' דברים "תהו "ובהו "וחשך "ורוח "ומים וכן הי' בכח בשמים שלכן נאמר השמים הארץ והן ה' נגד ה' שחשב בס"י בסוד ה"ח וה"ג והן כגלדי בצלים כדורים זה ע"ג זה. תהו. הוא קליפה החצינה כמ"ש שמקיף את כל העולם. ואח"כ בהו ואח"כ חשך ועוד הם שלא נזכרו בפסוק זה והם עמודי הארץ שע"ג התהום וכן למטה מחשך רוח ורוח סערה כשארז"ל בחגיגה (י"ב ע"ב) ע"ש ולמעלה מן המים רוח והוא נקרא רוח אלהים שפועלת לרצונו נגד הטבע וכן כל הדברי' שהם למעל' מן הרקיע וכל צבא השמי' נקראו אלהי' וכן החצי מן מים העליוני' נקראו ג"כ אלהי' והנביאי' נתנבאו מזה הרוח שהוא רוה"ק כמ"ש בס"י נקראו איש אלהים. וכן ורוח ה' ישאך (מ"א י"ח י"ב) ולמטה מאותו רוח יש רוח אחר שלכן ארז"ל מרחפת נוגע ואינו נוגע ועל רוח התחתון אמר משיב הרוח ומורי' הגשם ודו"ק:
[ג]
[עריכה]ויאמר אלקי' יהי אור בפר"א ארז"ל שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקב"ה והרמב"ם ז"ל הרב' להשיב בה ידי שכלו ואחריו כל הפשטנים. איש לשכנו תדרשנו. אבל יתכן שלמד רז"ל שהאו' לא הית' בריאה מאין מפני שהשמי' והארץ נאמרו בהם בריא' המור' על עצם ואצל האור נאמר יהי שהוא לשון הויה דבר מדב'. לכן דרז"ל מאור לבושו והוא ג"כ בכלל הארץ וכן כל מה שבמ"ב וגם הרקיע שנברא ביום ב' והמאורות וכל מה שנזכר בששת ימי המעשה:
ויהי אור ארז"ל בחגיגה (דף י"ב ע"א) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט וכו' עמד וגנזו מהם לצדיקים לעתיד לבא וכו' וכיון שראה אור שגנזו לצדיקים לע"ל מיד שמח שנאמר אור צדיקים ישמח זה המאמר הוא קשי ההתכה <אולי צ"ל ההבנה> מנלן שגנז ומנלן ששמח כי ליכא
<דף ד.>
מידי דרמיז <נראה דצ"ל דלא רמיז> באורייתא אמנם אם תשית לבך לדבריהם ז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. והי' לשון שמחה והוא מיוסד על אדני השכל ותעלומות החכמה. מפני שמלת יהי מורה על העתיד ואות וי"ו מהפכו לעבר. ומלת הי' מורה על העבר ואות וא"ו מהפכו אל העתיד והנה יחייב הסכל. שלא ידאג האדם ויעצב על דברים הנקנים כמו העושר אם לא נקנה לו מימיו וכן ההדיוט על ההתמנות המלוכה. אפס ידאב לבבו בהעדר קנינו. לכן כל מקום שנאמר ויהי הוא המורה שנתהפך עליו עולמו דברים הראוים לו להיות ונעדרו ממנו והם בגדר שעברו הוא לשון צער אבל והי' מורה על הקנינים שראוים להיות בגדר העבר ונעדרים ממנו אפס יהיו להפך ונעשו לו קניניו בגדר ההוה ועתיד להיו' לו הוא לשון שמחה. כי הוא השמח' ההחלטי כמשר"ל ביומא (דף ע"א) כי אורך ימים ושנות חיים וכי ים ימים שאינם של חיים אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכין מרעה לטובה. ואצל האור נאמר ויהי דרז"ל שנגח אורו. ודקדקו ממה שנאמ' ויהי אור השני ולא אמר ויהי כן כי לא נשאר עוד מתכונתו עד לע"ל אור וכו' צדיקי' ישמח ודוק:
[ד]
[עריכה]וירא אלהי' את האור כי טוב. ויבדל אלהי' בין האור ובין החשך וירא אלהים כי מאד נעלה מפעלי אלהי' ממעשה יצירתו והם בני אדם כי כל מלאכת חרש וחושב כאשר יצא לאור מעשהו ונגמר פעלו אז חרש חכם יבקש לו להשחית מעשהו אשר כבר עשהו לפאר וליפות המעשה. לא כן מחשבות של הקב"ה נפלאים מעשיו. כי אחרי אשר יבצע מעשהו אז הכינה וגם חקרה ולא מצא בה עול רק טוב. וטוב הוא ענין שתועלתו נגלה כי גם הרע נברא לתועלתו רק שאין תועלתו נגלה לו לכן לא נאמר בחשך כי טוב גם שתועלתו גדולה לנוח לעבדים וכמה דברים מ"מ אין תועלתו נגלה וכן ביום שני לא היתה תועלתו נגלה עד יום שלישי:
ויבדל אלהים וכו' שהיו נצמדים כשני חצאי כדורים האור מלמעלה והחשך מלמט'. האור מן השלשה הכי נכבד ונבדל מן החשך. הא'. שלא יתערבו יחד. הב'. שזה ישמש ביום וזה בלילה. הג'. שיהא החשך נדחה ??ור <אולי ויחזור> לאחור מפני האור כשיפיק קרני הודו. ויעש הבדל שלא ידחה החשך ויבטל מכל רק שיהא נגלל האור מפני החשך וחשך מפני אור ולא כחכמי האומות שאומרי' שהחשך הוא העדר האור. אבל הוא בריאה רק שאין טובו נגלה לעין השמש לכן לא נאמר כי טוב אצל החשך:
[ה]
[עריכה]ויקרא אלהי' לאור יום ולחש' קרא ליל' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ערב הוא התחלת הלילה כמ"ש בנשף בערב יום. ורז"ל אמרו (ברכות דף ג' ע"ב) תרי נשפי הוו והוא בה"ש תחילת השקיעה ונטיית צללי ערב נקרא ג"כ ערב שנוטה למערב ומתחיל לשקוע והזמן שביניהם נקרא בין הערבים: ורז"ל אמרו מדת יום ומדת לילה יום יש לו ב' פנים בהבנתו. א' היום עצמו ולא הלילה. ב' מעת לעת יום ולילה נקרא יום כמו ויהי ערב ויהי בקר יו' אחד מפני שיום ולילם הם בבחינת זו"נ. והזכר בפני עצמו נק' אדם ואיש ואשה נק' שניהם אדם. מפני שהנקיבה נכללת בזכר. וכן הירח המושל בלילה נכללת בחמה המושל ביום. מפני שמקבלת אורה מהשמש לכן אמר שמש ירח עמד (חבקוק ג') ולא אמר עמדו כמשפט לשון רבים אפס מפני שהירח נכללת בשמש. והנה בפסוק הראשון שבעה תיבות לעומת שבעת ימי הבנין. וחמשה פסוקים בפרשה הראשונה נגד חמשה חומשי תורה ויש נ"ב תיבות בפרשה זאת וב' היא תיבה בפני עצמה. לעומת נ"ג סדרו' בתורה. ב' . נגד פ' בראשית המתחלת בב' ונברא בב'. ראשית. לעומת פ' נח. שהי' ראשית לכל באי עולם אחר המבול. והוא אבינו הראשון וכלם נקראי' בני נח. ברא נגד לך שמדבר מעניני אברה'. בהבראם באברהם אלהים מרמז למד"ה פחד יצחק. והיא האמו' בפ' וירא מעניני יצחק מתולדתו ועקדה. את. רז"ל דרשו בזה"ק ויזכו' אלהי' את בריתו את אברה' את יצחק ואת יעקב. שלשה פעמים מרמז על אמהות הטפל לאבות: את אברהם מרבה שרה. את יצחק מרבה רבקה. ואת יעקב מרבה רחל ולאה מפני שבו ב' רבוים את ואות וי"ו. לכן מרמז את הראשון לפ' חיי שרה. השמים מרמז למדת יעקב האמור בה תולדות יעקב ומאורעיו. ואת מרמז לרחל ולא' כאמור נגד פ' ויצא האמור בם מעניני'. הארץ נגד פ' וישלח. האמור בה ויבא יעק' לוזה
<דף ד:>
אשר בארץ כנען וכו' וירש את הארץ:
[ו]
[עריכה]
ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. יהי רקיע ע"ז ארז"ל שמים אש ומים והוא שמים השני שבו נקבעו שמש וירח כוכבים ומזלות והוא נברא ביום שני והשמים שנברא ביום ראשון נקראו שמי שמים כמ"ש לעיל. בתוך המים העליונים: הרקיע הוא חצי כדור עם מים התחתונים. ויהי מבדיל בין מים למים בין מים העליוני'. הוא חצי כדור העליון. למים הוא חצי כדור ממים התחתונים כזה:
וההבדל הוא בעצמו מה שארז"ל ככסא דסחיפי הדדי. פרקיע הוא הנקרא פרגוד מפני שבו נכלל רקיע הנק' וילון והוא נגלל כפרכת. וזהו משרז"ל שמעתי מאחורי הפרגוד. הם השוכנים באויר תחת הכוכבים סרים למשמעתם וארז"ל מה שנברא מאש ומי' הוא הרקיע שנברא ביום ב' והוא נעשה מאש שעליו וממים שתחתיו והפליסופים לא ידעו מאלו מים העליוני' שהוא למעלה משכלם. והנמשכין אחריהם הקשו הלא סדר של ד' יסודות הוא הן מאר"ע והחוש מעיד שהן ארמ"ע וכבר ביארתי בס"י. והרקיע הוא כחצי כדור נקובה בתוך מים עליונים כמ"ש בברייתא דשמואל. ומגיע עד מים התחתונים שהוא ים אוקיינוס כמ"ש יקוו המים אל מקום א' שהוא אוקיינוס. והגלגלים הולכין ברקיע עד שמגיעין בים אוקיינוס ואז הולכין בים וכן אמרו בפר"א שבלילה השמש הולכת בים אוקיינוס והרקיע הזה אינו הולך רק במים העליונים. והמים שעליו הולכין עד מים התחתונים ושם מתחברין יחד וזהו ויהי מבדיל בין מים למי' וארז"ל כתרי כסי דסחיפי אהדדי כשני חצאי כדו' ומעט אויר מפסיק ביניה' וזהו שאמרו שמים העליונים תלוין במאמרו של הקב"ה:
[ז]
[עריכה]ויעש אלהי' את הרקיע. מפני שכל הנמצאות יש להן חומר הוא בנין הגוף. וצורה היא נפש הרוחני וכן הרקיע. מ"ש יהי רקיע נעשה נפש הרקי' כרוחני. ומ"ש ויעש את הרקיע הוא חומר הרקיע גוף הדק וכן מ"ש ויהי מבדיל הוא הבדל הרוחלי <אולי: הרוחני> ומ"ש ויבדל נעשה הבדל גופני דקה בין המים אשר מעל לרקיע. הם מים העליונים השוכנים על הרקיע אשר תבניתו חצי הכדור וכלים והולכים עם החצי הכדור ובין המים אשר מתחת לרקיע הם מים התחתונים חצי כדור השנית המקביל למים עליונים ויש ביניהם אויר מפסיק מעט . וז"ש המים העליונים תלוין באויר שאינן נסמכים על חצי כדור התחתונה המקבילו. ויהי כן. בא מאמרו אחר מאמר ויעש. לא כן בשאר ימי המעשה להורות שההבדל הגופני נשאר קיים לעולמי' לא על תנאי ונס זמני כמו בבקיעת ים סוף והרקיע וההבדל הם שני דברים ויעש הוא תיקון חומר הרקיע ויבד' הוא ההבד' הנ"ל. ויהי כן שנשארים תלוי' כדר' רז"ל.
[ח]
[עריכה]ויקרא אלהים לרקיע שמים. ויקרא גם לרקיע הזה שמים כנ"ל ויקרא רקיע השמים וז"ש בורא שמים הוא שמי השמים ונוטיהם הוא רקיע השמים ונגנז האור ע"י הרקיע הזה והוצרך למאורות להאיר על הארץ. ולכן נקרא שמים העליוני' שמי השמים שהם רחוקים עוד מהשמים כאשר ביארנו לעיל במלת שמים. והשמים העליונים הנקר' שמי השמים הוא הנברא ביום הראשון. והרקיע השני הנקר' שמי' הוא נברא מאש וממים. ובזה נסתל' הכרחת רש"י ז"ל בפסוק הראשון ורז"ל אמרו (פסחים צ"ד ב') ת"ר חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרין וחכמי א"ה אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועין א"ר תשובה לדבריהם מעולם לא מצינו וכו'. זה המאמר יפלא מאד בעיני העם האיך אמרו חכמי ישראל דבר המנגד החוש אם הגלגלים קבועים מעולם הי' השמש והירח מהלכם שוה. אבל יבנה ויתכונן דברי חכמים ז"ל בהקדמת ביאור רקיע הוא המורה על חומר כלול ש"ץ רקיעים ושבעה גלגלים הקבועים בו שצ"ם חנכ"ל. ולחכמי א"ה לא נגלה זאת תעלומות החכמה לכן
<דף ה.>
אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים כפי ראות המוחש שהמהלך גלגלים אינם שוים. אבל חכמי ישראל אומרי' שגלגל קבוע כונתם על גלגל הרקיע שבו קבועים גלגלי הכוכבים ומזלות חוזרים כונתם על הגלגלים שבו המזלות קבועים:
[ט]
[עריכה]יקוו המים. מים נקראים בלשון רבים כמו ידים רגלים רחיים לפי שיתאימו יחד ולא יתפרדו נק' חלק האחד בלשון רבים וכל המים נצמדים העליונים והתחתונים נק' אחד מהם בלשון רבים:
אל מקום אחד בפר"א פרק חמישי אמרו כשיצא הדיבור מפי הגבורה יקוו המים עלו מקצות הארץ ונעשו הרים וגבעות וכו' והוא מפני כאשר הוכן כלי קבול בארץ לקבל המים ונעשה עמק גדול והי' ההכרחי לעלות הרים וגבעות במקום אחר כמ"ש יעלו הרים ירדו בקעות.
ותראה היבשה מפני שכבר ידעת שיסוד המים הוא מעורב עם החול ויבחן אחרי ירידת גשמים יתחד' חול רב. והי' מאמר השם שיקוו המים אל מקום אחד העפרוריות יתאספו אל מקום אחד ותראה:
[י]
[עריכה]ליבשה ארץ. הוא בסגול ארץ הפרטי אשר ביארנו.
קרא ימים לשון רבים. כמו שהמים התחתונים נקוו אל מקום אחד המים העליוני' נקוו אל מקו' אחד. ים הוא מקום בית קבול המיס וכן הוא אומר כמים לים מכסים ובנהרות נקרא הבית קבול נחל כי הולכין במקום מורד בין הרים יהלכון ואותו מקום נקרא נחל כמ"ש נחלי מים וכן נחלי איתן. וכן עיר שיושבת בנחל:
תדשא הארץ. ביאורו שיזדרע הארץ פעם הראשונה מעצמה כי אין כל חדש תחת השמש לאחר מעשה בראשית ולכן היה הזריעה עם היצירה שיהי' כן לדורות שיזרעו ואח"כ תוציא הארץ צמחה. וז"ש ויהי כן שנתעברה הארץ תחילה ואח"כ הוציאה צמחה. ומפני שכל חלקי הצמחי' הם שלש אלה. אלנות וזרעונים. והזרעונים נחלק לשנים. ירקות וזרעונים. ירקות הם אשר הירק נאכלים מהם ולא הזרע כמו לפת וצנון. והם הנקראים דשא וכן אמרו ועל הירקות אומר בורא מיני דשאים (ברכות ל"ה ע"א) והזרעינים הם אשר נאכלים הזרע ולא העשב כמו תבואה וקטניות כשארז"ל על התבוא' אומר בורא מיני זרעים כדאי' בתוספת' פרק ל"ד וזהו עשב מזריע זרע שאין עקרן אלא להזריע זרע. ומ"ש תדשא ולא אמר תעשיב מפני שהיא מתפעל על תיבה ראשונה. כי כן דרך הכתוב כמו ותדבר מרים ואהרן נאמר' לשון נקבה מפני שהזכיר מרים תחלה.
עץ פרי. ביאורו שיהי' לו בכחו לגדל פירות.
עשה פרי למינו. פי' שלא ימיר מעשהו עץ תפוחים לא יעשם רמונים. וההיקש. רק למין של אילן. משא"כ בעשב שלא נתן בו כח אלא להוציא הזרע לשנה זו אבל האילן מתקיים לדורות ולכן לא נאמר בדשא ועשב למינהו וגם באילן לא נאמר למינהו אצל עץ פרי אלא עשה פרי למינו:
אשר זרעו בו. שיהי' בו גרעינים שיוכל לטעת עוד. עץ פרי באורו שלא יצטרך לרכוב אותו בתוך עצו אפס יהי' כח בזרעו כשישתלו בארץ. יגדל עוד עץ פרי. '
ויהי כן' שנעשה הכח בארץ כן .
ותוצא הארץ רבו בו השינוים. ויתכן ע"ד הפשט. כי במאמר הציווי לא בא מאמר מזריע זרע למינהו וכן אשר זרעו בו למינהו. כי בארנו כי מאמר תדשא הארץ הוא שיהא כח בארץ שיזדרע ויוציא עשב. ובעשב יהי' זרע להזדרע עוד לא יתכן בו למינו כי בעשב יהי' גדל הזרע כמו בתבן התבוא' מה איכפת אם יהי' בתבן דגן או שעורים. וכן מהדגן יצמח עוד תבן ובו תבואה. וכן אשר זרעו כונתו שיצמח מזרע הפירות אילנות. ומהאילנות יגדל פירות ואצל הפירות נאמר למינו אבל האילנות אין מן ההכרח להאמ' בו למינו אפס אצל מאמר ותוצא הארץ סיפר הכתוב מה שעשה הארץ בפעל שהוציאה עשב מזריע זרע ההכרחי להיות מזריע למינהו עשתה ב' דברים א' שהוציאה עשב וגם זרע שיוכל עוד לזרוע ויצמח למינו. אפס אצל הציווי לא אמר הזרע למינהו מפני שהוא כח כחו והבן:
כי טוב אסר שהוציאה הארץ נגלה תועליותיה כי טוב:
יהי מאורות ולא נאמר אורות ביאורו לשון חלונית כמו מאורת צפעוני (ישעי' י"א) מפני כאשר נשתטח רקיע השמים. נשאר האור למעלה בא מאמרו ית"ש שיתהווה גופים מוכנים לקבל אור השמש הגנוז למעלה והם יאירו שבעת ימי המעשה והמה במורידי האור לנו וז"ש יהי מאורות מן אור שלמעלה והכל נברא בסדר נכון. כי כל יום הוא הכנה ליום שלאחריו. כי ביום ראשון נברא הרוח שהוא הכנה לרוחו של אדם שנא' ויפח וכו' והוא נקרא רוח אלהים חיים לכן אמר
<דף ה:>
תחלת המחשבה סוף המעשה וכן אמרו ורוח אלהים זהו רוח של משיח ותהו ובהו ומים הם הכנת הארץ כמ"ש בס"י <בספר יצירה>. והאור והחשך להכנת המאורות. וסילוקן. והבדל המים והחקוות המים היו להכנת הזרעים. וזרעים הם הכנת מאכל הבהמ' והאדם. והמאורות הם הכנה לבעלי החיים ובעה"ח הוא למאכל האדם ותשמישו כמ"ש שלכן נבראו באחרונה (סנהדרין ל"ח ע"א) שיהי' הכל מתוקן שהוא צריך להכל.
ברקיע השמים. ביאורו ברקיע הנק' שמי'.
להבדיל בין היום ובין הלילה השמש להאיר ביום והכוכבים בלילה וע"י יהא ידוע יום ולילה. וכן הלבנה במחשבה הראשונה קודם מיעוטה שהיחה שלימה בצורה. והיתה מעמד' נגד השמש תמיד והיתה על הארץ כל הלילה תמיד בכל השנ'.
והיו לאותות כמו אותות השמים כי אות מונח להורות על העתיד. והכוכבי' מורים על תולדות האדם כפי קבלתם מלמעלה כמו ומאותות השמים אל תחתו (ירמי' י') ואותותם לא תנכרו (איוב כ"א)
ולמועדים הם הזמנים הנועדים בין איש לרעהו הוא מחובר המספר הימים
ולימים היא מעת לעת יום ולילה נק' יום
ולשנים הוא תקופת השנה פי' אחר (מדרש רבה פי' וי"ו) לאותות אלו שבתות שנא' והיה לאות ביני וכו'. ולמועדים אלו שלש רגלים. ולימים אלו ראשי חדשים כמו חדש ימים (בראשית כ"ט) ושנים אלו ראשי השנים. וחשב ממשלת הירח: לאותות זה ממשלת השמש שכל השבוע מחובר מימים. ולמועדים היא ממשלת הירח שהם מועדים עפ"י קביעות החדש בחמשה עשר בו ובששה בו. ולימים הוא ג"כ ממשלת הירח הוא קידוש החדש עפ"י ראיות המולד. ולשנים הוא ממשלת השמש שאנו מונין שנת החמה לכן באו העיבורים והבן שלא חשב יום הכפורים מפני שעשרת ימים שבין כסא לעשור נקראים ראש השנה לפי ששנות החמה יתרים על שנת הלבנה כמספרם ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו חשובי' ככל השנה. ולכן אין מזכירין ראש חדש בראש השנה מפני שזכירה אחת עולה לכאן ולכאן מפני שהחדש נכלל בשנה כי השנה היא ממשלת החמה והסיהרא נכלל בחמה כלילה ביום שיום ולילה נקראים יום כמו שביארנו וכן השמש זכר המשפיע נגה לסיהרא ולכן היא כלולה בחמה:
והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן. ברקיע השמי' בארנו. להאיר על הארץ כי מ"ש והיו לאותות וכו' הם משמשים רק לאדם. לכן אמר להאיר על הארץ בקמץ שכולל הארץ עם ד' יסודותיה אדם ובהמה וכל מיני צמחים:
ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים בערך הכוכבי' המה שניהם גדולים:
ואת הכוכבים. הוא נמשך אחר מאמר ויעש. ונמשך אחר לממשלת הלילה שהמה מושלי' בלילה להאיר על הארץ. מאמר יהי מאורות הוא אמו' על נפש המאורות הרוחני. ומאמ' ויעש היא גוף וחומר המאורות. אח"כ ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. כי האור נגנז למעלה לתן אותם להאיר על הארת :
ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך וירא אלהים כי טוב ולא הזכי' כאן בנתינה אותם ברקיע:
והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים מפני שאף אם לא היו נתוני' ברקיע היו קביעות המועדי' והחדשי' כמו שאנו עושי' ע"פ החשבון:
ויאמר וכו' שרץ נפש חיה. פי' גוף וחומר של המין שרץ שיוכל לקבל נפש חי':
ועוף יעופף על הארץ ביאורו שהמי' ישרצו חומ' גם העו' שתכונת' להיו' יעופף על פני הארץ ועל פני רקיע השמים והוא באויר כי על רקיע שמים משמע ממעל לרקיע לכן נאמר על פני. ואמר ועוף יעופף שיהי' לו ב' מיני עפיפו' על הארץ ולפני הרקיע כמשרז"ל (ברכות ד' ע"ב) גבריאל בשתים שנאמר מעוף ביעף ואמר ישרצו המים ולא אמר יעופף המים מפני שמלת שרץ היא ראשונה:
ויברא וכו'. בעבור התנינים הגדולים היתה בריאה מיוחדת נפש עם בשר נברא בבת אמת מה שאמרו בריאה יש מאין כאן פירושו ממה שלמעלה ממנו. כי חומר העליון הוא צורת התחתון מפני שכל נברא שהוא רחוק ב' מדרגות נק' יש מאין. כי אין ביאורו שאינו ממש ולכן נאמר אצל התנינים ויברא:
ואת כל נפש חי' הרומשת אשר שרצו המים. מקודם ברא הקב"ה אח נפשם כי המים המציאו חומרי אלו המינים בלבד והוא ית"ש גמר על ידם בהבראות את נפשם.
ואת כל עוף כנף. ביאורו את כל נפש עוף כי חומר העוף שרצו המים. עוף היינו עופות. וכנף היינו חגבים
<דף ו.>
וידוע כי האויר נחלק לג׳ אוירים הבהמה והחיות נבראו מאויר התחתון הסמוך לארץ לכן היו כבדים בתנועתם ולכן לא נאמר בריאה בנפשיתם ודגים נבראו מאויר האמצעי ולכן הם שטים וקלים בתנועתם. ועופות הם מאויר העליון לכן הם קלים ביותר עד שמעופפים קרוב למקום יצירת נפשם ולכן נאמר בריאה בנפש הדגים והעופות ונפש החומרי של האדם הוא למטה מכולם. ונפש השכלי שלו למעלה מכולם לכן נאמר בגופו נעשה ובנפשו ויברא:
ויברך וכו׳ פרו נתן בהם כח ההולדה לפרות ולהשאיר מינם ורבו שלא יהי׳ במקרא אבל פעמים רבות יפרו וירבו.
ומלאו את המים בימים ולא בא מאמרו ומלאו בימים. מפני שא"כ היו מונחים בשולי קרקעות הים ולא היה כח ביד האדם לאסוף אותם. לכן בא מאמרו י"ת ומלאו את המים בימים.
והעוף ירב ביאורו שלא יהי׳ פרה ורבה במים כמו עיקר תולדתו שהיה במים. אבל ירב בארץ ולא הגיע אל העוף ברכת ומלאו. פן יכסו את עין הארץ. וכן בבהמות וחיות לא הי׳ ברכה כלל פן ירבה עליך חית השדה. וכן אל התנינים לא הגיע ברכתו י"ת כלל אבל הרג. את וכו׳ (ב"ב ע"ד ע"ב):
ויאמר אלהים וכו׳ הזכיר כאן הארץ בקמץ. לפי שנפש בהמות וחיות נברא מכלל הארץ ויסודות השרצים נבראו גופם מן המים והיפך בבהמות וחיות:
נפש חיה. ביאורו כי תכונת האדם הוא משלש אלה. נפש והיא הצומח. והמגדל. והזן: ורוח הוא החיוני. ונשמה. ויסוד הבע"ח הם אפס משנים נצמדים והם נפש הצומח. ורוח החיוני. וז׳׳ש נפש חי׳ מרמז על שני אלו. וחלקי הבע"ח המה נכללים בשלש אלה. הבהמות מגורתם בישוב ומשועבדים למין האדם ומזונותם על האדם שאוכלים באבוס. והיפך בחיות ביערות ביתם וחפשים מעבודת האדם ומזונותם מן הארץ ולכן המה נקראי׳ חיתו ארץ על שם הארץ שמזונותם מן הארץ: והוי"ו נוספת והוא סמוך אל הארץ לפי שגדלה ממני שלא ע"י אמצעי כבהמות הישוב. ומלת ויאמר ביאורו הוא רצון. ואף במקום שנא׳ אצל הדיבור הוא מורא ג"כ על רצון. וידבר ה׳ אל משה לאמר כונתו שזהו רצון המאמר. ולכן נאמר ויאמר ה' בנחש אבל לא הי׳ מדבר עמו לכך לא שאל לנחש מה זאת עשית. כי לא דיבר עמו שיכנס עמו כדברים אלא קלל אותו בלא ידיעתו. וכל ענין האמירה שרומז אל הנאמר אליו מדבר הכתוב כאלו מדבר עמו וזהו כי עשית זאת וכן פרו ורבו כאלו מדבר עמו.
ויעש ביאורו שעשה גוף. לכל נפש ונפש למינה לפי כח ועצם וטבע כל נפש כן עשה תיכון גופו למינו.
ואת כל רמש האדמה לרבות שקצים ורמשים ושרץ העוף. כי מיני השרצים המה ארבע. שרץ המים. ושרץ העוף. ושרץ הארץ מחולקים לשנים שקצים ורמשים והמה נגזרים מארבע יסודות. שרץ המים מיסוד המים. ושרץ העוף מיסוד האויר. ושרץ הארץ מיסוד הארץ. וסוגי שרץ הארץ. המה מחולקים לב' מינים שקצים. ורמשים הוא מין א' רמשים המה הפרים ורבים והשקצים המה הנולדים מעיפושים. והמין הב' הוא נגזר מיסוד האש מחמום האשפות:
למינהו נכתב באות ה' וי"ו. כי רז"ל דרשו על ישקני מנשיקות פיהו כנשיקות חתן וכלה ובא דרשתם ז"ל בעבור תוספות אות ה' ו' אילו נאמר פיו הי' נשמע מנשיקות זכר ואלו נאמר פיה הי' נשמע נשיקות נקיבה עכשיו שנא' פיהו נשמע נשיקות זכר ונקבה וז"ש כנשיקות חתן וכלה וכן רמז כאן למינהו בה"א וי"ו על מין זכר ונקבה:
ויאמר אלהים וכו' נעשה אדם. ביאורו מפני שהאדם נברא אחרון לכל הנבראים לכן אמר הקב"ה אל כל הנבראים שיתנו חלק מחכונתם בגוף האדם. כי הגבורה מיוחס אל הארי. והמהירות אל הצבי. והקלות אל הנשר. והערמימיות אל השועל. וההיקש וכן נפש הצומחת. הוא הצומח ונפש החיוני בבע"ח ויתאימו כלם באדם. ומלח צלם נופל על צורת הדבר וגמרו ובעה"ח יתעלו על הצומח בנפש החיוני. והיא צרותי. וכן הצומח על הדומם וז"ש בצלמנו שצורת כל המינים יתאחדו במין האדם כדי שיכבשו כלם תחת ידו דצח"מ <דומם צומח חי מדבר> וע' כחות הטבע והשכל שלכן הוא רודה בכל. ונתן בו חלק אלוק ממעל שהוא יעבוד להש"י.
כדמותנו כל מה שיש בעולם יש באדם וכן נשמתו נדמה לקונו בה' דברי' מה הקב"ה מלא כל העול' וכו' (ברכות יו"ד ע"א) וז"ש כדמותנו: ומ"ש בצלמו ביאורו בצלם הראוי לפי נשמתו.
בצלם אלהים פי' בצלם המלאכי'. ואמר
<דף ו:>
כדמותנו לפי שמניי בע"ת יובדלו זה מזה באבריהם כשארז"ל (בבכורות פ"ז מ"ד) עיניו גדולו' כשל עגל קטנות כשל אווז וכן ארז"ל (שבת ע"ד ב') מ"ט גמלא זוטרא גנובת' ותורא אריכת' גגובתי' קרנא דקמצא רכיכא ע"ש והסימנים האלו מיוסדים על אדוני תכונתם ומזגם ויוכרו בסימני איבריה'. וכן אלו הסימנים באברי האדם כפי תכונתם וטבע' יורו עליהם סימני איבריהם וז"ש כדמותינו.
וירדו בדגת הים והוא שרץ המים.
ובעוף השמים. המה עופות.
ובבהמה המה בהמות.
ובכל הארץ המה חיות הארץ אשר חיותן מהארץ כדלעיל.
ובכל הרמש הרומש הוא רמש הארץ ושרץ העוף ובכל מרבה שרץ העוף. כי שרץ העוף נכלל בשרץ הארץ כשארז"ל (פסחים כ"ד ע"א) אכל פוטיתא לוקה ארבע. נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. מפני ששני לאוין נאמרו על כלל השרצים וכשאוכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ארבע. ב' על ב' כללי הלאוין וב' בשביל הנאמר ששרץ המים וכשאכל נמלה לוקה חמש. שנתוסף עוד א' בשביל שרץ האויר שנכלל בשרץ הארץ . ולמדו רז"ל זה מלשון הכתוב (ויקרא י"א) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במי'. הוא שרץ המים ולכל נפש השורצת על הארץ. הוא שרץ הארץ . ושרץ העוף לא נזכר כלל משום שנכלל בשרץ הארץ ומ"ש וירדו לשון רבים הוא מוסב על אדם ואשתו כמ"ש זכר ונקב' בראם וכן בפ' נח בא מאמרו ית"ש ומוראכם וחתכם יהי' וכו' בכל אשר תרמוש האדמה. הוא שרץ האדם ובכל דגי הים הוא שרץ המים ושרץ העוף לא נזכר כלל מפני שהחטא גרם שנלקחו מהם רדיות הבע"ח אפס ניתן להם המורא והחתת. וידוע כי כל דבר הנעדר לא יוחזר לאיתנו בלתי דבר הנחסר ונפחת אף שחזר להם אחר המבול המורא וחתת נעדר להם מור' וחתת של שרץ העוף כאשר מצאנו ראינו בזבובים ושאר המינים אשר יעמדו על פני האדם ממש וזהו מחסדי הש"י שלא נלקח המורא מבהמות וחיות הארץ:
ויברא וכו' בצלמו ביאורו בצלם הגבוה והמעולה בצלם אלהים. כבר ביארנו כי כל הנמצאים העומדי' למעלה מן הרקיע נקראי' אלהים כמו פלג אלהים מלא מים. ביאורו מים העליוני' שנפלג ממים החחתוני' הם מלא מים. לפי שהמים התחתוני' אינם מלאים כמ"ש והים איננו מלא (קהלת א') אבל חצי העליוני' המה מלאים ואינם חסרי' ע"י אידים. לכן בא מאמרו ית"ש שיברא האדם בצלם כל המלאכי' והעולמות והנמצאי' שהם למעלה מן הרקיע.
ואמר ברא אותו ואח"כ ברא אותם שבתחלה עלה במחשבה לברוא אחד (ברכות ס"א ע"א עירובין י"ח ע"א) ואח"כ נבראו שנים. כי נבראו שנים נפרדים בגופם וכן בנפשות'. והיי זה כדי שיוכלו להוליד נפש בלולה מנפשות האב והאם. שהם היו בתחלה מחוברים וכלולים ביחד ואח"כ נפרדו ובוולד נכלל' ג"כ יחד וכמו שפי' הרשב"א ז"ל בחי' אגדות. ואמר ויברא הוא בריאת הנשמה והוא בצלמו והוא עיקר האד' כי הגוף נקרא בשר האד' ואח"כ פרט הכתוב סדר בריאתם כי מתחלה קוד' היצירה לא הי' לו רק נפש א' כלולה מב' ואח"כ חלק לשתים וז"ש בצלם וכו' כי נשמת הזכר והנקיבם הן בשלימות ונקראו אדם כמ"ש כל השרוי בלא אשה וכו': (יבמות ס"ב ע"ב):
ויברך וכו' ויאמר להם אלהים כל המאמרות הראשינות. ביאורם על רצונו ית"ש כמו ויאמר ה' לדג (יונה ב' י"א) לפי שהשגחתו ורצונו נמצא אל כל הנמצאי' בדרך נסתר. ואל הדג בדרך נוכח. וכן ברכת הדגים הי' אל נוכח. וכן אל האד' בא מאמרו בנכח. וזהו כוונת רז"ל (בכורות ח' ע"א) ג' משמשים פנים כנגד פנים לפי שה' דבר עמהם. כוונתם שבא להם דיבור לשון נכח. כמו שיש חילוק בין הנביאי' בין דיבור לדיבור אעפ"י שלכלם היה מדבר אבל לא דיבר פנים בפנים אלא עם משה. כן הוא באמירה שלכלם לא היתה אמירה ברמז לנכח אלא עם שלשה אלו שלכן נאמר אצל הדגים פרו ורבו בלשון נכח. והעוף ירב בארץ לשין נסתר. וענין הנכח הוא בהשגחה יתירה שלכן קללת הנחש היתה גדולה וכן ברכת הדגים היתה גדולה מאד שלכן נאמר וידגו. וכן ויאמר ה' לדג ולכן ארז"ל עשרה מאמרו' הן והא תשעה הוי וכו' כי ויאמר אלהים פרו ורבו אינה חשובה מן מאמרות הבריאה כי היא לברכה. פרו שיהיו פרים ורבים ולא יהי' עקרות. רבו שיולידו פעמי' רבות. ומלאו את הארץ ביאורו שלא יהיו נמצאי' במקו' אחד. אבל ומלאו את כל כדור הארץ. וזה הי' חטא דור הפלג' שיזמו
<דף ז.>
לעשות נגד כוונת הבריאה ורצונו ית"ש לאסוף במקום אחד. אמנם נהרס עצתם מאתו ית"ש מפני שהי' מקביל לעומת כונת הבריאה כנ"ל:
וכבשה ביאורו שיעשו עמה כפי מגמת לבם. הן להרוס ולחפור ולפתח ולשדד האדמה:
ורדו' וכו' כבר ביארנו.
ובכל חיה וכו' פיו נפש חיה כתרגומו והוא כולל כל מה שנברא מהארץ בהמה וחיה ורמש:
ויאמר אלהים הנה נתתי לכם הוא ג"כ מעשרה מאמרות מפני שנתן כח בזרע ופירות שיזונו ויסעדו את לב האדם לא כן עשב השדה. ולכל בעה"ח נתן כח בעשבי השדה שיזונו מהם ולא מתבואות וזרעים ופירות כי לא יסעדו את לבם:
וירא. אלהים וכו' את כל אשר עשה. ביאורו כי ראינו שדבר אחד יהי' טוב בעצמו וכאשר יתאימו לנמצא זולתו יהי' בלתי טוב אמנם מפעלי הש"י המה טובים בעצמם וגם עם חבור זולתם. רז"ל דרשו (מדרש רבה פרש' ט') טוב זה מלאך חיים מאד זה מלאך מות. כוונתם לא שהמות הוא יותר טוב מהחיים. אפס כונתו בעבור שכתב מאד משמע שהמות הוא ג"כ טוב שאין דבר מהנמצאים שיהיו בלתי טוב ויוצא מן הגדר. ואמר מאוד שתכלית הכל בשביל האדם שיעבוד לבוראו לכן נאמר בו מאוד:
יום הששי כבר ביארנו.
על דרך הרמז
[עריכה]א
[עריכה]בראשית ידוע שהאדם עולם קטן והכל רמוז בו. ב' של בראשית כמו עם ור"ל עם ראשית ברא הכל והוא ראשית חכמה כמ"ש כלם בחכמה עשית.
אלקים ל"ב נתיבות שבו כתיב ל"ב אלקים כמ"ש בספר יצירה בשלשים ושתים וכו':
את השמים ואת הארץ. כמ"ש בספר יצירה. אש בעולם שמים. בנפש ראש. מים בעולם ארץ. בנפש בטן ששם כל מנהיגי הגוף כמ"ש בספר יצירה:
והארץ הוא כלל הכל אף האויר עד השמים כידוע לכן נכלל בו גם הגויה.
ב
[עריכה]והארץ היתה וגו'. ד' ליחות שבו ד' מרות תהו הוא קו ירוק מרה ירוקה. בהו מרה חיוורא. חיוורא דאגוזא טינרא שבריאה אבנים מפולמות שמהן מים יוצאים וזה ריאה ששם המים. וחשך מרה אוכמא הוא טחול. על פני תהום. מרה אדומה בכבד שבולע כל המאכלים. ורוח אלקים מרחפת הוא הרוח דנשיב בכנפי הריאה ששם המים. וכל אלו אינם באיברים כי עדיין לא נוצרו רק הליחות והרוח והמים עצמם:
ג
[עריכה]ויאמר עשר אמירן. עשר ספירן שהן מ"ב ל"ב שבילין ועשר אמירין. כ"ב אותיות ועשר נקודין. אותיות נפש ונקודות רוח. ע"ס הס ל"ב ובהם טעמי' נשמה שמנהיג אות' והוא י' אמירין וזהו שם מ"ב עד ב' דובהו שבהם נברא העולם כידוע ל"ב נתיבות במוח שבהם ברא אלקים בינה ב"י אמירין והוא רוח דליבא.
יהי אור. אור דנהיר במוחא ולבא כי מוחא וריאה מים ובקד"א שם אור כמ"ש בזוהר. אויר וכן ריאה מים ובלבא אור. וז"ש יהי אור ויהי אור. ועיקר נאמר על אור דליבא כי בריאת חלקי הראש לא נכתב כאן כמ"ש (חגיגה י"ב ע"ב) מכדי בשמי' פתח בריש' מ"ש דקחשיב מעש' ארץ כי המוחא סתום ולא נגלה למשה רק בבינה ואף שער האחרון לא נגלה לו וכמ"ש (ראש השנה כ"א ע"ב) חמשים שערי בינה וכו'. ובינה רוחא דליבא. הוא ברא אה העולם בחכמה כמ"ש בתורה נתייעץ הקב"ה וברא אה העולם ותורה היא חכמה וכן הלב מתייעץ בכל מעשיו במוח כידוע שלכן אמרו (לא מצאתי בחז"ל, וכן הביא בספר מעשה טוביה חלק עולם השפל סוף פ"א ד"ה הרביעית בשם חז"ל) כל ארוך שוטה:
ד
[עריכה]וירא וגו' ויבדל וגו'. הוא טרפש הכבד מבדיל בין לב לטחול.
ה
[עריכה]ויקרא אלקים לאור יום וגו' כי העה"ב דומה ליום והעה"ז דומה ללילה. ולב בה הרוח שכוסף לעה"ב וטחול העה"ז ולכן אמרו טחול שוחק (ברכות ס"א ע"ב) טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעה"ז משחוק שמשחק עם הרשעים וכו' (שבת דף ל' ע"ב) והוא רשע שהשעה משחקת לו. כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל (קהלת ז ו). הכסיל בחושך הולך (קהלת ב יד). בחושך של טחול. ולב כסילים בבית שמחה (קהלת ז ד) וע"ז נאמר וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב יג) שהו' חכמת הלב וכסילות הטחול אור וחשך וז"ש הנה מטתו שלשלמה ששים וגו' שתין גלגלי דכרסיא דסחרין לכורסייא גלי ימא שהן בשית כנפי ריאה דסחרין ללב מפחד בלילות של הטחול. והוא כל עסקי עה"ז ותאותו לבצוע בצע ואור זה אש נור דליק והן אמ"ש (=אויר מים שמים) ורוח אלקים מרחפת על פני המים ויהי אור. וכל זה שאמרנו באור וחשך היא מסט' דע"ה טו"ר (=טוב ורע). אבל נשמתא דאיהו מאילנא דחייא כל איברהו לטב ברא כמ"ש בר"מ פ' פנחס ואור וחשך שהן יום ולילה הכל כמ"ש (שבת ל' ע"ב) כתיב (קהלת ח טו) ושבחתי אני את השמחה וכתיב (קהלת ב ב) ולשמחה מה זה עשה לא קשיא כאן בשמחה של מצוה כאן וכו' וללמדך שאין השכינה שורה וכו' וכן לדבר הלכה. שיום ולילה הן תורה שבכתב ובע"פ קב"ה ושכינתי' ולכן אין השכינה שורה וכו' שהיא לילה. וכן לחלום טוב. (שבת שם) חלום היא במלכות מסט' דצדיק וזהו לחלום טוב וכן לדבר הלכה וז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שקב"ה ושכינתי' אחד וכן תורה שבכתב ושבע"פ (סנהדרין דף צט ע"א) שכל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד אין לו חלק לעה"ב שאומר אין דבר זה רמוז בתורה שבכתב. וע"ז נאמר שמח בחור וכו' (שבה ס"ג ע"ב) שאמרו ע"כ לדברי תורה שמח בחור בתורה שבע"פ ויטיבך לבך בתורה שבכתב וכן אמרו ע"כ דברי יצה"ר וכו' שהילדות הוא קודם לבחרות הילדות עד כ' שנה ואומר לו יצה"ר עכשיו שמח שאינך בר עונשין ואח"כ ויטיבך לבך. מכאן ואילך דברי יצ"ט. ודע כי על כל שאח"כ נענש על הכל. ואלו ב' המאמרים הס א' על נשמתו שהיא מסטר' דע"ה טו"ר וא' על נשמתא שהיא מאילנא דחיי. וכאן הוא יסודין אמ"ש שנברא ביום א' וביום ב' וג' כלים של אמ"ש כמ"ש לקמן. וכן הכפילות ופשוטות באלו ששה ימים קבל אותיות וע"ס שבתוכן הן נכללין בז' כמו ברקיעים בו' רקיעים ז"ת עטרת ביסוד וברקיע הז' נכלל ג"ר והן כפולי' נגד ז' כפולים ז' בז' מוצקות כידוע והן כאן י"ד ימים ובששי נכלל מל' ביסוד: וזהו תוספו' ה' הששי והן ז"ת וביום השביעי ג"ר שלכן נא' בו ג"פ השביעי והן כפולי' ערב ובקר וערב נכלל' ביום דנוק' נכלל' בדכור' ונוק' בשם דכור' כידוע וזהו ערב ובקר יו' וידוע כי הנפש נפשט מעט מעט בולד עד שנגמר כל הולד ולכן נכנסין הע"ס של הנפש שהן ז' ימים כל א' לבד מעט מעט עד שנגמר כל האברים שהן הנעשי' בששת הימים וז"ש אחר בריאת תהו וכו' יום א' ואחר הרקיע יום ב' וכן בכולם ואחר שנגמר בא שכלו בג"ר וז"ש ויכולו השמים וכו' כמש"ל וכל הי"ס כלולין בזו"נ ביום ולילה בלב וטחול ולכך והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח):
ו
[עריכה]ויאמר אלקים יהי רקיע וכו' הוא גלגלת של הראש המקיף את כל הראש סביב סביב עד הגרון והוא מבדיל בין מים העליונים שהוא המוח ובין מים התחתונים שהוא הריא' שעדיין לא נעשו להן כלים כמש"ל
ויהי מבדיל וכו' שיהי' הפרש בניהם כמ"ש במ"א וכאן התחיל אמ"ש א"מ ונגמר בשלישי שלכן לא נאמר כי טוב עד שנגמר בג' אבל מעשם יום ראשון הכל דברים גנוזים כחות נפשיות לכן אמר בזוהר דחסד נגנז וכו'
ז
[עריכה]ויעש אלקים וכו' כי כל כ"ב אותיות נעשים בו ב' דברים א' כח רוחני וא' גשמי ולכן נאמר בכל א' ויהי כן וזהו רוחני ובמאמר ויעש כו' זהו גשמי:
מעל לרקיע וכו' כמו שיש הבדל בין הרקיע למים התחתונים כן וכו' ודעהו ויקרא לרקיע וכו' ושמים נבראו ביום א' הוא המוח ומעשיו לא נחסר שהוא המחשבה כמש"ל כמ"ש כך עלה במחשבה ועמ"ש ב"פ בראשית במעשה בראשית שלו והן שמים ושמי שמים שארז"ל בחגיגה (י"ב ע"ב) ב' רקיעין הן ור"ל אומר ז' שרקיע זה בו דבוק וילון שרקיע הוא יסוד וילון עוברת היסוד כידוע. ולכן לא פרטו הכתוב ובשמי השמים כלולין ה' רקיעין כמ"ש שם: וילון הוא הקרום שסביב לגלגלת דבוקה בגלגלת וז"ש וילון אינו משמש כלום אלא נכנס וכו'. והענין כי כל הרגשים באים מן המוח מקרום שעליו אל הלב והלב משלח בכל הגוף ובלילה סותם הקרום הדבוק בגלגלת ואוסף המוח כל הרגשותיו אליו וכן כל הנפש כולה נאסף ללב ואז הוא ישן וכח המדמה שהוא פועל אז והס"א סובב אותו ומתפשט בו כמ"ש בזוהר שלכן צריך נט"י וכן אמרו בגמ' האי מאן דבעי למידע להו וכו' (ברכות ו' ע"א) וכ"ה בעולם שהוילון מתפשט וכל כחות השמים מתאספים אל השמים כמו שכל המלאכים מתכנשין להיכלין ותרעין דג"ע אסתתמו וכל הנשמות שמתפשטים בין החיים מתכנשים אליו כמ"ש בזוהר ושמים הוא הראש וג"כ הלב כמ"ש שם וס"א מתפשט בו תרמוש כל חיתו יער וזהו חמור נוער הכפירים שואגים וכו' וזהו הכלבים צועקים על מזונותיו מפזרים דאתבטלו כידוע ונכנס שחרית ואז מעיר האדם ואע"ג שפעמים מעיר האדם קודם היום מ"מ אין נשמתו חוזרת בו עד היום כמ"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו עד היו' עיין בזוהר שם וזהו מחדש בכל יום כמ"ש חדשים לבקרים וכו' שמחדש בכל יום נשמתו חדשה לו כידוע שנאמר הנטה כדוק וכו' שהוא דוק קרום הנ"ל רקיע שבו וכו' הוא הרקיע שנאמר כאן כמ"ש ביום הרביעי בדף שאחר זה ע"ב וה' שמים כלולי' במוח שמים העליונים שבו נאמר ה"פ אור ביום א' אור דמוחא דנהיר בלבא כידוע והן ה' הרגשי במוח שמתפשטים ממנו ה' חושים הידועים. והן ה' ספי' מבינה עד הוד נו"ה תרי פלגא גופא ונכללים כולהו בגלגלת שבו יוצא ה' חוטין אל הפועל כידוע. שכולהו נכללין ביסוד ולכן נאמר בו ה' פעמים רקיע והן נ' תרעין דבינה כידוע. שחקים שבו רחים וכו' הן נו"ה ששוחקין הזרע לצדיק והוא כולל חוש המישוש שעיקרו בתשמיש כידוע. זבול שבו וכו' ומקריב עליו קרבן וכו' ת"ת והוא חוש הטעם שבו את קרבני לחמי וכל כלי האכילה הן כלי קרבן כמ"ש בר"מ פ' פנחס מכון שבו אוצרות שלג וכו' וטללים רעים וסערה ודלתותיהן אש כי הוא חוש הריח בחוטם בגבורה שבו ליחות רעות ותננא ובו נאמר ויחר אף ובו ישימו קטורת באפך לבטל מותנא. ופריך הני ברקיע איתנהו הני בארעא וכו' כמ"ש בזוהר דב' נוקבי' בחוטמא מחד תננ' ואשא דסליק מלבא ומחד רוחא דנחית ממוחא ואמר בא דוד וכו' וז"ש שחיטתן בצפון לעשות ריח נחוח לבסם כידוע. מעון שבו וכו' חסד בו חוש השמיעה. ואשמע את קול כנפיהם ובו לימוד התורה כמ"ש בס"י. וז"ש (חגיגה י"ב ע"ב) ארז"ל כל הפוסק וכו' זהו דין שכלול בחסר וכן חסד בדין יפתח ה' לך את אוצרו הטוב ב' נוקבין דחוטמא וכן ב' אזני' כנ"ל והקדים מעון למכון שחוטם מתחיל גבוה יותר מאזנים: ערבות בינה והוא חוש הראות שם ואראה את ה' יושב על כסא וכו' שרפים ואראה את החיות וארא והנה אופן אחד וכו'. וז"ש שם אופנים ושרפים וכו' וכל ההרגשות ע"י הקרום הדבק בהן והוא החכמה שהיא חיות כל האדם כמ"ש והחכמה תחיה את בעליה: ונקרא חיה כידוע. וז"ש עוד רקיע א' למעלה וכו' ועליו כאבן ספיר דמות כסא קד"א כידוע. ועל דמות וכו' כמראה אדם וכו' היא החיה והיא נשמת האדם והכל הוא חכמה מכאן ואילך הוא כתר: וז"ש עד כאן וכו' מכאן ואילך במופלא וכו' וזהו מלכות דסליק לכתר שכתר דבוק בוילון בסוד נעוץ סופן וכולם בראש שנקר' שמים.
ח
[עריכה]ויהי ערב וכו' כנ"ל:
ט
[עריכה]ויאמר אלקים יקוו וכו' שהיו מתפשטים בכל הגוף אל מקום א' הריאה וכאן בריאותו ובו י"ג משם מ"ה. ונשאר ל"ב ללב כמ"ש בס"י והן ו' עזקאן דקנה ו' כנפי ריאה והריאה עצמם גי' אחד זהו אל מקום אחד:
ותראה היבשה. היא הכרס שכולל כל הבטן שהיא ארץ הפרטו': וכאן נגלה האויר בעולם וכן בנפש. והיא מקום לנפיחת הריאה ברוח דנשיב בגוה והוא הגויה בנפש:
י
[עריכה]ויקרא אלקים ליבשה כמ"ש כאן בריאות הארץ הפרטי ובטן כנ"ל.
ולמקוה המים ר"ל מקום המים כמ"ש במ"א והוא הריאה. והן ז' ימים וז"ש ימים ר"ל רבים. והן הריאה נשמת כנפי הריאה שסובבים לא"י לבוא נור דליק כמש"ה מי יגור לנו אשא אוכלא משכן השכינה והתורה והריאה עצמה שהן האומה היא למטה סוף הריאה למערבו כי הראש מזרח כמ"ש מראה מקדם וכן ים הגדול סוף א"י במערבו וכאן נגמר מלאכת אמ"ש וז"ש כאן וירא אלקים כי טוב:
יא
[עריכה]ויאמר אלקים תדשא וכו'. כאן התחיל בריאת י"ב מנהיגים שהן בארץ בבטן והן כלולים ב"ט. ב' ידים באחד ב' רגלים בא' ב' כליות באחד. והן ג' פעמים ג'. והן נבראו בג' ימים. יום שלישי וחמישי וששי בכ"א ג' וביום ד' ז' שערים כמ"ש. וכאן הן ג' מינים. דשא. עשב. עץ פרי. והן ג' כלי האכילה. קיבה קורקבן. ודקין. שאלו ג' מינים הנז' לאכילה כמ"ש לקמן ביום הששי הנה נתתי לכם וכו' והן ג' כחות בנפש הצומחת שבא ע"י האכילה. כח המגדל. וכח הזן וכח המוליד בדומ'. והן נגד ג' מינים הנ"ל. ולכן נאמר אצל עץ פרי למינו וכו' שהיא המוליד בדומה.
יב
[עריכה]ותוצא הארץ וכו' האמירה בלב נגד ג' חושים שבג' האברים הנ"ל: ועשי' נגד ג' איברים עצמם הנ"ל ונאמר כאן אצל עשב ג"כ למינה כמ"ש שנשאו ק"ו בעצמ' והו' הזן שג"כ זן למינהו כמשרז"ל (עי' חולין סט א) אבר מחזי' אבר.
ועץ עושה פרי וכו' שהזרע כלול מכל האיברי' ומכל אבר נעשה אבר. וז"ש אשר זרעו כו' וכן הן ג' נפשות הצומח' והחיוני והמשכלת נר"ן וכולן ניזונין ע"י האכילה שהם נגד ג' כחות הנ"ל המגדל נגד הצומחת שמגדל האברים והמוליד והזן נגד החיוני ששומר רוח האדם בקרבו ע"י שזן את האיברים והמוליד בדומה נגד המשכלת שמוליד ג"כ בדומה שמבין דבר מתוך דבר והשכל הוא עה"ח למחזיק ואהביה יאכל פריה נצר תאנה וכו' מפרי פי איש תשבע בטנו בטן וכו' וז"ש ושלא יהיה שכלך עיקר וכו':
יד
[עריכה]ויאמר אלהים יהי מאורות וכו' הן ז' שערים בנפש שהן נגד ז' כוכבים כמ"ש בס"י.
ברקיע השמים בגלגלת הראש וכו' והן ז' כפולין וזהו להבדיל שע"י ניכר האותית לחוזין בכוכבים כן ע"י ז' שערים האלו כמ"ש בת"ז ת"ע בעיינין בקריצא דעיינין בחוטמא בקמיטו וכו' באודנין נ' בפומא וכו'.
ולמועדים שהן נגד ז' תתאין כמ"ש בז"ח ונגד ז' כוכבים כידוע. וכן נגד ז' שערים
ולימים שהיום י"ב שעות וכן י"ב שעות הלילה והן ע"י י"ב מזלות בדכורא ובנוקבא כמ"ש בס"י וכן הן בראש כמש"ל
ולשנים ג"כ י"ב חדשים נגד י"ב מזלות כמ"ש שם:
טו
[עריכה]והיו למאורות וכו' והקשו בגמ' אור ביום ראשון נברא והכתיב ויתן אותם וכו' כדר"א (חגיגה י"ב ע"א) אור שנברא ביום הראשון אדם צופה בו וכו' כיון וכו' עמד וגנזו וכו' שאור הראש הוא אור השכל אור דנהיר בלבא שאדם מסתכל בו ומשיג בו את כל העולם והוא אור הגנוז לע"ל שאז ותמלא הארץ דעה.
להאיר על הארץ. להתנהג בו גבולות עמים שהן למספר ב"י י"ב מנהיגים את הארץ הגוף אבל לב"י אין מזל לישראל שהן למעלה מן הטבע ומתנהג באור דנהיר בה:
טז
[עריכה]ויעש וכו' את שני המאורות הגדולים חמה ולבנה הם ב' עינים שהן עיקר המאורות שמאירין לאדם שרוא' בם כמ"ש ועינינו כשמש וכירח וכמ"ש בה"ת אע"ג שסדר יצירתם אינ' כן כמ"ש בס"י:
את המאור הגדול וכו' עין ימין ועין שמאל וע"י מתנהגין הלב כמ"ש עינא וליבא סרסורא דעבירה והלב כולל ימין ושמאל ששמאל בטחול לב כסיל לשמאלו וזהו לממשלה וכו' עין ימין מתנהג לב ימין וזהו המאור הגדול לממשלת היום ובשמאל השמאל וזהו את המאור הקטן וז"ש שורייקא סומקא דעינא בלבא תלי.
ואת הכוכבים הן י"ב מזלות ושאר הכוכבים והן שערות הראש כמ"ש בת"ז. ת"ח בנימין דרישא שהן כוכבים ומזלות דל"ל חושבנא והן י"ג נימין. וי"ג ארחין דשערי שהן י"ב מזלות. ותלי הכולל אותן כמ"ש בס"י. ושאר השערות שאר הכוכבי' והן ע"ג ז' השערים כמו המזלות וכוכבים שהן בגלגלת ח' ע"ג ז' הכוכבים וז"ש ראיתי עיני דנשקי אהדדי אלב אחותו כמ"ש פתחי לי אחותי וכו' כמ"ש בת"ז והיו הכרובים שידוע שהן תפארת ומלכות הכרובים כרובי עינא פורשי כנפים גדפי עינא וכו'. בזמן דמסתכלין בארח מישור. ופניהם איש אל אחיו יחוד בזו"נ ובזמנא דלא מסתכלין וכו' נחש עקלתון וכו' כי המות יפריד וכו' שהוא ס"א המפריד היחוד וכ'י. ערוה ע"ר ו"ה כידוע וזהו אסור להסתכל בעריות וזהו בעה"ז טו"ר. אבל באילנא דחיי שנא' בכל לבבכ' שני המנהיגי' ופניהם וכו':
כ
[עריכה]ויאמר אלקים ישרצו וכו' הן הידים והכליות והרגלים שעיקרן ב' בצים ע"כ נקרא נו"ה השוחקים מן כנ"ל וזהו שרץ נפש חיה הכליות ובצים שהן ממים של הריאה שהן מבשלין הזרע כמ"ש בר"מ פ' פנחס ותרין כוליין וכו' דמבשלין הזרע דנחיתי מן מוחא ומבשלין מיא דמקבלין מן כנפי ריא' וכן הביצים וכאן כוללן יחד.
ועוף יעופף וכו' הן הידי' שהן הגדפים שמעופפי' בהן כידוע וז"ש ועוף זה מיכאל. יעופף זה גבריאל שהן חו"ג ב' ידי' כידוע
על הארץ באויר בגוף בגויה.
על פני רקיע השמים שמעופפים על פני רקיע שמגביהים הידים עד הראש. רום ידיהו נשא וכו':
כא
[עריכה]ויברא אלהים את וכו' עכשיו פרטן התנינים הגדולים הן ב' הרגלים שהן גדולים והן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון כמ"ש כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם ואף לויתן וכו' והן הב' ביצים. ואלמלא מזדווגים זה לזה היו מטשטשים את כל העולם שכל האיברים עושים פעולתם תמיד חוץ מן הבצים כי אם ע"י מחשבה וזהו סרסן וכו' שהם מצונני' בעצמ' שלכן אמרו (נדרים י"ג ע"א) מותר לסייע בבצי' מלמט' והאמ' כוללן וז"ש לויתן זה יצרת לשחק בו כמ"ש הבאת לנו וכו' לצחק וכו' וז"ש י"ב שעו' וכו' ג' ראשונות וכו' שי"ב נחלקין ד' פ' ג' כמ"ש בס"י בד' אותיו' הוי"ה וז"ש (ע"ז) ג' הראשונות יושב ועוסק בתורה מימינו אש דת למו שניות יושב ודן וכו' בשמאל. שלישיות יושב וזן וכו' בת"ת ואתה מחיה את כולם וזהו כ"ו כל"ח נגד שם הויה שכלול בת"ת. רביעית יושב ומשחק עם לויתן זה הזיווג עם מל' וז"ש מיום שחרב בהמ"ק אין שחוק וכו' ברביעית מה עביד וכו' שאין זיווג בזמן הגלות יושב ומכלכל.
ואת כל נפש וכו' הן כליות.
ואת כל עוף וכו' ידים וכו':
כב
[עריכה]ויברך אותם וכו' פרו ורבו וכו' כי מן הכליות ובצים כו"ר. וזהו שנתברכו זרעו של יוסף וידגו לרוב וכו' ויוסף הוא הצדיק מה דגים אין העין שולטת וכו' שהן מחופין בבטן והן ב' שבטים שיצאו מיוסף כי י"ב שבטים י"ב מנהיגין בגוף כמ"ש בס"י
והעוף ירב וכו' שהן ב' מוחין שמתלבשין בב' ידים וחו"ג בה' אצבעות הימין וה' אצבעות ביד שמאל כמ"ש חכמה נחית בימינא ובינה נחית בשמאלא וכל ברכה שריא בידים. וישת אביו יד וכו' והידים צריכים לברכה כמ"ש ולברך את כל מעשה ידך ואמרו איזה מעשה ידיו של אדם וכו':
כד
[עריכה]ויאמר אלקים תוצא הארץ וכו'. הן מרה כנגד טחול בהמה מרה שהוא גיהנם כמ"ש בזוהר ובר"מ מרה דאיהו גיהנם וכו' והוא שור המזיק שהוא כלחוך השור בזוהר פ' בלק דא גלים בדיוקנא דשור וכל וכו' לאעלא בגיהנם לחיך לנו וכו':
ורמש כבד עם יותרת שיותרת היא נחש כמ"ש בזוהר בכמה מקומות
וחיתו ארץ טחול זוחלי עפר וכ"ז בנשמתא דטו"ר כמ"ש בר"מ אבל בנשמתא דאילנין דחיי כל זה היא בסטרא דקדושה כמ"ש שם:
כה
[עריכה]ויעש וכו' רוחני' וגשמיים וכו' וכאן נשלם ג' וזי וי"ב:
כו
[עריכה]ויאמר אלהים נעשה אדם וכו' לבא שהוא כלל האדם והוא א' ע"ג שלשה וכו'
בצלמנו כדמותנו זוגות המים בזה לב' תיבות ובזה לב שלם. ולכן נקרא לב בזה נשמה ובזה רוח ובמוח אש שורפו' וכן לב נור דלוק וכן הוא בצלמו כנז' ואמר בצלמנו דכורא. כדמותנו נוקבא כי ב' בחי לבא דכורא ונוקבא יצ"ט ויצה"ר ואמרו בזוהר זכה נעשה לו עזר בכל לבבך. ועיקר העבודה ביצר הרע כידוע והוא בעץ החיים. לא זכה בעונותינו הרבים טוב ורע כנגדו והוא בצלמנו כדמותינו שמוח כולל חו"ג זו"נ.
וירדו בדגת הים וכו' שהן כל מנהיגי הגוף וכן נאמר למטה (פסוק כט) הנה נתתי וכו' שלב מושל בכולם למשוך לרצונו כמ"ש איזה דרך וכו' רואה אני וכו' ואמרו זכה רודה בכולם לא זכה ירוד שכולן מושלין בו שלבא ביניהם בדוחקא בצערא וימררו את חייהם וכו' וידוע בהרבה מקומות:
כח
[עריכה]ויברך וכו' פרו ורבו וכו' חיבור ב' הבתים של הלב ומהן כמה ענפים מתפשטים כל המדות טובים שכליות ומעשיות וכולם לטוב. בזמן שהן מסכימים לדעת א' ופניה' איש אל אחיו כנ"ל.
וכבשה. ארז"ל (מדרש רבה פ' ח' יבמות ס"ה ע"ב) וכבשה כתיב איש דרכו לכבוש וכו' מס"ט דימינא והיא נכללת בו:
כט
[עריכה]ויאמר אלקים הנה נתתי וכו' כלי האכילה לזון את כל האיברים ומברירו דכולא נטיל לבא והשאר משלח לכבד ולשאר איברים שהן
ל
[עריכה]ולכל חית וכו' הצומחת כנ"ל:
לא
[עריכה]וירא אלקים את כל אשר עשה וכו' וכולם נכלל באדם שהוא עולם קטן וזהו את כל וכו' שכל הבריות שנברא בימי המעשה נכלל בו וז"ש בצלמנו וכו' כמ"ש במ"א. והכל נברא בשבילו וכן בלב שהכל נכלל בו ובשבילו וז"ש בצלמנו בצלם וכו'. וכן בעולם שאדם הוא לב העולם. והוא נוטל שפירו דכולא ומבחר שבו משלח למוח שהיא נשמתו שבשמים. וז"ש הקרבנות ואילולי האכילה. אש המוח שורף כל הגוף וכן משבטלו הקרבנות אין לך יום וכו' (סוטה מ"ט ע"א). וזהו לחמי לאשי אש שבמוח בשמים אריה נחית שהוא מורה על מזבח ששם לבא והשאר משלח התמצית וכו':
והנה טוב מאד. ארז"ל טוב זה יצ"ט. מאד זה המות יצה"ר שהוא באד' לבא כנ"ל זכה וכו' ועיקר העבודה בו ולכן נאמר מאד.
פרק ב
[עריכה]א
[עריכה]ויכלו השמים וכו' גוף וראש ותולדותיו.
ב
[עריכה]ויכל וכו' אמר ז"ל מה הי' חסר מנוחה וכו' והוא בינה בג"ר ג' פעמים השביעי ג"ס כלל כל הנתיבות ג"פ אלקים ואין בו מעשה לשבת יצרה וישבת יחוד.
ג
[עריכה]ויברך ברכה. ויקדש קדושה. הרי יב"ק בג"ר ויכל תכלית מלכות. וכאן נשלם ע"ס שכלל כנ"ל לב' נתיבות: