תוספות יום טוב על נגעים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נגעים · ב · >>

משנה א[עריכה]

בהרת עזה נראית בגרמוני כהה כו'. פי' הר"ב דבתר בשרו של נראה אזלינן. כדדרשינן בת"כ בעור בשרו של נראה מכאן אמרו בהרת עזה נראית בגרמוני כו'. הר"ש:

גרמוני. פי' הר"ב לבן ביותר. מיוחס אל העצם אשר שמו גרמא. הרמב"ם:

אני כפרתן. כתב הר"ב כלומר כל העונש וכו'. וכתב מהר"ם. נראה לי לפי שרצה להזכיר נגע צרעת בישראל נקט האי לישנא אני כפרתן. כלומר כל רע לא תאונה להם ואני כפרתן. ע"כ:

לא שחורים כו' אלא בינונים. פי' הר"ב דקיימי ר' ישמעאל ור"ע בחדא שיטתא. וכן פי' עוד דחכמים היינו ר"ע. וכל זה מדברי הר"ש. אבל מצאתי על שם הראב"ד בפי' ת"כ דר"י ס"ל דאין גרמוני וכושי טמאים כלל. לפי שאין אנו יכולים לעמוד עליהם על תוכן מראה הנגע אלא הבינונים הם מטמאים בנגעים. ופליג עליה ר"ע ואמר דאף אלו מטמאים ולא להקל ולא להחמיר. אלא מביאין סמנים ונראה הנגע כאילו הוא בבינוני ותרווייהו דרשי בעור הבשר ר"י אומר כתוב א' אומר וכו' [כדכתב הר"ב] ואת הכושי לא תראה אלא ע"י סם בינוני כדי לעמוד על מתכונת הנגע וזהו להקל. וחכמים וכו' היינו ר"ע י"ל דאליבא דר"ע פליגי דאית לי' סם בינוני ולא פי' אם לכל אדם. אם לגרמוני וכושי. ואתא ר' יהודה למימר לא לכל אלא לגרמוני ולכושי ורבנן אמרו לכל אדם. ע"כ. ועיין עוד מ"ש לקמן בזה:

רבי יהודה אומר מראות נגעים להקל. כדתנן [במ"ד פ"ה] ספק נגעים בתחלה טהור. וה"נ מקילינן. הר"ש:

וחכ"א זה וזה בבינוני. פי' הר"ב היינו ר"ע. וכ"כ הר"ש. י"ל משום דמסתבר טעמיה הדר רבי ושנאו בלשון חכמים וכיוצא בזה כתב הר"ב בספ"ג דנדה. ואע"ג דהכא בלא"ה הלכה כר"ע מחבירו [כדאיתא במס' עירובין פ' מי שהוציאוהו ד' מו] כ"ש דר' ישמעאל נמי כוותיה ס"ל לפירושם. וכבר כתבתי לעיל דלהראב"ד ר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דר"ע. ועתה מצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. ואין להקשות חכמים היינו ר"ע דנ"ל דאיצטריך למיסתמה כר"ע ומחלוקת ואח"כ סתם הוא. ע"כ:

משנה ב[עריכה]

אין רואין את הנגעים בשחרית כו'. ואולם היות מראות נגעים ביום ולא בלילה הנה זה בפסוק לפי שכל מה שבא בנגעים אמנם בא בלשון יום הרמב"ם [בפירושו]. [ומ"ש הר"ב אדאין רואין בשחרית דילפינן מקרא לכל מראה כו'. בת"כ ומביאה הר"ש. ונ"ל דמריבויא דלכל ילפינן. ואע"ג דלשון הת"כ פרשה ב' פ"ב. בשביעי יכול בין ביום בין בלילה ת"ל ביום ולא בלילה יכול לכל מראה היום יהו כשרים. ת"ל לכל מראה. ומשמע דסמוכים קא דריש וא"א לומר כן דרחוקים זה מזה. ויש הפסק פרשה ביניהם. אלא כדפרישית דמריבוי' דלכל קא דריש. אכן נ"ל דהכי דריש בת"כ מדקפיד קרא [על] מראה בכהן. ה"נ ביום יקפיד על מראה והיינו כלישנא דהר"ב. וא"צ לדרוש תיבת לכל והא דמה כהן כו' שכתב הר"ב הוא במשנה דלקמן]:

ולא בתוך הבית. כלומר נגעי אדם או בגדים. אבל דבתי' ודאי לא. דלא סגי בלא"ה. ועכשיו ראיתי למהר"ם שכתב וז"ל נראה פירושו שאם החלונות סגורות לא יראו הנגע עד שיפתחום והכי משמע בתוספתא דתניא בתוספתא בית אפל וחלונותיו מגופות פי' סתומות. פותחים החלונות ורואין את נגעו. והא דתנן [במשנה דלקמן] אין פותחין לו חלונות היינו מחדש אבל יש שם חלונות והם סגורים. פותחים אותם לראות הנגע ע"כ:

ולא בצהרים. שאור החמה חזק ומבלבל את העינים. רש"י פ"ד דסנהדרין דל"ד:

משנה ג[עריכה]

או שכהה מאור עיניו. יראה לי דתרי עיניו שכהו קאמר. אבל אי כהה חד עינא לא דסומא באחת מעיניו תנן. ולכל מראה עיני הכי דייקא ולא שכהו מראה שתי העינים:

[אין פותחין כו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה דלקמן בס"ד]:

משנה ד[עריכה]

וכמוסק זיתים. ל' הר"ב לוקט את זיתיו. לא שלוקטן מע"ג הקרקע. דבהכי אינו מגביה זרועותיו אלא לוקטן מעל האילן. וכן לשון הר"ב במשנה ד' פ"ח דמנחות מגרגרו בראש הזית מלקט גרגרים שהן בראש הזית וכו' [וכמ"ש הר"ב שמגביה זרועותיו. כ"כ הר"ש. וכן בערוך ערך מסק. והכי מסתבר. אבל ראיתי בערך עדר דמביא ברייתא בזה הלשון מגביה זרועותיו למעלה כדרך שמגביה המעדר בשעה שעודר בשדה כדי שיראה בית השחי שלו וכו'. וכופף קומתו כדרך שכופף בשעה שמוסק זיתים כשמפילן מן הזית ולוקטן מן הארץ. ע"כ. וברייתא זו בעצמה תמוה. שהרי אין הדרך המעדר שהוא החופר. [כדפי' הערוך עצמו בסוף אותו הערך] שיהיה מגביה עצמו. אדרבה צריך שיכפוף קומתו. וצ"ע]. ומצאתי כתוב בשם הראב"ד שיער בזיתים. לפי שהזית אינו גבוה כשאר אילנות. ואדם לוקט אותם בלי הרמת זרועותיו הרבה ומתגלה השחי. ע"כ:

כעורכת. פירש הר"ב שמפסקת את רגליה. מעט. הראב"ד:

כאורגת בעומדין. לשון הערוך פי' [כאורגת] במסכת בעומדת שדרכה להגביה כו'. ובשם הראב"ד מצאתי. בעומדין ר"ל בדבר העומד שיהיו כלי האורג עומדים בקומה. ויש לה צורך להגביה יד ימנית. לקשור. או להתיר. ע"כ. ובמשנה ב פ"ג דזבים פי' הר"ב כדברי הערוך:

ליד הימנית. עיין מ"ש לקמן:

רבי יהודה אומר אף כטווה כו'. אפשר לומר דת"ק לא פליג. ואע"ג דתני ליה בלשון פלוגתא. דהכי אשכחן טובא. כמ"ש בפרק בתרא דבכורים [משנה ו]. ומשום דת"ק לא פליג. מש"ה לא כתב הר"ב דאין הלכה כר"י. וכן בפי' הרמב"ם לא איפסיק הלכתא. אבל בנא"י כתוב. ואין הלכה כר"י. וכן בחבורו [סוף] פ"ט מה"צ לא העתיק דבריו. ונראה לפי זה דת"ק דפליג. היינו טעמיה דס"ל דשחי דשמאלית בית הסתרים היא. ואע"פ שכשהיא טווה מגבהתו ונראה. לא דמיא לשחי דימנית. דבלאו הכי דרכה להגביה בכל עת. אלא לענין ראיית הכהן אמרו שתהא נראה כאורגת בעומדין. אבל שמאלית שאין דרכה להגביה בכל עת. אע"פ שכשטווה מגביהה. לא יצא מדין בית הסתרים. כך נ"ל. אבל בשם הראב"ד מצאתי דלת"ק כמו שמגביהה ימינה. כך יהיה שיעור ראית הנגע תחת שחייו שנים. ורבי יהודה נתן סימן כמו שמגביהה בטווייה יד השמאלית כך שיעור הגבהת השתי זרועות לנגע. ולא ידענא אם מיקל יותר מרבנן. ונראה דמיקל מדקאמר אף. ע"כ:

כך הוא נראה לתגלחתו. פי' הר"ב דכתיב את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו. מה אלו מקום כנוס שער ונראה כו' פרט לבית הסתרים. ותימה דכשם שנוכל לומר פרט לבית הסתרים לפי שאע"פ שהוא כנוס אינו נראה. כך יש לנו לומר ג"כ פרט לשאר הגוף שנראה ואינו כנוס. כמו שער הזרועות והשוקיים. וכך הוא בהדיא בגמרא פ"ב דסוטה דף טז. גם יש קצור לשון בדברי הר"ב דה"ל לכתוב ג"כ כלל שני ואת כל שערו יגלח. דאל"ה לא הוי אלא כלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכ"כ הר"ב בפ' בתרא מ"ב. והר"ש כתב לשון ת"כ. וזוהי וגלח את כל שערו יכול בית הסתרים. ת"ל גבות עיניו. מה גבות עיניו בנראה פרט לבית הסתרים. אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים. ע"כ. וגם על זה יש לתמוה דהא גבות עיניו מיוחדים ג"כ בזה ששערן כנוס. וה"נ מסיים בת"כ. אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער ונראה. אף אין לי אלא מקום כנוס שער ונראה. מנין לרבות כנוס שער שאינו נראה. פיזור שער נראה. פיזור שער ואינו נראה. ת"ל את כל שערו יגלח. ע"כ. ומעתה תקשה בהפך. שהרי למדנו שאף שאינו נראה. בכלל התגלחת. אלא דהיא גופה קשיא רישא לסיפא. ומפני כן נדחק הר"ר אליה מזרחי בישובה. ופירש דבנראה דרישא. אינו כבנראה דסיפא. אלא רישא קאמר בנראה. היינו שאפשר לראות ע"י שיעמוד כעודר ומוסק ואדרשא דסיפא סמיך. ויהיה פרט לבית הסתרים שאינו נראה אפילו כשעודר ומוסק. ומ"מ דברי הר"ב הרי הם סתומים ביותר. ולקמן בפרק בתרא שכתב עוד הר"ב בזה. שם אכתוב ג"כ יותר בס"ד [ד"ה העביר]:

משנה ה[עריכה]

רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. פי' הר"ב דאתקוש נגעים לריבים כו' בפ"ג דסנהדרין דף לד. וכן מקיש ריבים לנגעים. מה נגעים ביום דכתיב (ויקרא יג) וביום הראות. אף ריבים ביום. ורבנן לא מקשו. דסברי דיני ממונות בלילה. כדתנן התם. תוספות פרק יב דזבחים דף קב [ולר"מ איתא תו בסנהדרין שם. אי מה ריבים בג'. אף נגעים בג'. ודין הוא. ממונו בג'. גופו לא כ"ש ת"ל (שם) והובא אל אהרן הכהן. או אלאחד וגו'. הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים. ומי ומי הן הקרובים. שנינו במ"ד פ"ג דסנהדרין. וע"ש]:

רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו. כתב הר"ב ודוקא בפני עצמו אינו יכול להתיר כו'. דכיון דהוו בי תלתא לא חשידי. דהכי מוקמינן לסיפא דמתני' בספ"ד דבכורות [דף לא] כדלקמן. הר"ש. והר"ב שלא כתב דאין הלכה כר"י. י"ל דס"ל דהלכה כמותו. ומדפירש לדבריו וכתב ודוקא כו'. הורה לנו דס"ל דהלכתא כוותיה. וכן בהג"ה לפי' הר"ש כתב. דהלכתא כוותיה. דבירושלמי פ' אלו נדרים תני רבי חייא למלתיה בלשון חכמים. וכ"כ הרא"ש בר"פ בתרא דנדרים. אלא שההג"ה כתבה דאף בצירוף ג' אינו יכול להתיר. שפירשו דטעמיה דר"י דאין אדם מתיר נדרי אשתו משום דאשתו כגופו דמיא. והב"י י"ד סי' רל"ד דייק מדברי הטור דס"ל הכי:

חוץ מבכורות עצמו. מוקמינן לה בבכורות סוף פ"ד ביחיד מומחה דאי בתלתא לא חשידי דתנן בסוף פ"ב דיבמות [דף כה] מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד: