רש"י על הש"ס/נידה/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | תוספות הרא"ש | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כא א (עריכה)

השרוני - מזוג:

נידון ככרמלי חי - דהכי נמי בדקי בכרמלי חי ואית דגרסי כשרוני נידון הכרמלי:

בכוס טבריא של זכוכית פשוט - טנב"ש ואיידי דקליש נראה בו אדמומית היין:

פרק שלישי - המפלת חתיכה


מתני' המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה - משום נדה:

ואם לאו טהורה - דלאו לידה היא דאי לידה הויא בלא דם נמי טמאה דכתיב (ויקרא יב) כימי נדת דותה תטמא:

ר' יהודה אומר כו' - מפרש בגמרא:

כמין שערה - שער:

יבחושין - יתושין:

אם נימוחו טמאה - משום נדה דדם הוא:

מין דגים - נמי לאו ולד הוא וטעמא מפרש בגמרא הלכך אי איכא דם טמאה נדה ואם לאו טהורה:

תשב לזכר - ימי טומאת שבעה וימי טהרה ל"ג וכל דמים שתראה בהן טהורין:

לזכר ולנקבה - לחומרא ימי טומאה דנקבה שבועים וימי טוהר כלים לסוף ארבעים יום כזכר ולא פ' כנקבה ובגמרא מפרש מאי שנא דלחיה ועוף קרי ולד יותר מדגים:

גמ' של ד' מיני דמים - דקסבר היא גופה דם הלכך טמאה נדה אבל ולד לא הוי:

ירוקה ולבנה - לאו מארבע מיני דמים הן אלא אדום וכמימי אדמה וכקרן כרכום וכמזוג ושחור לא קא חשיב דהיינו אדום אלא שלקה:

לא אמרינן כו' - דקסברי אין רוב חתיכות של ארבע מיני דמים דלא אתחזק לן האי רובא:

למאן קתני לה - כלומר להודיע דבריו של מי בא:

אלא לר' יהודה - להודיע דאירוקה ולבנה נמי פליג:

ותו לרבי יוחנן וכו' - כלומר הך קושיא דירוקה ולבנה לא איבעי לן לפרושי דכי היכי דקשיא ליה לשמואל קשיא ליה לרבי יוחנן דהא רבי יוחנן נמי אמר על שאר מינין לרבי יהודה טהורה והכא קתני ירוקה ולבנה ופליג רבי יהודה ותו קשיא אחריתי לר' יוחנן דאמר של ארבעת מיני דמים דברי הכל כו': הכי גרסינן וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה אלא אדומה ושחורה למאן קתני לה כו' אלא לאו רבנן ופליגי:

פתיחת הקבר - הרחם:

בלא דם - דם לידה הלכך לרבנן כי ליכא דם טהורה ואפילו החתיכה של ארבע מיני דמים דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר ולא אמר דם אחר איכא ואנן הוא דלא חזינן דקסברי רבנן אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לר' יהודה אפילו ירוקה ולבנה טמאה דודאי דם אחר הוה ואנן הוא דלא חזינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

קשתה שנים - בתוך י"א יום שבין נדה לנדה וראתה דם מחמת קושי:

ולשלישי הפילה - ואינה יודעת אם ראתה דם באותה לידה אם לאו. ואינה יודעת אם נפל הוא ואם רוח בעלמא הוא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כא ב (עריכה)

הרי זו ספק לידה וספק זיבה - ספק אם זיבה היא וחייבת בקרבן זיבה ספק אם לידה היא וחייבת בקרבן לידה ספק אינה לא לידה ולא זיבה ואין עליה קרבן כיצד אם ילדה בשלישי ולד גמור הרי כאן לידה ולא זיבה ואפי' ראתה דם עם לידתה להשלים ג' ראיות דקושי סמוך ללידה רחמנא טהרה לקמן בפ' בנות כותים (דף לו:) כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם לא היה ולד וראתה דם עם לידתה הרי כאן זיבה גמורה דהשתא לאו קושי סמוך ללידה הוא דאין כאן לידה ואם לא היה ולד ולא ראתה דם אין כאן לא לידה ולא זיבה דשני ימים הוא דחזאי הלכך מביאה קרבן אחד לאכול בקדשים דשמא יולדת או זבה היא ואינו נאכל חטאת העוף שלה דשמא אינה לא יולדת ולא זבה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובשלישי לא חזאי וולד נמי לא הואי והאי קרבן מליקת חולין היא ונבלה:

שאי אפשר - הלכך מה נפשך אם ולד הוא הרי כאן לידה ואם אינו ולד הרי כאן זיבה דבשלישי חזאי:

ועדיפא - חמירא:

אם תוכה מאדים - הבשר מאדים ואפי' אין שם דם ממש:

כסומכוס - דאמר תוכה כעמה ועדיפא מדסומכוס דאיהו בעי דם ממש:

טמאה לידה - ויש לה ימי טוהר ותשב לזכר ולנקבה ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר:

לבנה - דהוא מין בשר:

זוגא דמן חדייב - שני תלמידי חכמים מאותו מקום:

אגור - דם הרבה:

כסומכוס - דאמר דם שבתוכו מטמא אותה משום נדה:

וקילא מכולהון - מדסומכוס דלא בעי אגור ומדר' אחא דאמר אפילו אין תוכה אלא מאדים:

בשפופרת - הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם:

בבשרה - דם יהיה זובה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואין מפסיק והאי קרא בנדה כתיב ופרשה שניה נאמרה בזבה (ויקרא טו) ואשה כי יזוב זוב דמה וגו':

שמטמאה בפנים כבחוץ - מאחר שיצא מן המקור לפרוזדור והעמידו כותליה מיד היא מטמאה משא"כ בזב ובעל קרי דאין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ:

אם יש בה דם אגור כו' - ומאי שנא משפופרת:

דרכה של אשה לראות דם בחתיכה - הלכך בבשרה קרינא ביה דמין במינו לא חייץ:

שפיר - עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר:

דפלי פלויי - שיש בה שורות שורות ביקועים מבחוץ והדם שם:

דת"ק - לא מטהר לה אלא מגזרת הכתוב סבר האי דם טהור הוא ומשום חציצה היא טהורה ומשום גזרת הכתוב וה"ה לשפופרת כיון דטעמא משום חציצה הוא:

וה"מ דשיעא - חתיכה והדם בתוכה לא נגע:

אבל היכא דפלי פלויי - והדם שם ונוגע ברחם:

טמאה - דקרינן בבשרה והיינו דקאמרי אם יש עמה דם דפלי פלויי טמאה ואם לאו טהורה ורבנן בתראי לא דייקי לישנא דקרא והאי דמטהרי משום דלאו דם נדה הוא הלכך לא שנא בתוכה כי שיעא ולא שנא פלי פלויי דנגע ברחם טהורה אבל שפופרת דם נדה היא טמאה דלא דרשינן בבשרה אלא לטמאה בפנים כבחוץ:

כולי עלמא לא פליגי דטהורה - דאין דרך הרואה בכך:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כב א (עריכה)

כי פליגי בחתיכה - ודפלי פלויי דת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן בה ורבנן בתראי סברי אפי' פלי פלויי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה:

אשה טהורה - דלאו ראייה היא ומיהו טיפת דם מטמאה טהרות אם נגעה בהן ואת האשה טומאת ערב משום דנגעה במקור דקרא מתורת ראייה מעטיה ולאו מטומאה:

ורבנן סברי - דם נמי טהור והכי קאמר אין זה דם נדה (שתתן שום טומאה עליו) שאילו היה דם היה לו לטמאה כנדה ועכשיו אין לו שום טומאה אלא כחתיכת בשר בעלמא:

הרואה קרי בקיסם - הכניס קיסם בפי אמה והוציא בו זרעו:

ממנו - אשר תצא ממנו שכבת זרע:

הוא עצמו - ואפילו בלא קיסם:

אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה - עד שיצא ממנו כדי חתימת פי אמתו והכא כיון דהכניס ליה קיסם בצר ליה שיעורא כדי קיסם:

למימרא דנוגע הוי - מדיהיב שיעורא מכלל דטומאת קרי לאו משום ראייה היא אלא משום דבשר האבר נוגע בשכבת זרע היוצא ממנו ומשום הכי בעי שיעורא כטומאת כל מגעות דבעי שיעורא כגון שרץ ונבלה ומת דאי ראייה חשיבא ליה בטומאת ראייה לא בעיא שיעורא דהא נדה רואה היא ולא בעיא שיעורא:

אל יסתור בזיבה - זב שפסק והתחיל למנות ז' ימי ספירו וראה קרי אל יסתור את מנינו כי היכי דאי נגע בשרץ לא סתר לספירת זיבתו:

אלמה תניא זאת תורת הזב - הקיש הכתוב שכבת זרע לזיבה:

מה זיבה סותרת - דכתיב וספרה לה ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אף שכבת זרע סותר:

לפי שאי אפשר - לראות שכבת זרע הבאה מן הזב בלא טיפת צחצוחי זיבה דהשתא קצת זיבה דאית בה קא סתר:

כל ז' - אם ראה בשביעי סותר כל אותן ימים שספר:

אלא מה שאמור בה - בשכבת זרע לענין טומאה מה טומאתה יום אחד אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו יום ואם ראה בז' אין צריך לספור עוד אלא יום א':

דם יבש - כגון שיצא מגופה חתיכה של דם יבש:

זוב דמה - משמע לח שהרי אין דרכו לזוב אלא לח:

לח ונעשה יבש - דהא קתני מטמאין יבשין בנפל דם לח על הבגד ויבש ואחר כך נגע הדם בטהרות דומיא דיבש בשר המת דיבש מעיקרא בשר המת ליכא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כב ב (עריכה)

אם נמוחו טמאין - דדם הוא אלמא אע"ג דכי חזיתיה יבש היה כעפר:

בריה בפני עצמה - ולא דם:

כי האי גוונא - מפלת כמין שערות וקליפות:

מטבעין - שם העיר:

קליפות - גלדי המכה: דרך שומא להיות בה שער:

ובפושרין - דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדילמא אי היה בפושרין הוה נימוח:

מאי בינייהו - מאי פלוגתייהו:

ע"י הדחק - לת"ק אי נימוח מאליו הוא דהוי דם אבל נימוח על ידי מיעוך לאו דם הוא ולרבן שמעון אפילו נימוח ע"י מיעוך נמי דם הוא:

כמה היא שרייתן - בפ' דם הנדה השרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהוא טמאין וכמה היא שרייתן כו':

דאקושי - קשים:

לא - בעינן מעת לעת אלא או יום או לילה ואם לא נמוחו טהורים:

וליפלוג נמי ר' יהודה בהא - ונימא בין כך ובין כך טמאה דהא טעמא דר' יהודה אוקמינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

במחלוקת שנויה - משנה זו שנויה במחלוקת דלאו סתמא ודברי הכל היא אלא ר' יהודה פליג:

והוי חתיכה - דטעמא לאו משום פתיחת הקבר בלא דם הוא אלא בחתיכה עצמה סבירא ליה דהויא דם וכגון שהיא מארבעה מיני דמים:

ולהך לישנא כו' - כדאמרן לעיל בשמעתין:

יצירה - ויצר ה' אלהים (את) חית השדה ואת עוף וגו' וכתיב באדם וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ורבנן לית להו גזירה שוה:

תנין - דג גדול ואמאי תנן המפלת מין דגים טהורה:

זו היא שיבה זו היא ביאה - כלומר ילפינן גזרה שוה משיבה לביאה כמו דהוו תרוייהו שיבה או תרוייהו ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח כו':

ועוד גבי אדם נמי כתיב בריאה - דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו ונילף בריאת דגים מבריאת אדם:

ויברא - דאדם לגופיה:

וייצר לאפנויי - לגזירה שוה ודנין ג"ש לחיה ולעוף דכתיב בהו יצירה דדמי מדדמי:

מופנה - גבי אדם דהא כתיב ויברא:

ומופנה גבי בהמה - כדמפרש דהא כתיב ויעש אלהים את חית (השדה) וגו':

גבי אדם מופנה - דהא כתיב וייצר:

גבי תנין לאו מופנה - דלא כתיב קרא אחרינא:

ופרכינן גבי תנין נמי מופנה הוא - דכתיב בקרא דויעש ואת כל רמש האדמה:

ומאי נפקא מינה - דניחא לך למילף משני צדדין טפי:

כל ג"ש שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה - ואפילו אין להשיב:

אין משיבין - ואפי' יש להשיב:

לרבנן למדין הימנה - אם אין להשיב ואם יש להשיב משיבין והך פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן שמואל גמרא גמיר ליה מרביה וכאן הוא מקומה ואינה לא במשנה ולא בברייתא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כג א (עריכה)

להכי אפנייה רחמנא כו' - כרבנן:

דלא תגמר ממופנה מצד אחד - משום דמשיבין וכאן יש להשיב מה לאיש שכן מטמא מחיים כדלקמיה:

לקולא - דלא בעינן מופנה כולי האי:

לרבנן - כיון דלמופנה מצד אחד למדין ומשיבין ולשאינו מופנה כל עיקר אמרינן דברי הכל למדין ומשיבין מאי איכא בין מופנה מצד אחד לשאינה מופנה כל עיקר:

והכא מאי פירכא איכא - כלומר והכא בג"ש דתני אאדם מה תשובה איכא דקאמרת דניחא לך למיגמר מחיה דהוי מופנה משני צדדין משום דאין משיבין ולא נגמר בריאה בריאה מתנין משום דמופנה מצד אחד הוא ומשיבין ומאי אית לך לאותובי:

שכן מטמא מחיים - מקבל טומאה בחייו משרץ או משאר טומאות דין הוא שתהא יולדתו טמאה לידה תאמר באלו הלכך גבי דגים פרכינן ליה דמופנה מצד אחד הוא אבל גבי בהמה אע"ג דפירכא היא לא פרכינן לה הואיל ומופנה היא משני צדדין:

וכן אמר רבי חייא כו' - אדרב יהודה אמר שמואל קאי:

הר מי קמפלת - מי מפלת נפל גדול כהר:

דמות אבן הוא דמפלת - חתיכת בשר דמות אבן גוש בעלמא מיקרי ולא כתיבא ביה יצירה:

גוש - כמו (איוב ז) גוש עפר:

הואיל ועיניהן - של חיה ובהמה:

דומות לשל אדם - שחור שבעין הוה עגול בבהמה כשל אדם אבל דדגים לאו עגול הוא:

והא גבי מומין תני לה - כלומר היכי אמרת דעין בהמה דומה לאדם והא גבי מומי הבכור קתני לה בבכורות (דף מ.) ושגלגל עינו הוי מום ומדחשיב ליה מום נמצא שאין דרך בהמה להיות עיניה כאדם:

באוכמא - שחור שבעין הוי עגול בבהמה כאדם והא דתני דהוי מום בציריא מקום מושב כל העין לא הוי עגול בבהמה כאדם ואי הוי עגול הוי מום דכל בור של מושב העין קרוי גלגל כדאמרי' לקמן (דף כד:) ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי ומפני שהוא עגול כגלגל:

לפניהם - לאפוקי דגים דעיניהם בצדיהם וכן נחש:

קריא וקיפופא - עוף הצועק בלילה ופניו דומה לחתול ועיניו לפניו:

חסורי מיחסרא והכי קתני - נראין דברי ר"מ בבהמה ובחיה והוא הדין לקריא וקיפופא דעיניו הולכו' לפניו ואע"פ דפליגי רבנן עליה:

ודברי חכמים - נראין לר"מ בשאר עופות דר"מ נמי מודה להו:

והתניא - בניחותא:

ומאי שנא קריא וקיפופא - דקאמר לרבנן דהוי ולד טפי משאר עופות אי משום דעיניהם הולכות לפניהם הרי חיה ובהמה נמי דעיניהן הולכות לפניהם ופליגי רבנן:

לסתות - לחיים זקופין כאדם מה שאין כן בבהמה ובחיה:

למימרא דחיי - הא אחותה לא מיתסרא אלא בחייה דאין איסור אחות אשה אלא בחייה:

ובמינו - כגון בהמה גמורה מתקיימת ובמינו הוא דמתקיים אבל איהו לא:

לידי גיחוך - שחוק בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק דאסור לאדם שימלא פיו שחוק ור' זירא מחמיר טפי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כג ב (עריכה)

אף אנן נמי תנינא - דלא חיי:

המפלת מין בהמה וחיה ועוף דברי ר"מ - רישא במסכת בכורות (דף מו.) והכי קתני יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן וקא חשיב ואזיל המפלת מין בהמה וחיה ועוף הבא אחריו בכור לנחלה דהאי לאו בכור הוא לגבי נחלה דלא חיי:

אין בכור לכהן - שהרי זה פטר את הרחם:

וחכ"א עד שיהיה בו מצורת אדם - אינו פוטר את הבא אחריו מבכורת כהן:

סנדל - צורה פחותה שאין צורת פניו ניכרת שאין סנדל בלא ולד אחר ומתוך דוחק חבירו הוא נמעך כדמפרש בפירקין (לקמן דף כה:) משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו ואם יוצא סנדל ראשון פוטר את אחיו מפדיון כהן:

או שליא - דאין שליא בלא ולד ופוטר את הבא אחריו לאחר זמן:

שפיר - עור דפוס הולד:

מרוקם - שכבר אבריו ניכרין קצת ולקמן בפירקין (שם.) מפרש לה:

הבא אחריו - אחר כל אלה:

בכור לנחלה - דהני לאו בני נחלה נינהו דלא חיי:

מי שלבו דוה עליו - לב אביו מתאבל על מותו הוא דחשיב לענין נחלה:

אדם במעי בהמה - שחטה ומצא בה דמות אדם מהו מי אמרינן כי היכי דאזיל ר"מ בתר אימיה הכי נמי זיל בתר בהמה ושרי לאכילה:

עוף אין לו פרסה - אבל אדם נהי דפרסות ליכא שאין פרסותיו סדוקות שאין לו שני עקבים כמו לבהמה:

פרסה מיהא איכא - וכתיב (ויקרא יא) כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו דאם נמצא תוך מעי בהמה קלוט כל זמן שלא יצא לאויר העולם אע"ג דאין לו אלא פרסה אוכלו ואפילו לר"ש דאמר קלוט בן פרה אסור מודה הוא דאם נשחטה אמו ונמצא במעיה דמותר והכי מפרש בפרק בהמה המקשה (חולין סח:):

גופו תייש ופניו אדם אדם הוא - דבתר צורת פנים אזלינן:

בעין אחד כבהמה - אחת מעיניו דומה לבהמה: ה"ג רבי מאיר אומר מצורת וחכ"א כל צורת שרבי מאיר אומר כיון שיש בו מצורת אדם הוי ולד ואע"ג דאין כל צורתו כצורת אדם:

והא איפכא תניא - שר"מ אומר כל צורת והאי כל צורת דר"מ הכי קאמר כל שהוא צורת אדם שבו הוי ולד ואפילו כל פניו תייש אלא שנברא בעין אחת או בלסת אחת הדומה לאדם:

וחכ"א מצורת - עד שיהיה בו מקצת צורה ניכרת כגון חצי הפרצוף דומה לאדם:

אי תניא תניא - שמעתי אני מרב מה שאמרתי אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם לכו אחריה:

הגבינים - גבות עינים שורצי"ל וגבות הזקן סנטר שקורין מנטו"ן:

עד שיהיו כולם כאחד - לרבנן כדמפרש בסמוך דר' ירמיה כרבנן וכדפירשה רב לפלוגתא דרב תנא הוא ופליג ולא הדר ביה ממאי דאמר לרבנן דבעו כל צורת האדם והא דקחשיב ר' ירמיה ואזיל הא קמ"ל דאפילו לרבנן אאזנים לא קפדינן והא דחסא נמי כרבנן ואליבא דתנא דברייתא דאמר לא בעי אלא מצורת וקמ"ל דבחד צד בעי צורות שלמות ואאוזן לא קא קפיד:

אפילו פרצוף אחד - אבר אחד כגון עינו או מצחו או לסת אחד דדומה לאדם הוי ולד:

חוץ מן האזנים - אזניו כשל אדם ושאר צורתו כבהמה לא חשיב פרצוף אלמא למ"ד מצורת בחד סגי וקשיא לרבא דאמר חסא:

אמר אביי כי תניא ההיא לעכב תניא - כלומר צורת פנים שאמרו חכמים דמעכבים אפילו אבר אחד כבהמה מעכבא חוץ מן האוזן דלא מעכבא וכמ"ד לרבנן כל צורת מתוקמא ואע"ג דמצי לאוקמי כדאיתא וכדר"מ דאמר כל דהו צורת ניחא ליה לאוקומי כרבנן:

ואיבעית אימא לעולם כמ"ד מצורת - ולא קשיא לחסא:

ומאי אחד אחד אחד - כלומר מכל ראשי איברים יהיה אחד דומה לאדם כחסא דאמר העין והלסת כו' וכמ"ד מצורת:

מן הצד - שעינו בצדו וירכו בצדו כשאר בני אדם:

ושטו נקוב אמו טמאה - קסבר טרפה חיה:

ושטו אטום - סתום:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כד א (עריכה)

עד הארכובה - שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה שהיא טרפה וקסבר טרפה אינה חיה:

עד לנקביו - ונקביו בכלל קסבר טרפה חיה הלכך עד לארכובה הוי ולד אבל עד לנקביו הוי נבלה כר' אלעזר דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבלה ואפי' בחייה מטמאה הלכך לא חיה ובשחיטת חולין (דף כא.) מפרש היכי דמי חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה:

עד טבורו - אבל עד נקביו לא דלית ליה דרבי אלעזר ואי משום טרפה קסבר טרפה חיה:

בין ר' ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו דר' אלעזר - ותרוייהו אית להו טרפה חיה:

מלמעלה - שנחתך מגולגלתו:

אטומה - חסרה:

כמין אפקתא דדיקלא - שהדקל למטה יחיד ומתפצל מלמעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה:

מוסמסין - מעוכין קצת ולא כל כך כפניו טוחות:

כי פליגי בפניו טוחות - שאין צורה בהן ניכרת לגמרי:

ואיפכא איתמר - ולא משום צורך (מפיק) לה אלא הכי גמר לה מרביה:

לותביה ריש לקיש לר' יוחנן מהא - דאם איתא ליתני או ממי שפניו טוחות:

היינו פניו טוחות - אבל בפניו מוסמסין ליכא לשנויי הכי דהא ניכרת בהן הצורה ולאו אטום הוא דאטום היינו חסר לגמרי:

לחומרא - שטמאתם אותה שבועים משום ספק נקבה:

חומרא דאתי לידי קולא הוא - דכיון דולד הוא יהביתו לה ימי טוהר מיהא ל"ג דזכר ומטהריתו לדם ראייתה שלא כדין דטמאה נדה היא דלאו ולד הוא:

בבהמה אסור באכילה - אם נשחטה אמו ונמצא במעיה וכל שכן יצא לאויר העולם דנפל הוא ונבלה:

מותר באכילה - דכתיב (ויקרא יא) כל בבהמה תאכלו כל הנמצא בבהמה תאכלו ובלבד שיהיו לו פרסות או פרסה כדאמר בבהמה המקשה לילד (חולין סט:):

השסועה - רחמנא אסרה דכתיב (דברים יד) את זה לא תאכלו וגו' השסועה:

רב סבר - האי דאסר רחמנא כשנמצאת במעי בהמה אסורה דהא בריה בעלמא בפני עצמה ליתא:

בעלמא אגמריה - אותו המין אסר אבל אם נמצאת במעי פרה מותר:

ר' חנינא בן אנטיגנוס - בבכור קאי וקאמר דהוי מום ומדפסל ליה לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשיא לתרוייהו דהא אפי' יצא לאויר העולם שרי ושמואל לא שרי אלא במעי אמו והא דאקשי רב שימי טפי לרב מדשמואל משום דגביה הוה קאי ובר בריה הוה כדאמר בפרק כל הבשר (שם קיא:) רב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה:

שימי את - בכמה דוכתין אשכחן דמהדר ליה רב הכי שימי את ונראה בעיני משום דבר בריה הוה וקאמר ליה הכי משום חביבותיה כלומר אתה יודע להשיבני ואני שמעתי שמדת צניעות היה בו ברב שלא היה זוקף עיניו למעלה הלכך לא היה מכירו ולא נהירא לי שהרי לא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לזה אמר כן בכמה מקומות כאן ובמנחות (דף קי.) ועוד שמעתי משום דחריף הוה ודחיק ליה כי ההיא דאמר (במועד קטן (דף כט)) רחמנא לישזבא מכיסופיה דרב שימי ולא היא דהתם רב שימי בר אשי הוה דדחיק ליה לרב פפא:

ששדרתו עקומה - הא דרבי חנינא דמשמע דחיי לאו שני גבין ממש אלא ששדרתו עקומה (כזה) ונראין כשתים:

יש בעוברין - שיצאו לאויר העולם שאסורין משום נבלה:

לאו יצא מכלל עוברין - דהני אע"ג דלא כלו חדשיהן כי נמצאו במעי אמן שרו אבל האי אפי' במעי אמן אסור וקשיא לשמואל:

רב מתרץ לטעמיה - דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר ואי אפשר לומר כן הלכך צריך להוסיף עליה אבל במעי אמו שרי דכתיב כל בבהמה תאכלו בפרק בהמה המקשה (חולין סט.):

יצא מי שיש לו שני גבין וכו' - דכי כתב רחמנא השסועה למיסר במעי אמו אסרה דהא מין בפני עצמה ליתא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כד ב (עריכה)

ושמואל מתרץ לטעמיה - רישא וסיפא בשיצא לאויר העולם:

דאע"ג דכלו לו חדשיו - נפל הוא דלא חיי ונבלה הואי:

שאינו חתוך - כולו שלם כעין דף ואין בו חיתוך אברים וצורה אלא חלק כעין עיגול:

וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול - משמע מי שהוא ראוי לחיות שמנה ימים אמו טמאה לידה ומי שאינו ראוי לחיות שמנה לברית לא:

א"ל רב - לתנא סיים בה נמי הכי ואימא יצאו אלו מי שיש לו שני גבין וכו':

כוותיה דשמואל - בשני גבין דולד הוא וקאמר טמאה אפילו בלידה יבישתא דולד הוא:

הרי אמרו אשה יולדת לט' ויולדת לז' - ואנא נמי אמינא כי היכי דבהמה לט' כדאמרי' לעיל בן ח' לגסה נפל הכא נמי יולדת לז' נפל או לאו נפל הוא ומותר:

הימנו ולמטה - בברייתא דלעיל תניא:

מאי לאו אגסה - נמי קאי דקתני בן ח' לגסה והימנו ולמטה כגון בר ז' אסור:

אדקה - בן ד' לדקה והימנו ולמטה כגון בר תלתא אסור:

אלא אי אמרת אדקה פשיטא - הואיל ובר תלתא הוא לא חיי:

כל בציר תרי ירחי - מכדרכו חיי כי היכי דבאשה ובבהמה גסה בר ז' חיי דהוי תרי ירחי בציר מכי אורחיה הכי נמי בר תלתא לדקה חיי אע"ג דבר ד' לא חיי:

קמ"ל - דלא חיי:

דמות לילית - שידה שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים:

הנהג בן אחיך ובא - כלומר הבא בן אחיך ובא עמו: ה"ג בהליכתן יצתה כלת חנינא לקראת רבי יהושע:

מתני' מלא גנונים - גוונים:

המפלת סנדל - אין סנדל בלא ולד אחר ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה דספק זכר ספק נקבה הוא ואם הולד אחר נקבה אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד ולא תשב אלא לנקבה ימי טומאה וימי טהרה שאפי' הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה לא בצירי ימי טומאתה וימי טהרה דנקבה שהרי של זכר מובלעין בתוך של נקבה וכי אצטריך תשב לזכר ולנקבה כגון שהולד השני זכר דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא:

גמ' שמא ולד היה ונימוח - כיון דלאו דם הוא ולאו מים נינהו איכא למיחש לולד:

כמה יין חי כו' - לשון גוזמא: ה"ג רבא אמר מלא תנן:

סכויין - שחורין שמעתי ל"א סכויין בלא מוח ומשיחה אלא יבשה:

מזוג - יותר מדאי:

קולית - עצם הירך:

דיילא - שמש דרבנן ואדא שמו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כה א (עריכה)

פרשתבינא - שם האיש:

כסומכוס - בריש פירקין דם שבתוך החתיכה מטמא משום נדה ויחידאה היא:

כר' יהושע אמרה - דמשום עור שפיר לחודיה מטמא [משום לידה ויחידאה היא דדילמא אפילו במלא בשר פליגי כיון דאינו מרוקם מעולם לא היה ולד ואע"ג דפליג רבי יהושע בשפיר לחודיה במלא דם מודה דלאו ולד הוא דדם מוכיח עליו]:

בעכור - מה שבתוכו עכור דאיכא למימר ולד היה ונימוח:

בצלול - שהוא מלא מים צלולין:

היינו דאיצטריך קרא - לרבי יהושע דמשום עור לחודיה הוי ולד:

אלא אי אמרת - טעמא דרבי יהושע משום דעכור הוא ואיכא למימר נימוח ולאו משום עור קרא ל"ל:

אלא לאו בצלול מחלוקת - ותיובתא דר"ל:

אלא אמרו - רישא בבכורות פרק הלוקח בהמה מן העובד כוכבים (דף יט:) לענין לפטור את שבא אחריו מתורת בכור:

טינוף - לאחר שקבלה מן הזכר ונוצר הולד נימוח וזב הימנו ויוצא והולך ואותו טינוף פוטרתה מן הבכורה:

שפיר ושליא - או שפיר או שליא:

ספוקי מספקא ליה - בעכור גופיה אי ולד הוא אם לאו:

הכא לחומרא והכא לחומרא - גבי בכורת בהמה אמר דלאו ולד הוא ולא פטר את הבא אחריו דאי אמרת פטר קא גזיז ועביד ביה עבודה ודילמא לאו ולד הוא ההוא קמא וקאתי לידי תקלה וגבי טומאת ולד אזיל לחומרא דקאמר ולד הוא וטמאה שבועיים וימי טוהר לא ס"ל דניתיב לה וגבי בכור אדם דקולא היא דקאמר פטר את הבא אחריו ולא איכפת לן דאין קדושה בבכור אדם אלא ממון כהן ה' סלעים וספק ממונא לקולא דכהן הוי מוציא מחברו עליו הראיה:

הא רבי - דאמר לעיל לא שמעתי:

והא רבי ישמעאל - דאמר מלא בשר טמאה לידה:

והא רבי אושעיא - דאמר בעכור מחלוקת:

והא רבי יהושע בן לוי - דאמר בצלול מחלוקת:

אחד זה ואחד זה - אחד עכור ואחד צלול:

חוששת - ויושבת ימי טומאה ואין לה ימי טוהר דספק ולד הוא ולא ודאי:

לא דכו שפיר - לא טיהרו את המפלת שפיר משבועים ואפי' בלידה יבישתא:

נהרדעא - אתריה דשמואל:

זיג - צלול:

טיפין של זבוב - עיני זבוב:

ופיו מתוח כחוט השערה - סדק קטן ונראה כאילו חוט השערה מתוח שם:

גויתו - גיד אבר הזכר והא דתנן תשב לזכר ולנקבה אלמא מספקא לן אם זכר אם נקבה כשאין ניכר בו האבר מיירי:

כשעורה - היא סדוקה לארכה:

וחיתוך ידים ורגלים - עדיין אין נראין כדאמרינן תחלת ברייתו מראשו:

כחלב - זהו שכבת זרע שהוא ניתך וקלוש מתחלה בשעת יציאתו כחלב ואח"כ נעשה קפוי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כה ב (עריכה)

וטורדין אותו - ממחין: בר רמש:

ומנענע - באותו מקום מלמטה למעלה כדאמר בסמוך:

אם מסכסך - הקיסם שיש דבר המעכב היינו גיד דאי נקבה ליכא עיכובא:

מלמטה למעלה - שהרי בסדק השעורה אין עיכוב לארכה:

תנא אם היתה נקבה נידונת כשעורה סדוקה - לאוסופי ולפרושי אתא דלעיל תני נידונת כשעורה ולא תני סדוקה:

חוט מבדיל - מלמטה למעלה בין ב' הביצים ונראה עמוק כסדק:

לא ידיעי - אין ניכרין מחמת קטנן:

שתי ירכותיו - כשהוא מתחיל להבראות בחיתוך ידים ורגלים:

ערב - עבה משתי:

לא תעביד עובדא - לעשותו ולד עד שיהא לו שערות בראשו:

לחוש חוששת - להחמיר ולישב שבועים:

כפתיה ואודי - אלמא היה בקי ביצירת הולד:

דרב גובריה - הוא בקי ואין כולן בקיאין:

דג של ים - דג יש בים ושמו סנדל:

אלא שנרצף - נמעך:

[לשון של שור הגדול - דהיינו פניו טוחות ואע"ג דאוקמינן לעיל פניו טוחות אין אמו טמאה גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידה (סנדל) דולד שעמו מוכיח עליו דולד הוא אלא שנימוק ע"י חברו שדחקו]:

צריך צורת פנים אפי' מאחוריו - כלומר אפי' אינו אלא מאחוריו הוי ולד:

שסטר - הכהו על לחיו:

משנה זו - דקתני צריך צורת פנים מעדותו של רבי נחוניא נשנית הוא העיד עליה בבית המדרש ויחידאה היא:

זכה בה רב ביבי בשמעתיה - מזלו גרם לומר שמועה זו וקדמני שגם אני שמעתיה מר' יוחנן דמעדותו של רבי נחוניא נשנית ולא זכיתי לאומרה:

והלא אין סנדל שאין עמו ולד - ובלא סנדל נמי הויא טמאה לידה:

אי דאיתיליד נקבה בהדיה ה"נ - דלא היה צריך להזכירו דיש לה ימי טומאה וטהרה דנקבה שאפילו הוא זכר גמור כי איכא נקבה בהדיה יושבת לנקבה ימי טומאה וטהרה ושל זכר מובלעים בתוכן:

דאיתיליד זכר בהדיה - ומספקי' לסנדל בנקבה ויושבת שבועיים לטומאה אבל טהרה דנקבה לא יהבינן לה דדילמא זכר הוא:

האי נמי זכר - ולא תשב אלא לזכר קמ"ל כו':

ד"א - אפי' ילדה עמו נקבה צריך להזכיר ספק סנדל: שאם תפיל שנים אחד לפני שקיעת החמה ואחד לאחר שקיעת החמה מונה תחלת נדה לראשון ותחלת נדה לאחרון וה"ג לה בתוספתא וה"פ שאם תפיל שניהם נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעה מונה לאחר שיכלו ימי טוהר לראשון תחלת נדה וכן לאחרון כגון אם תראה ביום שמונים ואחד לראשון הויא תחלת נדה דדילמא סנדל שנולד לאחר שקיעה זכר הוא וכלו ימי טוהר שלו לסוף מ' ולא משכי בתר פ"א דנקבה וכשתחזור ותראה בח' לראייתה ותרצה להיות סופרת יום כנגד יום אמרינן דלמא סנדל נקבה הוה ומשוך ימי טוהר שלו עד פ"א לראשון ומה שראתה ביום פ"א לראשון דם טוהר הוא ועכשיו מה שהיא רואה ביום פ"א תחלת נדה הוא והיינו תחלת נדה לאחרון ובהכי הויא מקולקלת דלא ידעינן בהך ראיה בתרייתא אי נדה היא אי שומרת יום כנגד יום. לישנא אחרינא גרסי' שאם תלד נקבה לפני שקיעה וסנדל לאחר שקיעה מונה תחלת לידה מן האחרון וסוף לידה מן הראשון וה"פ אפילו היכא דאיתיליד נקבה בהדיה הוצרך סנדל שאם תלד נקבה לפני שקיעה והסנדל שהוא ספק זכר לאחר שקיעה מונה תחלת לידה דהיינו ימי טומאה מן האחרון דדילמא סנדל נמי נקבה היא ומנינן מיניה י"ד שהוא ט"ו לראשון וסוף לידה דהיינו ימי טוהר מנינן מן הראשון להחמיר שאם תראה ביום פ"א דהיינו פ' לאחרון מטמינן לה משום נדה דאמרי' סנדל זכר הוה והרי ארבעים יום ששלמו ימי טוהר שלו ודנקבה קמייתא נמי השתא כלו להו והיינו צורך דאי לאו סנדל הוי מנינה נמי ימי טומאה לראשון ולא מטמאה אלא י"ד והשתא יתבה ט"ו ואי הוה פשיטא לן שהסנדל נקבה היא לא הויא תחלת נדה עד פ"ב לראשון דבתר ולד אחרון אזלינן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כו א (עריכה)

גבי בכורות - דקתני (בכורות דף מו.) המפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן:

למאי הלכתא - קס"ד לבא אחריו לסוף שנה או לסוף שנתיים קמיירי ול"ל סנדל והלא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו ומשני לבא אחריו כלומר לכך הוזכר סנדל אם יצא ולד שעמו אחריו הוי בכור לנחלה ולא בכור לכהן:

גבי כריתות - בפ"ק (לעיל דף ז:) לענין חיוב קרבן:

למאי הלכתא - תיפוק ליה דמשום ולד שעמו תביא קרבן:

ולד יוצא דרך דופן - ע"י סם לא מיחייבה קרבן דכתיב גבי קרבן (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת:

ולר' שמעון כו' - לקמן בפ' יוצא דופן (דף מ.):

כשהן יוצאין - סנדל וולד שעמו:

כרוכין - דבוקין זה בזה ולא דבוקין ממש ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתיים:

שמע מינה - מדהוזכר סנדל גבי כריתות משום גירות וכגון שיצא ולד תחלה ואחר כן סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקמינן לעיל דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאין שמע מינה אין שוכבין זה אצל זה דא"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכין דקתני הכי הוא מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טיבורו של סנדל:

ומשלחיף ליה כלפי רישיה - כלומר דחפו ולד בראשו לסנדל כלפי חוץ:

גבי בכורות - דבעינן שיצא הסנדל תחילה כגון שיצאו דרך ראשיהן כו':

מצומצמין - שוכבין זה אצל זה:

ואיפוך שמעתתא - מימרא דרב פפא דאמר בבכורות שיצאו דרך ראשיהן:

סריך - אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם:

שריק - מחליק:

הויא לידה - דקיימא לן בהאי פירקא (דף כח.) יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל סנדל עד דנפיק רובא דאין ראש נפל חשוב דהכי אמרינן בבכורות (דף מו:) אין הראש פוטר בנפלים ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה:

מתני' הבית טמא - משום אהל המת דולד הוה בה ומת:

נימוק הולד - ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב:

גמ' וסופה - כשהיא הולכת ורווחת הויא רחב כתורמוס לישנא אחרינא גרסינן בתוספתא וראשה דומה כתורמוס:

שיאחזנו בידו - אחיזה אית בה טפח שהטפח ארבע אצבעות בגודל:

שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח - לבד אורך העלין שדרה קרי כל זמן שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין למעלה:

חדא היא - דליכא שמעתתא אלא האי דשדרה דאמר ר' יוחנן:

אמר אביי - לא תימא תני ר' חייא אזוב טפח דמשמע מתני' היא אלא אימא אמר רבי חייא ומנפשיה קאמרה ורבי חייא תנא ואמורא הוא והיכא דאמר מנפשיה בלשון מימרא הויא שמעתא:

טפח על טפח על רום טפח - אהל קטן שהוא טפח אורך וטפח רוחב ורום חללו טפח:

מביא הטומאה - אם כזית מן המת בצד זה וכלי בצד זה הוה טמא כלי מחמת אהל המת:

וחוצץ בפני הטומאה - אם טומאה תחתיו וכלי על גביו הכלי טהור ולהכי נקט על רום טפח דאי הוה חלל רומו פחות מטפח הויא טומאה רצוצה וכנגדו למעלה עד לרקיע טמא כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין קכו.) ולענין אתויי טומאה נמי לא מייתי דלאו אהל הוא:

תנור - מקום שפיתת שתי קדרות כירה מקום שפיתת קדרה אחת:

חבור - וכתנור דמי מפני שצריכה לתנור להיות לו יד שאם נטמא התנור פת שעליה טמא שהתנור אע"פ שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא את אחרים מגבו כדאמר בתורת כהנים הלכך ידו אע"ג דלית ליה אויר מטמא אבל יותר מטפח עומדת לינטל שהיא גדולה יותר מדאי ולא הויא יד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כו ב (עריכה)

תנורי בנות - נערות קטנות עושין תנורין לשחוק:

תחלתו ארבעה - תנור בן ד' טפחים מקבל טומאה אם נגמרה מלאכתו:

ושיריו ד' - נטמא תנור גדול ושברו ונשתיירו ד' טפחים עדיין טמא: ה"ג תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו ומקשה בהעור והרוטב רובו דטפח למאי חזי ומשני האי ושיריו אגדול קאי וה"ק שירי גדול ברובו ומותבינן בגדול והא קאמר שיריו ד' ומשנינן ההוא בתנור בר ז' דד' הוי רובו והא בתנור בר ט':

בפלוגתא - כגון הכא דלר"מ לא הוי שיעורא בטפח:

לא אמרו טפח אלא בין תנור ולכותל - דהתם יותר מטפח עומדת ליקצץ מפני שמעכב את התנור מלקרבו לכותל ודוחקת את הכותל הילכך יותר מטפח עומדת לינטל היא אבל לצד הבית אפי' גדולה הרבה יד הוא לתנור:

בדכתיבן - ששיעורו מפורש מן התורה:

דיה לקורה - לגבי מבוי:

מדרבנן - כגון מבוי דכל מצותו מדברי סופרים:

כל ג' ימים - כגון יצא ולד תחלה ושליא אחריו בתוך ג' ימים:

תולין השליא - בו ואין חוששין לאחר דתוך הזמן הזה עשויה השליא להתעכב אחר הולד שהיתה ממנו טפי לא ואם זה זכר תשב לזכר בלבד ולא אמרינן שליא אחרת היתה עם ולד זה ונימוח ושליא זו דולד אחר היא דדרך שליא לשהות אחר ולד ג' ימים:

מכאן ואילך חוששין - שמא ולד אחר היה עמו ונקבה היה ותשב ימי טומאה דנקבה ואי נמי הוי האי ולד נקבה אכתי מהניא ספק דשליא דמנינא ימי טוהר לחומרא שאם תראה ליום פ"א לולד ופסקה עד יום שמיני וראתה לא הויא שומרת יום כנגד יום דאמר בהדיא שליא נקבה הואי ומה שראתה ביום פ"א דם טוהר הוה דמשליא מנינן והשתא הוא דהויא תחלת נדה והיא נקראת טועה:

בנפלים - מתעכב:

את אמרת לשמעתתיה דרב - בתמיה כלומר את אתית לפרושי מדידך:

בפירוש - פירשה רב הכי:

ילדה - בן קיימא:

באלי ואתי - שהיה ממהר לבא כמו (לעיל דף יז.) באלי דידבי פי' מגרש:

מדויל - שם מקום:

בגילא דחיטתא - כלומר בשאלות מועטות:

מירמי ומידחי - כלומר להקשותו ולדחותו שלא ידע להשיב:

אלא בדבר של קיימא - שכיוצא בו מתקיים אם היום היו חדשיו כלו למעוטי שאם הפילה דבר שאין ראוי לבריית נשמה כגון בירך אחד באמצע או גוף אטום או מפלת מין בהמה וחיה ועוף ואח"כ הפילה שליא אפי' בתוך ג' חוששת לולד אחר:

חזייה לרב יהודה בישות - דשמעה ולא אמרה ניהליה:

המפלת עורב ושליא מהו - מי תלינן שליא בעורב ולא ניחוש לולד אחר או לא תלינן:

שיש במינו - כגון אדם ובהמה וחיה אבל עוף לא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כז א (עריכה)

חומר שני ולדות - אם זה זכר חיישינן דלמא נקבה הוה ההוא דשליא ותשב לזכר ולנקבה ולרבנן דאמרי המפלת חיה ועוף אינו ולד מאי חומרא איכא בהאי ולד מחמרינן עלה למימר ליכא שום ולד ואין לה דם טוהר והיינו חומרא דיליה ומשום שליא מטמינן לה שבועים:

שאני אומר - ולד הוה עם השליא ונימוח שפיר של שליא:

שפיר - ולד:

ושמא נימוחה שלייתו של שפיר - כלומר ושלייתו של זה שלפנינו נימוח וזו אינה שלו הואיל ואינה קשורה בו קתני מיהא בזמן שקשורה עמהן:

תיובתא דרבי - דאמר דבר שאינו שאלת:

אחר הולד - אבל יצתה שליא קודם חוששין לאחר:

הניחא למ"ד כו' - פלוגתייהו לקמן בפ' בנות כותים (דף לח:):

לסוף ז' - יום או יומים בתוך חדש ז' בסופו דחיי:

ואחד לתחלת תשעה - יום אחד בחדש דהוו להו ל"ג:

אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעים היכי משכחת לה - תרוייהו בחדש השביעי ליכא למימר דחדש כולי האי לא הוי ואם זה לסוף ז' וזה לסוף ט' טפי איכא ואם זה בז' וזה בח' לא חיי ומדקרי להו ולד ולא נפל מכלל דבני קיימא נינהו:

איפוך - שמעתא דר' יוחנן:

כ"ג - לולד משכחת לה דאחד נגמרה צורתו לתחלת ז' ואחד לסוף ז' דלכו"ע יולדת לז' יולדת למקוטעין:

האמר מר כו' - קס"ד בג' חדשים לא משכחת לה אא"כ נתעברה זה אחר זה:

לבית החיצון - לבית אחר שהבית טהור:

אבל - הן:

אמרו לו למה - מאי שנא בית ראשון דמטמית ליה אמר להו לפי שאינו הואיל וטלטלוהו נמוק:

מ"ט דר"ש - נהי דנמוק מ"מ כל גופו של מת כאן הוה וה"ל כרקב וכנצל. [בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה]:

ממין אחר - אפי' ממין טומאה אם אינה שוה לה בטלה:

אחיכו עליה - אמרו ליה פשיטא מאי שנא טעמייהו מטעמיה כולה חדא מילתא אמרי:

אפי' כי האי מילתא - דאתיא לידי חוכא:

לימא איניש - דלמא מתוך דבריו אמרי ליה טעמא:

ולא לישתוק - ולימא מסברנא ליה:

אם נבלת - עצמך על ד"ת סופך להתנשא:

ואם זמות - ושתקת סופך לשום יד על פה שלא תדע להשיב לשואלין:

מלא תרוד - כף:

רקב - רקבובית של מת וזה שיעורו לטמא באהל הלכה למשה מסיני:

א"א - אף על גב דרובא רקב אי אפשר למקום שנפל העפר שלא תהא גרגר של רקב בין שני גרגרים של עפר ובטל הרקב ובציר לו שיעורא דתרוד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כז ב (עריכה)

פרידה - גרגיר:

סופו - של רקב כתחלתו:

מה תחלתו - כשנקבר אם יש דבר הראוי לירקב ולעשות רקב של מת:

גנגילון - בטול שאותו דבר אחר מבטלו אף סופו לאחר שנעשה רקב כשנקבר כהלכתו ד"א המתערבת בו מבטלו ולשון גנגילון דבר העומד כנגדו לבטלו ולקלקלו ולקמן פריך הואיל וטעמא דר"ש ברקב כדאמר השתא גבי שליא דליכא למימר הכי מ"ט:

מאי היא - דאמר תחלתו ד"א נעשה לו גנגילון:

שאין לו רקב - שאין רקב שלו מטמא:

ערום בארון של שיש או ע"ג רצפה של אבנים - דהשתא אין תערובת ברקבוביתו:

נקבר בכסותו - דאיכא רקבובית או אפילו ערום בארון של עץ דאיכא רקבובית:

או ע"ג רצפה של לבנים - שעפרן נמחה:

שאין לו רקב - מפני דבר אחר המעורב בו:

לאפוקי הרוג דלא - לפי שיצא דמו וחסר וקיימא לן במס' נזיר (דף נא.) מת שחסר אין לו רקב:

שנתפזר בתוך הבית [הבית] טמא - משום אהל:

דאין מאהיל וחוזר ומאהיל - גג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן ואין מצטרפין:

מלא תרוד ועוד - יותר ממלא תרוד עפר בית הקברות ל"א רקב ממש של מת אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון של שיש ויש כאן מלא תרוד ועוד מאותו עפר דהוו מעורבין רקב ועפר:

בטל ברוב - שדם הלידה נתרבה על מיחוי הולד ומבטלו:

אמרו דבר אחד - ולקמן מוקמינן דר"א בן יעקב משום בטול ברוב:

בהמה גסה - שלא היה לה ולד מעולם:

תקבר - החררה שהוא מיחוי של בכור:

ופטורה מן הבכורה - שאם תלד עוד אין ולדה לכהן:

אינה מטמאה - אותה חררה:

ומאחר דאינה מטמאה - אלמא לא חיישינן לולד אמאי תקבר:

ומשני כדי לפרסמה - שנפטרה מן הבכורה שידעו הכל שזה פטר רחם: ופרכינן מדפטורה מן הבכורה אלמא ולד מעליא היא אמאי אינה מטמאה:

בטול ברוב - מיחוי הנפל בטל בדם:

ומודה ר"ש - במתני' בשליא אע"ג שהבית טהור אמו טמאה לידה:

כעין שהזריעה - כלומר דנימוח כזרע:

שטרפוהו - כמו (חולין סד.) ביצים טרופות בקערה שמחקוהו ובלבלוהו:

במימיו - שהדיחוהו בהן א"נ במי הלידה והטינוף שיוצא עמו:

שנתבלבלה - נמחק כולו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת:

ושלדו קיימת - גופו קיים שלא נתפזר האפר ועדיין נראה כשלם:

פתחים גדולים - של ארבעה טפחים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כח א (עריכה)

וטהרו לו פתחים קטנים - הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות (פ"ג מ"ו) המת פתחו בארבעה בד"א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח:

ר' יוחנן - דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר:

ברובע - רובע הקב:

קטבלא - עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת:

אפודרא - אבן שייש ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר:

דאיחרך איחרוכי - המת ולא נעשה אפר:

אין נותנין לה ימי טוהר - דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא:

אימר הרחיקה לידתה - הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני:

ניתני ולנדה - שכל דמים שתראה יהיו טמאים שלא יהיו לה ימי טוהר והכי איבעי ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה דדלמא נקבה הואי וימי טוהר לא יהיה לה שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב והיינו לנדה ולקמן בהאי פירקא (דף ל.) מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד יום מ"ח:

הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל - דכיון דתני לנדה משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא קמ"ל מדלא תני לנדה אלא לזכר ולנקבה דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל ומיהו ימי טוהר לית לה אימר הרחיקה לידתה:

ויתן יד - אלמא לידת יד קרויה לידה:

והא קרא קאמר - רב הונא אלמא לידה דאורייתא קרי ליה:

מתני' לזכר ולנקבה - ימי טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה:

תשב לנקבה בלבד - אפי' הוי טומטום זכר בתר נקבות אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה:

מסורס - דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו:

גמ' איצטריך - אע"ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה היכא דאיתיליד זכר בהדיה נימא זכר הוא דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה קמ"ל:

לובן - דומה לקרי:

אודם - דומה לדם נדות:

אין חייבין על ביאת מקדש - דלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן:

ואין שורפין עליהם תרומה - אלא תולין כי חזאי אודם איכא למימר זכר הוא ואין אודם מטמא בו ואי חזאי לובן איכא למימר נקבה היא ואין לובן מטמא בה הילכך תולין:

ראו אודם ולובן כאחד - דממ"נ טמא אפ"ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן כדמפרש טעמא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כח ב (עריכה)

תשלחו - היינו שילוח טמאים ממקדש:

רבי אליעזר היא - דבעי לענין קרבן טומאה עד דידע במאי איטמי אבל לרבנן דלא בעו בשאר טומאות עד דידע במאי איטמי הכא נמי מחייבי דלא דרשינן זכר ודאי נקבה ודאית:

השרץ ונעלם - או בנבלת שרץ ונעלם ממנו:

על העלם שרץ - שנטמא וידע ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה חייב:

ואינו חייב על העלם מקדש - אם כשנכנס למקדש זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש ונכנס שאינו סבור שזה מקדש וכשיצא נזכר פטור:

שרץ ונבלה - לפניו וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכשבא למקדש שכח אותו ומשיצא נזכר:

ר' אליעזר - דאזכר שם שרץ סבר דבעינן עד דידע אם בשרץ איטמי כו':

הזב את זובו לזכר ולנקבה - ולדרוש נמי זכר ודאי נקבה ודאית מטמא בזיבה ולא טומטום:

לזכר לרבות מצורע - שהוא מוקש לזב להיות מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים כזב דכתיב ביה (ויקרא טו) וכי ירוק הזב וגו':

פרט לכלי חרס טמא - שאין טעון שילוח מן העזרה:

הוה אמינא כלי מתכות לא - טעון שילוח ולהכי שני בדיבוריה למדרש כל שיש לו דין הנוהג בזכר ובנקבה דהיינו טהרה במקוה:

מוכל טמא נפקא - דאף כלי מתכות בעי שילוח ועל כרחין הוה דרשינן אדם ודמי ליה ולא כלי חרס שאין לו טהרה:

עד נקבה - משמע כל מי שיש לו דין שהוא מזכר עד נקבה שיש להן טהרה:

אי הכי - לעיל קאי כיון דאמר רב לענין שילוח זכר ודאי ולא טומטום בשאר טומאות נמי כגון טומטום שנטמא במת או בשרץ ונכנס למקדש יפטר:

הזכר - והיה ערכך הזכר:

תלמוד לומר הזכר - ה"א דריש:

אם נקבה - אם קדריש:

ההוא מיבעי ליה - למכתב זכר ונקבה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כט א (עריכה)

לחלק - הילכך אי לאו ה"א ואם לא ממעט טומטום אבל הכא מדה"ל למכתב אדם תשלחו וכתיב זכר ונקבה ש"מ לדרשא:

ואפילו הראש עמהם - אמחותך קאי דהיכא דיצא מחותך אפי' יצא הראש אין חשוב ולד עד שיצא רובו:

אין הראש פוטר בנפלים - יצא ראש הנפל כגון יולדת תאומים לשבעה אחד נגמרה צורתו ואחד לא נגמרה צורתו ויצא ראש הנפל והחזירו ואח"כ יצא אחיו הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטר את הבא אחריו מן הבכורה ורבי אלעזר אית ליה דשמואל:

באנפי נפשיה - ולא אמתניתין ואיכא בינייהו מאן דמתני לה אמתניתין משמע דאמחותך קא פליגי ואיכא למימר כדאמרן דבשלם אפי' ר' אלעזר מודה דלית ליה דשמואל ומאן דמתני לה באנפי נפשיה משמע דאשלם נמי פליגי ובדשמואל:

אין הראש כרוב אברים - יצא הראש אינו כילוד ובנפל קאי דאי בבן קיימא ליכא למ"ד דהא מתניתין היא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו:

כתקנו - ראש יצא תחלה וקאמר דבעינן רובא וקשיא לר' יוחנן:

מאי קאמר - רבי יוסי משיצא כתקנו ס"ד דמסורס ברובא לאו ילוד הוא:

מחותך ומסורס - מחותך ודרך מרגלותיו:

הא כתקנו - דרך ראשו אפי' מחותך הראש פוטר:

רובו כתקנו - תרוייהו בעינן במחותך:

מתקיף לה רב זביד - לתירוצא דמתרצינן אליבא דרבי יוסי:

מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר - בתמיה כיון דרבי יוסי לאו אדיוקא קאי אלא אדקתני בגווה יצא מחותך ומסורס משיצא רובו ועלה קאי דרבי יוסי ואמר אע"ג דנפיק רובו בעינן נמי כתקנו מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר בתמיה:

אלא אמר רב זביד - רבי יוסי אדיוקא דת"ק קאי דאמר הא כתקנו הראש פוטר ואע"ג דמחותך וקאמר ר' יוסי אין הראש פוטר אלא שיצא כתקנו וכשאר ולדות שיוצאין לחיים אבל מחותך אפילו כתקנו אין הראש פוטר:

כתקנו - אפי' מחותך הראש פוטר:

מי שיצא כתקנו לחיים - הוא דראש פוטר אבל מחותך אפילו כתקנו בעינן רובו:

צדעיו - טנפל"ש:

קרני ראשו - גובה ראשו שאצל העורף:

מתני' ואין ידוע מהו - אם זכר אם נקבה אבל יודעת היא שהוא ולד:

לזכר ולנקבה - ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה:

אין ידוע אם ולד היה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנדה - כלומר כשתראה תהא נדה שאין לה ימי טוהר דשמא לאו ולד הוא ובגמרא מפרש למה הוזכר זכר הואיל ואין לה דם טוהר דאי משום טומאת לידה הא קתני נקבה:

גמ' והפילה - ואינה יודעת מה אם נפל אם רוח שהרי נפל למים:

אמאי תשב לנדה - ניתיב לה מיהא ימי טוהר דזכר:

שיצאה מלאה - כשהיתה מעוברת יצתה לאפר:

ובאה - בו ביום ריקנית:

בכור מספק - שמא זה היה ולד והבא אחריו אינו בכור או שמא רוח הפילה והבא אחריו בכור מעליא הוא הילכך ספק הוא ויאכל במומו לבעלים ולא לכהן דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

והאי פשוט הוא - ויאכל בלא מום:

מטנפות - יום אחד קודם לידה כעין גלייר"א:

מתיב רבי יוסי - אדר' יהושע בן לוי:

טועה - ממתניתא דמיירי באשה טועה שלא ידעה עת לידתה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה כט ב (עריכה)

האשה שיצאה מלאה וחזרה ריקנית - לסוף זמן מרובה ואינה יודעת אימת יצא הריונה:

והביאה לפנינו - כלומר משבאה לפנינו ישבה לה שלשה שבועים טהורים מכל וכל עם יום בואה ולא דק כולי האי דיום זה ספק טמא דשמא ראתה בו ביום קודם שבאתה לפנינו ואפ"ה קרי ליה טהור דקאי אמכאן ולהבא דקס"ד השתא שבאתה לפנינו ביום ומשבאתה לפנינו לא ראתה:

ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור - אחד טמא שהיתה רואה בכל יום ואחד טהור שכל הימים של אותו שבוע היו טהורין:

משמשת לאור שלשים וחמש - שהוא ליל סוף שבוע חמישי והוא ליל כניסת שלשים וחמש ויציאת יום ל"ד ושוב אינה משמשת וטעמא דכולן מפרש לקמן ואמאי נקט הכי י"ג שבועים:

ומטבילין אותה צ"ה טבילות - משום דטבילה בזמנה מצוה וכולהו מפרש לקמן ומשום הני צ"ה טבילות נקט י"ג שבועים דספק זמן הטבילות משוך י"א שבועים ופלגא די"ב ואיידי דצריך לפלגא נקט כולה ואיידי דתנא שבוע טמא דהיינו י"ב תנא נמי שבוע י"ג טהור והכי מפרש לקמיה:

וב"ה סברי ל"ה - וטעמייהו מפרש לקמן ותרוייהו סבירי להו טבילה בזמנה מצוה:

באחרונה - כשתפסוק לגמרי ותטהר דלית ליה טבילה בזמנה מצוה:

בשלמא שבוע ראשון כו' - השתא מפרש תיובתא:

אימר יולדת זכר היא - וכל יומא ויומא דשבוע ראשון איכא לספוקי דלמא ביום שבאתה ילדה שעה אחת קודם שבאה לפנינו וכל שבעת הימים האלו הוו שבעת ימי לידה:

שבוע ראשון - יומא דאתיא לקמן קחשיב בכלל שבוע ראשון:

אימר יולדת נקבה היא - וביום שבאת לפנינו ילדה ומשכי ימי לידה הנך תרתי שבועי:

בזוב - שמא מתוך י"א יום דימי זיבה ילדה וראתה ג' רצופין ובלא צער דהוה שופי סמוך ללידה ובעיא שבעה נקיים לזיבתה ואע"ג דקא יתבא י"ד נקיים הואיל ואיכא לספוקינהו בימי לידה לא סלקא לה דקסבר ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה:

אלא שבוע רביעי - אי אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן האי ולד הוא שהרי הוחזקה עוברה:

תשמש - ואע"ג דהך שבוע קא חזיא שהרי ראשון הוא לשבועים שעוברים עליה אחד טמא ואחד טהור:

האי דם טוהר הוא - דאכתי משכי מ' יום דזכר:

לאו משום דלא אזלינן בתר רובא - ומספקינן לה בלא ולד ולית לה דם טוהר וקשה לריב"ל:

אימר הרחיקה לידתה - האי דלא יהבינן לה ימי טוהר לאו משום ספק דלאו ולד הוא אלא אימר הרי ימים רבים קודם שבאת לפנינו ילדה וכלו לה ימי טהרתה אבל לענין קרבן מביאה קרבן ונאכל בין קרבה ובין הרחיקה בת קרבן היא מאחר דקפדינן ארובא:

שבוע חמישי דטהור הוא תשמש כו' - ואמאי לא משמשת עד ליל שביעי:

ומשנינן שבוע רביעי - שראתה בכל יום כל יומא איכא לספוקי לסוף לידה סוף ימי טוהר כלומר אתמול כלו ימי טוהר והיום היא תחלת נדה הילכך יום כ"ח שהוא סוף שבוע רביעי מספקינן לה בתחלת נדה ובעיא לממני משבוע חמישי ששה ימים להשלים שבעת ימי נדות ובליל שביעי טובלת ומשמשת שהוא אור לשלשים וחמש משבאת לפנינו וליל שמיני שהוא תחלת שבוע ששי נמי לא משמשת שהשבוע ששי טמא הוא דמוקמינן לה לקמן שהיא רואה מבערב בכל ימי ראייתה מכאן ואילך לא משמשת לעולם דדילמא שבוע רביעי תחלת נדה היא והששי בימי זיבה והרי היא זבה ושבוע שביעי שהוא טהור תספור לנקיים ואם לא שרואה מבערב היתה משמשת ליל תחלת שבוע שמינית ואע"ג דיכולה לטבול ביום שביעי שמקצת היום ככולו לענין ספירה אפ"ה לא משמשת ביום דמוקמינן לה כר"ש דאסר וכן לעולם י"ל בכל שבועים טמאים שלה זהו בימי זיבה וצריכה ז' נקיים וכל שבוע טהור תספור לנקיים אבל שבוע רביעית ממ"נ אין אתה יכול לספקו בזיבה שאין זיבה אלא לאחר נדות והרי זו ישבה ג' שבועים טהורים והרביעי הוא דראתה הילכך בתחלת נדה הוא דאיכא לספוקי ולא בעיא למיתב בשבוע חמישי אלא ששה ימים משום ספק יום אחרון של רביעי דמספקינן לה בתחלת נדה:

בעשרים וחד - שהוא סוף שבוע שלישית תשמש דהא אפי' קרבה לידתה לילד בו ביום שבאת לפנינו כבר כלו ימי טומאה והיום שביעי לנקיים של ספירה וקי"ל דטבילת זב וזבה ביום בפ"ק דיומא (דף ו.) דמקצת היום ככולו הילכך ביום כ"א תשמש:

ר"ש היא דאמר - בת"כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה:

שמא תבא לידי ספק - שמא תראה לאחר תשמיש ונמצא שסתרה כל מניינה דהא לא הוו נקיים כל שבעה ונמצא משמשת זבה:

לאורתא תשמש - בליל תחלת שבוע רביעית דקס"ד השתא שאינה רואה אלא ביום ואף ע"ג דהאי שבוע רביעי טמא הוא מיהו בליל תחלת שבוע אכתי טהורה היא ותשמש הלילה:

ומשני כשראתה מבערב - וכן היא נהוגה לראות בכל שבוע טמא מבערב:

בלילותא - בכל לילה ולילה דבכל לילה מספקינן לה [שמא] השתא סוף שבעה ללידתה הוא וטבילה בזמנה מצוה:

אימר יולדת זכר בזוב היא - ויום ראשון דשבוע שני אמרינן שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבוע ראשון הוה ספירה לנקיים ולמחר ביום תחלת שבוע שני תהא טבילת זיבתה וכן כל ימי שבוע שני כל יומא ויומא איכא לספוקי דלמא קצת משבוע ראשון הוי בכלל ימי לידה והשתא כלין ימי הספירה אבל שבוע ראשון לא טבלה ביום ואף ע"ג דבכל יום איכא לספוקי שמא הרחיקה לידתה והשתא כלין ימי הספירה משום דבעינן שבעת ימי הנקיים לפנינו ודאין והני דקודם לכן ספק הוו נקיים ספק לא הוו והכי מפרש לקמן ויום אחרון דשבוע קמא הוה בעיא טבילה משום ספקא דהשתא כלין ימי הספירה ואיכא ז' ספורין לפנינו ולקמן מתרצין דטבילה חדא בשבוע לא קחשיב:

בלילותא אימור יולדת נקבה הואי - וכל לילה איכא לספוקי האידנא סוף שבועים וליל אחרון מספקינן שמא ביום שבאתה ילדה והשתא כלין:

שבוע שלישי מטבלינן לה ביממא - אימר יולדת נקבה בזוב היא וכל יומא איכא לספוקי השתא כלין ימי ספירה יום ראשון דלמא ששה ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבועים הרי עשרים יום והיום הוי כ"א שסוף ספירה הוא ולמחר אמרי' ה' ימים קודם ביאתה ילדה והיום כלים ויום אחרון אימר ביום שבאתה ילדה והיום כלים:

בלילותא - דשבוע שלישי מטבילין לה ואף ע"ג דליכא לספוקי בשבוע שלישי בסוף לידת נקבה:

ב"ש לטעמייהו - דאמרי בפ' אחרון (לקמן דף עא:) טבולת יום ארוך דהיינו יולדת שהיא טבולת יום כל ששים וששה שהרי לסוף שבועים היא טובלת ואינה אוכלת בתרומה עד שיכלו ימי טוהר כדכתיב בכל קדש לא תגע וקאמרי ב"ש שצריכה לטבול לאור שמונים ואחד שהוא סוף שמונים הילכך כל ליליא איכא לספוקי השתא כלים (עד) שמונים יום מיום שבאת לפנינו ושבוע קמא נמי איכא לספוקי בהכי אלא לא איכפת לן משום דסוף סוף הא קא טבלה בכל ליליא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה ל א (עריכה)

מכדי ימי טוהר כמה - משכה ספקא דידהו לבתר שבועים קמאי:

שתין ושיתא - ושבועים הרי פ' ומהני ס"ו טבילות כבר טבלה מהן ז' בלילי שבוע שלישי משום הך ספקא דטבולת יום ארוך:

דל הני ז' פשו להו שתין נכי חדא - שעדיין צריכה לטבול משום הך ספק בתוך י' שבועים הבאים ול"ה שטבלה בתוך ג' השבועים הראשונים שבעה בראשונה וכ"ח בשתים אחרונות הרי ל"ה ושתין נכי חדא הרי צ"ד:

טבילה יתירתא - עד השתא הוה ס"ד דבאת לפנינו ביום כגון ביום ר"ח ניסן ואטבלוה לאורתא ומשכו פ' דילה ל' מניסן וכ"ט דאייר וכ"א דסיון כלים פ' יום הרי פ' טבילות בלילות וי"ד בימים של ב' שבועות הראשונות הרי צ"ד והשתא מוקמינן שבאת לפנינו בין השמשות לילה שהוא ר"ח ואטבלה בההיא ליליא משום ספק סוף טומאה ומשכי נמי פ' שלה עד כ"א בסיון כאילו באתה ביום ראש חדש דאיכא לספוקי דילמא באותו בין השמשות ילדה והוא מר"ח וההיא טבילה דליל ראש חדש איתוספא לה נמצאו לה ח' טבילות בשבוע ראשונה וכ"ח דב' וג' הרי ל"ו וקשיא לי אמאי נקט בין השמשות ה"ל לאוקמא שבאת לפנינו בלילה ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישנא דמתני' דנקט ג' שבועים טהורים הילכך כי איכא בין השמשות איכא למיקרי יום זה טהור דשמא בין השמשות יממא הוא ומיום שעבר הוא והיום הזה כולו טהור ומיהו טבילותיה משכי עד שמונים לבד מהך משום דבין השמשות ספק ליליא:

ל"ה - דקאמרי ב"ה מאי עבידתייהו ומשני עשרין ותמניא הויין:

כדאמר - י"ד בימים וי"ד בלילות וכולן משום ספק סוף ימי טומאה והוא הדין דלב"ה הוו להו עשרין ותשע דכיון דאוקמינן שבאה בין השמשות איכא ט"ו טבילות בלילה משום ספק בין השמשות והאי דלא מותבינן ליה לקמיה משום דאותבינן אחריתי ומשנינן חד בשבוע לא קמיירי והך נמי חדא בשבוע היא:

האי שבוע ה' - שאינה רואה בו כל יומא איכא לספוקי בסוף נדה ומטבלינן לה בכל לילות דשבוע ד' ראתה בכל יום ויום ראשון דילמא תחלת נדה היא וטובלת לסוף שבעה שהוא ליל ראשון של שבוע ה' וליל שני נמי טבלה דילמא יום ראשון של שבוע רביעי מימי טוהר הוא ויום ב' הואי תחלת נדה והאידנא הוי ליל טבילתה וכן כולהו והוו להו שבעה טבילות והוא הדין נמי דכל לילות של שבועים טהורים איכא לספוקי סוף נדה משום שבוע טמא שלפניה אלא ב"ה טבילות דלאחר ל"ה דהוא ליל תשמיש לא קחשיב דכל טבילות דב"ה קודם תשמיש נינהו והכי אמר לקמן:

בתמניא ופלגא סגיא - לבד הג' שבועות דטהורה דהא כלין ימי טבילה בסוף שמונים והוא באמצע שבוע תשיעי של י' שבועים:

שבוע - תשיעי טמא הוא:

טבילת זבה - דכל שבוע טמא איכא לספוקי בזיבה לבד משבוע רביעי שאי אתה יכול לספקו בכך כדפרישית לעיל שאין זבה אלא לאחר נדות וזו לא ראתה כלום עד הרביעי וכל שבוע טהור איכא לספוקי בימי ספירת זיבתה ובעיא למטבל ביום ז' של כל שבוע טהור:

ר"ע - דפרק אחרון (לקמן דף סט.):

סוף שבוע ראשון - ביום השביעי ליטבלה ביום דילמא בין השמשות יום הוא ויום ראשון שבאתה לפנינו טהור ואיכא ז' ספורים לפנינו:

חדא טבילה בשבוע לא קמיירי - וה"ה דהוה לן לאותובי לב"ה דליחשוב עוד טבילה יתירתא לטבילות הלילות של ספק לידה הואיל ובין השמשות באתה אלא האי שינויא גופיה אית בה דחדא בשבוע לא קמיירי הילכך לא פריך:

מתני' המפלת - שליא:

ליום מ' - לטבילתה:

אינה חוששת לולד - שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ' יום:

ולנדה - דילמא ליכא ולד ובגמ' מפרש למה הוזכר זכר:

תשב לזכר - ז' ימי טומאה ואפילו בלידה יבשתא אבל שבועים דנקבה ליכא לספוקי כדקתני טעמא שיצירת נקבה לפ"א:

גמ' הא קתני נקבה - דה"ל שבועים ויש בכלל מאתים מנה:

אי לימי טוהר - להחמיר שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה ל ב (עריכה)

הא קתני נדה - דכל דמים שתראה טמאים ומשני לכך הוזכר זכר שאם תראה ליום ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד מ"ח שכשראתה ליום ל"ד ללידתה אמרינן טמאה אע"ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר מספקינן לה בלא ולד ותשב לנדה וכי הדר חזיא ליום מ"א שהוא ח' לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום אמרינן ולד היה וזכר היה וראייה דיום ל"ד דם טוהר היא והשתא הוא דהויא תחלת נדה והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ"ח שהוא ח' לראייה אחרונה ואי לאו משום ספקא דזכר הוה טבלה למחר ליום מ"ב ממ"נ אי לאו ולד הוא הרי שומרת יום כנגד יום היא ואי ולד הוא ונקבה היא אכתי הוה דם טוהר עד שמונים וספקא דזכר מקלקלא לה:

וכן לענין נקבה - כלומר וספקא דנקבה נמי מקלקלא לה האי קלקולא:

עד פ"ח - דלא טבלה עד פ"ח דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוא הואי טבלה למחר ביום פ"ב דראיית פ"א באחד עשר יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה וראייה דיום ע"ד דם טהור הוה והשתא הויא תחלת נדה לא טבלה עד פ"ח:

טימא וטיהר בזכר - מ' יום בין שתיהן ז' לטומאה ול"ג יום לימי טוהר:

נתחייבו הריגה - ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם ויחדום לביאה וקרעו שתיהם לסוף מ' ונמצא אחד זכר ואחד נקבה:

תלד - דאם נקבה תלד (ויקרא יב) קרא יתירא הוא דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר:

מקמי זכר - ואף ע"ג שיחדום לבעול ביום אחד שמא מעוברת היתה קודם לכן:

סמא דנפצא - סם שמפלת בו ומנפצא כל זרע שבמעים קודם לכן:

לשומר מסרינהו - שלא בא אדם עליהן אלא אותו היום:

ודילמא אי קרעוה כו' - לרבי ישמעאל פריך נהי נמי דלשומר מסרינהו אפ"ה מנלן שלא נוצרה נקבה עד פ"א דילמא אי קרעוה להך ליום מ"א הוה משתכחא:

בסימניהון שוין - נקבה שנמצא ליום פ"א לא היו אבריה ושערה וצפורניה אלא כשיעור של זכר ליום מ"א:

היינו ת"ק - דתנא לעיל ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה אלמא בריית נקבה ליום מ"א:

וכי תימא רישא - להכי תנא ליה לאשמועינן סתמא דמתניתין כרבנן ונשמע מינה דהלכתא כוותייהו ולא נהירא לי גירסא ופירושה דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ונ"ל דהכי גרס וכי תימא למסתמא כרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא כו' והכי פירושה וכי תימא תנא הך סיפא לאשמעינן דסתמא דלעיל סתמא דרבנן היא ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא דסתמא דרבים היא הואיל וסתמא תנייה רבי ולא אשכחן יחידאה דאמר הכי דנימא פלוני היא:

מהו דתימא כו' - קמשמע לן מדמהדר רבי ושנאה בלשון חכמים שמע מינה דהלכה כסתם ראשון ואף על פי שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו:

פנקס - לוחין שכותבין בהן הגלחים:

אציליו - איישיל"ש:

נפתח הסתום - פיו:

ונסתם הפתוח - טבור:

שמא יהרוג את אמו - שבית הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו:

ת"ש בסוד אלוה עלי אהלי - והא אוקמיה בירחי לידה מדכתיב כירחי קדם:

ולא נשבע למרמה - שקיים שבועתו לשמור את התורה דאי בשבועה בעלמא אטו משום דלא נשבע למרמה חשיב להו בעולין בהר ה':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה לא א (עריכה)

מאי קרא - דמשביעין אותו ביום הלידה:

נזרך - לשון נזירות דהיינו נדר דדמי לשבועה: למה ולד דומה:

חבלי - צערה:

רקמתי - היינו יצירה ראשונה וכתיב בתחתיות דהיינו מדור תחתון:

דרך תשמישן - האיש פניו למטה כן זכר נולד פניו למטה ונקבה פניה למעלה הילכך נקבה צריכה להתהפך דהא כשהיא במעי אמה פניה למטה כדאמרינן לעיל [ראשו לו בין ברכיו] אבל זכר אין צריך להתהפך:

קשה לאשה וקשה לולד - מפני שדר במדור התחתון:

קשה לאשה -- לא ידענא למאי:

זרע מלבן את הולד מגיעוליו:

מזורז - חזק ובריא:

ליום תשעים - לשליש ימים הוי חיותו:

מנא ידע - הא לא ידע אימת מעברה:

קלסתר - זיו:

מראה העין - שאע"פ שנבראת העין מן האב והאם אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו שפתים ויש לו אזנים ואינו רואה ולא שומע ולא מדבר:

פוץ מילחא - השלך המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו כיון שהלכה אז מסריח הגוף:

עולה למעלה - כדתני לעיל אחרונים דר במדור העליון:

כולין עולין למין אחד - זרע האב והאם נעשין בריה אחת:

צבע - כמה סממנין צריך לצבע שחור קליפת עץ וטחינת ריחיים של נפחים וכמה דברים וכולן נעשין שחור ואינו יכול לצובעו ביורה אחת משנים ושלשה גוונים בשנים ושלשה מקומות:

כל אחד ואחד עולה למינו - לובן מן האיש ושחור מן האשה:

כי אנפת בי - מפני שכעסת עלי אני מודה לך שלטובתי היה:

ישב לו קוץ ברגלו - לאחד מהם ולא יכול לצאת:

לבדו - הוא לבדו יודע שהוא נס אבל בעל הנס אינו מכירו:

ארחי - תשמיש כמו דרך גבר בעלמה (משלי ל):

ורבעי - תשמיש לשון לרבעה:

זרית - ביררת בנפה שקורין וו"ן כמו (ישעיהו ל) ברחת ובמזרה:

הברור - קלי"ר בלע"ז:

ותזרני - חסר א' לשון מזרה:

ותאזרני - לשון חגירת כח במתנים:

זיריתני - מן הברור ואח"כ זירזתני:

רביעיותיהם - עונת תשמישן:

הוא - קודשא בריך הוא סייעה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה ואותו הלילה של האחרות היה:

ולא פירשו - את הדבר מנלן:

זכרים בנקבות - בני לאה:

נקבות בזכרים - ואת דינה בתו משום הך דרשה איש מזריע תחלה יולדת נקבה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה לא ב (עריכה)

שמשהין עצמן - מלהזריע:

יכולני - שישהא עצמו מלהזריע:

יבעול וישנה - שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת ונהי נמי דתזריע אחריו תקדום הזרעתה בבעילה שניה:

בעון - על ידי דם נדה שהוא סימן להריון כדקיימא לן (כתובות דף י:) כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין והוא מביאו לידי עון וקדייק ר' יצחק בעון שסמוך לעון נדות שהוא מוזהר לפרוש הימנה:

ובחטא - לשון טבילה וטהרה כדמפרש וה"ק על ידי דם נדות שהוא מביא לידי עון חוללתי שהוא גרם לי שנבראתי וכשנתחטאת אמי ממנו יחמתני:

כר - מנחה דהיינו סימן שלום:

נקיה - חסרה כמו (ב"ק דף מא.) יצא פלוני נקי מנכסיו:

עד דאמרה מזוני - שיודעת להתפלל:

נקבה - כשתנקוב ותפרש שכרך ואתנה ונקבה נמי הכי דרשינן:

לפיכך תביא קרבן - שבועת ביטוי חטאת:

מזידה היא - ואין כאן קרבן דהא ונעלם כתיב בשבועת ביטוי:

ובחרטה תליא - לפתוח לה בחרטה ויתיר לה חכם שבועתה אבל קרבן אינו עוקר ומתיר שבועתה:

ועוד קרבן שבועה בעי אתויי - כשבה או שעירה והאי עוף הוא:

מתחרטת לשבעה - ומתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר:

מפני מה מילה לשמונה - ולא לשבעה:

שלא יהיו הכל שמחין - שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש:

נדה שבעה - לאו ביולדת קאי:

מפני שאדם רגיל באשתו - כל שעה שירצה:

קץ בה - מאוסה עליו אמרה תורה כל שעה שתראה תהא טמאה שבעה כדי שלא יהא רגיל בה ותתחבב עליו:

מחזר על האשה - אדם פנוי מבקש ומחזר עד שנושא:

פניו למטה - בשעת תשמיש:

זהו ממקום שנברא - מסתכל באדמה שנוצר ממנה והיא מסתכלת בו שנוצרה הימנו:

מקבל פיוס - נוח לרצות:

זה ממקום שנברא - אדמה עפר תיחוח נוח ליבטל אבל בשר ועצמות קשין:

עצם - כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע:

פרק רביעי - בנות כותים


מתני' בנות כותים נדות מעריסתן - מקטנותן ובגמרא מפרש טעמא:

תחתון כעליון - מפרש בגמ':

והן יושבות על כל דם ודם - כלומר להכי הוו בועלי נדות משום דכל דם שרואות בין אדום בין ירוק יושבות עליו ימי נדות וזו תקלה היא להם שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות ששה והוא אם תראה באותם ימי נדות דם אדום אינה מונה אלא מיום ראייה ראשונה ואותו דם ירוק טהור היה ומראייה שניה היא צריכה למנות:

אין חייבין עליה - הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש פטור מקרבן או אם נגעו אותן בגדים של משכב בתרומה תולין דלא ידעינן אי נדה היא אי לא והא דאמר דמסתמא טמאות גזירה דרבנן היא:

גמ' אפילו דידן נמי - אי חזיא בעריסתן טמאה דתניא לקמן (דף לב.) בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה:

דאיכא מיעוטא דחזיין - בקטנותן:

חיישינן למיעוטא - ומטמאינן לכולהו מעריסתן משום דדילמא חזיא: