תניא חלק א לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תניא · חלק א · לז · >>

והנה, תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי אור אין-סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות.

כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה, כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור אין-סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה בדבר שהיה תחילה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית, כגון:

  • קלף התפילין ומזוזה וספר תורה, וכמאמר רז"ל "לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך",
  • וכן אתרוג שאינו ערלה הגהה (שהערלה היא משלש קליפות הטמאות לגמרי שאין להם עליה לעולם, כמו שכתוב בעץ חיים, וכן כל מצוה הבאה בעבירה ח"ו).
  • ומעות הצדקה שאינן גזל,

וכיוצא בהם. ועכשיו, שמקיים בהם מצות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין-סוף ברוך הוא, שהוא רצונו ית' המלובש בהם, מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו ית'.

וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה, הוא מתלבש גם-כן בעשיה זו, ועולה מהקליפה, ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו ית', ובטל באור אין-סוף ברוך הוא.

וגם במצות תלמוד תורה וקריאת-שמע ותפלה וכיוצא בהן, אף שאינן בעשיה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה, מכל מקום הא קיימא לן ד"הרהור לאו כדבור דמי", ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו, וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה, כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש. וכל מה שמדבר בכח גדול יותר, הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו. וזהו שאמר הכתוב (תהלים לה י): "כל עצמותי תאמרנה וגו'", וזהו שאמרו רז"ל "אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת ואם לאו אינה משתמרת", כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית, שהן מקליפת נוגה הנכללת לפעמים בקדושה, והיינו כשמתיש כחן ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפילה.

זאת ועוד אחרת, שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדיבור, בתלמוד-תורה או תפילה וכיוצא בהן או מצות מעשיות, הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש, שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה, ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה על-ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו אשר הן הן פנימיות רצונו ית' בלי שום הסתר פנים, וחיותן נכלל גם-כן באור אין-סוף ברוך הוא שהוא רצונו ית', ובחיותן נכלל ועולה גם-כן כח נפש החיונית.

ועל-ידי זה תעלה גם-כן כללות קליפת נוגה, שהיא כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי, כאשר כל הנשמה ונפש האלהית שבכל ישראל, המתחלקת בפרטות לששים רבוא, תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצות התורה:

  • שס"ה לא-תעשה - להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף, שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות לגמרי, שמהן נשפעים שס"ה לא תעשה דאורייתא וענפיהן שהן מדרבנן, ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל ה' אם נטמאה בטומאת השלש קליפות הטמאות, שאין להן עליה לעולם כי-אם ביטול והעברה לגמרי, כמו שנאמר (זכריה יג ב): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
  • ורמ"ח מצות עשה - להמשיך אור אין-סוף ברוך הוא למטה, להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף ביחוד גמור להיות לאחדים ממש, כמו שעלה ברצונו ית' להיות לו דירה בתחתונים, והם לו למרכבה כמו האבות.

ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה', אזי גם כללות החיות של עולם הזה, שהיא קליפת נוגה עכשיו, תצא אז מטומאתה וחלאתה, ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה' בהתגלות כבודו, וראו כל בשר יחדיו, ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו, וימלא כבוד ה' את כל הארץ, וישראל יראו עין בעין, כבמתן תורה דכתיב (דברים ד לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו".

ועל ידי זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות, כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא ע"י קליפת נוגה הממוצעת ביניהן.

ונמצא, כי כל תכלית של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי כבודו ואלהותו ית' ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ, תלוי בהמשכת אלהותו ואור אין-סוף ברוך הוא לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ"ח אבריה, ע"י קיומה כל רמ"ח מצות עשה, ולהעביר רוח הטומאה ממנה בשמירתה כל שס"ה מצות לא-תעשה שלא יינקו ממנה שס"ה גידיה.

כי כללות ישראל, שהם ששים רבוא נשמות פרטיות, הם כללות החיות של כללות העולם, כי בשבילם נברא. וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית להעלותו לה' בעלייתה, דהיינו במה שמשתמש מעולם הזה לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה', כגון אכילה ושתיה ודומיהם ודירה וכל כלי תשמישיו.

אלא שששים רבוא נשמות פרטיות אלו הן שורשים, וכל שורש מתחלק לששים רבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת, וכן בנפש ורוח, בכל עולם מארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. וכל ניצוץ לא ירד לעולם הזה, אף שהיא ירידה גדולה ובחינת גלות ממש, כי גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי לא מינה ולא מקצתה, ואין ערך ודמיון ביניהם כלל, כנודע לכל משכיל, שהגוף אינו יכול לסבול כו', אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד ולהפרידם מהרע של שלש קליפות הטמאות על ידי שמירת שס"ה לא תעשה וענפיהן, ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עולם הזה, ולקשרם ולייחדם באור אין-סוף ברוך הוא אשר ימשיך בהם ע"י קיומו כל רמ"ח מצות עשה בנפשו החיונית, שהיא היא המקיימת כל מצות מעשיות כנ"ל, וכמו שכתוב [בעץ חיים שער כ"ו], כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו' רק להמשיך אור לתקנם כו', והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה לברר ניצוצין וכו'.

ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ששקולה כנגד כל המצות, ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם "מצוה" סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם "מצוה" סתם, מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה, שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור אין-סוף ברוך הוא המלובש בהן, ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה, שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כוח אחד מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו - הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה'. וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מכל מקום הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'.

ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה, לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כוחות ובחינות בכמה מצות מעשיות אחרות.

ומה שאמרו רז"ל ש"תלמוד תורה כנגד כולם", היינו מפני שתלמוד תורה היא בדבור ומחשבה, שהם לבושים הפנימיים של נפש החיונית, וגם מהותן ועצמותן של בחינות חב"ד מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל. ואף שמהותן ועצמותן של המדות חסד-גבורה-תפארת כו' לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדושה, היינו משום שהרע חזק יותר במידות מבחב"ד מפני יניקתן שם מהקדושה יותר, כידוע ליודעי חן.

זאת ועוד אחרת, והיא העולה על כולנה במעלת עסק תלמוד-תורה על כל המצוות, על-פי מה שנכתב לעיל בשם התיקונים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברים דמלכא. וכמו באדם התחתון, דרך משל, אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לג' בחינות חב"ד, ככה ממש, דרך משל, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, בהארת אור אין-סוף ברוך הוא המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור אין-סוף שבבחינת חב"ד, שבחכמת התורה איש איש כפי שכלו והשגתו, ואף שאינו משיג אלא בגשמיות, הרי התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה כו', כמו שכתבנו לעיל.

ואף-על-פי-כן אמרו רז"ל "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ו"היום לעשותם כתיב", ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשיית כשאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים, משום כי זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה, להיות לו ית' דירה בתחתונים דווקא, לאהפכא חשוכא לנהורא, וימלא כבוד ה' את כל הארץ הגשמית דייקא, וראו כל בשר יחדיו, כנ"ל; מה שאין כן כשאפשר לעשותה ע"י אחרים, אין מבטלין תלמוד תורה, אף שכל התורה אינה אלא פירוש המצוות מעשיות, והיינו משום שהיא בחינת חב"ד של אין-סוף ברוך הוא, ובעסקו בה ממשיך עליו אור אין-סוף ברוך הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על-ידי פיקודין שהן אברים דמלכא. וזהו שאמר רב ששת (פסחים סח ב): "חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי", כמו שנכתב במקום אחר באריכות.

והנה, המשכה והארה זו, שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור אין-סוף ברוך הוא על נפשו ועל נפשות כל ישראל, היא השכינה, כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל, כמו שיתבאר לקמן, ע"י עסק התורה נקראת בלשון קריאה, "קורא בתורה", פירוש, שעל-ידי עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצווותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי ח"ו.

וזהו שכתוב (תהלים קמה יח): "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ואין אמת אלא תורה, דהיינו שקורא להקב"ה על-ידי התורה דוקא, לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק כך "אבא! אבא!", וכמו שקובל עליו הנביא (ישעיהו סד ו): "ואין קורא בשמך כו'", וכמו שנכתב במקום אחר.

ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה, כמו שנכתב לעיל.


<< · תניא · חלק א · לז · >>