ביאור:רות א יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.




ורות דבקה בה[עריכה]

(רות א יד): "ותשנה קולן ותבכינה עוד; ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה"

דבקות של אדם באדם אחר היא בדרך-כלל תופעה שלילית (ראו ודבק באשתו ); האידיאל של התורה הוא דבקות בה' בלבד - "ובו תדבק". אך במקרה שלנו, הדבקות של רות בנעמי היא הקדמה הכרחית לדבקות בה': מכיוון שרות היא מואביה, היא אינה מכירה את ה' ואינה יכולה לדבוק בו באופן ישיר; הדרך היחידה שבה היא יכולה להתקרב אל ה' היא על-ידי דבקות בבת-ישראל, שמייצגת עבורה את ה', כפי שהיא אומרת בהמשך (רות א טז): "עמך - עמי, ואלהייך - אלהיי".

דרש[עריכה]

המילה "דבקה" מוטעמת במלעיל, ולכן ניתן לקרוא את סוף הפסוק, על דרך הדרש, "ורות דווקא באה": כשרות ראתה שערפה לא באה עם נעמי, היא החליטה "דווקא" לבוא, וזו ההוכחה הטובה ביותר שיש לה נשמה יהודית אמיתית...

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-06-16.


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:ורות דבקה בה

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/ru-01-14