תוספות יום טוב על פסחים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על פסחים · ב · >>

משנה א[עריכה]

כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש"י:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. כתב הר"ב צריכי כו' אבל חיה כגון וכו' וחולדה וכן לשון רש"י. ונראה דרוצה לומר בחולדה חולדת הסניים שהיא חיה. כתנא קמא דמשנה ה' פ"ח דכלאים אלא שאין זה מדרך רש"י לסתום אלא לפרש הלכך נראה יותר לומר דכלל שרץ בהדי חיה הואיל ולאו בהמה היא. ובתוס' הקשו היכי שרי הכא להאכיל כו' הא תנן פרק קמא משנה ג' ומה שמשייר יניחנו בצנעא ומפרש [רש"י] דשמא תטול חולדה וכו'. ותירצו דיש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים [דהחיה] לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקים ע"כ. משמע דלחולדה אינו רשאי להאכיל. והיינו דבהמה חיה ועוף תנן ואילו לשרץ לא תנן. אבל הרא"ש כתב דהפירוש הנכון ומאכיל כו' והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן. ולעולם צריך ליזהר שלא יצניע וה"פ דאי תני בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה ע"כ. ומ"ש הר"ב ועבר עליה בל יראה. כתבו התוס' פירוש אם לא בטלו וה"ה דהמ"ל דלמא אכיל מיניה:

עבר זמנו. פירש הר"ב משהגיע שעה ו' פירוש משמתחלת כו' ומ"ש אין חוששין לקידושיו כתב רש"י בפרק קמא ד"ז ע"א ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי א"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו:

אסור בהנאתו. פירש הר"ב כאילו הי' מאיסורי הנאה של תורה כלומר כאילו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה דחמץ בפסח אסור בהנאה מן התורה. שנאמר (שמות יג) לא יאכל חמץ דקרינן בצירי ולא בחולם. משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל. ואיכא טעמא אחרינא. ובהך כ"ע מודו:

וחכמים אומרים. בסוף מסכת תמורה פסק הר"ב כמותם:

או מטיל לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא"צ פירור אלא מיירי בשאר ימים וה"ה בכל נהרות והכי קתני מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים כרבה בגמרא. ועי' במשנה ג' פרק ג' דע"ז:

משנה ב[עריכה]

מותר בהנאה. כתב הר"ב משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי פירוש בשל פלטר דאילו בשל בה"ב לא הותר בשום מקום. והר"ב במ"ו פ"ב דעבודת כוכבים מפרש לאותה משנה כפי המקומות דנהגי היתר ע' בי"ד סי' קי"ב בב"י:

משנה ג[עריכה]

נכרי שהלוה את ישראל וכו'. פי' הר"ב ואמר ליה הישראל אם לא הבאתי לך [מעות] עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו. דאע"ג דהרהינו אצלו. קי"ל נכרי מישראל אינו קונה משכון וצריך שיאמר מעכשיו. ואע"ג דאמר ליה מעכשיו אם לא הרהינו אצלו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דקי"ל דחייב לבערו. כדאיתא בטור [או"ח] סי' ת"מ. ומלת הרהינו מפורשת בפ"ח דעדיות מ"ב. וז"ש הר"ב עד יום פלוני הוה ליה לפרש אי סבר דקביעות זמן דוקא קודם הפסח הוא. ואחר הפסח דתנן אזמן ההיתר קאי ולא אזמן פרעון. וזה כדעת הרמב"ם וסיעתו בפ"ד מהלכות חמץ. או דסובר דאפי' לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח והיינו דתנן אחר הפסח. וקאי אזמן הפרעון וכדעת הראב"ד והטור בסי' תמ"א ומדסתם ולא פי' נראה סברתו דקביעות זמן אחר הפסח קאמר דאי לא ס"ל הכי הוה ליה לפרש דלא ליתי למיטעי ולהקל. ועי' במ"ג פ"ג:

וישראל שהלוה כו'. כתב הרא"ש דמיירי נמי שהרהינו אצלו וא"ל מעכשיו. דאל"ה לא קני ישראל דס"ל דישראל מנכרי לא קני משכון ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאם אחריות המשכון עליו [א?בלא משכון עובר] כדלעיל:

רשב"ג וכו'. כתב הרמב"ם לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא ע"כ. ואע"ג דתנן בלישנא דפליג אשכחן טובא כה"ג וכתבתים במ"ו פ"ג דבכורים. וגם מכאן ראיה למ"ש במשנה ז' פ"ח דעירובין בענין כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו וכו' דלא קי"ל כההוא כללא. דאי כללא הוא למה לו להרמב"ם לכתוב שאינו חולק. הא אפילו יחלוק הלכה כמותו:

כל שאין הכלב כו'. כתב הר"ב וכמה חפישת הכלב כו'. פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב. כ"מ פ"ג דחמץ:

משנה ד[עריכה]

[בשוגג. פי' הר"ב ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ וכפירש"י ועי' בפירוש הר"ב במ"ב פ"ג דכתובות וכן עיין בדבור דלקמן]:

במזיד. פי' הר"ב אפי' שגג בחמץ. וכ"כ רש"י. דהשתא אינו לוקה. וליכא למימר כל הלוקה אינו משלם ומיהו בלאו הכי מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמא בענין דאינו לוקה דהיינו בלא התראה ועדים דאל"ה בלא"ה פטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם וכ"פ הר"ב והר"מ ברפ"ז דתרומות. וא"כ בחנם כתבו אפילו שגג כו'. ולהרמב"ם יש לי תמיהה גדולה מזאת שכתב בפירוש המשנה דטעמא כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה ואין אדם לוקה ומשלם משמע דאל"ה משלם. והא ליתא דכיון דלפי דמים משלם ודאי דפטור . והא משום האי טעמא פסק בפ"י מהל' תרומות דאפי' בשוגג פטור דלא כמשנתינו. ועוד דלדבריו דמזיד דמשנתינו בענין דלוקה א"כ בלא"ה פטור משום מלקות דוכל זר לא יאכל קדש שכן פי' הוא בעצמו ברפ"ז ממס' תרומות. ועי' בפי' הר"ב והרמב"ם מ"ב פ"ג דכתובות:

ומדמי עצים. כתב הר"ב אם תרומה טמאה היא וכן ל' רש"י. משום דתרומה טהורה אסורה להסקה דלא ניתנה אלא לאכילה ושתייה ולסיכה כדתנן במשנה ב' פ"ח דשביעית. משא"כ טמאה דנתנה להסקה כדתנן בסוף תרומות. הלכך נקטי תרומה טמאה. דאלו בטהורה לא שייך לומר כלל דמי עצים:

משנה ה[עריכה]

בכוסמין וכו'. עי' פירושם בריש מסכת כלאים:

והכהנים בחלה ובתרומה. פירש הר"ב דמהו דתימא מצה השוה כו' קא משמע לן. מצות מצות ריבה. גמרא. וכתב רש"י בפירוש המשנה אבל ישראל בתרומה לא. כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים יז) מי שאינו מוזהר על חמצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר ע"כ. ועי' סוף משנה דלקמן: א)

ולא במעשר שני. לשון רש"י חוץ לירושלים ע"כ. דאלו בירושלים הרי שם מקומו לאוכלו בלא פדיון [ואע"ג דמלתא דפשיטא הוא הוצרך רש"י לפרש] משום דאיכא תנא דפליג וסבירא ליה דאפי' בירושלים אינו יוצא במצת מעשר שני ויליף ליה מדכתיב (שם) לחם עוני מה שנאכל באנינות. יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה. דכתיב במעשר שני (שם כו) לא אכלתי באוני ממנו. ותנא דידן מצות מצות ריבה . ולחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין וכו':

חלות תודה ורקיקי נזיר. עי' מה שכתבתי במ"ו פ"ק דחלה:

משנה ו[עריכה]

ידי חובתו. כתב הרמב"ם דאכילת מרור מצות עשה בזמן שהכבש נאכל כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה חייבים באכילת מרור. וכדכתב סוף פ"ז מהלכות חמץ:

[ובתמכה. פי' הר"ב סיב הגדל כו'. ודבר תימה הוא. דבגמ' אמר רבה בר בר חנא תמכתא שמיה ועל חרחבינא אמר ריש לקיש אצווא דדיקלא וכן העתיק הרי"ף. ואי איתא דתמכא הוא מענין הדקל כדפי' הר"ב הוה לרבה בר בר חנא נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילים לפתרו לתמכא שהוא מה שקורין בל"א קרי"ן. וכן הוא מפורסם בדברי האחרונים זלה"ה:

(כבושין) [שלוקין] וכו'. עי' במשנה ט' פרק ששי דנזיר:

ובדמאי. וכו' אבל בטבל לא ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הויא ליה מצוה הבאה בעבירה לשון רש"י:

משנה ז[עריכה]

האשה לא תשרה וכו' אבל שפה וכו'. וכתב הר"ב אע"ג שהמים טופחים וכו'. וכן כתב רש"י. ופי' הרא"ש דרוצה לומר הזיעה אבל א"ל דר"ל מים ממש והיינו אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור ע"כ. וע"פ זה נראה לי לתרץ מאי דקשיא לכאורה דלמאי תנא כלל לא תשרה וכו' לא הוי ליה למתני אלא האשה שפה מורסן בבשרה יבש במרחץ דאיסורא דלא תשרה מרישא שמעת לה. אלא דהכי קאמר דכל שריי' דמים אפי' לצורך האדם אסור. ואם כן ממילא ודאי דהא דשפה היינו בלא מים וקא משמע לן דזיעת אדם אינה מחמצת:

[בבשרה. והר"ב העתיק על בשרה וכן הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי]:

לא ילעוס וכו'. מפני שהן מחמיצות. שהרוק מחמיץ. טור [א"ח] סי' תס"ו:

משנה ח[עריכה]

לתוך החרוסת או לתוך החרדל. ז"ש הר"ב גבי חרוסת שיש בו מים. קאי נמי לחרדל וכ"כ הרא"ש והר"ן. וטעמא דמי פירות אינן מחמיצין כדכתב הר"ב ריש פרק דלקמן:

אין מבשלין וכו'. תימה למה שנאן כאן אי משום דתנא ירקות שלוקות ומבושלות אם כן מיד הוה ליה לשנות בסמוך אחריה. תוספות:

לא במשקין. אע"ג דכתיב במים. ל' רש"י. ומ"ש הר"ב דכתיב ובשל מבושל. ורישא דקרא לא תאכלו וגו'. ומ"ש מכל מקום גמ'. וכתב על זה הרמב"ם לפי ששנה האיסור בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בשולו במי פירות ע"כ. כי המקור המשמש לכל זמן [ככה יאמר הרמב"ם שמשמש עם מעט ועם הרבה כמו שהעתקתי לשונו בפ"ב דב"מ משנה ט'. ועוד פי"ב דחולין מ"ג ומצאתי לי עוד און בפי' החומש להרמב"ן פרשת וארא בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר דמסיק לאמר הוא אמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר וכו' כי המקור לברור הענין פעם מוקדם פעם מאוחר כמו אומרים אמור למנאצי (ירמיה כג) ע"כ ולכך] ירמוז שהמלה הזאת משמשת לכל פעל מפעולותיה באיזה אופן שיהיה הבישול והיינו דאמרי' מכל מקום ולא אמרינן בלשון רבוי כדאמר לעיל מצות מצות ריבה אלא שהמלה עצמה תרמוז [על הרבוי]:

אבל סכין ומטבילין. סכין בשעת צלייתו ומטבילין בשעת אכילתו. רש"י: