תניא חלק א כג
ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו:
- בזהר, ד"אורייתא וקב"ה כולא חד",
- ובתיקונים פירשו, ד"רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא".
לפי שהמצוות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם, כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתונים, כנודע. ונמצא, ש:
- מעשה המצוות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות. ולכן נקראו "אברי דמלכא", דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד, בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש, כשעלה ברצונו. כך, דרך משל, החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו, ונעשה לו ממש כגוף לנשמה.
- וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחינת המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה, ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון, ובטל אליו לגמרי.
- ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה, שכח ובחינה המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה, הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון:
- היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת,
- ורגלים המהלכות לדבר מצוה,
- וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה,
- והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים ובגדולת ה' ברוך הוא.
וזהו שאמרו רז"ל: "האבות הן הן המרכבה", שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה, ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם.
אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח, וכח הדבור בדברי תורה שבפה, שהם לבושים הפנימים של נפש האלהית, וכל-שכן נפש האלהית עצמה המלובשת בהם, כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון, ולא מרכבה לבד, כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה, שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך.
וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ברוך הוא בתכלית היחוד, שהוא היודע והוא המדע כו'.
וזהו שנאמר ד"אורייתא וקב"ה כולא חד", ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין.
ומאחר שרצון העליון המיוחד באינסוף ברוך הוא בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי, ולא בהסתר פנים כלל וכלל, בנפש האלהית ולבושיה הפנימים, שהם מחשבתה ודיבורה, באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה, הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש באינסוף ברוך הוא באותה שעה בתכלית היחוד, כיחוד דיבורו ומחשבתו של הקב"ה במהותו ועצמותו כנ"ל, כי אין שום דבר נפרד כי אם בהסתר פנים כנ"ל. ולא עוד, אלא שיחודם הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור אינסוף ברוך הוא בעולמות עליונים, מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה, שהרי הוא הוא התורה עצמה, וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך, כדכתיב (תהלים קד כד): "כולם בחכמה עשית".
ואם כן, החכמה שהיא התורה למעלה מכולם, והיא היא רצונו ית' הנקרא "סובב כל עלמין", שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין, רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת "מקיף", והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה, ואף-על-גב דאיהו לא חזי כו' [ומשום הכי יכול לסבול, משום דלא חזי, מה שאין כן בעליונים].
ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצוות, ואפילו מתפילה שהיא ייחוד עולמות עליונים [והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק, היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלאו הכי].
ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה, כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון, ואור אינסוף ברוך הוא ממש המתגלה בהם, מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה, וכאין ואפס ממש, עד שאינו מתלבש בתוכם ממש אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם, רק איזו הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי.
וזהו שנאמר (דברים ו יד): "ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה' וגו'" [ועל יראה גדולה זו אמרו (משנה אבות ג יז): "אם אין חכמה אין יראה", והתורה נקראת אצלה תרעא לדרתא, כמו שיתבאר במקום אחר]. אלא דלאו כל מוחא סביל דא יראה כזו. אך גם מאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו, לא מינה ולא מקצתה, מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונים דעשר ספירות דעשיה, אין יראה זו מעכבת בו למעשה, כמו שנבאר לקמן.