משנה נידה ג ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ג · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המפלת סנדל או שליא, תשב לזכר ולנקבה.

שליא בבית, הבית טמא.

לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד.

רבי שמעון אומר, נימוק הולד עד שלא יצא.

נוסח הרמב"ם

המפלת סנדל או שליה תשב לזכר ולנקבה השליה בבית הבית טמא לא שהשליה ולד אלא שאין שליה שאין עימה ולד רבי שמעון אומר נימוק הוולד עד שלא יצא.

פירוש הרמב"ם

המפלת סנדל או שליא כו': סנדל צורת לשון שור מבשר וידמה כסנדל ולכן נקרא סנדל והוא מתהוה עם העובר בקרום אחד ממותרי הנדות הנוספים על בנין העובר ושליא הוא הקרום אשר יהיה מזרע האיש ובתוכו הוא העובר ורבי שמעון אומר שכבר נמוק העובר קודם צאת השליא ואין הלכה כרבי שמעון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

סנדל - חתיכת בשר עשויה כדמות לשון של שור. ומפני שיש לה צורת סנדל קורין לה סנדל. והוא רגיל לבוא עם ולד ז. ויש מפרשים, סנדל, שנאוי ולד [צ"ל ודל]:

שליא - כמין קרום שהולד מונח בתוכה. ותחילתה כחוט של ערב. וכשהיא הולכת ורווחת, רחבה כתורמוס, וחלולה כחצוצרת. ואין שליא פחותה מטפח:

הבית טמא - משום אוהל המת, דולד הוה בה ומת:

נימוק הולד - ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב, ואין הבית טמא. ואין הלכה כר' שמעון ח:

פירוש תוספות יום טוב

סנדל. כתב הר"ב והוא רגיל לבא עם ולד. כלומר שרגילות הוא שעם ולד יבוא סנדל. אבל אין סנדל שאין עמו ולד. ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה. דספק זכר ספק נקבה הוא. ואם הולד אחר נקבה. אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד. ולא תשב אלא לנקבה ימי טומאה. וימי טהרה. שאפי' הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה. לא בצרי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה. שהרי של זכר מובלעים בתוך של נקבה. וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה. כגון שהולד השני זכר. דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל. וימי טוהר לזכר לחומרא. רש"י. והכי מפורש בגמ'. ומ"ש הר"ב וי"מ סנדל שנאוי ולד. פי' יותר במ"ג פ"ק דכריתות. וז"ל סנדל ולד הוא אלא שנפחתה צורתו. ולשון סנדל שנאוי ודל. ע"כ. [ול"נ להגיה בדברי הר"ב ודל]:

[או שליא. פירש הר"ב כמין קרום כו' רחבה כתורמוס. כדתנן ליה בפרק קמא דכלאים משנה ג]:

רבי שמעון אומר נימוק הולד כו'. כתב הר"ב ונעשה דם ובטל ברוב כו' ואין הלכה כר"ש. ולא קשיא אהלכתא דפסקינן ברפ"ג דבכורות כראב"י גבי שפעה חררת דם פטורה מן הבכורה. וכתבתי לשון הרמב"ם. שחזקתן שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו. וא"כ שמעינן דהתם ההלכה שברבוי הדם נפסד ונתבטל. די"ל דהתם לא לענין שיהא בטל קאמר. אלא נתכוין לומר היאך חררת דם פוטרת מן הבכורה והרי אין כאן ולד. וקאמר שהיה ולד ונפסד ונתבטל מצורת ולד. אבל לא שיהא בטל ברוב. כך היה נראה בעיני. אלא שמצאתי להרמב"ם בספ"א מהאה"ט שפסק שם בחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. מטעמא שהוא נתבטל ברוב. וגמרא ערוך הוא במכילתין [דף כז] ובבכורות [דף כא] דתני רבי חייא אינה מטמאה כו' ואר"י דטעמו דבטל ברוב. ודר"ש וראב"י אמרו דבר אחד. ופסק נמי בסוף ה' טומאת מת כת"ק דר"ש דהכא. אם כן ודאי דקשיין הלכתא אהלכתא. והראב"ד לא השיגו. גם הכ"מ לא העיר בזה. ונפלאת היא בעיני. ומ"מ הר"ב יש להצילו. לפי דהא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. רבי חייא שנאה עלה דראב"י. ואע"ג דבגמ' [שם דף כז ע"ב] אמרינן ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד. דמשום בטול ברוב נגעו בה. ומפני כן כתבו התוס' דהתם דר' חייא קתני למילתיה בדברי ראב"י עצמו. אפ"ה י"ל דגמרא ה"ק דר"ש וראב"י אליבא דר"ח אמרו דבר אחד אבל תנא דידן דלא קתני מילתא דר"ח. אה"נ דלית ליה דראב"י ס"ל כלל להא דר"ח. וא"כ טעמא דראב"י לית ביה משום לתא דבטיל ברוב. אלא דס"ל שהיה ולד אבל נפסד. ומפני כן אינו ניכר. ולפי זה אינו ענין כלל לדר"ש דהכא. וכדפרישית. כך נ"ל לדעת הר"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) כלומר, שרגילות הוא שעם ולד יבוא סנדל, אבל אין סנדל שאין עמו ולד, ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה, דספק זכר וספק נקבה הוא. ואם הולד אחר נקבה, הסנדל לא מעלה ולא מוריד אפילו לימי טהרה. וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה, כגון שהולד השני זכר, דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל, וימי טוהר לזכר לחומרא. גמרא:

(ח) (על הברטנורא) וכן פסק הר"מ. וקשה הלכתא אהלכתא דריש פרק ג' דבכורות. ומכל מקום הר"ב יש לומר דלא סבירא ליה שם כהר"מ דטעמא משום ביטול ברוב, אלא משום דולד היה אבל נפסד ומפני כן אינו ניכר:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המפלת סנדל וכו':    ובגמ' אמרינן דסנדל צריך צורת פנים וכן נמי איתא בברייתא דתניא משום רבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים ודחי לה בגמ' דמעדותו של ר' נחוניא נשנית ויחידאה היא ולא סמכינן עלה ואית תנא דאמר דסנדל הוא צורת דג שבים ששמו סנדל ופי' רש"י ז"ל אין סנדל בלא ולד אחר ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה כו' דיהבינן ליה חומר טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא עכ"ל ז"ל במתני' והוא קיצור מה שמפ' התלמוד בטעם ראשון והא קמ"ל דלא תימא כיון דאיתייליד זכר בהדיה מדהאי זכר האי נמי זכר וכדקיימא לן אשה מזרעת תחלה יולדת זכר קמ"ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת האי זכר והאי נקבה ועוד מפ' בגמ' טעם אחר שאפי' ילדה עמו נקבה צריך להזכיר ספק סנדל ע"ש. ועוד מפ' בגמ' דסנדל דתנן בר"פ יש בכור דהבא אחריו בכור לנחל' ולא לכהן האי הבא אחריו לא קאי לנולד אחריו לסוף שנה או לסוף שנתים דהא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו דהא אין סנדל בלא ולד אלא לכך הוזכר שם סנדל שאם יצא ולד שעמו הוי בכור לנחלה ולא לכהן וסנדל דתנן בפ"ק דכריתות סי' ג' לענין חיוב קרבן אע"ג דמשום ולד שעמו מביאה קרבן נ"מ שאם תלד ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמייתא קרבן אסנדל דאיוצא דרך דופן לא מחייבא קרבן דגבי קרבן כתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת ולר' שמעון דס"ל התם סי' ה' ולקמן ר"פ יוצא דופן ובפ' יש בכור דיוצא דופן ולד מעליא הוא נפקא מינה שאם תלד ולד בגיותה וסנדל לאחר שנתגיירה דמייתא קרבן אסנדל ופרכי' והתניא כשהן יוצאין סנדל וולד שעמו אין יוצאין אלא כרוכים יחד ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתים ומשני רב פפא ש"מ מדהוזכר סנדל גבי כרתות משום גרות וכגון שיצא ולד תחלה ואח"כ סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקימנא דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאים ש"מ אין שוכבים זה אצל זה דא"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכים דקתני ברייתא הכי הוא דמיכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טבורו של סנדל ודוחפו ולד לסנדל כלפי חוץ גבי בכורות דבעינן שיצא סנדל תחלה כגון שיצאו דרך ראשיהן דסנדל קדים ונפיק גבי כרתות שיצאו דרך מרגלותיהן דולד קדים ונפיק רבא אמר אפ' תימא שוכבין מצומצמים זה אצל זה ואיפוך מימרת רב פפא ואימא הכי גבי בכורות שיצאו דרך מרגלותיהן ולד דאית ביה חיותא אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם כיון דלית ביה חיותא גבי כרתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רוב ראשו הויא לידה סנדל דלית ביה חיותא עד דנפיק כל הראש ועד דנפק סנדל נתגיירה וטבלה:

או שליא תשב לזכר ולנקבה:    הקשו תוס' וא"ת בשליא ליתני נמי ולנדה דאימור הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר וי"ל וכו' ועוד י"ל דאי הוה תני ולנדה ה"א מביאה קרבן ואינו נאכל דספק לידה הוא קמ"ל דמביאה קרבן ונאכל ע"כ. והכי משני בגמ' בפירקין דף כ"ח אמתני' דבסמוך המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה:

שליא בבית:    עיין במ"ש בפ"ק דערובין סי' ג':

אלא שאין שליא בלא ולד:    אלא שנימוק ואעפ"כ הבית טמא שמא לא נימוק עד שיצא וקודם שבטל טימא את הבית:

רש"א נימוק הולד וכו':    ר' יוסי ור' יהודה ס"ל כותיה בברייתא בגמ' ור"מ חולק עליהם. א"ל לר"מ אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית אחר שיצא טהור אמר להן אבל פי' הן דכיון שטלטלוהו נימוק ביותר ואינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שני פעמים:

בפי' ר"ע ז"ל ונתערב בדם הנדה ובטל ברוב. ואזדא ר"ש לטעמי' דתניא מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור"ש מטהר. ובבכורות שם פ"ג גם בגמ' בפירקין א"ר יוחנן ר"ש ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד דמשום בטול ברוב נגעו בה גבי בהמה גסה ששפעה חררת דם דלא מטמאה כדכתבינן התם רפ"ג. עוד גרסי' בגמ' א"ר יוחנן אע"ג דאר"ש שליא בבית הבית טהור דנמוחה מודה דמ"מ אמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה כלומר דנמוח כזרע אמו טמאה לידה ע"כ:


פירושים נוספים