רש"י על הש"ס/נידה/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | תוספות הרא"ש | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה נט ב (עריכה)

מתני' האשה - אם עומדת. מפרש בגמרא:

צרכיהן - מי רגלים:

ר' יוסי מטהר - דהא אפי' באשה גרידתא מטהר דליכא אלא חד ספק ספק בא מן המקור ספק בא ממקום מי רגלים וכ"ש הכא דדלמא מאיש אתו ובגמרא פרכינן השתא בחד ספק מטהר בתרי ספקי מיבעיא:

גמ' במזנקת - מקלחת דכיון דנפק בקילוח כי אורחא לא דחיקא ולא הדור מי רגלים למקור ואין דרך דם מקור לצאת עם מי רגלים אבל שותתת איידי דאוקמה אנפשה הוא ואיכא למימר הדור כאילו עומדת אבל עומדת אי אפשר לה לזנק:

מזנקת - נהי נמי דלא הדור למקור מיהו מאן לימא לן דבהדי מי רגלים אתא דנימא ודאי לאו ממקור הוא מדאתא בהדי מי רגלים אלא ממקום מי רגלים ומכה יש בה:

דלמא בתר דתמו מיא - אתא דם ממקור ולא מחמת מי רגלים:

וכן אורי ליה לקלא - שם אדם שהוצרך לדבר:

איש ואשה עומדין מאי אמר בה ר' מאיר - דמטמא באשה עומדת הכא איכא ספק ספקא להקל דלמא מאיש אתי ואפילו אם תמצי לומר דמינה אתא דלמא לא הדור מי רגלים למקור וממקום מכה בא:

היא היא - כי היכי דמטמא ר' מאיר באשה לחודה הכי נמי מטמא באיש ואשה עומדין:

בחד ספקא מיבעיא - ולמה ליה לפלוגי ר"מ ברישא לאשמועינן בסיפא ר"מ מטמא דלישתמעו תרוייהו:

דיעבד - כגון שנתעסקה בטהרות אבל לכתחלה אומרין לה אל תתעסק:

קמ"ל - ממשנה יתירתא דלא אצטריך דאפי' לכתחלה קאמר:

אשה - לחודה יושבת ועושה צרכיה ונמצא דם בספל:

מה לי א"ר שמעון - מי אמרי' כי א"ר שמעון בעומדת דכיון דעומדת אפי' איכא איש בהדה מטמא דכיון דאמר ר"ש חזקת דמים מן האשה אין כאן ספק ספקא אבל יושבת ודאי ממקום מי רגלים אתא ותולה במכה:

איש ואשה יושבין מה לי אמר ר"ש - מי אמרי' כי אמר מתני' בעומדין ואלימא ליה עומדת דאפי' בתרי ספקי מטמא וברייתא נמי דמטמא ר"ש ביושבת משום דליכא איש בהדה אבל הכא דתרתי לקולא יושבת ואיש בהדה לא:

ת"ש - מדקתני' חזקה אלמא לא מספקא דם באיש כלל:

מתני' השאילה חלוקה לנכרית או לנדה - ואחר כך לבשתה היא ומצאה עליה כתם:

הרי זו תולה בה - וטהורה דכיון דנדה היא לא מקלקלה לה מידי ונכרית נמי טמאה ותליא בה אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוק מחבירתה טהורה ואחר כך לבשתה חבירתה שתיהן טמאות כדקתני שלש נשים כו' דכיון דאי תליא בה מקלקלה לה מאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך:

של אבן - שאינו מקבל טומאה וספסל דרישא בשל עץ דראוי ליטמא במושב הזב והנדה:

אין מקבל כתמים - כלומר לא גזרו על כתמים טעמא דרבי נחמיה מפרש בגמרא: גמ'


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה ס א (עריכה)

הרואה - שגדולה היא וידעינן בה דכבר ראתה:

ראויה לראות - שהגיעו ימי הנעורים:

ותסברא רבי מאיר לחומרא הוא - דתימא דלתנא קמא אפילו אינה ראויה ותשמע מינה דלתרוייהו לא בעינן שראתה כבר והא תניא דרבי מאיר לקולא מכלל דלת"ק לא סגי בראויה לראות עד שתהא רואה ממש:

ופרכינן אלא קשיא הך - קמייתא דמשמע דר' מאיר לחומרא:

תריץ הכי כו' - וברייתא דקתני אינה תולה בנכרית לת"ק הכי קאמר אינה תולה בנכרית הראויה לראות אלא אם כן רואה ר' מאיר אומר תולה ותרוייהו מתניתא חדא מילתא אמרי ורב דאמר כתנא קמא דתרוייהו:

בשני שלה - אם השאילתה לשומרת יום בשני שלה תולה בה ואף על גב דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעיינה פתוח תולה בה ואע"ג דמקלקלה לה פורתא דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא:

ובסופרת ז' - נקיים אחר זיבה ואף ע"פ שמקלקלה הרבה שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור ז' נקיים הואיל ועכשיו טמאה תולה בה:

וחברתה מקולקלת - שומרת יום צריכה עוד לשמור שלישי בשביל כתם זה ואם סופרת היא סותרת כל שלפניה:

רבי אומר אינה תולה - הואיל ומקלקלה לה מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך:

ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה - דלא מקלקלה מידי:

וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין - דלא מקלקלה לה מידי שאין לה כתם כדאמרי' בפ' קמא (דף י:) זו שירפה מצוי ותלינן כתמה בדם בתולים:

לפיכך דרבן שמעון למה לי - כיון דתנא תולה בה פשיטא דהיא מתוקנת וזו מקולקלת:

שהלכו בשני שבילין - ולא ידענא הי להאי על והי להאי על:

באנו למחלוקת - לרבן שמעון דאמר תולין כתם בשומרת יום הכא נמי תולין שביל טמא באדם טמא וטהור בטהור ולרבי שניהם טמאים:

עד כאן לא אמר רבי - דשניה טמאה:

אלא משום דכי הדדי נינהו - שתיהן היו בחזקת טהרה השומרת יום בשני שלה ראויה לטבול כל שעה שתרצה כיון שספרה שעה אחת הילכך אין כאן טומאה שתוכל לתלות בה יותר מזאת לפיכך שתיהן טמאות אבל הכא דטמא הוא מאי נפקא ליה מינה אי תלית ביה הילכך אפילו לרבי תלינן:

ורב חסדא אמר סוף סוף - הך שומרת יום טבילה היא בעיא הילכך טמאה הואי ואפילו הכי קאמר רבי לא תלינן בה:

איתמר נמי - כרב אדא דאמר אפילו לרבי תלינן שביל טמא בטמא וכמדומה לי דלא גרס נמי:

טמא וטהור - או אפילו טהור ותלוי שהלכו כו' תולה טהור את שביל טמא בתלוי:

לדברי הכל - ואפילו לרבי וכדאמרינן דהתם הוא דכי הדדי נינהו אבל הכא דתלוי טמא מספק וטהור טהור גמור תולין טומאה בתלוי:

כתם בכתם - השאילה חלוקה לבעלת הכתם ואח"כ לבשתה היא מהו שתתלה בראשונה להיות היא טהורה:

שומרת יום - חזאי אתמול מגופה:

לא תליא - ושתיהן טמאות:

לפי שאין תולין - דמעלמא אתי לה טומאת כתם קמא ולא בחזקת רואה היא:

בשני שלה - אינה תולה דמקלקלה לה שמארכת ימי טומאת כתמה יום אחד אבל ביום ראשון שלבשה חלוק זה ביום ראשון (לכתמה הראשון) תולה דלא מקלקלה לה מידי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה ס ב (עריכה)

כאן למפרע - לענין טומאת מפרע תולין דלא מקלקלה לה בהכי ולא תטמא למפרע אבל מכאן ולהבא אין תולה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה טפי מינה:

מכל מקום קשיא - דלרבן שמעון תולין וקשיא לבר ליואי:

אמר רבינא - תריץ רישא וסיפא הכי ולא תקשי לבר ליואי:

לנכרית - בעלת הכתם הרי זו תולה בה כלומר לנכרית הרואה הרי בעלת הכתם זו תולה בנכרית:

והא או ליושבת קתני - והך לאו יושבת היא דהא השתא היא דאישתכח עלה ויושבת משמע שהתחילה למנות שבעת ימים:

הכי קאמר - השאילה חלוקה לנכרית או לישראלית יושבת על דם טוהר דדמיה טהורין ואין כאן קלקול הרי בעלת כתם תולה בה:

אטו תוכו - דדבר המקבל טומאה הוא ומקבל גזרת כתמים לטמא אשה מדרבנן:

פנימית - שאצל הרחיים:

שתיהן טמאות - שחיצונה דוחקת עצמה להתקרב אל הרחיים ועוברת ונכנסה למעמדה הפנימית הילכך שתיהן עברו שם ולא ידעינן מהי נפל:

הפנימית טהורה - שהפנימית אינה מתרחקת מן הרחיים ליכנס במעמד החיצון:

אמבטי - מרחץ שהיו באות לרחוץ:

וטמאום - והא עלה של זית דלא מקבל טומאה ומקבל כתמים ומדקתני והביאום לפני חכמים מכלל דרבים פליגי עליה:

תנאי היא - דאיכא תנא דתנא דיחידאה פליג עליה ורבנן מודו ליה:

מתני' ותולות זו בזו - בגמרא מפרש לה שאם היתה האחת מעוברת תולה הדם בשאינה מעוברת והיא טהורה:

ואם לא היו ראויות וכו' - בגמ' מפרש שאם היו כולן מעוברות או כולן מניקות כולן טמאות כאילו ראויות לראות דאמרן דם מבינייהו נפק:

גמ' והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת - של מציאתה הילכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות:

כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת כו' - אשה שנתעסקה בטהרות ופרשה וראתה דם כשיעור וסת דלגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה בחטאת דמחזקינן האי דם בשעת בעילה ודאי הכא נמי מחזקינן ליה בודאי בשעת עסיקתה בהנך טהרות וטהרות טמאות ודאי ושורפין ואינו כשאר מעת לעת לתלות:

בעלה באשם תלוי - אם לאחר שפירשה מן הטהרות שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דאי לגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה באשם תלוי דספק דם הוה בשעת ביאה ספק בתר הכי ה"נ ספק הוא אי הוה דם בשעת טהרות או לאו טהרותיה תלויות:

בעלה פטור - כגון שהתה יותר מכן דלגבי בעלה פטור דאפי' אשם תלוי ליכא דמחזקי' להאי דם לאחר ביאה הכא נמי טהרותיה טהורות ולית ליה לבר פדא טומאה מעת לעת כשמאי דאמר דיין שעתן או בארבע נשים שאמרו דיין שעתן ומתני' נמי דקתני היא טמאה וכולן טהורות אלמא ודאי בדידה מחזקינן דמטהרינן להנך אלמא כבר פדא הוא דמשוי לטהרות טומאה ודאית היכא דבדקה שיעור וסת ולא כר' אושעיא דאמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות ואפי' כשיעור וסת לית ליה טומאה ודאית:

בשלמא התם - גבי בעילה כי ראתה כשיעור וסת אמרינן בשעת ביאה הוה דם והאי דלא אתא עד השתא שמש עכביה אבל גבי טהרות אם איתא דהוה דם בשעת טהרות מאן עכביה הלכך ודאי טומאה ליכא אלא גזרת מעת לעת מדרבנן:

משל דר' אושעיא - דאמר שמש מעכב את הדם:

ילד שוהא לבא - הולך בנחת וממתין לזקן:

נכנסו לעיר - ונפרדו זה לצד ביתו וזה לצד ביתו אז הילד ממהר לבא:

עוברה - דמיה מסולקין וכן מניקה וזקנה בתולה האי בתולה בתולת דמים שלא ראתה מימיה ואפילו היא נשואה קרי לה בתולה להכי כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ח:):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה סא א (עריכה)

כאילו הן ראויות - לראות ושתיהן טמאות דמכל מקום דם מבינייהו נפיק:

מתני' חיצונה - קרי להך דלצד דרך עליית המטה פנימית אותה שלצד הקיר ובגמרא מפרש מאי שנא הכא דמפליג בין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת אמצעית וברישא קתני תחת אחת מהן כולן טמאות אפילו נמצא תחת פנימית או חיצונה:

אימתי - אמרו נמצא תחת חיצונה פנימית טהורה בזמן שעלו דרך מרגלות המטה דלא עברה פנימית על מקום מציאת הדם:

אבל עברו - שלשתן דרך עלייה שהן דורסות ועוברות על החיצונה כולן טמאות ואפי' פנימית דשמא כשעברה פנימית דרך שם נפל ממנה:

גל טמא - שהיה שם כזית מן המת:

לבתולה - קרקע בתולה ואם לא מצא הגל טהור:

גמ' מאי שנא רישא - דקתני לעיל נמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ולא מפליג בין נמצא תחת אמצעית לנמצא תחת פנימית או חיצונה:

א"ר אמי רישא במשולבות - תכופות ודבוקות יחד הלכך אפילו נמצא תחת הפנימית איכא לספוקי נמי בחיצונה:

מאי שנא בדם דלא פליגיתו - דמודים אתם לי דהיכא דנמצא שלשתן טהורות כולן טמאות:

ובגל - אתם חלוקים עלי דאם בדק ולא מצא טהור ואע"ג דמוחזק לן דהואי טומאה בחד מינייהו:

לקרקע חלקה כצפורן - לקרקע חלקה שלא נזרעה מעולם:

מקום הטומאה לח - שנבלעו שם מים של סדין מתוך שהיה העפר רך:

יוחנן בן קרח - אמר לו לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה להרגך (ירמיהו מ):

ביד גדליה - משמע שע"י גדליה נהרגו:

מיחש ליה מיבעי - ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם:

בני אחיה - שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש:

מתשובתו של אותו צדיק - הוצרך הקב"ה להשיב שלא יירא ממנו:

עוג פלט מן המבול - שברח לא"י כדאמרינן בחלק:

שאבד בו כתם - כגון שנכנס במים או נגלל בדם בהמה ואין נודע מקום הנדות וקי"ל במתני' אין דם הנדות טהור בלא שבעה סממנין:

מעביר [עליו] ז' סממנין - על הבגד:

ומבטלו - לדם והאי דנקט הך ברייתא הכא משום דאיירי לעיל בגלים שאבדה בהם טומאה ואין ידוע מקומה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה סא ב (עריכה)

בודקו שכונות שכונות - כל שלש ושלש אצבעות לבד:

במחט - מקום הזרע קשה והמחט מתעכב ליכנס בו:

חדש - אין נבדק בחמה לפי שהוא עב ומהודק אבל שחוק נבדק בחמה שוטחו כנגד עיניו מקום הזרע הוי סתום ואין החמה נראית בבגדו כל כך:

שאבד בו כלאים - שאם היה מכיר חוט הצמר בבגד הפשתן נותקו וכשר:

לא ימכרנו לעובד כוכבים - דאתא העובד כוכבים ומזבן ליה לישראל:

צובעו ומותר - שעל ידי הצבע הוא ניכר כדמפרש עמרא וכיתנא לא שליט בהו צבעא כי הדדי שהפשתן קשה לקבל הצבע יותר מן הצמר ואי לא מינכר בצבעא ודאי נפל:

מנליה לסבא הא - דסמכינן אהכי:

שוע - לשון חלק תרגום של חלק שעיע כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק:

וטווי - יחד:

ונוז - ארוג ורבנן הוא דגזור בארוג בלא שוע וטווי:

להקל על כתמיהן - שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור:

בפולמוס - חיל:

אירוס - מפרש בגמרא בסוטה (דף מט:) טבלא דחד פומא והיינו זוג המקשקש:

מתני' מעבירין על הכתם - שאין הדם בטל עד שיעבירו כולן עליו:

רוק תפל - לקמן מפרש שלא טעם כלום כל אותו היום קודם לכן והיינו תפל בלא טעם:

מי גריסין - מפרש לקמן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה סב א (עריכה)

קמוניא ואשלג - מפרש בגמ':

הטבילו - קודם שהעבירן עליו:

הרי זה צבע - דאי הוה דם הוה עבר:

שדיהה - נשתנה מאדמימותו:

לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש - שנחלק האוכל מן הקליפה לועסה לגריסת הפול ומעבירו על הכתם:

לכסכס - לשפשף:

שלש פעמים - בין שתי ידיו כדרך כיבוס בגדים שכופל צדו עם צדו ומשפשף ומוליך ומביא:

כסדרן - כדרך ששנויין כאן:

לא עשה ולא כלום - לא לבדוק ולא לבטל:

גמ' כבריתא - גפרית:

הוסיפו עליהן - לענין שביעית הלביצין:

עיקר - שורש שממנו חי וגפרית קרקע בעלמא הוא: רמצא דפרזלא:

צפון - שבו"ן בלע"ז:

שנאן ועבר טהרותיו טהורות - דאם איתא דדם הוא בהעברה קמייתא הוה עבר:

תכבוסת - העברת סממנין:

שהרי הקפיד עליו - כשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם:

ועבר - על ידי העברה זו ונעשה בו מעשה דם שכן דרך דם לעבור על ידי שבעה הסממנים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה סב ב (עריכה)

מידי בקפידא תליא מילתא - בתמיה כיון דטהרות שבינתיים טהורות אלמא לאו דם הוא אחרונות משום קפידא אמאי טמאות:

דם הנדה ודאי - כגון נדה שקנחה בסדין דם אף על גב דודאי דם הוא:

מעביר עליו ז' סממנין ומבטלו - ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור הוא הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנין מדאזל לה חזותא:

חרסין - כגון עביט של מי רגלים של זב ושל זבה:

שסוף משקה לצאת - כלומר דרך משקה לצאת ע"י ליבון החרס וכיון שהיו חרסין אלו בתנור בשעת היסקו יצאו המשקין ונטמא תנור מאוירו:

לא שנו - הא דקתני הוסק אין לא הוסק לא דכל זמן שהן נבלעין בחרסין אין מטמאין את אויר התנור אלא משקין קלין שאינן אב הטומאה כגון דמעת עינו ודם מגפתו או מי רגלים דטמא מת או טמא שרץ דאפילו כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור לא טמאוהו אלא מדרבנן דאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה:

אבל משקין חמורין - כגון מי רגלים של זב ושל זבה שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים:

טמא - התנור אפילו לא הוסק כיון דיכולין לצאת ע"י היסק לאו טומאה בלועה היא ומטמאה:

אי לא לא - דהוה ליה טומאה בלועה בחרסין וטומאה בלועה לא מטמיא כדאמר בבהמה המקשה (חולין עא.):

טהרותיו טהורות - אי אמרת בשלמא בלוע שאינו יכול לצאת אלא ע"י הדחק טהור משום הכי תלינן לקולא ואמרינן צבע הוא וטהור משום דאי נמי דם הוא כיון דנבלע כל כך דאין הסממנין יכולין להעבירו ואף פי שיכול לצאת על ידי צפון טהור אלא לדידך דאמרת הואיל ויכולין לצאת על ידי היסק כי לא יצאו נמי טמאין הכא היכי תלינן לקולא לאכול תרומה תלויה דדלמא דם הוא:

אמר ליה הנח לכתמים - דעיקר תחילת גזרתן אינה אלא מדרבנן הילכך מקילינן דמדאורייתא עד שתראה בבשרה:

מעביר עליו כו' - והא הכא דודאי דם הוא מטהרינן ליה משום דנבלע כל כך ואע"פ שיכול לצאת ע"י צפון:

אמר לו זו אינה משנה - ומשובשת היא הואיל ורבי לא שנאה במשנתינו שסידר את המשנה:

ר' חייא - תלמידו מנין לו:

רביעית דם - של מת מטמא באהל:

הבית טמא - כלי הבית טמאין באהל:

בכלים דמעיקרא - שהיו שם קודם שנבלעה טמאים שנטמאו באהל:

והא בכלים דלבסוף - שבאו לבית לאחר שנבלע הדם בקרקע טהורים דתו לא מטמיא:

ואם לאו טהורה - ואע"ג דרביעית שלמה נבלעת בו אלמא בלוע שאינו יכול לצאת להדיא אלא ע"י הדחק כי הכא דע"י צפון נפקא כולה וקתני טהורה:

דם תבוסה - האי רביעית דמקילין בה לא בבאה ממש מן המת אלא ברביעית דם תבוסה שהוא ספק ואפי' לא נבלעה אין לה טומאה ודאית כדתניא בפ' בתרא (לקמן דף עא.) איזהו דם תבוסה הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ספק יצא רובו מחיים ספק יצא רובו לאחר מיתה וטמא:

כיון דיכול לצאת כו' - והנך חרסין אע"ג דלא קפיד בהו להוציא כל מה שבתוכן טמאין כל זמן שלא יצא הואיל ויכול לצאת על ידי היסק:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה סג א (עריכה)

אם הקפיד עליו אין - והא דקתני אם יכול לצאת טמא כשהקפיד:

באורתא - שאפילו אמש לא טעם כלום:

מבערב קתני - אבל אמש אכל כשאר ב"א:

לאפוקי דקדים - קודם היום לאחר שניעור משנתו ואכיל דלא הוי רוק תפל לפי שהשינה ממררת את הרוק ומחזקתו והאוכל ממתקו ומעביר את כחו:

התם - דקתני ניעור כל הלילה הרי זה רוק תפל לא דניעור ממש אלא מתנמנם דודאי שינה של לילה בעינן ושינת היום אע"ג דישן לאו תפל הוא הואיל וטעם כלום שהטועם שחרית נהנה כל היום כולו:

השכים ושנה פרקו - הדבור מעביר כח הרוק:

של' שלש שעות - שהוא עשוי לדבר בשלש שעות:

לימא מתני' - דבעי לעיסה כדי שיהא רוק מעורב בגריסין מסייע ליה לריש לקיש:

עובר - קודם שהמלח מעביר כח הגריסין:

ויעבור את הכושי - קדם לפניו:

שהחמיצו - שהסריחו:

הני מי רגלים דילד או דזקן - של זקן מעלו טפי:

מכוסין - מעלו טפי:

בימות החמה - מעלו טפי:

בעי רבי ירמיה האי שלש פעמים דקתני אמטויי ואתויי' חד - הולכה והובאה חשיב חד או דלמא אמטויי חשיב חד ואתויי חד דהוו להו תרי:

שניים לראשונים - נתר ובורית וקמוניא ואשלג לרוק תפל ומי גריסין ומי רגלים:

תני חדא שניים עלו לו - אותם שהעביר בשנייה עלו לו:

ראשונים לא עלו לו - וכי הדר מעביר נתר ובורית וקמוניא ואשלג זימנא אחריתי בתר רוק וגריסין ומי רגלים נמצא עוברין עליו כסדרן:

ותניא אידך כו' - וקשיין אהדדי:

אמר אביי הא והא סבירא להו שניים שהעביר - שניים שהיה לו להעביר ראשון עלו לו וראשונים שהעביר ראשון לא עלו לו דהכי שפיר דכי הדר מצרכינן לעבורינהו בתר שניים הוי ליה כסדרן:

ומאי ראשונים - דקתני באידך ברייתא עלו לו:

ראשונים לכסדרן - שהיה לו להעביר תחלה שהוא העביר לבסוף דהוו להו הנך ראשונים לכסדרן שניים להעברתן:

מתני' מפהקת - אישטריליי"ר בלע"ז:

פי כרסה - נגד טבורה:

שפולי מעיה - בית הרחם:

ושופעת - בגמרא פריך מאי קאמר:

צמרמורות - פריצונ"ש:

אוחזין אותה - בכך למודה להיות בכל עת שהיא רואה:

דיה שעתה - בכל ראיות שתראה ע"י וסתות אלו:

כיוצא בהן - מפרש בגמרא:

גמ': בוסתות דיומי - כגון מט"ו לט"ו:

הא קא שפעה ואזלא - והיכן הוא הוסת הואיל וכל ימיה רואה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה סג ב (עריכה)

בשופעת דם טמא מתוך דם טהור - רגילה לראות דם טהור תחלה ואח"כ דם טמא הוי וסת וכל שעה שתראה דם טמא אחר דם טהור אמרינן דדיה שעתה:

גוסה - בלאיי"ר:

הרי אמרו - לקמן בשמעתין אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש ומפרש לה לשנות בוסתות כו':

לימים שנים - וסתות דיומי משקבעתן שתי פעמים הוי וסת:

לוסתות - דגופה כגון הני דמתניתין משקבעתן פעם אחת הוי וסת:

למה שלא מנו חכמים - וסת שלש וקמיבעיא ליה לשמואל למה שלא מנו חכמים מאי היא והכי קאמר שמואל אני שמעתי כן למה שלא מנו חכמים שלש אבל איני יודע מהו:

מתניתין היא - דקתני וכן כיוצא בהן ופירשה רבה בר עולא לאתויי הני:

הא שמעתתא - דשמואל דאמר לימים שנים לוסתות אחד:

זה וזה - כשיגיע עוד חמשה עשר אסורה לשמש שמא תחזור לוסתה וכשיגיע יום עשרים נמי תאסר שמא מעכשיו תקבע וסת ליום עשרים:

שאמר משום רבן שמעון בן גמליאל - דלא הוי חזקה בציר מתלת זימני כדשמעינן ליה לרבן שמעון בן גמליאל בכל דוכתי לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא (יבמות דף סד:):

ונימא זו דברי רשב"ג - דהא קיימא לן בכל דוכתי דבעי שלשה זימני לחזקה:

מתני' בתוך וסתות - בוסתות דגופה קאמר:

אף ימים ושעות - בגמ' מפרש:

אינה אסורה אלא עם הנץ החמה - וכל הלילה משמשת ואם עבר הנץ החמה ולא ראתה משמשת כל היום ורבי יוסי קתני לה דדייק שעת הוסתות ותו לא:

רבי יהודה אומר כל היום שלה - מותרת לשמש משעבר הנץ החמה ולא ראתה אבל כל הלילה שלפני הנץ החמה של וסתה אסורה לשמש ומפרש בגמרא דהאי למודה עם הנץ החמה דקתני דרגילה. למחזי בסוף ליליא מקמי דלימטי תחלת יממא ואנן אסרינן לה כל עונת וסתה נמצאת אסורה כל הלילה שהיא עונת וסתה ורבי יהודה מחמיר:

גמ' אסורה לשמש כל היום כולו דברי רבי יהודה - ורבי יהודה לטעמיה דאמר כל עונת וסתה אסורה ועונה הוי או יום או לילה ומי שוסתה בלילה ואפילו בסופה אסורה כל הלילה ואם וסתה ביום ואפי' בסופו כל היום אסורה:

עד שש שעות - דשעות דייקינן הואיל ווסתה בשעה ששית אינה אסורה לא לפניה ולא לאחריה:

וחוששת לשש שעות - שעה ששית היא אסורה שהוא וסתה:

מן המנחה - היינו משש שעות ולמעלה מכי ינטו צללי ערב ובשבע כבר נטו הצללים שהחמה במערב:

עם הנץ דמתניתין בסוף לילה לפיכך כל היום שלה והלילה אסורה, עם הנץ דברייתא בתחלת יממא ולפיכך לילה מותרת ויום אסורה:

והזרתם את בני ישראל - וסמיך ליה והדוה בנדתה:

עונה אחריתי - דאם וסתה ביום אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ורבי יהודה לא אסר אלא עונת וסתה:

ותרתי למה ליה - לרבא לאשמועינן:

מתני' ואינה מטהרת מן הוסת - דאסורה כל ימי וסתה שמא תראה: גמ'


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה סד א (עריכה)

קבעה לה וסת לדילוג - ואסורה ליום י"ח לחדש רביעי וליום י"ט בחדש חמישי וכן לעולם:

עד שתשלש בדילוג - ויום ט"ו אינו מן המנין שהוא תחלת ראייתה ואין שם דילוג:

היתה למודה - וסת קבוע לט"ו ושינתה לי"ו זה וזה אסורין כלומר כשיגיע ט"ו וי"ו עוד תאסר חזרה ושינתה בשניה [לשבעה עשר] הותר ט"ז מכאן ואילך שלא קבעתו אלא פעם אחת הלכך בפעם אחת הוא נעקר:

הותרו כולן - ט"ו שהרי עקרתו שלשה פעמים וט"ז וי"ז בחדא זימנא מיעקר ואפילו י"ח הבא לא יאסר אלא י"ט כדקתני משמונה עשר ואילך שהרי שילשה בדילוג וקבעה לה וסת לדילוג:

תיובתא דרב - דהא קתני שינתה לשבעה עשר נאסר ט"ו וי"ו ולא קתני מי"ז ואילך ואע"ג דדילגה ב' זימני אלמא ראייה קמייתא לאו ממנינא:

למודה שאני - כיון דוסתה קבוע לט"ו שדינן ראייה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה שהרי בזמנה ראתה והיכי הוה מצינן למימנייה עם הני דדילוג וכי אמינא אנא היכא דראיית ט"ו שהיתה תחלת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת ליום עשרים:

ודקארי לה מאי קארי לה - הא ודאי היכי מצי לאקשויי מלמודה:

קס"ד - ה"ה לשאינה למודה בעינן תלתא זימני דילוג והאי דנקט למודה לאו משום עקירת וסת דילוג למידק דלמודה הוא דבעי שתשלש בדילוג אלא משום עקירת וסת ראשון דקתני חזרה ושינתה לי"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז ואע"ג דעקרתיה לט"ו תרי זימני דסד"א כיון דלמודה הואי בט"ו ועקרתיה ב' זימני תו לא הדרה ותשתרי לט"ו הבא:

קמ"ל - דאין וסת קבוע נעקר בפחות משלש פעמים:

סירגה - מיום כ"ב ליום כ"ד:

לא קבעה לה וסת - שאין דילוג זה דומה לראשון דראשון יום אחד וזה שני ימים כאחד קתני מיהא קבעה לה וסת בג' ראיות וראשונה בכלל:

ושינתה ליום כ"א - דאיכא דילוג תלת זימני:

דיקא נמי - מדשבקינן ליום עשרים דהוה ליה למיתני ראתה ביום עשרים בחדש זה ויום עשרים ואחד בחדש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה שכן דרך לשון תנאים לשנות כלל ולשון קצרה:

לא אמרן - דאין קובעת עד שתקבענו שלש פעמים אלא למקבעיה דתהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מג':

אבל למיחש - בחדא זימנא חיישא ליה שאם ראתה ביום ט"ו פעם אחת חוששת לט"ו הבא ולא תשמש:

הני מילי - היכא דקאים ליה אותו יום ששינתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה כי מתני' שהיא למודה להיות רואה ביום ט"ו לטבילתה שהוא כ"ב לראייתה וכדאוקימנא בבנות כותים (לעיל לט.) ושינתה ליום עשרים לטבילה שהן עשרים ושבע לראייה דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה קיימא לה בימים הראויים לנדה שהרי שלמו לאחר טבילה י"א שבין נדה לנדה ונכנסה ארבעה ימים בימים הראויים לנדות אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום חמשה עשר לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה:

אימא לא תיחוש לה - דכי מטיא טבילתה אחריתי ותטבול ויגיע יום עשרים לא תאסר לשמש דהא קיימא לן בפרק דלעיל (דף לט.) כל אחד עשר בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה הלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה דאקראי בעלמא הוה קמ"ל:

תנינא אין האשה קובעת - ואינה מטהרת ומדתנא להו גבי הדדי משמע דלא בעי עקירה שלש פעמים אלא למי שנקבע שלש פעמים:

חד לחד - חדא עקירה לחד קביעות וקא משמע לן דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקרא בחד זימנא:

כוותיה - דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא:

ה"ג מותרת לשמש עד יום שלשים - כל ימים שבינתים מותרים:

הגיע יום שלשים ולא ראתה הגיע יום עשרים וראתה הותר שלשים - העתיד לבא דהא איעקר מינה ואף על גב דקבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא: