תוספות יום טוב על מעשרות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על מעשרות · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

אוכלים ופטורים. פי' הר"ב דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר. דאילו ראו פני הבית ע"י בעל הבית והוקבעו למעשר טביל להו ואסורים לכל אדם ועיין לקמן. [*ומ"ש הר"ב ומתנה אינה קובעת וכך כתב בפ' דלקמן משנה ב ועיין שם] :

והכניסו לבתיכם. דוקא לבתיכם דאילו לביתי אין בית אחר טובל כדלקמן:

משנה ב[עריכה]

ואמר טלו לכם וכו'. פירש הר"ב בעל השער וכו'. וכן כתב הר"ש. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק דאילו הפירות גם כן בשער או חנות א"כ טבולים והוקבעו למעשר ואסורין גם לאחרים כדפרישית לעיל. וה"ה דהוי מצי למתני היו יושבים בבית אלא שדרך המוכר פירות בשוק שהוא יושב בשער או בחנות לא בבית והרמב"ם בפ"ה מהלכות מעשר כתב אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם וכו' ובעל השער או בעל החנות לא יאכלו וכו' שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם עכ"ל. ואתי שפיר לישנא *) [*דאמר טלו וכו'. דקאי אעובר בשוק כבמתני' דלעיל. וכן דקתני ובעל השער וכו'. חייבין] שהוא לשון רבים [*דלהר"ב הל"ל והוא חייב כדקתני ואמר בלשון יחיד]:

ורבי יהודה פוטר. פי' הר"ב וחצר הקובעת למעשר היא כל שאין אדם בוש וכו'. דברי ר' נחמיה הן במשנה ה' פ"ג. ובירושלמי ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד:

משנה ג[עריכה]

ר"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה. פירש הר"ב אע"פ שעדיין לא הגיע השבת. דאילו הגיע השבת טבלו אע"פ שלא יחדם לצורך השבת. הכי מסיק ר' יוחנן בירושלמי הביאו הר"ש. וכ"כ הרמב"ם בהלכות מעשר סוף פרק ה':

[*רבי יהודה אומר הבית הראשון וכו'. לשון הר"ש כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אע"פ שלא לן שם וכו' ]:

משנה ד[עריכה]

רבי שמעון מתיר. ומפרש בירושלמי טעמו מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת שלש מעשרות כלומר תרומה ומעשר ראשון ושני. [ועיין מ"ש ריש פרק ד דדמאי] את מר מותר בשעה שאין עלי' אלא זיקת שני מעשרות לא כל שכן ורבנן מסתברא דטעמייהו דסברי דכשכונסין תאנים בכלכלה יש שמניחין אותן כך והוה גמר מלאכה אע"ג דלאו כולי עלמא עבדי הכי אלא מחליקי' אותן כבסוף פרק דלעיל:

משנה ה[עריכה]

ותן לי בו חמש תאנים. רבי מאיר איירי דבעל הגינ' יהיב ליה וליקט אחת אחת. וכדמפרש הר"ב דבליקט הקונה אחת אחת מודה ר"מ. דאוכל אחת אחת. והלכך נקט נמי חמש תאנים. ואע"ג דדרך לקנות באיסר עשר תאנים או יותר. ואפי' שיברור הקונה כבסמוך. אלא דהכא דקונה על מנת שבעל הגינה בעצמו יתן לו איזה שירצה הוא על כרחין משום שתאני גנתו חשובים מאד. ולפיכך קוני' חמש בלבד באיסר:

ואם צירף חייב. פירש הר"ב שלקח שתים. בגמ' פ"ז דב"מ [דף פט] אסמכינן אקרא. כי קבצם כעמיר גרנה (מיכה ד) פירש"י אין גורן בלא קבוץ. ואין קבוץ פחות משתים. ועיין מ"ח פ"ג:

[*אמר ר"י מעשה בגנת ורדים. כתב הר"ב והתם בעל הגינה היה מלקט וכו'. ונותן ללוקחים אחת אחת לשון הפירוש שהזכרתי]:

משנה ו[עריכה]

בעשר תאנים. אבל בירושלמי [*וכן במשנה דפי' שהזכרתי] בעשרים כמו בסיפא וכן העתיק הרמב"ם בפרק ה'. וזה שהקדים תאנים לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח' פ"ו דברכות [ודע כי טעות יש שם. וכצ"ל שם וכן בבכורים המתבכר תחלה וכו'] :

מגרגר ואוכל. פירוש בעודו במחובר כמ"ש הרמב"ם בפירושו ובחבורו שלא יכרות האשכול כולו. כדי שלא יתחייב במעשרות שהרי לא קנה אלא הנתלש משא"כ בסיפא דאמר אלו במחובר קנה. ותנן בריש פ"ה דקונה במחובר לא נקבע למעשר והר"ב שפי' במחובר גבי רמון. הוא הדין לאשכול ואבטיח. והר"ש כתב במחובר גבי רמון ואבטיח ויותר היה נכון לפרש באשכול שהוא הראשון ומינה לאינך כמו שעשה הרמב"ם בפירושו:

[*מפני שקנה במחובר לקרקע. ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפרק קמא דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד תנן לקמן [בריש פ"ה] במחובר לקרקע פטור. לשון הר"ש]:

משנה ז[עריכה]

השוכר את הפועל לקצות וכו' ובנו אוכל וחייב וכו' ולאחר הקציעה חייב. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור. ועיין עוד לקמן בסמוך:

או שיאכל בני בשכרי. פי' רש"י בבבא מציעא ד' צב בשכר שקצצת לי. והתוס' מפרשים בשכרי היינו תחתי וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד על מה שיאכל הוא יותר מן האב. משום דמיחזי כמקח:

משנה ח[עריכה]

היה עושה בלבסים וכו'. בירושלמי וכתבו הר"ש מוקי למתניתין כשלבסים ותאנים מורכבים ביחור אחד ואפי' הכי לא יאכל דאי לא תימא הכי הא תנינא חדא זמנא [בפרק ז' דמציעא] [דף צא] העושה בתאנים לא יאכל בענבים ותני עלה היה אוכל ביחור זה לא יאכל ביחור אחר. ועיין מה שכתבתי בפ"ז דמציעא:

רבי יהודה אומר וכו' ולקצות פטור. פירש הר"ב דאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו [*ועיין מ"ש בריש פרק דלקמן. ומ"ש הר"ב] והלכה כרבי יהודה. וכן פסק הרמב"ם וטעמא דמתני' דלעיל סתמא ואחר כך מחלוקת דהכא ובכי הא לית הלכתא כסתם. ועוד דבירושלמי איתא דרבי אליעזר דבמתניתין ד' ורבי מאיר דפליג אדר' יהודה. אמרו דבר אחד. דכמו דאמר רבי אליעזר דתרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כך אומר ר' מאיר דמקח קובע בדבר וכו'. והשתא כמו שאין הלכה כר' אליעזר דחכמים פליגי עליה. הכא נמי לית הלכתא כר' מאיר. ועוד דר' אליעזר ור' מאיר הויין כשיטה דלית הלכתא כחד מנייהו ובכ"מ פ"ה הביא עוד ראיה מסוף פרק המביא דמסכת ביצה. ומיהו נראה לי דאף לר' יהודה ע"כ לא פטר בלקצות. אלא כשאוכל אחת אחת. ולא צירף שתים דצירוף קובע למקח. כדלעיל מ"ה. וראיה לדברי ממשנה ב' [*וג'] דפ' דלקמן. דמקח דפועל אינו פוטר אלא אחת אחת. ועיין שם [*גם עיין מ"ש בסוף משנה א דפרק דלקמן]: