רש"י על הש"ס/נידה/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | תוספות הרא"ש | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה נד ב (עריכה)

ימי לידתה - כגון ילדה בזוב ופסקה מיד:

הכי גרסינן ראתה שנים - ראתה שני ימים בשופי בתוך י"א שבין נדה לנדה:

ספק לידה ספק זיבה - שמא לידה שמא זיבה שמא לא זו ולא זו אם ולד הוא ולא ראתה בפתיחת הקבר הרי היא לידה ולא זיבה ואם אינו ולד וראתה דם בפתיחת הקבר הרי היא זיבה ואין כאן לידה ואם ולד הוא וראתה דם בלידה הרי זו יולדת בזוב ואם נפתח קבר בלא דם ואינו ולד אין כאן לא זו ולא זו הלכך ספק הוא ונטיל עליה חומר לידה לטמא שבועיים אפילו לא תראה וחומר זיבה שכל זמן שלא תפסוק ז' נקיים לא תטהר ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא אין כאן לא לידה ולא זיבה:

וימי לידתה שאין רואה בהן עולין כו' - ואע"ג דאיכא לספוקי ביולדת בזוב ויש כאן לידה וזיבה:

משום דאיכא למימר כו' - אבל אי הוה פשיטא לן דיולדת נקבה היא לא סלקי לה:

ט' ימים טמאין - תרי מינייהו זיבה וכי חזיא טהורין חד מינייהו הוי שימור ושמונה לתשמיש וביום י"ט הויא תחלת נדה וכן לעולם לא תהא זבה:

ימי שמושה כימי זיבתה - דמעשרה טמאין הוו ז' נדה וג' זיבה ומעשרה טהורין ז' לספירה וג' לתשמיש הרי ימי שימוש בימי זיבה:

וכן למאה - טמאין ז' ימי נדה וכולהו ימי זיבה ומאה טהורין ז' לספירה וכולהו לתשמיש וכן לאלף:

פרק שביעי - דם הנדה


מתני' דם הנדה: והניע - קר"ק בלע"ז וממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה:

וכמה היא שרייתן - דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין נינהו:

בפושרים מעת לעת - אבל אי בעי טפי מים חמים או יותר ממעת לעת יבשין הן:

גמ' מנא הני מילי - דדם נדה מטמא מגעו ומשאו:

אשכחן לח - דדוה לח משמע כעין שהוא זב:

יהיה - דם יהיה זובה:

יבש מעיקרו - כגון הני דתנינן:

מין שערה - אדומה:

עושה משכב - שיהא משכבו מטמא אדם ולא יהא ראשון במגעו אלא אב הטומאה כמשכב נדה עצמה:

שאינו מטמא בביאה - אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא:

אבן המנוגעת - מטמאה בביאה אדם הנכנס עמה לבית דכתיב והבא אל הבית וגו':

הזב - אשר ישכב עליו הזב (ויקרא טו):

היא - עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון ואף על פי שאין נוגע בו דהא איתקש לנדה והכי נמי תנן באבות הטומאה (כלים פ"א מ"ג) דדם נדה מטמא במשא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה נה א (עריכה)

אי מה - משא נדה חמור לטמא אבן מסמא אבן גדולה המושמה על הכלים ונדה נשאת עליה מטמאה בגדים שתחת האבן כדאמר בתורת כהנים אף משא דמה חמור לטמא באבן מסמא דיש מטמא במשא ואינו מטמא באבן מסמא במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (דף פב:) דאמרינן במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא דאין משאו אלא בדבר הראוי לינשא אבל גדולה אינה מטלטלת להיות הטומאה נישאת עליה וגבי זב הוא דרבייה קרא:

והנושא אותם - במשכב הזב כתיב ומשכב הזב הנישא על אבן מסמא מטמא כלים שתחתיה כדמפרש בתורת כהנים וכתיב אותם למעוטי דמה:

לכל טומאות הפורשות - לא שנא לח ולא שנא יבש:

דמפרך אפרוכי - שיבש יותר מדאי לר' יוחנן טהור דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך:

דאקמח - לשון טחינה כקמח:

חוץ מן השינים - והא שינים דומיא דעצם הן וטהורין וקשיא לתרוייהו:

שינים - לא נבראו עמו שגדלין לאחר זמן:

אין גזעו מחליף - אם ניטל אינו חוזר:

הגלודה - בהמה שנקלף עורה מפני טורח מלאכה או מחמת שחין:

דתנן ר"מ מכשיר - ואינה טרפה דהדרא בריא אלמא גזעו מחליף:

אדהכי והכי - עד שהוא חוזר וגדל:

שליט בה אוירא ומתה - הלכך טרפה:

שטיחין - מרדעת לחמור:

וחכמים פוסלין - דלא הדרא בריא אלמא אין גזעו מחליף:

קריר עלה בשרא - מתקשה בשרה ונעשה כעור:

אסיפא - סיפא דואלו שעורותיהן כבשרן:

וכולן - העורות שמנו חכמים להיות מטמאין כבשר בפ' העור והרוטב:

שעבדן או הילך בהן כדי עבודה - כדרך שרגילין לתת עור לפני דורסן ושיעור עבודה מפרש בברכות (דף טו) ובפסחים (דף מו.) כדי מיל:

טהורין - שבטלן מתורת בשר:

כי עבדן - נמי טהור דהא בטילה:

נעשה מקומו צלקת - כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר אבל שער וצפורן אין נטילתן ניכר:

לאחרים - לזב:

שעיר המשתלח - גורם טומאה למשלחו דכתיב (ויקרא טז) והמשלח את השעיר וגו': שרץ מטמא במגע ולא במשא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה נה ב (עריכה)

נבלה - במגע מטמאה אדם ולא בגדים שעליו ובמשא מטמאה אדם ובגדים שעליו כדכתיב (ויקרא יא) והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו אבל במגע לא כתיב כבוס: זב אפילו מגעו מטמא בגדים דכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וכן משאו דכתיב במשכב ומושב והנושא אותם יכבס בגדיו וקל וחומר לנושא זב עצמו:

והשתא דנפקא לן - טומאת הזב מוהזב את זובו דאיתקש זובו לו זובו טמא למה לי:

זב חדא זובו תרתי - וכתיב לזכר דבשתי ראיות ראשונות דין זכר עליו שאינו מטמא באונס ומכאן ואילך איתקש לנקבה דאפילו ראה שלישי באונס חייב קרבן:

והשתא דכתיב זובו טמא - דנפקא לן מיניה עיקר טומאת זוב מהשתא דרוש מוהזב את זובו הך דרשא דלא תחלוק בין מגעו למשאו ואע"פ שאתה דורשו לדרשא אחריני:

כיחו וניעו - מין רוק הן:

תלמוד לומר וכי ירוק - וי"ו דריש:

במה שביד טהור - אם רק במה שביד טהור דהוה ליה טהור נושא את הרוק:

זה מגע נבלה - שטהרתי לך בגדים שעליו וטמאתים לך כאן במגע הרוק:

ואימא משא דשרץ - שטהרתי לך את הנושאו טמאתי לך בכאן בנושא הרוק אבל מגעו כנבלה:

לימא באדם - דדרשינן במה שביד אדם והיינו משאו ובלאו דרשא דטהרה שטהרתי לך וכו' נפקא לן משא:

מאי בטהור - דמשמע טהרה שטהרתי במקום אחר טמאתי בכאן:

ש"מ תרתי - משא מרבויא דבי"ת שבטהור ומגע לטמא בגדים מטהור:

בנגררין דרך הפה - שגררן והוציאן דרך הפה:

ורחמנא רבייה - מכי ירוק כל דדמי לרוק:

ורב - כיון דלאו מעין הוא אלא מפני שגררן דרך פיו קתני לה ומשום צחצוחי הרוק:

ליחשוב נמי במתניתא דמעת עינו - ונוקמה בשגוררה דרך הפה דהאמר רב אפשר לגוררה דרך הפה:

דאמר רב האי מאן דבעי דלסתמיה - שיתעוור: ליכחול עיניה מעובד כוכבים ולוי אמר כו' מאי טעמא דרב דלא אמר לימות. דסבר אם נתן העובד כוכבים לתוכו סם המות יכול לגוררו ולהוציאו דרך פיו כדרך הרוקקין שמושכין מי האף בפיהם ע"י רוח נשימתם לגופן:

זיהרא - ארס של סם המות:

ליחה סרוחה - קויטור"א:

מגפתו - מכתו:

טומאת משקין - לטמא אוכלין ומשקין כשאר משקין טמאים:

ברביעית - זהו שיעור משקין לטומאה:

טומאה חמורה - אדם ובגדים דמעיינות הן:

בשלמא לרב - דאמר האי דקתני להו תנא דלעיל בנגררין דרך הפה איכא לתרוצי דהאי תנא להכי לא תני להו דכיון דטומאתן לאו מחמת עצמן היא אלא משום צחצוחי רוק לא פסיקא ליה דהא זימנין דנפקי דרך חוטם וטהורין ובמילתא דלא פסיקא לא קמיירי:

אלא לרבי יוחנן - דאמר לעולם טמאין ליתני:

ותשקמו בדמעות שליש - אלמא משקה איקרו:

דם חללים ישתה - אלמא דם חלל איקרי משקה ודם מגפתו נמי דם חללים הוא דהא קטליה פלגיה:

זובו טמא וזאת - דסמיך ליה וזאת תהיה טומאתו וגו' ודרשי האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת כלומר דבר אחר נמי כזוב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה נו א (עריכה)

ממקום טומאה - ממקום שזובו יוצא שהוא טמא בשבילו:

דם היוצא מפי אמתו - של זב גמור יליף ליה לקמן דטהור:

יכול דם היוצא מפיו - של זב יהא נדון כרוק ודם היוצא מפי אמתו יהא נדון כזוב:

ואיפוך אנא - וזאת לרבות דם והוא להוציא מי רגלים:

שמתעגל - מתאסף הרבה כאחד ואח"כ יוצא כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע: דם אין מתעגל ויוצא דכי אתא קמא קמא נפיק:

וחוזר ונבלע - כשאינו מוציאו:

אף כל כו' - כגון סילון של מי רגלים חוזר ונבלע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא חלב אע"ג שמתעגל אינו חוזר ונבלע:

ושלדו - דפוס צורתו:

קיימת - שלא נשבר ונתפזר:

בכולן - בשכולו שלם טמא אפילו יבש:

בהם - בשרצים כתיב (ויקרא יא) כל הנוגע בהם:

מהם - וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא (שם):

זבוגי - פרוי"ט הנמצאים יבשים במחוזא והוא צב ויש שקורין אותו בלעז בו"ט:

המהוהא - בלויה ונרקבת:

רר - כעין ריר שהוא לח כמו (שמואל א כא) ויורד רירו על זקנו:

תחילתו אע"פ שאין סופו - אין צריך שיהו המים פושרין בסוף כשיכלה מעת לעת:

יהודה בן נקוסא אומר - אין צריך שיהו המים פושרין בסוף אכן יהו על השרץ כמעת לעת אע"פ שאין סופן וקולא היא דאי לא הדר בהכי טהור ואע"ג דאי הוו פושרין כל מעת לעת הוה הדר:

טומאת רקב - מלא תרווד ממנו מטמא במגע ומשא ואהל:

מתני' ומטמא בין לח ובין יבש - הכתם או השרץ בין שנמצאו לחין בין שנמצאו יבשין מטמא כל טהרות שנמצאו במבוי מיום כיבודו ושעשתה האשה מיום כבוס:

היבש מטמא למפרע - עד שעת כיבוד או כיבוס דאיכא למימר לאחר כיבוס מיד נפל אבל הלח אינו מטמא למפרע אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה . לא דהא לח הוא ואי מההיא שעתא נפל הוה מתעביד יבש:

גמ' חזקתו בדוק - מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת הכיבוד ומשום הכי טהרות דקודם כיבוד טהורות:

או משום דחזקתו מתכבד - דאי הוה התם בשעת כיבוד הוי נפיק האי שרץ מחמת כיבוד:

דאמר כביד ולא בדיק - כבדתיו ולא בדקתיו אי אמרת דהא דמטהרין הנך דמקמי כיבוד משום דחזקתו שבדקו בשעת כיבוד הא לא בדיק וטהרות דמקמי כיבוד נמי טמאו' ואי אמרת כו':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה נו ב (עריכה)

אי נמי - בסתמא דלא אמר לא בדקתי ואשתכח שרץ בגומא:

בסטרא - בצדי הבגד שיש שם קמטים ותפירות שקורין וירונ"ש:

מפני מה אמרו כו' - כלומר מפני מה תלו בכיבוד וטיהרו טהרות דקודם כיבוד:

למפרע - אפילו דקודם כיבוד טמאות:

ומפני מה אמרו - ומפני מה תלו טהרה בכבוס:

תחזור ותכבסנו - אם לא בדקתו בשעת כבוסו ולאחר זמן נמצא בו כתם ואין ידוע אם קודם כבוס היה בו לטמא טהרות של קודם לכן:

אם נדחו - מראיו מחמת כבוס זה:

בידוע שלאחר כבוס - ראשון נפל בו וטהרות של קודם כבוס ראשון טהורות דאי קודם כבוס קמא הוה ביה כבר נדחו מראיו מחמת כבוס ראשון:

מקדיר - נכנס בבגד טרשטריי"ש כתם שלפני כבוס מגליד וגלדו עבה:

לא שנו - אדר' שמעון קאי:

למפרע - עד שעת הכבוס:

מתני' באין מרקם טהורים - שהן עובדי כוכבים ודמן טהור:

שהן גרים - ודמן טמא:

וטועין - שאין מצניעין את כתמיהם:

וחכמים מטהרין - בגמרא פריך ואי דישראל טהור דמאן טמא:

שלא נחשדו - ומכבסין אותם:

גמ' קא פסיק ותני - הבאין מבין העובדי כוכבים טהורין ואפילו מתרמוד אלמא בני תרמוד עובדי כוכבים גמורים הן:

זאת אומרת מקבלין גרים מן התרמוד - וכשרין לבא בקהל ולא אמרינן ממזרים הן שנתערבו בבנות עשרת השבטים ועובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר:

גרי אריות הן - מפורש בספר מלכים (ב יז) וישלח ה' בהם את האריות וגו':

גרי אמת הן - ודמן טמא:

בערי ישראל - במקום גלוי:

נחשדו על כתמיהן - דלא מצנעי להו:

מתני' בכל מקום - במקום ישראל:

בחדרים - מסתמא מדאצנעי דם נדה הוא:

בית הטמאות - חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן:

סככות ופרעות - בגמ' מפרש להו וספק נינהו ומדרבנן וכותיים לית להו: גמ'


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נידה נז א (עריכה)

מאי דרוש - כותיים שאין קוברים את הנפלים:

לא תסיג גבול רעך - ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבותיו:

נאמנין לומר קברנו - דמידי דאורייתא הוא טומאת המת:

והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול - לא דרשי ליה במחטיא את חבירו ולא איכפת להם אם אנו חוטאים על פיהם:

בכהן - כותי עומד שם:

דקאכיל מינה - ותרומה טמאה באזהרה לטהור וכ"ש לטמא:

לא בקיאי ביצירה - וכי קברי נפל לא ידעי דהוא בן מ' יום וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא:

בטינוף - בבהמה דקה ופוטר את הבהמה מן הבכורה ובבכורות (דף כא:) מפרש מאי טינוף שמבצבצת ומוציאה דם דרך רחם וזהו הולד שנימוח ויוצא הלכך הבא אחריו אינו בכור והני כותיים לא בקיאי בטינוף וזימנין דלא טניף ואמרו טינוף הוא ופוטרין את הבא אחריו קמ"ל:

על ציון - לציין וסומכין עליהן ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו:

אילן המיסך על הארץ - והוא סמוך לדרך בית הקברות וזימנין דמיתרמי בין השמשות וקברי התם ואם הענפים מובדלים שאין האהל שלם וידוע ודאי שיש קבר תחת האהלות ואין ידוע איזה הוא והכותי מעיד על אחד זה טהור אינו נאמן לפי שאינו חש על הספק ותולה הטומאה באהל שני מספק:

פרעות - גדולות ובולטות מן הגדר וקברו תחת אחת מהן ואין אנו יודעין תחת איזהו מהן ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות אינו נאמן משום דלספקא לא חייש ותולה הספק באחרות:

בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר ואוקמי רבנן על סביבות הקבר מאה אמה בספק טומאה שדיקדקה המחרישה את העצמות ומגלגלתן:

מנפח - דבשר ליכא ועצם כשעורה לא מטמא אלא במגע ובמשא הלכך מנפח כדי שלא יגעו רגליו בו והולך:

שנידש - ברגלי אדם שהרגלים נושאים את העצמות ושחקום:

פרס - לשון דבר שבור ופרוס על שם שנפרסו העצמות:

בית ארבעת סאין - היינו ק' על ק' שהרי חצר המשכן מאה על חמשים והוא בית סאתים:

שדה שאבד בה קבר - מיקרי נמי בית הפרס ורבנן גזרו בכולה דתניא במועד קטן (דף ה:) ג' בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושדה בוכין:

שאין מעיד אלא על גופו של קבר - דכיון דאמרי אין שם קבר ברוח זה על גופו של קבר הוא מעיד וגופו של קבר דאורייתא ובדאורייתא מהימני אלמא נאמנין על בית הפרס ועל (בית) הסככות:

מהלך על פני כל השדה - דכיון דעל פני כולה מהלך ודאי פשיטא ליה דניטלה הטומאה משם ומתני' דקתני דאין נאמן כגון שאינו מהלך על פני כולה שמשייר רוח אחת הלכך אפילו במקום שעבר אינו נאמן משום דאיהו לספקא לא חייש:

מאי למימרא - נהי דלספק לא חייש לודאי חייש וכיון דפשיטא לן דקבר הוה בה והוא מהלך על פני כולה הרי עובר על מקום הקבר ואי לאו דקים ליה שניטלה הטומאה לא עבר:

רצועה נפקא - מן השדה ונקראת על שם שדה זו ושם הוא תולה את מקום הטומאה והכא עבר מספקא דלספקא לא חייש:

קמ"ל - כיון דעל כל ד' רוחותיה עובר בתוכה לרצועה לא חיישינן:

לאתויי תחומין - אין נאמנין לומר עד כאן תחום שבת דתחומין דרבנן וכותיים לא סבירא להו:

ויין נסך - דאין כותי מקפיד על מגע עובד כוכבים: