כי לימים עוד שבעה — כי ביום השביעי ימטיר, עד סוף ארבעים יום. והנה זה היה בעשור לחודש השני. ובסוף המ"ם יום מהתחלה, ישוב האמצעי אל הנוכח, והוא סוד.
ומלת היקום לא מצאנוה כי אם בפרשה הזאת. ושרשו מהפעלים שהפ"א שלהם איננו שלם, על משקל "כרוב". ויש אומרים שהוא מהפעלים נחי העי"ן, והוא הפוך, כמו "ריבה ה' את יריבי" (תהלים לה א). ומלת "יקום", כלל לכל חי שהוא על האדמה:
נבקעו כל מעינות תהום רבה — מעיְנות סמוך, באין מעיָנות מוכרת:
תהום — לשון זכר ונקבה, וכן: "תהום רוממתהו" (יחזקאל לא ד). ולא הזכיר הנחלים, כי מהמעיינות יצאו. וכאשר נבקעו עליו המים, ונפתחו חלונות האוצרות בשמים וירדו המים, ונתבלבלה הארץ, ואין מבדיל בין יום ובין לילה. והעד, שאמר: "יום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח כב). וכאשר נפסקו מימי השמים, אז ידע נח כי עברו ארבעים יום וארבעים לילה, כי השם גילה לו זה הסוד:
וארבות — כמו "הנה ה' עושה ארבות" (מלכים ב ז ב). והאוצר והחלון כלשון בני אדם ומשפטם. ויש אומר שהאל"ף שורש, כמו 'כבודות'. ויש אומרים שהאל"ף נוסף, כמו אלף 'אגורות', והם מפעלי הכפל.
וביום י"ז שהחל המבול, נכנס נח וביתו בתיבה, והכניס בתוכה החיה והבהמה והרמש והעוף.
ומלת צפור — שם כלל לאשר יש לו כנף. והפלא שבאו כולם מעצמם שנים שנים:
וטעם ויסגור ה' בעדו — הוא לשבח, שהסגירה בעת הזאת טובה יותר מהפתיחה. ובעת אחרת לגנאי, "יסגור על איש" (איוב יב יד); "ויסך אלוה בעדו" (איוב ג כג). והעד ראש הפסוק. והנה סגר הפתח, והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום, כי מיד היו כולם מתים.
וכבר נכתב: "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" (בראשית ז יב); אם כן, מה טעם: "ויהי המבול על הארץ ארבעים יום" (בראשית ז יז)? וכן פירושו: כאשר היה המבול ארבעים יום על הארץ, רבו המים ונשאו התיבה, וגבהה מעל הארץ. וזה אות כי עד ארבעים יום לא זזה ממקומה:
מאד מאד — פעמיים, שאין לרוב ממנו. וכן אחר שאמר: ויכסו כל ההרים הגבוהים, למה אמרו: "ויכסו ההרים" (בראשית ז כ)? וכן פירושו: כל הר גבוה כוסה במים, וחמש עשרה אמה כוסו ההרים הנזכרים. ואנחנו נאמין בדברי אלהינו, ונעזוב הבלי בני האדם שיאמרו על הר אחד גבוה, שהוא במלכות יון:
ופירוש ויגוע — וכבר גוע, ורבים בתורה, כמו: "ואתחנן" (דברים ג כג), וכן "וימטר עליהם מן" (תהלים עח כד) על פירוש האמת. ומלת ויגוע, מיתה, ובפירוש "ויגוע וימת" (בראשית כה ח) אבאר לך זה.
והנה ברור לך שמלת רמש, כלל לעוף ולבהמה ולחיה, ולשרץ שהוא דק, ולאדם. ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם, כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם. ורבים אמרו שנקרא כן בעבור שהוא מן השמים, ואם הם שני שרשים, ימצא כמוהו:
וימחו מן הארץ — נמחה שמם מן הארץ, כי אין להם זרע, ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו. והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו, שאומרים שלא היה המבול בכל הארץ:
ויגברו המים... חמשים ומאת יום — בעבור שנבקעו המעינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד, כי פירוש "אנכי ממטיר", תמיד בלי הפסקה, והעד שאמר: "ויכלא הגשם" (בראשית ח ב):
