תרומת הדשן/א/דיני תלמוד תורה
מתוך: תרומת הדשן/א/מ (עריכה)
שאלה מ
[עריכה]תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו. ואביו מוחה בו בתוקף, ואמר לו: בני, אם תלך לאותה מדינה שהרב שם – תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד חס ושלום, פן תהא נתפש או יעלילו עליך, כמו שרגילים באותו מדינה. מה יעשה תלמיד? ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה?
תשובה
[עריכה]ייראה דאין צריך לשמוע כהאי גוונא לאביו. וראייה, מהא דאמרינן פרק מי שהוציאוהו: כשם שמטמא בחוץ לארץ כך מטמא בבית הקברות, ומוקי ליה התם בבית הפרס דרבנן, ומטמא לישא אשה וללמוד תורה. אמר ר' יודא: אימתי? בזמן שאינו מוצא בארץ ללמוד, אבל מוצא בארץ ישראל ללמוד – לא. ר' יוסי אומר: אפילו מוצא ללמוד – הולך לחוץ לארץ, לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד, ומעשה כו'. ופסק התם רבי יוחנן כרבי יוסי, ומוכח באשירי פרק ב' דכתובות, דלאו דווקא לטמאות בחוץ לארץ, אלא הוא הדין בבית הפרס דרבנן נמי שרי בשביל תלמוד תורה. ואלו בפרק קמא דקדושין אמרינן: רב אסי הוה בעי לצאת לקראת אביו מארץ ישראל לחוצה לארץ, ושאל לרבי יוחנן אי שרי אי אסור, אמר ליה רבי יוחנן: לא ידענא. אלמא לצאת לתלמוד תורה, אף על פי שמוצא ללמוד תורה במקומו, עדיף מכיבוד אב ואם; שהרי יעקב אבינו לא נענש על כיבוד אב ואם כל אותם שנים שלמד תורה בבית עבר. וכיון דקיימא לן כר' יוסי, דלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, אם כן הכל בכלל תלמוד תורה הוא. ואין נראה לחלק בין כיבוד אב ואם בין מה שאביו מיחה בידו, ושמצערו במה שעובר על צוואתיו. דהא תרווייהו מצות עשה שוה נינהו, כבודו ומוראו. ועוד, דאמרינן בפרק קמא דיבמות: יכול אמר לו אבא: היטמא, או שאמר לו: אל תחזיר, יכול ישמע לו? תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו. ונראה דלאו דווקא טומאה דאורייתא, אלא אפילו טומאה בבית הפרס דרבנן, דאיכא נמי לאו דלא תסור, כי היכי דלא מפליג תלמודא התם בין לאווין דשבת דחמירי ובין שאר לאווין דלא חמירי. והיינו טעמא, הואיל ואמרה תורה: כולכם חייבין בכבודי, כלומר: מוראי למעלה ממוראיכם, אם כן כל האי סוגיא, אפילו קלים הם, דוחים כיבוד אב ואם ומוראו, דבכל איסורים אפילו דרבנן, איכא מורא שמים אם פורש מהן. ולענין לצאת לתלמוד תורה לפני רב שזוכה ממנו ללמוד תורה, שרינן לעיל טומאה דרבנן; אלמא עדיף ממורא דאב ואם.
מתוך: תרומת הדשן/א/מא (עריכה)
שאלה מא
[עריכה]הא דתניא בפרק אין עומדין דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, ופירש רש"י שאינו צריכה עיון, כדי שלא יהרהר בה בתפילה. ואם כן, לפי זה צריך נמי ליזהר שלא ליכנס לבית המרחץ ולבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה, שלא יהרהר בדברי תורה באותן מקומות, כדאמר בכמה דוכתין בתלמוד דאסור להרהר שם בדברי תורה? או שמא יש לחלק?
תשובה. ייראה דיש לחלק. וכן מצאתי כתוב דקמאי נמי הוו מספקי בהך מילתא, וכתב שם הכותב דיש ראייה להתיר מהא דאיתא פרק קמא דקידושין גבי בר קפרא ורבי שמעון, דפריך תלמודא: והאמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, ודחי דילמא לאונסו שאני. ופירש רש"י: פעמים שהיה טרוד ומעיין בשמועתו לפני כניסתו, ועל כורחו הוא שמעיין וגורס בה בבית המרחץ, עכ"ל. הרי מוכח בהדיא מדברי רש"י דשרי, דאי לא כן לא הוי לאונסו, דפשע בתחילת כניסתו לבית המרחץ. וגם נראה מתוך הסברא דיש לחלק, דוודאי לעמוד ולהתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה אסור, משום דאי אפשר לו לכוין יפה ממה נפשך, דוודאי הרהורי הלכה ירחיקוהו למעיין בה, ואם כן על כרחו יהא לבו טרוד: אם יעיין הוא בהלכה לא יוכל לכוין תפילה, ואם יכריח מחשבת לבו לסלק עיון ההלכה, ההיא גופה טירדא היא לו שצריך להסיר מלבו מה שהוא חפץ לחשוב בו, ויפסיד על ידי כך כוונת התפילה. ועל טירדא מועטת הקפידו הראשונים לעניין תפילה, כדאמר פרק הדר: הבא מן הדרך לא יתפלל תוך ג' ימים, שמואל לא הוי מצלי בביתא דהוי ביה שיכרא. אבל בבית המרחץ איכא למימר דלא גזרינן שמא יהרהר שם, כיון דידע דעבירה היא יש בו כח להכריח את לבו שלא יהרהר שם, ואם היה לו טורח וטירדא על זה יהא כן, וק"ל. ותו יש לחלק, דדווקא גבי תפילה חיישינן פן יהרהר בה בדברי תורה, משום דתרווייהו דברים של קודש הם; אבל לא חיישינן שיהרהר במקום הטינופת כגון בבית המרחץ ובבית הכסא בדברי תורה, דהוי גנאי וזלזול לדברי תורה שהוא בא לעסוק בה. ודמי קצת להא דאמרינן פרק קמא דפסחים: הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל מיניה בתמיה? אמנם הדבר ידוע הוא שקשה מאד להסיר מלבו בהרהורי התורה אפילו במקום הטינופת, מי שלבו נבהל ולהוט לעיין בפלפול הלכה, ואף כי אמרינן פרק מי שמת: אמר רב הונא, תלמיד חכם אסור לעמוד במבואות המטונפות מפני שאי אפשר לו בלא הרהור תורה, אלמא דחיישינן להכי. צריך עיון:
מתוך: תרומת הדשן/א/מב (עריכה)
שאלה מב
[עריכה]הא דאמרינן: שתה רביעית יין אל יורה, אי נוהג דין זה אף ביינות שלנו או לאו?
תשובה. ייראה דלפי משמעות התלמוד היה נראה דיש לחלק בין יינות שלנו ליינות שלהם, שהיו חזקים הרבה ומשכרין. דהא פרק הדר מחלק תלמודא בין יין ליין, דקאמר: שאני יין דאיטלקי דמשכר טפי; וכיון דמחלקינן לחומרא, איכא למימר דהוא הדין לקולא ביינות שלנו דלא משכרי כולי האי. והכי (מחלקות)[1] הגאונים בין יינות שלנו לשלהם לעניין מזיגת כוס של ברכה, וכן מהרי"ח פרק המוכר פירות מספקא ליה אי אמרינן ביינות שלנו דדרי אחד תלת, ואי מזיג ליה כך חי מברכים עליהן בורא פרי הגפן או לאו. אך קשה לי, דאם כן סמ"ג וסמ"ק ואשירי דכתבו פסק זה דשתה רביעית יין אל יורה בסתם, ולא חלקו ביינות, וכי לא כתבוהו לצורך זמנינו וארצותינו שאין בהם יינות חזקים כל כך? ואפשר דמשום הכי לא חלקו, לפי שלא ידעו שיעור בדבר ביינות שלנו; דהא פשיטא דאם ישתה ממנו הרבה דמשכר ליה, ולפי שלא ידעו לתת שיעור בדבר כמה ישתה ויהיה אסור להורות – סתמו דבריהם, אבל לעולם יש לומר דברביעית שהוא דבר מועט אין לאסור ביינות שלנו. מכל מקום נראה דצריך ליזהר מאד בדבר, דמשמע בפרק אמרו לו (כריתות דף יג:) דכל מידי דלאו זיל קרי בי רב הוא, כגון שרץ טמא וצפרדע טהור, שתויי יין אסורין להורות בו, ואם כן אפילו נותן טעם לפגם יבטל בס' דכתבו דמותר להורות בהן לפני רבו, שתויי יין אסורים בהן, דהא לאו זיל קרי בי רב הוא. וכן כתב הרמב"ם בספר עבודה דאסור להורות בשכרות אלא בדבר שהצדוקים מודים בו, והנה ודאי דצדוקים לא מודים בהו, וצריך עיון בפרק אמרו לו. אמנם כתבו התוס' משאנ"ץ סוף פרק היו בודקין בסנהדרין דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות, עיין שם. הנראה לע"ד כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/מג (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה מג
[עריכה]תלמיד הרואה את רבו שרוצה לאכול דבר האסור מדרבנן צריך למחות בידו או לאו:
תשובה יראה דיש לחלק בדבר כמו שאבאר שמעתי אחד מרבוותא דיש לדקדק דא"צ למחות מהא דאמרינן פ"ק דחולין דר' זירא ורב אסי מייתי לקמייהו ביצים המצומקים ביין ר' זירא לא אכל רבי אסי אכל הקשה רבי זירא לר' אסי בתר הכי ולא חייש מר לתערובת דמאי אמר ליה לאו אדעתה ואמאי לא הקשה לו קודם שאכל אלמא דאין צריך למחות ולהודיע. ונ"ל די"ל דדוקא כה"ג שגם התלמיד אין ברור לו האיסור כי ההיא דתערובת דמאי דהא מסיק התם ופשט להתיר אבל אם ברור לו האסור אפי' מדרבנן יודיענו ויפרישנו והכי מוכח מלשון רש"י דפי' התם משום דלאו בעיני הוה הדמאי לא חשו למילתא מדנקט רש"י חשו משמע דתרוייהו רבי זירא ורבי אסי והא רבי זירא חש ולא אכל אלא ע"כ ר"ל דלא חש למחות ביד רבי אסי הא אי הוה בעיניה היה מוחה ואע"ג דאפי' דמאי בעיניה לא אסור אלא מדרבנן ולמאי דמסיק התם שדקדק ר' זירא דע"כ לא גזרו על תערובת דמאי מדמסתייע מילתא לרב אסי דאכל תערובת דמאי דהשתא בהמתן של צדיקים כו'. א"כ נוכל לומר דאהא נמי סמיך ר' זירא בתחילה שלא מיחה בר' אסי מתוך הספק. ולפי זה אין לנו ראייה מכאן שא"צ למנות אפי' בספק האידנא בדורות שלנו דאפי' על דורות חכמי התלמוד איתא בתוס' התם באותה שיטה ומייתי מב"ר דר' ירמיה שדר לר' זירא כלכלה דפרי וקאמר התם דבין דין ובין דין איתאכל פרי בטבלייהו ומהך עובדא קאמר במס' שקלים דאמר ר' זירא אם הראשונים כבני אנשים אנו כבני חמורים ולא כחמורו דר' פנחס בן יאיר ע"כ אלמא דאפי' בימי ר' זירא אירע תקלה לצדיקים כש"כ אנו בדורותינו יתמי דיתמי. ועוד הוכיחו שם התוס' וכן בפ"ק דשבת ודגיטין דדוקא במידי דאכילה אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים על ידם אבל שאר איסורים אע"פ שהוא עושה האיסור בידו כמו רבי ישמעאל שקרא והטה אפשר שיארע תקלה בזאת לצדיקים וא"כ אם היה רואה לרבו שרוצה לעשות האיסור במידי דלאו ע"י אכילה צריך להפרישו אפי' אם היו מדמים דורותינו לדורות הראשונים לפי מאי דכתבינן לעיל דרבי זירא סמך אהא דהשתא בהמתן של צדיקים כו' ולכך לא מיחה בר' אסי אבל אין נראה להביא ראייה דבכל איסור דרבנן א"צ להפרישו מספק מהא דאמר פ' הדר מילתא דרבנן עבדינן עובדא והדר שאילנא ופרש"י אם שומע תלמיד שרבו פוסק היתר על איסור דרבנן ויש להקשות עליו יניח לעשות המעשה ע"פ רבו ואח"כ יקשה לו וכן מוכח בספר התרומה הא קמן להדיא דכל היכא דאין ברור לתלמיד האיסור דרבנן הוא לא יכנס במעשה רבו עד לאחר מעשה. מ"מ אין נראה ראייה מכאן לנ"ד דשאני התם שבא הרב להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב שפיר להורות כדת ואע"פ שנראה לתלמיד לסתור ולהקשות צריך לשתוק עד לאחר מעשה ויחשוב ויאמר אולי יש לו תירוץ וישוב על קושייתו ולא יכנס במעשה רבו אבל לעולם אם רואה את רבו ששולח את ידו לאכול דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאסור א"צ לשתוק דאדרבה יחשוב דלאו אדעתא דרבו ואישתלי הוא. ותדע דיש לחלק הכי דבפ"ק דחולין גבי בית שאון פריך תלמודא ודילמא רבי מאיר אישתלי ואמאי התיר בית שאון ע"פ עדות זאת. והשתא אילו העיד אחד שר"מ הורה הלכה למעשה לאכול בבית שאון בלא מעשר פשיטא שהיה רבי סומך כדין על אותו עדות ולא הוי פריך עלה מידי ומ"מ אחרי שמצינו ראייה בשני מקומות בהא דפ' הדר וכההוא דרבי זירא ורב אסי ואע"ג דדחינן להו בתרי גווני לא ראי זה כראי זה לא שייך לדקדק כולי האי. הנראה לע"ד כתבתי:
- ^ צ"ל מחלקים