תוספות יום טוב על נדה ג

<< · תוספות יום טוב · על נדה · ג · >>

משנה א

אם יש עמה דם [טמאה]. עמה אין. בתוכה לא לפי שהוא דם חתיכה לא דם נדה. הרמב"ם כמ"ד הכי בגמרא ועיין מ"ש במ"ג פ"ח:

ואם לאו טהורה. כתב הר"ב דסבר ת"ק אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. כלומר פתיחת הקבר דלאו לידה היא. דאי לידה הויא. בלא דם נמי טמאה. דכתיב [ויקרא יב] כימי נדת דותה תטמא. רש"י:

משנה ב

המפלת כמין קליפה כמין שערה כו'. עיין מ"ש ברפ"ז [ונ"ל דקתני כמין שערה דומיא דכמין קליפה. שהיא קליפה אחת אף שערה אחת במשמע. וסייעתא לפירושו של בעל מקנה אברם. שכתבתי ברפ"ד דמסכת נגעים בדקדוק לשון שער ושערה]:

אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה. ) ובנ"א ל"ג ואם לאו טהורה ולכאורה נראה דאף הר"ב ל"ג ליה מדלא פירש עלה דהכא דכרבנן היא כמ"ש אדלקמן אלא שראיתי להתוס' [דף כב ד"ה ליפלוג] דאדמקשי בגמרא דהא דלקמן. ולפלוג ר' יהודה כו' כתבו וז"ל אשערה וקליפה לא פריך דלפלוג ר"י. דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת קבר ע"כ. ש"מ דה"נ גרס ואם לאו טהורה:

המפלת כמין בהמה כו' תשב לזכר כו' דברי ר"מ. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הואיל ועיניהם דומות כשל אדם פירש"י שחור שבעין הוי עגול בבהמה כשל אדם. אבל דדגים לאו עגול הוא. ע"כ [ועי' מ"ש בזה במ"ח פ"ו דבכורות] אי הכי ליתני נחש. אי תני נחש ה"א בנחש הוא דפליגי רבנן עליה דר"מ דלא כתיב ביה יצירה. אבל בהמה וחיה לא פליגי. דכתיב בהו יצירה כמו באדם:

תשב לזכר. ימי טומאת ז'. וימי טהרה ל"ג וכל דמים שתראה בהן טהורין. רש"י:

לזכר ולנקבה. לחומרא. ימי טומאה דנקבה שבועים וימי טוהר כלים לסוף ארבעים יום כזכר ולא [לסוף] פ' כנקבה. רש"י וכן פי' הר"ב במשנה דלקמן:

וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד. כתב הר"ב דלר"מ כל צורת אדם צריכה כו' ורבנן כל שאין בו מצורת אדם כלל וכו'. ואפילו שהיה נראה מזאת המשנה שר"מ הוא מחמיר. וחכמים המקילים. אך אמנם נתבאר מסברתם בתוספתא מה שזכרתי לך. הרמב"ם. וכתב עוד ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע. שילד אדם. כל מה שזכרתי פה. אבל זה אפשר. וכבר העידו יותר מזה וכתבו הפלסופים. מה שהוא זר יותר מכל אלה [כי] הענינים הטבעים כלם הולכים על הרוב ויפול בהם הזרות והפליאה. ע"כ. עיין מה שכתבתי בשמו במשנה ו פ"ט דחולין [ד"ה עכבר]:

משנה ג

מלא גנונים. פי' הר"ב מלא גוונים הרבה. ולכך לא חיישינן דילמא ולד היה ונימוח. דאם איתא דאיתמוחי אתמח. כולה בחד גוונא הוה קאי. גמרא:

ואם היה מרוקם. פי' הר"ב שיש בו צורת אדם. ואיזהו שפיר מרוקם. תחלת ברייתו של אדם גופו עדשה. שתי עיניו כשתי טפי זבוב מרוחקות זו מזו. שני חוטמיו כשני טפי זבוב מקורבים זה לזה. פיו פתוח כחוט השערה. וחיתוך ידים ורגלים אין לו. בברייתא. כמו שהעתיק הרמב"ם פ"י מהא"ב:

משנה ד

סנדל. כתב הר"ב והוא רגיל לבא עם ולד. כלומר שרגילות הוא שעם ולד יבוא סנדל. אבל אין סנדל שאין עמו ולד. ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה. דספק זכר ספק נקבה הוא. ואם הולד אחר נקבה. אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד. ולא תשב אלא לנקבה ימי טומאה. וימי טהרה. שאפי' הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה. לא בצרי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה. שהרי של זכר מובלעים בתוך של נקבה. וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה. כגון שהולד השני זכר. דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל. וימי טוהר לזכר לחומרא. רש"י. והכי מפורש בגמ'. ומ"ש הר"ב וי"מ סנדל שנאוי ולד. פי' יותר במ"ג פ"ק דכריתות. וז"ל סנדל ולד הוא אלא שנפחתה צורתו. ולשון סנדל שנאוי ודל. ע"כ. [ול"נ להגיה בדברי הר"ב ודל]:

[או שליא. פירש הר"ב כמין קרום כו' רחבה כתורמוס. כדתנן ליה בפרק קמא דכלאים משנה ג]:

רבי שמעון אומר נימוק הולד כו'. כתב הר"ב ונעשה דם ובטל ברוב כו' ואין הלכה כר"ש. ולא קשיא אהלכתא דפסקינן ברפ"ג דבכורות כראב"י גבי שפעה חררת דם פטורה מן הבכורה. וכתבתי לשון הרמב"ם. שחזקתן שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו. וא"כ שמעינן דהתם ההלכה שברבוי הדם נפסד ונתבטל. די"ל דהתם לא לענין שיהא בטל קאמר. אלא נתכוין לומר היאך חררת דם פוטרת מן הבכורה והרי אין כאן ולד. וקאמר שהיה ולד ונפסד ונתבטל מצורת ולד. אבל לא שיהא בטל ברוב. כך היה נראה בעיני. אלא שמצאתי להרמב"ם בספ"א מהאה"ט שפסק שם בחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. מטעמא שהוא נתבטל ברוב. וגמרא ערוך הוא במכילתין [דף כז] ובבכורות [דף כא] דתני רבי חייא אינה מטמאה כו' ואר"י דטעמו דבטל ברוב. ודר"ש וראב"י אמרו דבר אחד. ופסק נמי בסוף ה' טומאת מת כת"ק דר"ש דהכא. אם כן ודאי דקשיין הלכתא אהלכתא. והראב"ד לא השיגו. גם הכ"מ לא העיר בזה. ונפלאת היא בעיני. ומ"מ הר"ב יש להצילו. לפי דהא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. רבי חייא שנאה עלה דראב"י. ואע"ג דבגמ' [שם דף כז ע"ב] אמרינן ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד. דמשום בטול ברוב נגעו בה. ומפני כן כתבו התוס' דהתם דר' חייא קתני למילתיה בדברי ראב"י עצמו. אפ"ה י"ל דגמרא ה"ק דר"ש וראב"י אליבא דר"ח אמרו דבר אחד אבל תנא דידן דלא קתני מילתא דר"ח. אה"נ דלית ליה דראב"י ס"ל כלל להא דר"ח. וא"כ טעמא דראב"י לית ביה משום לתא דבטיל ברוב. אלא דס"ל שהיה ולד אבל נפסד. ומפני כן אינו ניכר. ולפי זה אינו ענין כלל לדר"ש דהכא. וכדפרישית. כך נ"ל לדעת הר"ב:

משנה ה

יצא מחותך או מסורס משיצא רובו. כ' הר"ב וראשו כרובו וכו'. ומתני' ה"ק יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס. משיצא רובו הרי הוא כילוד. גמ'. ומ"ש הר"ב הלכך משיצא ראשו של מחותך כו' לאו אמחותך דבמתני' קאי. אלא מחותך דעלמא ויוצא כדרכו:

[או מסורס. לשון הר"ב ל' הפוך כו'. ולשון רש"י דרך מרגלותיו ולשון היפך כו' והמגיה כן בלשון הר"ב לא הפסיד. והא דכתב הר"ב וראשו כרובו. היינו אם לא יצא ממש מהופך וגם לא כדרכו. וז"ל הרמב"ם בפי' מסורס אם נחתכו אבריו בתוך הגוף ויצאו אבריו בלי סדר. שיצא היד. ואחר הרגל. ואחר הזרוע. ע"כ]:

משנה ו

המפלת ואין ידוע מה הוא. כגון שעברה בנהר והפילה שם. או שהפילה לבור. או שהפילה וגררתו חיה. הרמב"ם פ"י מהא"ב:

אין ידוע אם ולד היה כו'. ובשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה הלך אחר רוב נשים. ורוב נשים ולד מעליא ילדן. גמ':

תשב לזכר ולנקבה ולנדה. כתב הר"ב כלומר כשתראה תהא נדה שאין לה ימי טוהר כו' וטובלת לסוף מ' כו' ומש"ה הוא דתנן לזכר. וכ"כ הרמב"ם. ובכולהו בבי דלעיל נמי דתנינן תשב לזכר ולנקבה דינא הכי. אלא דכאן הוכרח הר"ב לפרש כן. משום דאל"ה בחנם נקט לזכר. אבל בגמ' [דף ל] אמתני' דלקמן למה הוזכר זכר וכו' שאם תראה יום ל"ד. ותחזור ותראה יום מ"א. תהא מקולקלת עד מ"ח. וכן לענין נקבה שאם תראה יום ע"ד ותחזור ותראה יום פ"א. תהא מקולקלת עד פ"ח. וכתבו התוס' תשב לזכר ולנקבה ולנדה. אע"ג דהוי ספק ספקא. תשב לנקבה. דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ס"ס. ה"נ נטהרנה אם ראתה בל"ד ומ"א מס"ס ולא ניחוש לזכר. והוי תרי קולי דסתרן אהדדי. ומיהו בטועה בגמרא [ועיין ריש פ"ב דערכין] מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי ע"כ:

משנה ז

וחכמים אומרים כו'. כתב הר"ב חכמים היינו ת"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דר"י טפי מדת"ק. בגמרא דקא מסייעי ליה קראי דתניא. רי"א טימא וטיהר בזכר. וטימא וטיהר בנקבה. מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטימא וטיהר בנקבה. יצירתה כיוצא בה. א"ל. אין למדין יצירה מטומאה ור"י אמר קרא תלד [ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר] הוסיף לה הכתוב לידה אחרת בנקבה. [ועיין רפ"ה]: