תרומת הדשן/א/דיני גיטין

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: תרומת הדשן/א/רכח (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רכח· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכח[עריכה]

ראובן בן יעקב בא לחתום בגט אשה וכשרצה לכתוב יעקב טעה וכתב שי"ן במקום העי"ן של יעקב והזהירוהו שטעה קודם שכתב הקו"ף של יעקב אז מחק ראש השמאלית של השי"ן עד שנעשה העי"ן וגמר חתימתו ראובן בן יעקב עד ונתן אותו גט לאשה לגרושין יש להכשירו בדיעבד או לאו:

תשובה יראה דיש פנים הרבה להתיר בדיעבד, וקרוב לענין זה הוה עובדא בדידי שבא לידי גט שסדרו אחד מחבירי וכאשר רצה העד לחתום כתב שמעון כהלכתו והיה צריך לכתוב עוד בן משה עד וטעה ורצה לדלג בן ולכתוב משה ומשך בקולמוס כזה נ ורצה להשלים המ"ם וגערו בו כשהרגישו את טעותו ונבהל ונשמט קולמסו והדביק כמין רצועה בצורה דלעיל עד שנעשה כזה ס והמתין עד שנתייבש וגרר הרצועה עד שנעשה כבתחילה והיה קודם כמין נו"ן ואז הוסיף באותה צורה ועשאה בי"ת גמורה וגמר חתימתו בן משה עד, והכשרתי הגט ההוא בדיעבד כי כבר ניתן וגם המגרש היה מומר ונתן הגט קצת על ידי עישוי והיה לירא אולי לא היה חוזר ונותן אחר, ונתתי כמה פנים להתיר ונחלק עלי חד מרבוותא ושלחתי לכל מופלגי הדור והסכימו כולם על ידי גם החולק חזר בו.

ותורף הראיות והתשובות שיש בהן מששות אבארם פעמים בקוצר פעמים בארוכה. בשמעתא קמייתא דגיטין אמרינן לעולם רבי אלעזר היא וכי לא בעי רבי אלעזר חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי דאמר ר' אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול עכ"ל הגמרא, וז"ל התוספות תימא לר"י מה ענין שלא לשמה במזוייף מתוכו בשלמא כשחותמין בו קרובין או פסולין התם כדין מפסל דילמא אתא למיסמך עלייהו ולמימסר באנפייהו ואע"פ שהדבר אמת אין לעשותו אלא בעדות כדמוכח פ' ארבע אחין אבל הכא שהעדים כשרים אלא שחתמו שלא לשמה מה תקלה יש בדבר אם נסמוך עלייהו והא לקמן שרי בשמות מובהקים משום דליכא למיחש לתקלה, וליכא למימר דאי שרינן בחתימה שלא לשמה יבא להכשיר זמנין דיחתמו תחילה ויכתבו גט על גבי חתימתם והתם ליכא עדות כלל דא"כ גם בשאר שטרות היה לנו להצריך חתימה לשמה מזה הטעם, וי"ל דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה דאם לא יעשו חתימה לשמה גם כתיבה לא יעשו לשמה עכ"ל התוספות. והשתא נראה דלכאורה כי היכי דפסלינן בחתימה שלא לשמה גזירה משום כתיבה אפילו לרבי אלעזר ה"ה פסול דחק תוכות או שאר פסולין מדאורייתא אע"ג דלא שייך למימר בהו דהוי מזוייף מתוכו אפ"ה פסלינן להו אפילו ר"א דקיי"ל כוותיה משום גזירה אטו כתיבה.

וכתב בספר התרומה ובס"ה וביתר חבורים בשם ר"י שאם נפלה טיפת דיו בתוך הבי"ת ונעשה פ"א או בתוך הדל"ת ונעשה ה"א או מ"ם פתוחה שנדבק חרטום השמאלית למשך התחתון ונעשית סתומה וכה"ג, אין תקנה לגרור הטיפה או הדביקות דהוי חק תוכות ואפילו להעביר קולמוס על האות אח"כ אינו מועיל לשווייה אות ע"כ. ולשון אשירי כך הוא שאם נפלה טיפה דיו לתוך האות ואינה ניכרת אות אין להעביר הדיו ולתקן האות דהוי חק תוכות. ובהגה"ה בסמ"ג כתוב דנהגו העולם לפסול תוכות כה"ג. והשתא שאילתנו הוה ממש חק תוכות לדברי ר"י דלעיל, ובעובדא דידן דכתבינן לעיל איכא להסתפק טובא אם הוי חק תוכות כלל כדבעינן למימר קמן.

ורציתי לחלק מתרי טעמי המבוארים להדיא דשאני פסול דשלא לשמה משאר פסולין למגזר בהו בחתימה אטו כתיבה, טעם האחד דשלא לשמה שכיחי טפי משאר פסולין כדאיתא בהדיא בתוספות בריש גיטין ואמרינן בכל דוכתא מילתא דשכיח גזרו ביה רבנן, תו איכא התם בתוס' דר"ת מפרש לפי שאין בקיאין לשמה כלומר שאין חוששין בדרשה לשמה וא"כ נראה נמי דמש"ה שייך למגזר ביה טפי כדאשכחן נמי בכמה דוכתא דמידי דמזלזלו ביה גזרו ביה רבנן טפי כדי לעשות חיזוק לתורה. ועוד חלקו קצת רבוותא בכמה גוונין.

וכולהו חלוקין שחלקנו יש להקשות כמו שהקשה עלי הנחלק עלי בתחילה ואם יש לחלק בין פסול לשמה לשאר פסולין מאי מקשו התוס' בריש גיטין למה נקט לשמה טפי משאר פסולין כמו מחובר ושינה שמו ושמה וכו' יתרץ דווקא בשביל חששא דלשמה תקנו משום דשכיח או משום דאין עיקר דרשא או מטעם שאר חלוקים סבר רבי אלעזר דפסול בחתימה אבל בשאר פסולין לא פסל רבי אלעזר בחתימה ולא היה צריך לומר בפני נחתם אי לאו משום דלשמה, ועוד מקשו התוס' בההיא שמעתא מ"ש דמודה ר' מאיר לפי ס"ד דבעינן כתיבה לשמה מדרבנן אפילו בדיעבד טפי ממחובר ומאי קושיא שאני לשמה ממחובר כמו שחלקתי לעיל, אע"כ אין חילוק, ואפילו שתרצתי לו יפה כל זה לפי שיטת משא ומתן של פלפול וכן הסכימו כמה רבוותא אשינויא דידי, מ"מ אין לבי אמר לי לסמוך עלייהו לפסק הלכה, ואף כי חד מרבוותא חלק אדרבה איפכא דפסול דחק תוכות אית לן למיגזר ביה טפי מבשלא לשמה משום דמנכרא המחיקה קצת משא"כ בשלא לשמה, ע"כ לא היה נראה להקל בלא ראייה ברורה.

עוד הבאתי ראייה דע"כ לא בכל פסולי גזר רבי אלעזר חתימה אטו כתיבה דגבי גט העולה בערכאות של נכרים פריך תלמודא והא לאו בני כריתות נינהו ומשני ירד רבי שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דסבר עידי מסירה כרתי ופריך והא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול ומשני בשמות מובהקים דליכא למיחש בהו דילמא אתי למיסמך עלייהו ע"כ. והשתא אי בכל פסולין גזרינן חתימה אטו כתיבה מה מועיל שמות מובהקין נהי נמי דליכא למיחש דילמא אתי למימסר באנפייהו משום דכ"ע ידעי דנכרים פסולים הם לעדות ובודאי יודעין דאנו אעידי מסירה סמכינן, מ"מ נגזור חתימה אטו כתיבה מטעם איסור אחר שאם נתיר שיחתום נכרי בגט אתי נמי לאכשורי שיכתוב הנכרי גט והוי פסול מדאורייתא משום דבעינן שליחות בכתיבה לר"א לחד פירוש דר"י כדאיתא בתוספות ובאשירי בפ"ב והרמב"ם נמי סבר כההיא פירושא.

והשיב לי חד מרבוותא אהוכחה זו דלדידי נמי תקשי, דהא מודינא דפסול לשמה ודאי גזרינן חתימה אטו כתיבה כדאיתא בהדיא בתוספות א"כ קשה מה מועיל שמות מובהקין אכתי אינם חותמין לשמה דאמרינן פ"ב נכרי אדעתיה דנפשיה קעבד ופסל לכתיבה מהאי טעמא אפילו בישראל עומד על גביו. אמנם נראה דלא קשה לדידי כלל, דיכילנא למימר כיון דשמות מובהקים הם וידעי דנכרים נינהו לא טעינן בה לאכשורינהו לכתיבה מדמכשרינן להו לחתימה דכ"ע ידעי לרבי אלעזר כתיבה לשמה דאורייתא וחתימה דרבנן והך סברא דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד לא פסול ודאי הוא אלא חששא כדפרש"י בפ"ב חיישינן אפי' אם יאמר שהוא כותב לשמה גמר בלבו לשם אחר והך חששא בכתיבה דאורייתא חיישינן לה בחתימה דרבנן לא חיישינן לה אבל אם נכרים פסולין לכתיבה משום דבעינן שליחות כפי' בתרא דר"י שפיר שייך למיגזר חתימה אטו כתיבה אפי' אי ידעינן דנכרים נינהו דיאמר אם כשרים נכרים לעדות אע"ג דלכל עדות הגט בעינן דווקא הני דבני כריתות הן אפי' לפירוש קמא דר"י כדאיתא בהדיא בתוס' פ' שני דרבי מאיר סבר וכתב דקרא היינו וחתם כל שכן דנכשיר אותה כתיבה אפילו לר"א דהא לפירושו קמא דר"י לא בעי ר"א בני כריתות לכתיבה והך פסול דבני כריתות פסול ודאי הוא ולא מחמת ספק.

ואידך מרבוותא השיב לי ורצה להוכיח אדרבה דע"כ בכל הפסולין גזר רבי אלעזר חתימה אטו כתיבה. דאמרינן בפ' שני דרבי יוחנן אסר לעדים שאינם יודעים לחתום לכתוב לפניהם בסיקרא שיחתמו עליו בדיו משום דכתבו לגט בסיקרא כשר אלמא כתב הוא וא"כ לחומרא אמרינן דכתב עליון אינו כתב וכן פריך תלמודא אשמואל דסבר דרושמים לפניהם באבר וחותמים והתני ר' חייא כתבו באבר כשר אלמא כתב הוא, והשתא אי מכשרינן חק תוכות בחתימה ואע"ג דממעטינן נמי מוכתב ולא וחקק ה"ה כתב עליון לאו כתב הוא הו"ל כשר בחתימה אליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי דהא רבי יוחנן ור' שמעון פסקו בפ"ב כרבי אלעזר. ונראה דלא קשה כלל דאי נימא דכתב עליון אינו כתב כדמסיק התם רבי יוחנן שאם היה כותב הכי בשבת אין מניחים לו להביא קרבן דשמא חולין לעזרה הן וא"כ אין לך מזוייף מתוכו גדול מזה שהרי הוא ממש כמו ראובן שחותם את שמעון דאין כאן עדות כלל ולא דמי כלל לחק תוכות דהתם ליכא שיקרא בעדות כלל אלא דאיכא למיגזר בה משום כתיבה והא לא גזרינא אלא בשלא לשמה כדפרישית.

אמנם נראה דקשה לסמוך להקל ולהכשיר אהני שינויי דשנינן, ע"כ נראה להתיר ולהכשיר מצד אחר ולהביא ראייה וטעם ברור לדבר וכבר כתבתי ג"כ אעובדא דידן, ונראה לומר הא דמדמי תלמודא חתימה שלא לשמה למזוייף מתוכו אליבא דרבי אלעזר היינו דווקא למאי דמשני מתניתין דריש גיטין אתי כר"א אבל לשינוי דרב אשי דמוקי מתניתא כרבי יודא לא צריכנא לומר כלל דפסול לר"א מזוייף מתוכו אלא היכא דאיכא למיחש דאתי למסמך עלייהו כדמקשו התוס' לעיל ונראה דהיינו דדוחקיה לרב אשי לאוקמי דלא כהילכתא משום דלא ס"ל למימר דשלא לשמה פסול כמזוייף מתוכו. ותו נראה דאפי' לשינויא קמא דמוקי מתניתין כר' אלעזר ומחמת שלא לשמה ומזוייף מתוכו לאו אליבא דהילכתא סליק משום דהני שינויא לא צריכינן אלא לרבה דסבר דטעמא לפי שאין בקיאים לשמה אבל לרבא דסבר דטעמא לפי שאין עדים מצויין לא צריכנא מידי לאוקמי מתנית' בשום דוחקא דאתא ככ"ע ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב משום איחלופי כקיום שטרות דעלמא.

ותדע דהכי הוא דאליבא דהילכתא לא מדמינן שלא לשמה למזוייף מתוכו שהרי כתב הרמב"ם בפ' ג' דגירושין וז"ל סופר שכתב גט לשמו ולשמה כהלכתה וחתמו עדים שלא לשמה הואיל ומסרה בעדים כשר לפי שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם יש מי שאומרים שאם חתמו עדים שלא לשמה הואיל והוא מזוייף מתוכו הרי גט בטל וכן יש מי שאומרים שאם אחד מעדיו פסול או שהיה בו עד אחד בלבד אע"פ שנמסר בעדים הרי זה בטל ואין נראה לי דבר זה אלא נראה כמזוייף ולא כמזוייף ודאי הואיל ונמסר בעדים כשרים הרי זה פסול מדבריהם עכ"ל. והשתא לדעת הרמב"ם שחתמו שלא לשמה כשר היאך יפלוג אתלמוד מפורש בהדיא אפילו לרבי אלעזר, אלא ע"כ סבר דהך שינויי לאו אליבא דהילכתא סליק כדפרישית.

אך תימה דבטור אבן העזר כתב וז"ל אפי' נכתב לשמה אם לא חתמו לשמה פסול כתב הרמב"ם י"א שהוא בטל לגמרי מפני שהוא כמזוייף ונ"ל כיון שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שאין מזוייף ממש הואיל ונמסר בפני עדים כשרים הוי גט פסול מדבריהם עכ"ל, מכאן מוכח בהדיא דצריך להיות כתוב בספר הרמב"ם פסול במקום כשר. וכן מצאתי בשני טופסים דהרמב"ם, ואע"ג דמוכח דלכאורה מתוך לשונו התירא אתי לאשמועינן דהא כתב הואיל ומסרו בעדים, אח"כ כתב נמי לפי שאין העדים חותמים על הגט כו', מ"מ נוכל ליישב הלשון דאיהו כתב נמי בספרו וז"ל כל מקום שנאמר בזה החבור הגט בטל או אינה מגורשת הגט בטל מן התורה ועדיין היא אשת איש אם נשאת תצא כו' עד וכל מקום שנאמר בחבור זה הרי זה פסול אינו פסול אלא מדבריהם ונפסל בו מן הכהונה ולכתחילה לא תינשא ואם נשאת לא תצא כו' עכ"ל וא"כ מצינן למימר דהכי קאמר לעיל הואיל ומסרה בעדים פסול כלומר אינו אלא פסול ולא בטל לגמרי לפי שאין העדים חותמים כו' והשתא נפל שפיר עלה דכתב יש מי שאמר הרי זה גט בטל כלומר בטל אפילו מן התורה ואין נ"ל דבר זה ואי הוה לעיל כתב כשר אין אלו הלשונות נופלים שפיר כ"כ וק"ל. אכן כולהו רבוותא דשקלי וטרו בהדאי בהך מילתא דרמב"ם מתוך דבריהם היה מוכח שהיה כתוב במיימון שלהם כשר כאשר הוא ברוב הספרים שבגבולינו.

ובא"ז כתב וז"ל קי"ל כרבי אלעזר דגט שאין עדים חתומים עליו כלל כשר ותנשא בו לכתחילה אבל חתומים עליו עדים פסולים או שחתמו שלא לשמה פסול ומודה ר"א דעידי חתימה כרתי אפי' בלא עידי מסירה ע"כ, ובא"ז גדול מפרש דשלא לשמה פסול מדאורייתא בחתימה והטעם אע"ג דאית ליה לר"א וכתב דקרא אכתיבה קאי ולא אחתימה היינו דווקא היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים קסבר דשלא לשמה אכולה מילתא דכתיבי בגט קאי ע"כ, ויש לתמוה הרבה על זה דאי בעי ר"א חתימה לשמה מן התורה א"כ היאך מכשיר ר"א שחותמים נכרים אפילו בשמות מובהקים מה מועיל הא אמרינן בפ"ב דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ושמא גמר בלבו לשם אחר ונמצא פסול הגט מן התורה, ואם באנו לפרש דברי א"ז דר"ל היכא דליכא עידי מסירה כלל בה כדכתב נמי התם דמודה ר"א דעידי חתימה כרתי אפילו בלא עידי מסירה וכיון דאינהו עבדי כריתות א"כ וכתב דקרא קאי נמי עלייהו אבל היכא דאיכא עידי מסירה ועידי חתימה לא אתיא אלא מפני תיקון העולם ודאי אין שום פסול מן התורה שייך בהו, ולפי זה אפשר לנו לומר דסבר א"ז היכא דאיכא בחתימה שלא לשמה אפי' פסול דרבנן ליכא כדברירנא לעיל דלפי המסקנא לא קרינא ביה מזוייף מתוכו, וכן משמע קצת בסמ"ג דלא מהני מזוייף מתוכו לר"א אלא בעדים פסולים ושלא לשמה לא הזכיר, אמנם במרדכי פ' המגרש בתשובת הר' אביגדור כ"ץ למהרי"ח משמע לכאורה דפסקינא חתימה שלא לשמה פסול לר"א מדרבנן.

ע"כ אין נראה כלל לצדד להתיר שום פסול דאורייתא בחתימה אפי' לר"א אם לא שנשאת כבר בגט בכה"ג, ואנא בעובדא דידי לרווחא דמילתא הבאתי כל הני ראיות דלעיל, דלפי הנראה לא הוי חק תוכות בעובדא דידי כמו שאבאר, וכבר לעיל כתבתי דלאחר שהיתה הרצועה נמחקת נעשה הצורה קרוב כמו נו"ן כפופה ועדיין היה צריך לכתוב ולהוסיף עליו משך כדי לעשות ב' וכל חק תוכות שכתבו הגאונים בכה"ג על ידי מחיקה לא כתבו אלא דווקא שעל ידי המחיקה לבדה ניתקן האות מקילקולו אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לשווייה אות בכה"ג לא נפסל משום חק תוכות, וכן השיב לי חד מרבוותא והביא ראיה מלשון הרא"ש ביורה דיעה שכתב מ"ם פתוחה שנדבקת פתיחתה ונסתמה אינו מועיל לגרור וליפתח דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשארה אלא גורר סתימתה ובזה נעשה האות הוי לה כחק תוכות ע"כ, משמע בהדיא דווקא בכה"ג דמחיקה לבדה משוי אות בלתי תוספת כתיבה זה נקרא חק תוכות ולא בענין אחר. ועוד דקדק בסמ"ג בהלכות גיטין דדווקא אם שם האות נגמר ונעשה על ידי המחיקה נקרא חק תוכות אבל יש לדחות אותו ראייה, וסמ"ק שכתוב דקודם שנגמר האות ונפלה עליה טיפת דיו מיקרי טפי חק תוכות משנפלה אחר שנגמר כבר האות לכאורה פליגי אסברותיו דכיון שלא נגמר האות א"כ צריך לכתוב ולהוסיף אחר הגרירה ואפ"ה קרי חק תוכות, אמנם י"ל דאיירי כגון שנפלה טיפה במקום רגל של אלף או תי"ו ומחק מן הטיפה בכל צידיה עד שנעשה הרגל כתיקונו ובדרך זה נגמר האות ע"י מחיקה וגרירה לבדה.

עוד מטעם אחר ברור הכשרתי עובדא דידי ומאותו טעם יש להכשיר גם כן כמו שאילתינו, פ' המגרש תנן וה"נ מסיק תלמודא התם שאם חתם ראובן עד ולא חתם בן יעקב או אם חתם בן יעקב עד ולא חתם ראובן כשר, ולפי' התוספות נקיי הדעת דירושלים כלומר שהיו מקצרים בלשונם היו חותמים כך ולא פלוני בן פלוני, א"כ בעובדא דידן ובענין שאילתינו הואיל ושם עד עצמו וכן עד נכתב כהלכתא אם אירע פסול בתיבת בן או בתיבת שם אביו אין קפידא הואיל וכשר גמור הוא בפלוני עד לחודיה נמצא בן פלוני שלא לצורך נכתב ואין חסרון ושינוי פוסל בו כדבעינן למימר לקמן. וליכא למימר דאפי' פלוני עד לחודיה לא כתב כאן משום דמפסיק בינייהו בן פלוני והוא נכתבה בפסול הא ליתא דבפ' המגרש פריך אשני גיטין זה בצד זה וליתכשר הא בראובן והא בבן יעקב עד ופרכי התוספות אהך פירכא דהיאך יתכשר הגט בראובן לחוד הא תנן פלוני עד כשר אבל פלוני בלא עד לא ומתרצים דפשיטא ליה דעד דכתב ליה בתריה דבן יעקב קאי נמי אראובן דכתב לעיל והוי כאילו כתב להדיא ראובן עד, ונראה למילף נדון דידן מכ"ש מהתם ומה התם דהוי לן לאוקמי שפיר האי עד רק הגט בתרא להכשירו בבן יעקב עד דבן פלוני בלא עד נמי אינו כשר אפ"ה מחלקינא להאי עד אשני גיטין להכשירם כל שכן בנ"ד דלא צריכנא כלל לחלק האי עד אלא דמקדימין ליה למיקם אשם העד עצמו. ואין נראה כלל לאפוכי סברא ונימא דכיון דלא מצי למיקם אמאי דסמיך ליה דהיינו בן פלוני דכתב בטעות א"כ לא מוקמינן ליה בדילוג דאדרבה אשכחן בכ"מ במקראות ובמשניות דכל היכא דמוכרח העניין דלא קאי אשלפניו ניחא טפי לאוקמי אשלפני פניו מהיכא דמצינא לאוקמי שפיר אשלפניו דתו לא מוקמינן ליה אשלפני פניו וק"ל. וכיון דהכי הוא דבן פלוני נכתב שלא לצורך אין חסרון ושינוי פוסל בו.

וראייה ברורה לדבר מהאי דכתבו החבורים בשם ר"י שהתיר הלכה למעשה הגט ששינו בו מקום הלידה ונתן טעם זה לדבר דהואיל ולא צריכינא ליה למכתב כמו שהוכיח התם אין טעותו פסול בו, וכ"ש בנ"ד דאין כאן טעות אלא שלא נכתבה כהלכתא דלא מפסל בהכי הואיל ולא צריכינן ליה למיכתב ולא דמו לעדים שחתמו שלא לשמה דפסילנא אפילו אליבא דר"א אע"ג דלדידיה לא צריכינא לחתימת העדים כלל דשאני התם דנהי נמי דלא צריכא להו מדאורייתא מ"מ חכמי התלמוד הזקיקו להם מפני תיקון העולם אבל מקום הלידה וכן שם הנהר דלא אשכחן דאצרכוהו רבנן כלל אלא שאחרונים הרגילו משום חשש שני יוסף בן שמעון לשנות שמייהו אין חסרון וטעות פסול בו, והכי מחלק בהדיא במרדכי פרק המגרש בתשובת הר"א כ"ץ, ונ"ד נמי דחכמי התלמוד לא הזקיקו בכלום שיחתמו העדים יותר מפלוני עד או בן פלוני עד ולפי התוספות דלעיל נקיי הדעת לא היו חותמים אלא כך הוא הדין והיא הסברא שאין חסרון וטעות פסול במה שאין צריך לכתוב.

אמנם נראה לחלק שפיר דאיכא למימר דלא דמי לשינוי מקום הלידה או שם הנהר, דהתם אינהו לא אתי כלל לידי צריכות לשום תיקון חכמי התלמוד ואינו כלל מטבע חכמים שהזקיקו בגיטין אבל בן פלוני החתימה מטבע חכמים היא היכא דלא חתם כבר פלוני ונהי נמי דהיכא דחתם כבר פלוני תו לא צריכים לבן פלוני מ"מ נימא איפכא דבן פלוני תהא עיקר ופלוני תהא התוספת דהא כל כמה דלא חתם עדיין עד בן פלוני לחוד לאו כלום היא ומאי חזית דמשוי לפלוני עיקר טפי מבן פלוני וכיון דלית לן ברירא לתפוס אחת מהן הפסול והטעות פוסלים בתרווייהו דרמינן כח החתימה אהא כמו אהא וא"ה אין ראייה ממקום הלידה ושם הנהר כדפרישית. אפס נראה דודאי אי הוי חתימת העדים דאורייתא כמו לרבי מאיר היה ראוי לחלק כה"ג אבל אנו דקי"ל כר"א דאין העדים חותמים כו' אין לדקדק ולחלק כולי האי, ואף כי כמה רבוותא הסכימו לי אהך ראייה ולא חלקו כמו שחלקתי:


מתוך: תרומת הדשן/א/רכט (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רכט· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכט[עריכה]

בגט ארוסה כתב הסופר אנתתי ולא כתב ארוסתי יש קפידא בדבר או לאו:

תשובה יראה דאין לכתוב כלל אלא ארוסתי ואע"ג דמוכח כמה קראי בהדיא דארוסה קריא ליה אשתו ותרגומא דאשתי איתתי דהיינו אנתתי וה"נ אשכחן כמה דוכתא בתלמוד דתני אשתו על ארוסתו מ"מ נראה דיש להוכיח דלכל הפחות לכתחילה צריך לכתוב ארוסתי דווקא דבפ' כל הגט אמרינן דצריך להניח הסופר מקום הזמן בגט של ארוסה משום גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה ומקשו שם התוס' דמה קפידא איכא אי יכתוב הסופר הזמן דהא ליכא למיחש שיגרש בגט זה אחר הנישואין שהעדים לא יחתמו לו מפני שהם רואין שהוא מוקדם ואחר הנישואין פסול המוקדם משום פירי ומתרצי משם ר"ת דכיון דרואין העדים שכתב בגט ארוסתי יחתמו אחר הנישואין דיסברו שעדיין ארוסה היא ע"כ מהכא מוכח בפשיטות דרגילות הוא לעולם לכתוב ארוסתי מדנקטו להו התוספות בפשיטות ואכתי איכא למימר דנהי נמי דרגילות הוא הכי מ"מ נוכל לומר אי כתב אנתתי נמי שפיר דמי והתם גזרינן משום דשמא יכתוב כמו שרגילים לכתוב. אמנם נראה דע"כ יש קפידא לכתוב אנתתי דהספר מדקדק התם מכח קפסיק ותני דאיירי נמי בגט ארוסה וא"כ אית ליה נמי לדקדק דאמאי פסיק ותני דצריך להניח מקום הזמן הא איכא זמנין דלא צריך כגון אם כתב אנתתי בגט דלא צריך להניח מקום הזמן ותו אמאי שנו חכמים מידי דאית ליה טירחא לסופר שיניח עתה מקום הזמן ולכותבו לפעם אחרת אם אפשר בלי שום טירחא שיכתוב אנתתי אלא ע"כ יש קפידא לכתוב הכי לכל הפחות לכתחילה:


מתוך: תרומת הדשן/א/רל (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רל· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רל[עריכה]

שי"ן ועי"ן שבגט אם היודין שבתוכה אינם נוגעות בהן וכן מה שאחורי הצד"י והיו"ד שעל האל"ף אם אין נוגעים בהם אבל הם סמוכים כ"כ שהתינוק קורא האות בלי גמגום יש קפידא כה"ג או לאו:

תשובה יראה דלכאורה מוכח מדברי הגאונים דיש קפידא בכה"ג אפי' לעכב שהרי כתב בא"ז הגדול וז"ל וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משיט"א ואפילו קוצין של יו"ד מעכבין בגט ע"כ ובהגה"ה גדולה במיימון בהלכות תפילין כתב וז"ל והנה מורי רבינו שי' פסל לי תפילין שהיו של אבא מרי ז"ל רק בשביל מקצת היודין שעל האלפין ומקצת היודי"ן שבתוך השיני"ן ומקצת רגלי התוי"ן לא היו נוגעים בגוף האות וכתב דלא גרע מקוצו של יוד דאמרינן פרק הקומץ דמעכב דבעינן כתיבה תמה ושלימה ולא פסוקה ושבורה כדאמר וכתבתם בכתיבה תמה ותדע שעל מקצתה שאינה תמות ומחוברות תמהו חכמים והוצרכו לדורשו ע"כ הרי כתב בהדיא דבנ"ד לא גרע מקוצו של יו"ד ובקוצו של יו"ד פוסל א"ז בגט. ואין לומר אדרבה מדלא פוסל מהר"ם אלא משום דכתב וכתבתם כתיבה תמה ולא שבורה ופסוקה וגבי גט לא בעי כתיבה תמה כדמייתי בתוס' ובאשירי ובמרדכי פ"ב דגיטין דמההוא טעמא מכשירים בגט אינה מוקף גויל אע"ג דבתפילין ומזוזות פסול ואפי' לדברי ספר התרומה דפוסל בגט אינו מוקף גויל לא פסיל ליה משום דבעי כתיבה תמה אלא משום דלא איקרי אות דלא ידעינן היכן האות כלה כדמפרש התם בהדיא משא"כ בנ"ד דניכר האות אפילי לתינוק כדפרישית. די"ל דמהר"ם תרי טעמא קאמר וכך ר"ל חדא דלא גרע מקוצו של יו"ד ובעינן לכתוב האותיות כמו שנתנו לנו מסיני כל האותיות מחוברים גוף אחד חוץ מן הה"א והקוף דלדרשא אתיא כדאיתא פ' הקומץ רבה ובפ' הבונה ועוד אפילו אי הוה קוצו של יו"ד לא מעכב הכא מעכב בתפילין משום דבעי כתיבה תמה ולא שבורה ופסוקה ולפי זה בגט נהי דמשום כתיבה תמה לא מעכב מ"מ תיפוק ליה מטעם ראשון דבעי לכתוב האותיות כמו שנמסרו לנו מסיני והכי משמע באשירי דכתב בסוף גיטין בסדר כתיבת הגט וז"ל ויזהר שירחיק רגל הה"א דלמהך דלא לשתמע כי חוכא ובכל רגלי הה"א צריך להרחיק כדאיתא פ' הקומץ מ"ט תליא לכרעיה דה"א אלא בה"א דלמהך צריך להזהר יותר ע"כ נראה דר"ל יזהר שירחיקוה יותר. והשתא נראה להוכיח דע"כ סבר אשירי דפסול בדיעבד אם הדביק רגל דשאר הה"א דאי לאו הכי מאי צריך לפרש דצריך להרחיק יותר בה"א דלמהך נימא דלעולם אינו צריך אלא כשאר ה"א ואפ"ה שפיר מזהיר תלמודא עליה משום דפסול לה"א אפילו בדיעבד אי אתי בעל ומערער אפילו לרב האי גאון ובעל העיטור כדאיתא באשירי אע"כ אם אין הספר רוצה לומר שירחיק יותר אלא רוצה לומר שלא ידביקנו לגמרי תיפוק ליה דפסול בדיעבד בלא טעם דחוכא כיון דהוכחנו דפסול ומעכבה אם הדביק אותם שדרכם להיות נפרדים ה"ה אם הפריד אותם שדינם להיות דבוקים וגוף אחד אכן בתוס' פ' המגרש אהך מלתא משמע איפכא דכתב שם וז"ל ולורכי לוי"ו כו' שמא אין צריך להאריך אלא כלומר שלא יעשנה קצרה שיהא נראית יו"ד וכן רגל הה"א דלמהך מן הגג שמא אין צריך להרחיק אלא שלא יתחבר בגגה ושמא צריך להאריך הוי"ו ולהרחיק רגל הה"א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק מיהו ודאי אין הגט פסול אם לא האריך וכן בלמהך אם לא הרחיק יותר מדאי עכ"ל. והשתא לפי מאי דקאמר מעיקרא דר"ל תלמודא בה"א למהך רק שלא יתחבר בגגה מאי איריא הך ה"א כולהו נמי בעי הכי אי סבירא לן דהדביק הנפרדים פסול ומעכב אע"כ אין קפידא לכל הפחות לעכב וגם כמדומה לי שלא נהגו לפסול כלל בקוצו של יו"ד אם חסירים הן בגט ואע"ג דכתב בהדיא בא"ז דמעכב אפשר דר"ל קוצו של יו"ד כדפרש"י פ' הקומץ דהוא רגל ימינית של יו"ד וה"נ מייתי א"ז בהלכות תפילין פרש"י ג"כ לפסק הלכה כמו אידך פירושא ואע"ג דכתב הכא סתמא נראה דסמך אמאי דכתב כבר שלא יכתוב משי"ט ובמשי"ט אין האותיות לגמרי כצורתם והילכתן אלא כעין נקודות ומקלות כתב עלה דאפי' קוצו של יו"ד לפרש"י מעכב ואע"ג דהוא עדיף ממשי"ט אפ"ה מעכב משום דאינו אות אלא כמו נקודה בעלמא אבל קוצו של יו"ד לפר"ת היינו הכפיפה לצד שמאל נוכל לומר דלכ"ע לא מעכב בגט אלא בתפילין וא"כ ההיא דמהר"ם בהלכות תפילין דכתב לא גרע מקוצו של יו"ד מחסר טפי שם האות משאם לא עשאם גוף אחד אמנם הואיל ונמצאו ראיות לכאן ולכאן נוכל להחמיר וליזהר אפי' בדיעבד לבו נוקפו משום דטעות בגט מביא לידי פסול ממזרות ואף כי האשירי כתב בהלכות ס"ת שאם לא הדביק אילו היודין באותיותיהן נשתנו צורת האות אלמא דפסל ולא מטעם דבעינן כתיבה תמה ולא שבורה וא"כ בגט נמי יש קפידא מש"ה כדלעיל:


מתוך: תרומת הדשן/א/רלא (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רלא· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלא[עריכה]

בארץ אושטרייך וביתר מלכיות שמזכירין חי"ת כמו כ"ף רפויה היאך כותבים בגט מקצת כנויים כגון מיכ"ל יכנ"ט יוכ"ל וכה"ג וכן בשמות העיירות והנהרות אם הם בעניין זה שיצטרך לכתוב בחי"ת או בכ"ף מה כותבים כ"ף או חי"ת:

תשובה יראה דלכתחילה כותבים תיבות הללו בכ"ף גם באושטריי"ך וכיוצא בה ואע"ג דאם היו כותבים בחי"ת היתה נקראות להם התיבה כהלכתא במרוצה יותר מכ"ף לפי שצריכים לקרות הכ"ף רפויה ולא דגושה ובחי"ת אין חילוק ונראה נמי דמהאי טעמא כל תיבות שהן בלשון אשכנז דצריך לכתוב טי"ת או תי"ו כותבים טי"ת משום דבתי"ו איכא למימר רפויה הוא ותשתנה קריאתה מ"מ בין חי"ת לכ"ף הואיל ובני רינוס ושאר מדינות כמותן שמזכירין החי"ת כמו ה"א לא היתה התיבה נקראת כלל כהילכתה יש לכתוב בכ"ף כדי שתהא נקראת לכ"ע ולא דמי לטי"ת ותי"ו דהתם אין בו טעות להפוך לשום אדם. ואע"ג דכתב במרדכי בפ' המגרש בתשובת ריצב"א כתב על הגט שבא מארץ הגר וכו' משמע שם בהדיא דהיכא דמוכח מתוך הגט שנכתוב במקום פלוני אם נכתב הנהר או העיר בלשון של אותו המקום כשר ואין קפידא אם בשאר מדינות או מקומות אין הלשון הזה מובן להם וא"כ היכא דמוכח דבאושטריי"ך וכיוצא בה נכתב הגט מה היה לחוש אם לא נקרא יפה לבני מדינות אחרות. י"ל בודאי דיעבד שפיר דמי אבל לכתחילה טוב לכתוב שיהא נקרא יפה לכל ואין להקפיד אם לא נקרא במרוצה לבני המדינה דמ"מ מנכר הוא דכמה כפי"ן רפויין מצינו ואין לדקדק במיכ"ל לכותבו בחי"ת משום שעיקר השם שבא משם בחי"ת הוא יחיאל ע"כ הא ליתא הך סברא דהא רבים בבני רינוס ואגפיה הנקראים בעיקר השם יחיאל ובכינוי מיכ"ל ולדידהו ע"כ אין הכינוי מדוקדק מעיקר השם אלא ודאי י"ל דכינוי כה"ג ע"י נכרים נתחדש בתחילה והם אין מדקדקים כלל וא"כ לבני אושטריי"ך נמי נימא הכי ואם אחד נקרא יחיאל המכונה איכל כמו שרגילים כך בני אושטריי"ך ואגפיה נראה דאין צריך לכותבו כלל דהוי כמו יצחק חקין צפורה פורה דכתב במרדכי דאין זה כינוי רק קיצור השם אבל כינוי מיכל ליחיאל לא ברירה כלל דחשיב קיצור ולא כינוי דאין הכינוי קרוב לעיקר השם בהזכרותו כמו חקין ליצחק פורה לצפורה וכיוצא בהן אבל איכל קרוב הוא ליחיאל לפי לשון בני אושטרייך שרגילין בכמה מקומות לקרות בראש התיבה יו"ד בשבא כמו בחירוק. ומה שכותבים בעיר ניאושט"ט נהר קירפך בכ"ף ולא בחי"ת אין להוכיח כלל דאף באשטריי"ך אין כותבין בכה"ג חי"ת דהתם כ"ף פשוטה נקראה במרוצה כמו חי"ת ועוד אדרבה בחי"ת יש לטעות יותר מבכ"ף הואיל והוא בסוף התיבה אפשר לקרות קרפ"ח כמו לקפח שוקיו ולכך אין לכתוב חי"ת בסוף התיבה כלל אפילו לבני אושטרייך והא נמי דאסיקנא לעיל דבין טי"ת ותי"ו כותבים לעולם טי"ת מפני שהתי"ו רפויה לפעמים אין להקשות עלה ממה שהיו כותבין קרימ"ש ולא היו כותבים קרימ"ס מפני הטעות כי השי"ן לפעמים בימין י"ל שמא שם אותה העיר מקדם הייתה נקרא בשי"ן בימין או קרוב להברת שי"ן בימין וע"כ צריכנא לומר שנשתנה שמה קצת שהרי עכשיו נקראת היא בפי כל אדם קרימ"ז וא"ת היינו טעמא שהזכרתם בסמ"ך והזיי"ן קרובה להתחלף המדקדק בלשון בני אושטרייך בני כפרים ימצא לו שגם הזיין והשי"ן בימין קרובים להתחלף להם לפי עבות לשון אשכנ"ז שיש להם. הנראה לעניות דעתי כתבתי:


מתוך: תרומת הדשן/א/רלב (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רלב· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלב[עריכה]

הא דקאמר תלמודא פ"ק דגיטין וכ"ת אעביד לחומרא א"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים א"כ תקשה היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהן הראשונים וכן עוד היום אנו מחמירין בכמה מילי בגיטין שלא נהגו בהן רבותינו שהיו לפנינו:

תשובה יראה דדברים הללו צריכים לימוד רב אימתי שייך לומר נמצאת אתה מוציא לעז ואימת לא אמרי הכי דהא ע"כ כללא הוא דילפינן מינה מההיא דפ"ק דגיטין דהא דייק מיניה התם במרדכי דאין לזיין האותיות של שעטנ"ז ג"ץ בגיטין מטעם דא"כ אתה מוציא לעז והיה נראה לחלק דכל היכא דמילתא דפשיטא הוא להתיר ובא אחד להחמיר ולעשות זהירות יתירתא כה"ג אמרינן לא תעביד דא"כ אתה מוציא לעז אבל היכא דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי וניחוש לגיטין שלפנינו שלא יהא בהן ספק משניחוש ללעז גיטין הראשונים והכי אמרינן פ' המגרש דאתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם ומפרש התם מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופרש"י התם אע"ג דקי"ל כר' יוסי מ"מ תקן כך כדי שיהא בהיתר גמור ושלא יוציא שום לעז על בת ישראל וכה"ג נמי פי' אהא דתיקון ולעלם לאפוקי מדבעי רבא מדרב נחמן אלמא אפי' האמוראים החמירו שלא לצורך ולא חשו ללעז גיטין הראשונים דמשמע דקודם רבא לא היו כותבים מן יומא דנן ולעלם והיינו משום דהוא חייש ללעז שלפניו משום דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי חש רבא פן יוציאו לעז ולימרו דהילכתא כרבים וכן הא דאיתא בתוספות ובמרדכי פ' כל הגט דתיקן ר"ת לכתוב בגט והרי את מותרת לכל אדם אע"ג דבטופס הקדמונים לא הוי כתב כדאיתא התם לא הוי חייש ר"ת ללעז הראשונים והחמיר שלא לצורך שהרי כתבו תוס' ומרדכי התם דבטופסים הקדמונים נמי מאריכין בכמה לשונות בגט שהן כוללין כמו והרי את מותרת לכל אדם מ"מ הואיל ומשמע בכמה דוכתא בתלמוד דצריך לכתוב והרי את כו' חש ר"ת פן יוציאו לעז אם לא יכתבו הכי ולא אשגח על לעז גיטין הראשונים וא"כ צריכים לחלק בההיא דגיטין דלעיל דאין לעמוד על כל אות ואות משום לעז גיטין הראשונים וכן הא דזיון אותיות דשעטנ"ז ג"ץ דדייקינן מיניה אע"ג דהתם נמי איכא צדדים וסברות להחמיר אלא דהתם אי אתינא להחמיר ולומר דצריך לעמוד על כל אות ואות א"כ הגיטין הראשונים שלא עמדו על כל אות ואות היו פסולים לגמרי ונשתנה בהן מטבע חכמים לגמרי דהוו גרע טפי מלא אמר כלל בפני נכתב שהרי העיד שקר שנכתב בפניו דהיינו כל הגט כמו שאנו סוברים להחמיר שכך תיקנו חכמים והוא לא ראה רק שיטה אחת וכן אותיות דשעטנ"ז ג"ץ אם נחמיר לזיינם א"כ סוברים אנו דלא מיקרו אותיות בלא זיון וא"כ כל גיטין הראשונים שלא זיינו אותם פסולים לגמרי היו כי לא היה כתב כלל וכמו שגרשה בגט מוטעה ומשובש מכל צדדין דמי אבל ההוא דמן יומא דנן וכן והרי את מותרת אפילו לפי מה שסוברים להחמיר הגטין שלא היו כותבים כך לא היו פסולים בפשיטות אלא שהיה לדקדק לעז בהן כל כה"ג לא חיישינן ללעז גיטין הראשונים אי איכא סברא וטעם להחמיר אבל למיעבד זהירות וחומרות יתירות שלא נהגו הראשונים אפי' בכה"ג לא עבדינן. ומההיא דפרש"י אמן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ואע"ג דהילכתא כר' יוסי מ"מ תיקן רבא כדי שיהא בהיתר גמור ושלא יצא שום לעז על נשואי בנות ישראל נראה לתרץ נמי הא דנהיגי עתה לטרוח הרבה לפעמים ע"י יציאה מרובה להחתים עדים בגיטין אע"ג דפסק תלמודא בכמה דוכתא בגיטין דהלכה כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וגט שאין עליו חתומים עדים כלל כשר לגרש בו ואין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם והאידנא ליכא תיקון העולם בעידי חתימה שהרי כל המנהיגים קורעים הגיטים מיד אחר נתינתם וגונזים אותם לעצמן ומימינו לא שמענו שבאתה אשה לב"ד וגט בידה להנשא בו או לגבות בו כתובתה וא"כ טורח עידי חתימה למה לדידן אלא משום דכמה סתמא משניות וברייתות דקא סברי כרבי מאיר דסבר עח"כ וגט שלא היו עדים חתומים בו הוי כמו חספא בעלמא מפקינן נפשין מכל פלוגתא כדי שיהא בהיתר גמור ושלא להוציא לעז כלל על נישואי בנות ישראל*):


מתוך: תרומת הדשן/א/רלג (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רלג· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלג[עריכה]

מי ששמו בנימן ובא לכתוב לו גט כותבין בנימין מלא או חסר וכן יש להסתפק גם בשאר שמות כגון שמריה או שמריהו או חזקיה או חזקיהו או יחזקיה או יחזקיהו וכן יונתן או יהונתן אליה או אליהו מתתיה או מתתיהו גם בירחים כסליו ואייר אם כותבין כסליו מלא או חסר אייר בשני יודי"ן או חסר:

תשובה יראה דבנימן יש לכותבו חסר יוד בתרא וכן נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים שאמר שכל הגיטין שראה שהיה כתוב בהן בנימן נכתב חסר ונראה דכן הוא לפום ההלכה דאמרינן בפ' אלו נאמרין במס' סוטה שהחמישים אותיות של שנים עשר שבטים היו כתובות על האפוד עשרים וחמשה על זה ועשרים וחמשה על זה ופריך תלמודא הני חמשים נכי חדא אינון. ומשני אמר רבי יצחק הוסיפו אות אחת דכתיב עדות ביהוסף שמו רנב"י אומר כל התורה כולה בנימן חסר וכאן מלא משום דכתיב על האבן השני כתולדותם וכתיב ואביו קרא לו בנימין פי' כתולדותם משמע שיכתבו כמו שנכתבו בתחלת תולדתם הא קמן דלפי מאן דפריך בתחלה דנכי חדא אינון וגם לשינויא דרבי יצחק דינו של בנימין לכתוב חסר ולשינויא דרבי נחמן נמי אי לא דפריש קרא כתולדותם היה נכתב חסר וא"כ לגבי גיטין לבתר כל התורה אזלינן וגבי אפוד מסתמא טעמא יש בדבר ובאולי כדי להשלים הני"ן אותיות אך אתמהה דבמסורת דידן יש דבתורה יש שבע עשרה בנימין מליאים ובנביאים עוד יותר וצ"ל דכל התורה כלומר רוב התורה דרובו ככולהו ואי לא הוי כתב כתולדותם היה נכתב אחר הרוב*). עוד נראה להביא ראיה מן הפייטן רבי בנימין הגדול שיסד האופנים בלולי אש ומימות ומרומי רום חתם שמו ומצאתי אחר כך שאחד מהגדולים הביא גם כן ראייה זו מן הפייט. ובשם שמריה נראה דאין לכתוב שמריהו כלל רק שמריה כי לא שמענו מימינו שאחד נקרא לעלות ולקרות בתורה או שחתם את עצמו בשם שמריהו ועוד דבספר עזרא נמצאים שמות משני אנשים שנקראו שמריהו ושם שמריהו לא נמצא אלא במקום אחד בדברי הימים וסברא הוא דבתר רובא שדינן היכא דלא ברירא לן ואין לומר הואיל והנהו תרי שמות דשמריה בספר עזרא היו מאותן שהושיבן נשים נכריות ולא ניחא להו לאינשי לאסוקי בשמייהו כדאיתא ביומא פ' אמר להם הממונה דמ"מ בעלי תשובה היו על המעל כדמפרשים הקראי התם ורגילות הוא נמי לקרות הבנים על פי הבודקים בספרים איזה שם נמצא לו ראשון וא"כ הוי להו תרי לגבי חד וזיל בתר רובא. ובשם חזקיה נראה דכל היכא דמספקא לן לא נכתב אלא חזקיה אם לא שידוע לנו כגון מהרי"ח המוזכר בחבורים היה שמו חזקיהו וכן כל זרע לבני משפחתו שנקראו על שמו אבל בסתמא לא אע"ג דבכל ספר דברי הימים לא נכתב אלא חזקיהו ובספר מלכים ובספר ישעיה כתוב ברוב מקומות חזקיהו. אמנם בספר מלכים בתחילת מלכותו כתב חזקיה וכן בספר משלי כתב אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה ובספר תרי עשר ובספר עזרא נמצא ג"כ שמות של אחרים חזקיה ובתלמוד נמי אשכחן יהודה וחזקיה בני רבי חייא אמר אביי משמיה דרבי חזקיה ומסתמא האחרונים היו נקראין על שמות הראשונים וכיון דתפסו האחרונים רק שם חזקיה אנו נמי נתפס אותה בסתמא דמילתא ואף את"ל דהתלמוד קיצר הלשון יהא כן מ"מ הוי ליה כחניכתה דכשר כדאיתא בתוספות ובאשירי פ' השולח דלכולה שינוי דהתם חניכה כה"ג שרי לכתחילה וא"כ אפי' מי שנקרא יחזקיהו או חזקיהו אם כותבים אותו חזקיה לא הפסיד דהוי כחניכתו אבל איפכא הוי הפסד וק"ל. אמנם בשם אליהו נראה דכל היכא דמסתפקא לן נכתב אליהו ולא אליה דרובן כתובים כך אליהו ולא כתיב אליה רק בה' מקומות ודרשו רז"ל דיעקב אבינו נכתב בחמשה מקומות מלא וי"ו לפי שלקח משכון משמו של אליה שיבשר את בניו והכי פירש רש"י בפ' בחוקותי אלמא דעיקר השם הוא אליהו וא"ת והלא כתיב בדברי הימים ויעשיה ואליה וזכריה בני ירוחם ואיתא בתוס' בפ' המקבל שנמצא בתשובת גאון שיש בסדר אליהו רבה שאמר לחכמי ישראל שהוא מזרעה של רחל אמרו לו תן לנו סי' לדבריך אמר להן כך כתוב ביחסו של בנימן ויעשיה ואליה וזכריה בני ירוחם הא קמן דביחוסו מזכירו בשם אליה מ"מ מי שקורא את בנו על שם הנביא הזה ז"ל תפס השם המבואר וביחוסו אינו מבואר דאיהו הוא אלא ע"פ תשובת הגאון ורוב בני אדם לא ידעי בהכי אע"ג דנמצא ג"כ אנשים אחרים בדברי הימים ששמם אליה היה מ"מ סתמא דמילתא האחרונים כולם או רובם לא נקראו אלא על שם אליהו הנביא ז"ל. ובשם מתתיהו נראה דבסתמא דמילתא שאין ידוע היאך עלה לקרות בתורה יש לכתוב מתתיהו ואע"ג דשם מתתיה אשכחן תרי גברא חד בעזרא וחד בדברי הימים מ"מ במעשה דחנוכה שהוא שגור בפי כל ומזכירין אותו בכל שנה ח' ימים מתתיהו בן יוחנן כהן גדול סברא לומר שעל אותו שם נקראו הבנים וסברא רחבה הוא דיש לתלות שמות האחרונים שנקראו על שמות הראשונים דווקא בהנהו דידעי ושכיחי לאינשי להזכירם. ובשם יהונתן דקדקתי בספר שמואל ביהונתן בן שאול דמאז שכרת הברית עם דוד נכתב בכל מקום יהונתן ומקודם לכן נכתב ברוב מקומות יונתן ובספר דברי הימים מצאתי גם שמות אנשים אחרים אחד יונתן ואחד יהונתן ויונתן בן שאול נכתב שם ביחוסו יהונתן וכשכתב שם נפילתו במלחמה כתב יונתן והיה נראה לדקדק מן השמות הנמצאים בתלמוד יונתן בן עוזיאל ר' יונתן בר פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן רבו של רבי שמואל בר נחמיה בכולהו לא אשכחן בשום ספר משנה או גמרא שכתב רק יונתן וא"ת התלמוד קיצר הלשון יהי כן מ"מ הוי ליה חניכה כדברירנא לעיל לכן נראה לכתוב מן הספק יונתן אם לא ידוע שחתם את שמו יהונתן או עלה בו לקרות בתורה דבהא תליא מילתא בכל ספיקות שמות דאין לנו אלא שם שהוא מחזיק לעצמו כדאיתא באשירי פ' השולח וכל מה שדקדקנו לעיל בכמה דקדוקים אין צריך אלא היכא דלא ידעינן היאך חתם הוא או עלה לקרות בתורה כגון באבי האיש או באבי האשה או שהוא עצמו מסופק בשמו. ובשם דוד אין נראה כלל שום ספיקא אם כותבין דוד מלא או כותביו חסר כיון שהוא כתב בכל ספר תהילים בכל מקום דוד בלא יו"ד ואע"ג דבספר דברי הימים יותר ממאה פעמים כתיב דויד מלא מ"מ כיון דכל ספר תהילים לא נכתב אפילו פעם אחת מלא אלא כולם בלא יו"ד ואמרינן בפ' קמא דב"ב דוד כתב ספרו פי' הוא עצמו כתב ספר תהילים וכיון שהוא עצמו כתב שמו כך היאך נכתוב אנו בע"א והנהו דספר דבה"י אפשר לשום דרשה נכתבו כך. אמנם אם יסתפק לאחד בשם מן השמות שלא יוכל לברר בדעתו היאך יכתוב אפשר לו לצאת ידי כל חובתו כגון שיכתוב שני גיטין אחד בצורת שם זה ואחד בצורת שם זה כגון אם מסופק ששמו גרשום או גרשון וכן עשה אדם גדול בזמנינו ונתן שני גיטין ביד האשה בבת אחת או בזה אחר זה ואז היא מגורשת ממ"נ וכה"ג תנן פ' המגרש שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואע"ג דמסיק עלה בגמרא אמר רבי ירמיה הא דלא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דאי כרבי אלעזר הא לא ידעי עדים אי בהאי מגרשה אי בהאי מגרשה. ופרש"י דאין כאן נתינה מבוררת וכיון דסבר עידי מסירה כרתי ע"כ לה לשמה אוכתב ונתן קאי וא"כ אנן דקיי"ל הלכה כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי צריכינן למימר דלית הילכתא כההיא מתניתין הא ליתא דאביי מסיק התם דאתי שפיר כרבי אלעזר דנהי דכתיבה לשמה בעי נתינה לשמה לא בעי. ושינויא דאביי עיקר הוא כדמוכח מאשירי התם דמייתי המשנה זו לפסק הלכה ואע"ג דס"ל כרבי אלעזר והיינו כשינויי דאביי. ונראה דנ"ד שני גיטין שנכתבו משום ספק השמות אפילו לרבי ירמיה כשר הדבר לגרש בשניהם אפילו לרבי אלעזר ולא דמיא לההיא דשנים ששלחו גיטין דלעיל דהתם גט זה נכתב שלא לשם גירושין איש ואשה הללו וכן גט השני לא נכתב לשם גירושין איש ואשה השני כה"ג לא הוי נתינה מבוררת כשיתנו שניהם. אבל נ"ד דשני הגטין נכתבו לשם גירושין איש ואשה זו אלא שמתוך הספק הוזקקו לשניהם חשיב שפיר נתינה מבוררת כשיתנו שניהם והכי מחלק בריש כל הגט לענין כתיבה לשמה ע"ש והך דנ"ד עדיף טפי מכל הנהו יתר על כן דמפרש התם דדריש וכתב לה לא אתי לאפוקי אלא שלא לשמה ולא שנכתב בטעות וקל להבין. ובירח אייר קבלתי דכבר הוי עובדא שכתב גדול אחד אייר בחד יו"ד ונחלק עליו גדול אחד בווינא דהוי קשיש מיניה וע"י כך נתקבצו הגדולים ושאר הלומדים יחד לווינ"א ונפקא מסקנא מבינייהו דלכתחילה יש לכתוב בשני יודי"ן ובדיעבד יש להכשיר אם נכתב בחד יו"ד ונראה דודאי דינו לכתוב בשני יודי"ן כי כך מצאתי בתרגום מגילת אסתר וגם בתרגום אחד בספר מלכים. וכן הסברא נותנת דצא ולמד מענייני חדש שלפניו ניסן ושאחריו סיון כולם שוין בנקודת חורי"ק וקמ"ץ ומה ניסן וסיון אות האמצעי רפויה ולכך הוא מלא יו"ד ומסתמא אף אייר כן ואע"ג דאדרבה העולם מדגשים היו"ד בזכרם אייר אין ראייה מזה שהרי מדגשים נמי הסמ"ך בזכרם ניסן. ואע"ג דודאי רפא הוא כדנמצא במגילת אסתר וכן סיון לכך נראה דאפי' אם נותן הגט בחד יו"ד ובו ביום נודע הטעות דיש לכתוב וליתן אחר בשני יודי"ן וכה"ג לא הוי לעז כל כך לבית דין וההוא עובדא דלעיל כבר עברו כמה ימים אחר הנתינה ויצא שם מגורשת על האשה ואי הוי בעי למיהדר וליתן גט אחר הוי זילותא לבית דין לכך הכשיר בדיעבד כן נראה. ובירח כסליו נסתפקו הראשונים אם יש לכתוב כסלו חסר יו"ד כי כך כתוב בתרי עשר בזכריה ובספר עזרא. וכתב במסורת שם תרין חסר או אם יש לכתוב מלא יו"ד כי כן הוא בתרגום יונתן בההיא דלעיל בזכריה לפי שרוב נוסח הגט הוא לשון תרגום לכך אית לן למיזל בתר תרגום טפי מבתר העברי ואני בדקתי בשלשה תרגומים דתרי עשר ומצאתי באחד מהם כסלו חסר כמו בעברי. אמנם נראה דודאי מלא הוא בתרגום כי נמצא מעין גזירה זאת בספר איוב שלו הייתי ואין שלו בבטני שהן חסרין בעברית ובתרגום שם מלאים שליו וכן השליו שבספר תורה פר' בשלח ופ' בהעלותך חסירין הן ובתרגום אונקלוס הן מלאין שליו הא קמן דדרך התרגום לתרגם בכה"ג החסר מלא מ"מ כל זה ספיקא דחוקה היא ולית לן למיזל בתר התרגום משום דרוב נוסח הגט לשון תרגום הוא דאדרבה נוסח הזמן בגט אנן כותבים בלשון עברי כמו בשני ימים לירח ניסן ואין כותבין בתרי יומין לירחא דניסן דכה"ג מתורגם הוא. אבל לירח לשון עברי הוא כמו בירח האיתנים בחג במלכים. ויש מפטפטים שלא לכתוב כסלו חסר דלא לשתמע כסלו. כמו יקוט כסלו באיוב שהוא לשון בטחון ומחשבה והוא אתי למטעי דהכי קאמר לירח שמחשבו עליו לגרש בו ודברי הבאי הם דא"כ בכסליו מלא נמי איכא למטעי דלא לשתמע כסליו מלאה נקלה דספר תהילים וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית לן למיזל בתר העברי שהוא עיקר ומדוקדק לנו יותר מן התרגום וכל שכן הכא דמסורת מעידה שהוא חסר ואע"פ ששמעתי שהקדמונים היו נשמטין לכתוב גט בכסליו בשביל ספיקא זו. הנראה לע"ד כתבתי:


מתוך: תרומת הדשן/א/רלד (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רלד· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלד[עריכה]

מי שנשתנה שמו מחמת חולי כמו יעקב אחר משה היאך כותבין בגט אנא יעקב משה או יעקב דמתקרי משה:

תשובה יראה דכותבין בגט דמתקרי משה והכי משמע בסמ"ק דכתב ואדם שנשתנה שמו מחמת חולי אע"פ שקורים אותו תדיר בשם הראשון מ"מ שם השני הוא עיקר וכותבין אותו קודם ע"כ. האי כותבין אותו קודם משמע לפום ריהטא דכותבין יעקב משה משום דהכי נופל שפיר לשון קודם כלומר זה אחר זה אך כי דייקינן התם מוכח דקודם ר"ל עיקר וממילא יהא קודם דלעיל מינה כתב אדם שיש לו שני שמות חלוקים ואחד מהם הוא עיקר יכתוב העיקר קודם אני פלוני דמתקרי פלוני וכן אשה דמתקרי הא קמן דר"ל קודם לעיקר והכי אשכחן נמי בגמרא פ' השולח אחא בר הדיא דמתקרי איא מרי ובמרדכי מרים דמתקרי שרה אמנם אם בא לחתום בגט ודאי די בזה שיחתום יעקב משה בן פלוני עד ואין צריך כלל לחתום דמתקרי וכן ראיתי גדול אחד מן הזקינים חתם את עצמו בדייסקי חיים אליהו בן פלוני וקרוב בעיני שראיתי גם בתשובת הקדמונים שיש מן הגאונים שהיו להם שני שמות חתמו את עצמם בתשובה כיוצא בזה וטעם יפה לחלק בין כתיבה בגט לחתימה דבחתימה אם לא הזכיר שמו כלל אלא שחתם בן פלוני עד כשר כדתנן בהדיא בהמגרש וה"נ לא נהגו לחתום בשם כינוי אפילו אם יש לו חניכה ידועה ורגילה והיינו טעמא דפריש שמות העדים בגיטין אינו אלא מפני תיקון העולם אפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי כדאיתא בהדיא פ' השולח והיינו משום דהעדים ניכרים ע"י כתב ידן בלא פירוש שמותן משא"כ בהזכרת שם האיש בגט דכתב סופר הוא וק"ל וכמדומה לי שנהגו באושטריי"ך אפי' בכתיבת שם האיש בגט היו כותבין יעקב משה ולא דמתקרי כלל ואפשר משום דמנהג במדינה ההוא שעולים כך לקרות בתורה יעקב משה עמוד יעקב משה בן פלוני כתבו ג"כ כדרך זה בגט כדמשמע באשירי פרק השולח דאזלינן בכתיבת השמות בגיטין בתר עלייתו לקרות בתורה מכל מקום נראה עיקר כדכתיבנא לעיל:


מתוך: תרומת הדשן/א/רלה (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רלה· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלה[עריכה]

אחד נקרא ראובן רייזהפ"ו או שמעון פעוי"ך שהכינוי על ידי צורת גופו או אם הכינוי מצורת גופו אבל סתם בני אדם לא קורין לו כלל בכינוי לבד אלא לעולם מזכירין שם המובהק עם הכינוי צריך למכתב כינויים הללו בגיטין או לאו:

תשובה יראה דצריך להתיישב בדבר ובתחלה אבאר מה שנמצא לי בתלמוד מעיר חלוקים הללו פרק אילו טריפות גרסינן הני כובשייני וצוצייני כשרים לגבי מזבח והן הן תורי של רחבה פירוש כובשני בלשון ארמי תורים ופריך תלמודא עלה מיתבי אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלת אזוב ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ופרש"י שם דהמקשן סבר דצוציינ"י שם לווי ולא שם מקומו ופריק אביי שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליו כו' רבא אומר כובשני באתרייהו כובשני סתמא קרי להו ובפ"ק דסוכה גריס נמי האי מרירתא דאגמא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ופריך נמי התם עליה מאזוב ולא אזוב יון כו' ופריק אביי כדלעיל רבא אמר הא מרירתא דאגמא משום דשכיחי באגמא ובפ"ק דבכורות תניא אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ וזהו דבש דבורים יכול שאני מרבה אף דבש גיזין וצירעים אמרת לא ומה ראית מרבה אני דבש דבורים שאין להם שם לווי ומוצא אני דבש גיזין וצירעי שיש להם שם לווי ובפ"ק דנידה איתא תנא שלש בתולות הן בתולות אדם בתולות קרקע בתולות שקמה ופריך ולחשב נמי בתולות דמים ופריק רב נחמן כי קתני מידי דלית ליה שם לווי מידי דאית ליה שם לווי לא קתני ופרש"י שם בתולות דמים לאו סתמא בתולה איקרי דסתם בתולת אדם היינו בתולת בתולים וכן בתולת קרקע ובתולת שקמה לא בעי שם לווי. מכל הלין נראה לדקדק דשם לווי מקרי אע"פ שאין מזכירין אותו לבד רק עם שם המובהק והרי דאזוב כוחלית ואזוב רומי לא היו קורין כוחלי' ורומי לבד וכן דבש גיזין וצירעין לא היו קורים גיזין וצרעין לבד וכן אינך ותלמודא קרי להו שם לווי וחניכה דבגיטין נמי היינו פירש שם לוי דפ' המגרש פרש"י חניכתו היינו שם לווי של כל המשפחה אמנם נראה דיש לדחות ראייה מכל הני דהא דאיזוב רומי ודבש גיזין וצירעין ואינך מיפסלו משום שם לווי זהו משום דסתם אזוב קורין לו בסתם בלי שם לווי וכן דבש דבורים אין קורין לו דבש דבורים וכן לפי ס"ד דמקשן מכובשני סתם חורין היו קורין לו כובשני בלי שם לווי וכן סתם מרור לכך הנהו שאין קורין להו בסתם חשיבי שמות דלווי דע"כ טפילים הן לגבי אינך שהרי להנהו קורין בסתם ולדידהו בלווי ולכך י"ל כל מה שהזכירה תורה אזוב ומרור ותורים ודבש ר"ל במה שנקרא כך סתם בלי לווי דזהו עיקר המין. ובנ"ד לא תלי' בהכי מידי ולא שייך לומר כאן טפל לגבי עיקר דאין ראובן זה וראובן אחר מין אחר דהן הן ונוכל לומר לעולם דהואיל ומזכירין תדיר שם המובהק עם הכינוי לא חניכה מיקרי לענין גיטין דטעמא מאי כותבין החניכה בגט כדי להכיר שזהו פלוני המגרש שלא יסברו שזה ראובן שכתוב בגט אין זה המגרש כי רבים שקורים לו בחניכה אינם יודעים ששמו ראובן וא"כ כל היכא שקורין תדירא שם המובהק עם הכינוי ליכא למיחש להכי. אפס בהא מספקא לי דהרבה פעמים מצוי בחניכה כה"ג דהיהודים מזכירין שם המובהק עם החניכה אבל רוב הנכרים מזכירין לקרותו בחניכה לבדו ובאשירי פ' השולח משמע בהדיא דתליא מילתא נמי בקריאת הנכרים דכתב וז"ל והעולם נהגו כה"ג לפי שנהגו הנכרים באשכנ"ז שקוראין ליהודים בחניכה הקרובים ללשון עברי ואין ראוי לכתוב על אותה חניכה דמיתקרי לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכה דאית ליה שמלת זאת כוללת הכל עכ"ל לכך נראה דבכל כה"ג או חניכת המשפחה כגון שטוי"ם גאנ"ז אפי' במקומות שלא נהגו לכתוב וכל שום וחניכה בכה"ג יכתבו וכל שום וחניכה כדכתב אשירי לעיל שמלת זאת כוללת הכל וכ"כ בסמ"ק על גט המשומד שטוב הדבר לכתוב וכל שום וחניכה כדי לכלול שם דגיות עם שם דיהדות ואע"ג דמסיק התם דבגט של ישראל כשר אין לכתוב וכל שום וחניכה כפר"ח ה"ה נ"ד ומכ"ש דבגט משומד כתבו כל החבורים בפשיטות דחלילה להזכיר שם דגיות כדת משה וישראל ואפ"ה טוב הדבר לכוללו וכ"ש נ"ד:


מתוך: תרומת הדשן/א/רלו (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רלו· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלו[עריכה]

שי"ן ועי"ן שבגט אם היודין שבתוכן אין נוגעין בהן וכן היו"ד שעל גבי האל"ף וכן היו"ד שבאחורי הצד"י אם אין נוגעים אבל כתובים הן כל כך בדבוק שהתינוק קורא האות יפה יש לפסול הגט בכה"ג או להכשירו:

תשובה יראה דלכאורה מוכח מתוך דברי הגאונים דיש לפסול אפילו בדיעבד דכתב בהגה"ה שבמיימון בהלכות תפילין וז"ל והנה מורי רבינו שי' פסל לי תפילין של אבא מורי ז"ל רק בשביל מקצת היודין שעל האלפי"ן ומקצת יודי"ן שבתוך השיני"ן ומקצת רגלי התוי"ן לא היו נוגעים בגוף האות וכתב לי דלא גרע מקוצו של יו"ד דאמרינן פרק הקומץ דמעכב ובעינן כתיבה תמה ושלימה ולא שבורה ופסוקה כדאמרינן וכתבתם כתיבה תמה ושלימה ותדע שעל מקצתה שאינם תמות תמהו חכמים והוצרכו לדורשו ע"כ. ובא"ז כתב לענין גיטין וז"ל וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משי"ט אפי' קוצו של יו"ד מעכב ע"כ והשתא כיון דקוצו של יו"ד מעכב בגט כל שכן הנהו חסרונות דלעיל כדכתב מהר"ם לעיל דלא גרע מקוצו של יו"ד אמנם כי דייקינן שפיר נוכל לומר דדוקא לעניין כתב שבתפילין פסלו הנהו חסרונות מטעם דמסיק מהר"ם דבעינא כתיבה תמה ושלימה ולא פסוקה ושבורה כדכתיב וכתבתם והא דכתב ולא גרע מקוצו של יו"ד ר"ל שאם תאמר כה"ג לא שבורה ופסוקה מיקרי לפי שאינו חסר אלא דבוק כל דהו אהא קאמר דלא גרע מקוצו של יו"ד דאינו נמי אלא חסרון כל דהו ואין זה דוחק מה שסירס מהר"ם את דבריו דכתב מתחילה שלא גרע מקוצו של יו"ד דאסוף דבריו קא סמיך אבל לעולם לעניין גט דלא בעי כתיבה תמה כדאיתא בהדיא בתוספות באשירי ומרדכי פ"ב דגיטין דמהאי טעמא מכשירין בגט אינו מוקף גויל אע"פ שפסול הוא במזוזות ותפילין היינו משום דבעינן התם כתיבה תמה אבל גבי גט אפי' קלף ודיו לא בעינן דכותבים על עלה של זית אפילו לדברי הפוסל התם בגט שאינו מוקף גויל אינו מטעם דבעינן כתיבה תמה אלא מטעם דמפרש התם דלא מיקרי אות דלא ידעינן היכן הוא כלה ומ"מ שפיר כתב א"ז דקוצו של יו"ד מעכב בגט דהא כ"ע מודו דלא מיקרי אות בלתי הקוץ ותדע דיש חילוק ע"כ בין קוצו של יו"ד לאינו מוקף גויל דבפ' הקומץ רבה אמתניתין דתנן לגבי תפילין ומזוזות דאפי' כתב אחד מעכב פריך בתלמודא פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד ופריך הא נמי פשיטא ומסיק לא נצרכה אלא להא דאמר רב יודא כל אות שאינה מוקף גויל מד' רוחות פסולה הא קמן דקוצו של יו"ד פשיט טפי לעכב מאינו מוקף גויל. תו י"ל דמה שכתב א"ז דקוצו של יו"ד מעכב בגט רוצה לומר אליבא דפרש"י דסבר דהיינו רגל ימיני ואע"ג דהתוס' דוחין בפשיטות פרש"י משום דהוי פשוט דמעכב דלא מיקרי אות בלא רגל ימיני א"ז לא סבר דנידחין דברי רש"י דהא מייתי נמי פירושו לפסק הלכה בהלכות תפילין ומזוזות ובכה"ג ודאי מעכב בגט משום דדמי ליו"ד שנכתב מעשי"ט וקצת משמע הכי מדבריו דהא אכתב משי"ט כתב דאפילו קוצו של יו"ד מעכב אבל לעולם קוצו של יו"ד לפי' ר"ת דהיינו הכפופה קטנה שבצד שמאל אע"ג דמעכב בתפילין בגט לא מעכב משום דהאות נראה וניכר שפיר לכל בלתי אותו קוץ מקוצו של יו"ד רוצה לומר קוץ דפירש ר"ת אבל קוץ דפירש רש"י פשיטא דראוי יותר לפסול מאותיות שאינם נוגעים אמנם מדברי אשירי סוף גיטין בסדר כתיבת הגט ונתינתו משמע דיש לפסול אותיות שאינם נוגעים כמו שאילתינו דלעיל שכתב וז"ל ויזהר שירחיק רגל הה"א דלמהך דלא לשמע למהך כי חוכא ובכל רגלי הה"א צריך להרחיק כדאיתא פ' הקומץ מאי טעמא תליא לכרעיה דה"א אלא בה"א דלמהך צריך ליזהר יותר פי' שירחיקנו היטב משמע דאם לא הרחיק כלל שאר ההי"ן פסול דהא איהו כתב בשם רמב"ם דאם לא הרחיק בה"א דלמהך פסול וכן לדעת רב האי ובעל העיטור אי אתי בעל ומערער וא"כ מי דחקו לאשירי לפרש שצריך להרחיק ה"א דלמהך טפי נימא דתלמודא נקטינן טפי משאר הה"א משום דבדידיה פסול אפילו בדיעבד אע"כ סבר דבשאר הה"א נמי אם לא הרחיק כלל פסול אלמא פוסל אשירי אם הדביק מה שצריך להרחיק כמו בתפילין ה"ה אם לא הדביק מה שצריך להדביק דמ"ש וצ"ע בתוס' פרק המגרש דכתבו שאם לא הרחיק כרעיה דה"א דלמהך יותר משאר ההיהי"ן כשר בדיעבד ומ"מ נראה דאין להקל כלל ואעפ"כ כמדומה לי שלא נהגו בקוצו של יו"ד לפי פי' ר"ת בגט נ"ל הדיו"ט ממ"ש כההיא דלעיל סימן ר"ל וצ"ע:


מתוך: תרומת הדשן/א/רלז (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רלז· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלז[עריכה]

מומר הבא לגרש את אשתו ע"י שליח למרחקים היאך מתקנין הדבר שלא יבא לידי מכשול:

תשובה יראה דיש דרכים ותקנות שבאותם פנים מתיישבים כמעט כל הספיקות והחששות ובתחלה אבאר את כל אשר נמצא אתי העתקות מתשובות ודברים הגדולים הקדמונים והאחרונים שהיו בדורינו בדברים הללו ונדקדק בהן הטיב ואח"כ נבאר המסקנא היאך לתקן החששות. חד מרבוותא העתיק התשובה הקדמוני ושלח לידי וז"ל אמר אביי נקיטינן שליח מתנה הרי כשליח הגט כו' משמע שאם אמר זכי בגט זה לאשתי דאינו יכול לחזור בו ומכאן דן המורה על מומר אחד ששלח גט לאשתו והיו יראים שמא יבטל השליחות וצוה שיאמר לשליח זכי בגט זה לאשתי ותו לא מצי הדר עכ"ל. עוד תשובה וז"ל מעשה היה בימי רש"י על מומר שנתרצה לתת גט לאשתו והורה רש"י ז"ל לאחר לקבל הגט שלא מדעתה עכ"ל. ואחד מהגדולים העתיק מספר האגודה וז"ל אשה שנשתמד בעלה מותר לכל אדם לקבל גיטה שלא מדעתה דאנן סהדי דזכות הוא לה לפי דברי הגאונים דפטרו אשה יבמה שנפלה לפני יבם המומר בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא נתקדשה לו משמע דאי הוי שייך ביה טן דו הוי צריכה חליצה כדמשמע סוף פ' הגוזל קמא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' ומשני כדריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו כו' משמע דווקא במקום ששייך זה צריכה חליצה אבל רש"י שחולק על הגאונים וכתב שצריכה חליצה א"כ צ"ל שגם בזה צ"ל טן דו א"כ אסור לקבל לה גט דשמא אינו זכות הוא לה וכן נוהגין ע"כ. וגדול אחד העתיק ההגה"ה שמצא במרדכי ישן שהיה בידו וז"ל אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט למנ"מ להוליך לאו כזכי פי' אם אמר לשליח הוליך גט זה לאשתי אם רצה לבטלו מבטלו מכלל דאם אמר זכי בגט זה אינו יכול לבטלו ומכאן דנתי על המומר ששחדוהו לשלוח גט לאשתו ודאגו פן יבטל השליחות ואמרתי להם שיאמר לשליח זכי בגט זה לאשתי וכיון שאמר זכי בגט זה לאשתי אינו יכול לבטלו עכ"ל. והנה הגדול ההוא רצה לסמוך על תשובה זו הלכה למעשה כשיאמר זכי בגט זה לאשתי שאינו יכול שוב לבטלו אמנם דקדק מלשון התשובה דדווקא דאינו יכול לבטלו אבל מ"מ אינה מגורשת עד שיגיע לידה מדלא קאמר הרי היא מגורשת. ואחד מהגדולים דלעיל כתב בתשובה לחד מרבוותא שהיה נראה לו לסמוך הלכה למעשה על תשובת רש"י וספר אגודה דלעיל כי לא ידע בתחילה תשובת מהר"ם דלעיל וכתב עוד בתחילה דשמא עובדא דרש"י וספר אגודה איירי שהמירו בלי שום אונס ועבדי להכעיס ופקר טובא דניכרים מחשבותיהם להרע אבל נשתמד מחמת שטות או מחמת שהנואפים פיתוהו לכך וכהאי גוונא יש לצפות כשימצא מקום לברוח ישוב כה"ג איכא למימר דזימנא דרחימא וחפיצה לצפות אחריו אפי' כמה שנים וא"כ חוב הוא לה כההיא דיבם דמסיק ראבי"ה דרפיא בידיה ס"פ האשה שלום ע"כ דבריו הראשונים. אח"כ השיב שנית מצאתי תשובה דלאו כוותי והביא תשובת מהר"ם דמסיק דכן נוהגין להחמיר ולא רצה לחלק דמהר"ם איירי במומר ע"י פיתוי וכה"ג כל אלו התשובות והדברים העתיק לי חד מרבוותא דלעיל בחתימת ידו ושלחם לי וכתב לי ג"כ שדעתו היה נוטה להקל ולהתיר הלכה למעשה ולזכות הגט בכה"ג ע"י אחר ותתגרש מיד ע"י קבלה זו ונראה דצריך להתיישב בדבר היטב כמו שאבאר. אשירי כתב בתשובה ראשונה לעיל דהוי דן מההיא דאביי דאמר שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט מנ"מ להולך לאו כזכי משמע דאי אמר זכי בגט זה לאשתי אינו יכול לחזור בו והתוס' בריש השולח פליגי בהדיא אהך דיוקא ומפרשים דאביי לסימנא בעלמא נקטיה דבגט אפילו זכי לא מהני וכ"ת דהתוס' רוצים לומר דלסימנא בעלמא נקטיה לענין זה דלא מהני זכי בגט שתהא מגורשת מיד בזכייה זו כדרך שמהני במתנה אבל מ"מ אינו יכול לחזור בו ולבטלו כמו שדקדק גדול דלעיל בהגה"ה דמרדכי ישן דאותה הגה"ה והך תשובה חדא מילתא אינון אלא שנשתנה הלשון קצת ע"כ אין דעת התוס' הכי דפ"ק דגיטין מוכח בהדיא מן התוס' דלא ס"ל כלל לחלק בין שלא יוכל לחזור ובין שתהא מגורשת מיד בקבלה זו מהא דתנן האומר תן גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה ופירש"י דאפילו לרבנן דאית להו זכות לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכי דלא מצי הדר איהו מיהו מודי דכל כמה דלא מטא לידיה אינו משוחרר וקאמרי התוס' ודבר תימא פי' כיון דזכות הוא לו פשיטא דזכה לאלתר כיון דאמרי' גבי תן כזכי דמי ובפרק המקבל משמע נמי כו' ורש"י בעצמו חזר בו לקמן ממשנה זו כו' הא קמן דאפילו לגבי תן כזכי אין נראה להם כלל לחלק ולמימר דהוי כזכי למחצה לחזרה ובא לגירושין כ"ש בזכי גופיה בההיא דהשולח אין לחלק והתשובה דלעיל דמעשה אירע בימי רש"י שנתרצה המומר לתת גט והורה שיקבל אחר את הגט שלא מדעתה גם עליהם יש הירהור מתשובת מור"ם דלעיל דכתב בהדיא דלרש"י שייך נמי במומר טן דו וא"כ לאו זכות הוא לה והיאך יקבל אחר שלא מדעתה הא אין חבין לאדם שלא בפניו וא"כ אין לנו לסמוך בפשיטות אספר אגודה אלא אדרבה נסמוך אתשובת מהר"ם דמסיק וכן נוהגין לחומרא. אמנם נראה דבתשובת מור"ם נמי יש לגמגם דהא דמדמה גירושי אשה לזיקת יבמה לעניין טן דו דמומר אליבא דרש"י דיש לחלק שפיר ונימא דודאי לא ניחא לה לאשה בטן דו וצוותא דמומר וזכות הוא להמי שפוטרה הימנו אפי' לרש"י מ"מ אין הדבר שנאוי לה דשתהא מקפדת כ"כ דנימא דבשביל זה אדעתא דהכי לא נתקדשה לבעלה תחילה דברצון נכנסה לספק כדי להתקדש לבעלה שהוא כשר שאפי' היתה מעלה על דעת שתיזקק למומר לא היתה נמנעת מלהתקדש בשביל כך משום דשייך קצת טן דו אף במומר דאולי יחזור בתשובה משא"כ גבי גירושי אשה דאין כאן ספק אלא בודאי היתה צריכה להיות טן דו וצוותא וחבור המומר אי לא תהא מגורשת הימנו הא ודאי לא ניחא לה וחילוק זה איתא בהדיא בתוס' פרק נערה גבי כתב לה כסות וכלים דאין אדם חושש ליכנס בספק ואע"פ שאם יארע אותו דבר יהיה לו לקפידא גמורה נכנסה בספק וא"כ גבי יבמה נמי אע"ג דבדידה לחודא תליא מילתא ואינה נכנסה בספק כדאיתא התם בתוס' היינו דווקא בספק קפידא גמורה כגון מוכה שחין אי לא הוי סברא דטן דו אבל כיון דאיכא סברא דטן דו וליכא קפידא גמורה לגבי מוכה שחין ולגבי מומר אליבא דרש"י אמרינן דנכנסה בספק אבל בודאי כגון לגבי גירוש אשת מומר זכות הוא לה להפטר ממנו. וקצת נראה להביא ראייה לחילוק זה דבפ' האשה שלום קבעיא תלמודא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו זכות או חוב הוא לה ומסיק דחוב הוא לה משום דריש לקיש טב למיתב טן דו ומייתי עליו ראייה דטב למיתב טן דו מכמה מתלי דשומשמי גברא כו' קולסא גברא כו' ואילו פ' הגוזל קמא דלעיל קאמר תלמודא בפשיטות סברת טן דו ולא מייתי עליו מידי מהנהו מתלי ואע"ג דהיה צריך טפי לאתויי אמוכה שחין דאמרינן עלה טן דו ממאי דאמרינן במקום קטטה אע"כ התם בפ' האשה שלום דקאי אגירושין דודאי איכא קפידא צריכה להנהו מתלי אבל פ' הגוזל לגבי יבמה דאינו אלא ליכנס בספק ודאי אמרינן טן דו אפי' אמוכה שחיו והכי פרש"י התם בהדיא דמשום דספק הוא ניחא לה משום טן דו לפי זה י"ל דבתשובת רש"י דלעיל דכתב רש"י הורה לקבל גט שלא מדעתה עיקר היא ולא קשה דידיה אדידיה אך מ"מ הואיל ואיתא בתשובת מהר"ם דנוהגין להחמיר קשה הדבר להקל ותו דאית לן למשדי נגרא. עוד להחמיר מהא דפ"ק דגיטין האומר [תן] גט זה לאשתי ושטר שחרור [זה] לעבדי רצה לחזור [ובשניהם יחזור] וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי [עבדי'] פי' בגיטי נשים יכול לחזור משום דחוב לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואיתא התם בתוס' וז"ל בירושלמי בעי הגע את עצמך היה עבדו של קצין הרי חוב הוא לעבד היתה אשת של מוכה שחין הרי זכות הוא לה לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור המגרש את אשתו שלא מדעת' שמא מגורשת פירוש ע"י אחר העבד נמכר על כרחו ואין האשה מתגרשת ע"י אחר על כרחה עכ"ל לפי הפשט מירושלמי וכמו שמבארין אותו התוס' משמע דאפי' אי ידעינן דזכות הוא לה לאשה שתתגרש אינה מתגרשת ע"י אחר שלא מדעתה ואפי' לענין זה שלא יוכל לחזור אמנם אפשר לדחוק ולפרש הירושלמי והתוס' בענין אחר ואין להאריך בזה משום דבתלמוד דידן מוכח בלי גמגום בפ' האשה שלום דלעיל גבי מזכה גט במקום קטטה דהיכא דזכות הוא לאשה יכול לזכות לה גט ע"י אחר שלא מדעתה. ובא"ז כתב נמי דאשה הנאסרת על בעלה הבעל ימסור גט למי שירצה ויאמר זכי בגט זה לאשתי והרי היא מגורשת בקבלנותו של זה מיד והיינו ע"כ מטעם דזכין לאדם שלא בפניו כדמשמע התם וגם מנהג הוא באושטריי"ך ואגפיה דמי שנשתמדה אשתו ורוצה לישא אשה אחרת מזכה לה גט ע"י אחר קודם שישא אחרת משום חשש חרם רבינו גרשון ז"ל ואם תחזור היא בתשובה לאחר זמן מגורשת היתה בקבלה זו ונראה לפי דעתי שכן הוא המנהג שלא להצריכה גט אחר מ"מ הואיל והתוס' מביאים הירושלמי ומפרשי ליה נ"ל דיש לחוש לה קצת וע"כ נראה דצריכים לדקדק ולפשפש אחר תקנה שנצא בה כל חששות הטוב שנוכל וכן עשיתי מעשה במשומד אחד שהיה ממיר וכופר וגם בשכבר בהיותו ביהדות היה סופר לגיטין דהיה יודע הלכות הגט וחששתי לעשות שליח להולכה לבד פן יבטל הגט והשליחות וכן ראיתי כתוב על שם אחד מהגדולים שהיה חושש בכל הגיטין המומרי' להולכה וה"נ משמע בתשובות הקדמונים דלעיל לכך אמרתי אל המומר צריך אתה לתת הגט על שני דרכים הראשון עיקר והשני לרווחא דמילתא וככה תעשה תמסור הגט ליד פלוני שיקבלו ויזכה בו לאשתך ותתגרש בו מיד בקבלתו של זה ואולי יש קצת גמגום בדבר אם תועיל קבלה זאת ולכך תחזור ותקח הגט ותמסרנו ליד השליח להולכה בהליכתו ובדרך זה מתוקנים כמעט כל הספיקות דממ"נ אם בקבלה יש די כמו שסוברים הרב הגאונים דלעיל תו לא צריכנא למידי ואפילו אם אינו די מ"מ המומר אסח דעתא מלבטל השליחות כי יאמר שנסמוך על הקבלה לחודיה בשעת הדחק אבל מיהו למעבד איפכא שימסור להולכה בתחילה ואח"כ בקבלה ודאי לאו שפיר דמי שאם אין הקבלה כלום גם ההולכה לא היתה כלום בדרך זה שהרי בטל לפנינו את השליחות במסירתו לקבלה וק"ל. עוד נראה אם אשת המומר בקשה מכמה בני אדם מי שיכול לפתות את המומר או לשחדו שיתן לה גט זה עושה לה טובה ורצון ואח"כ אירע שאחד מאותם ששמעו בקשת האשה נזדמן אל המומר ופתה אותו לתת גט לאשתו כה"ג מצינו למסמך אהני גאונים דסבירי דדי בקבלה לחודיה דהא חזינן הכא דודאי זכות הוא לה להתגרש וכעין זה כתב אשירי בפ"ק דקידושין שאם גילה אדם דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ובקש השדכן לשדכה לו יכול השדכן לקדשה לו שלא מדעתו דכיון דגילה דעתו שהוא חפץ בה א"כ זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דזכייה מטעם שליחות איתרבי וצ"ע בא"ז פ"ק דגיטין מתשובת רש"י לענין הגט ונראה דלדעת אשירי לאו דוקא שדכן אלא הוא הדין איניש אחרינא ששמע שגילה דעתו שהוא חפץ בה *):


מתוך: תרומת הדשן/א/רלח (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · רלח· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלח[עריכה]

שליח גט להולכה ואינו יודע ומכיר שזאת האשה היא אשת המגרש וגם עדים כשרים אין כאן שימידו לו שהיא אשת המגרש אבל יש כאן קרובים או נשים המעידים על זה סגי בזה או לאו:

תשובה יראה דהדעת נוטה להחמיר דלא סגי בהכי ואע"ג דאמרינן פ' החולץ ואישתמודעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אומר בעדים וחד אומר אפילו קרוב ואפילו אשה והלכתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפי' אשה ולענין חליצה נמי כתב במרדכי דסגי בעדות קרוב או אשה שזאת האשה היתה אשת האח המת ופ' גט פשוט כתב האשירי דאפי' לענין שטרות של ממון סגי בקרוב או אשה שמעידים שזהו איש פלוני או אשה פלונית משום דגילוי מילתא בעלמא הוא ומייתי ראיה מפ' החולץ דלעיל ומכל הלין היה נראה דבנ"ד נמי ה"ה. אך דבספר התרומות לא משמע הכי וכן בשאר החבורים בקצתם וז"ל ספר התרומה אהא דקאמר בפ"ב דגיטין דסומא פסול להיות שליח להולכה אמר רב ששת לפי שאין יודע ממי נוטלו ולמי נותנו מהכא משמע לכאורה דאדם שעשה שליח להוליך הגט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה השליח ולא סגי במה שיאמרו לו עדים כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני דהא סומא פסול לרב ששת כו' עד אמנם נראה דדוקא סומא שאינו יכול להכירה במראה כי אם בטביעת עין דקלא פסול פן יטעוהו אבל אדם אחר מותר ע"י עדים שיאמרו לו בשעת נתינת הגט שהיא אשתו של פלוני ע"כ. הרי בתחילה הזכיר בהדיא עדים כשרים שלא יועילו ומסתמא בתר הכי דחזר ואמר שמועילים עדים ר"ל עדים כשרים דנקט כבר ובאשירי ובמרדכי וכן בסמ"ג נקטו בסתם שמועילים עדים שיאמרו לו בשעת נתינה ונראה דכל היכא דמזכיר בסתם עדים ר"ל עדים כשרים דקרובים ונשים לא חשיבי עדים ותדע דקאמר בהך דלעיל פ' החולץ חד אומר בעדים וחד אומר אפי' קרוב ואפילו אשה ולא אמר חד אמר בעדים כשרים וח"א כו' אלא משום דסתם עדים כשרים נמי במשמע נהי נמי דע"א כשר בכלל עדים כדאיתא באשירי ריש פ"ק דב"מ מ"מ קרוב או אשה לא אשכחן וא"ת מ"ש מכל הלין דלעיל הא ה"נ אינו אלא גילוי מילתא בעלמא י"ל דע"כ הכא איכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה דהא קמן סומא מסתמא בכל התורה כולה יכול הוא לסמוך על שני עדים אם יעידו לו זה איש פלוני או זהו דבר פלוני וגבי שליחות הגט חיישינן שמא יטעוהו וא"כ איכא למימר נמי אפי' גבי פקח בעינן עדות גמורה ולא סגי בגילוי מילתא בעלמא אע"ג דבמילי אחריני סגי בהכי בכה"ג: