תוספות יום טוב על מעילה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על מעילה · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

משנה מעילה, הקדמה

הביא אחר כריתות מעילה. מפני שהדברים שחייבין עליהן מעילה. יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. הרמב"ם:

קדשי קדשים. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה. דעד שעת זריקה מקרו קדשי ה' ובאימורין אף לאחר זריקה. אבל בקדשים קלים אין בהם מעילה עד לאחר זריקה (שלא) [שאז] הוברר חלק גבוה. ואז יש מעילה באימוריהן [וכדתנן בס"פ]. תוס':

ששחטן בדרום מועלין בהן. פירש הר"ב אע"פ שדינן להשחט בצפון וכו'. גמ'. דליכא למימר דהא קמ"ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה דהא פשיטא הוא. כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי. תוס'. ומ"ש הר"ב. דקדשים שמתו לא חזו כלל. פירש"י לא לגבוה ולא להדיוט. דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. וז"ל התוס'. דכיון שהולכין לאבוד. לא אקרו קדשי ה'. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל דרום נהי כו'. הלכך מועלין בהם. גמ'. ולפי זה משמע דמועלין דברי תורה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו בהדיא. ובא ללמד שחייב עליה מעילה דברי תורה. ולא פסק כן בחבורו ריש פ"ג מהל' מעילה. והטעם פי' הכ"מ. משום דאמרינן בגמ' דלר"י דמשנה ב' פ"ט דזבחים כל הני אם עלו ירדו ולפיכך אין בהן מעילה אלא מדרבנן. אבל ה"ל להכ"מ לפרש ג"כ שאין נראה כן מהגמ'. או דסוגיא זו דלא כהלכתא. דהא ודאי דטובא קמ"ל. דאע"פ דדין תורה אין בהן מעילה. מועלין מהן מדרבנן.

שחטן בדרום וקבל דמן בצפון. פי' הר"ב ולא בלבד כי נשחטו בדרום וכו' אבל שחטן בדרום וקבול דמן בדרום. בהא לא מיירי מתני' דא"ל דרישא דתנן ק"ק ששחטן בדרום היינו וקבל בדרום. דהוה זו ואצ"ל זו. אלא תני והדר מפרש כיצד כו'. אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני'. ואע"ג דהוה רבותא טפי. כך דרך המשנה לפי ששונה כל אחד בפני עצמו. לא חש לשנותם ביחד. כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו. דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו'. ובגמרא תני אפי' שניהם. ובמשנה שייריה אע"נ דהוי רבותא טפי. משום דמסתמא כיון דשמעינן חדא לריעותא ה"ה בתרתי. תוספות:

שחטן ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום. כתב הר"ב בלילה וזרק ביום כ"ש הוא וכו'. וכ"כ רש"י אבל התוס' כתבו דנראה לרבינו יצחק דאיפכא גרסי'. שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה. דזריקה עיקר עבודה. והוא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה. ולהכי שבק קבלה גבי לילה. ונקט זריקה. משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה. והקבלה מיד ביום. דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעילה. העתיק כגירסתינו:

או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן. דלכ"ע אם עלו לא ירדו כדתנן במשנה ב' פ"ט דזבחים וא"ת הא הוה זו ואצ"ל זו. כבר פירשו התוס' אהא דאיתא בגמרא ולמאי חזי. דהכי פריך ודאי ידענא דהא קמ"ל דזריקה לא מפקא מידי מעילה. מיהו מה חידוש יש כיון שאין שום *)[ראויות] בזריקה מהיכי תיתי דמפקא מידי מעילה ומשני הואיל ומרצה לפיגולו [שלא נקבע לפיגול עד שיקרב המתיר. שהוא זריקת הדם וכמ"ש בפי' הר"ב במשנה ג' פ"ב דזבחים] ולהכי ס"ד דזריקה מפקא מידי מעילה קמ"ל דלא. ע"כ:

שנשחטה חוץ לזמנה כו'. וה"ה לכל הני דתני ברישא. שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים. והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתני ברישא דמועלין בהן. דהני תרי אתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים [פ"ב דף כ"ח] מואם האכל יאכל (ויקרא י"ט). רש"י:

ושקבלו פסולין וכו'. והה"נ דתני ברישא להא. רש"י. ומ"ש הר"ב דאם לאחר שקבלו חזרו כשרים כו'. וכדמוכח מתני' דרפ"ג דזבחים. ויראה לי לכאורה. דכיון דאכתי איכא תקנתא בחזרה. דאפילו לשיטה שכתבתי דמשנתינו במעילה מד"ס הוא. הך מעילה דשקבלו פסולין כו' מעילה דד"ת היא. דהא מקרי קדשי ה'. כיון דאיכא תקנתא בחזרה. אלא שמלשון הרמב"ם פ"ג מה"מ אין נראה כן. וצל"ע. ומ"ש הר"ב אבל טמא שקבל את הדם וזרקו כו'. דוקא קבל וזרקו. דאל"ה קשיא מרפ"ג דזבחים. ע"ש. וכן הכריח הכ"מ בפ"א מהל' פה"מ. דדוקא קבל וזרק:

ושקבלו פסולין וזרקו. תחלת עבודה וסופה נקט כמ"ש במשנה ב' פ"ט דזבחים:

משנה ב[עריכה]

ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. כתב הר"ב דזריקה כשרה קבעה לפגול אבל לא פסולה. דהוי כמי שלא נזרק עליהם הדם. ולא קרבו כל מתיריו. ומשום נותר. דאין נותר אלא בבשר [הראוי] לאכילה בתוך זמנו. כדכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו'. ומשום טומאת הגוף. כדאמרינן במנחות [פ"ג דף כ"ה] הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה. ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה [ויליף ליה מדכתיב (שם ז') כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל וגו'. וטומאתו עליו] כך פירש"י בפ"י דזבחים דף צ' [ע"א] והתוס' פירשו בכאן דנותר ופגול ילפינן בג"ש מטמא בעון עון וחילול חילול. שכתב הר"ב במשנה ה' פ"ד דזבחים. והר"ב בס"פ דלקמן פירש דנותר וטמא ילפינן מפיגול:

רבי עקיבא אומר אין מועלין. פי' הר"ב דזריקה מהניא ליוצא לאפוקי ממעילה. ולא למשרייה לאכילה כמ"ש בסוף פרקין:

אבל. פי' הר"ב לשון ברם. כמו באמת. כמו אבל אשמים אנחנו (בראשית מ"ב) רש"י. ודכותה במשנה ח' פ' בתרא דר"ה:

כך הוא פוטר את בשר חברתה. כתב הר"ב ולא אמר ר"ע כו' אלא כששחט שתי חטאות כאחת כגון ששחטו ב' כהנים כאחד. רש"י. ועמ"ש במשנה ב' פ"ב דחולין:

משנה ג[עריכה]

אמורי קדשים קלים כו'. ר"א אומר אין מועלין בהן. כתב הר"ב כי היכי דאית ליה לר"א. דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה כו'. וצריכי דאי אתמר בקדשי קדשים. ה"א בהא קאמר רבי אליעזר מועלים בו משום דזריקה כתיקנה מפקא מידי מעילה. שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה. אבל לאתויי לידי מעילה מודה לר"ע דאפי' שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה. ואי אתמר גבי קדשים קלים ה"א גבי קדשים קלים הוא דאר"ע מועלין בהן. דאפילו זרקה שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה אבל קדשי קדשים דלאפוקי הוא שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה קמ"ל. גמ':

ר"ע אומר מועלין בהן כו'. ואע"ג דאיתנהו אבראי. דאי הדר עיילינהו. כ"ע לא פליגי. כדמסקינן בגמ' פ"י דזבחים דף צ'. ודלא כפירש"י שיצאו וחזרו וזרק דמן. ע"כ. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' פה"מ. ונזרק הדם. והם בחוץ. מועלין בהן. כתב הר"ב כי היכי דאית ליה לר"ע דזריקה מועלת ליוצא כו' ולכאורה יראה לי. דא"כ ה"נ כי היכי דלאפוקי ממעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת ומדין מגו. ה"נ לאתויי למעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת. ומטעם מגו. אלא שאין נראה כן מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות פה"מ. ונראה לי דס"ל להרמב"ם דלהחמיר א"צ מיגו:

מועלין בהן וחייבין כו'. לכאורה נ"ל דלא עדיף מבשר היוצא. דלא אמר ר"ע דזריקה מועלת לאכילה. כמ"ש לעיל ולקמן. אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות פה"מ ואם החזירן מקטירין אותן. אך הראב"ד כתב עליו שזה אינו מחוור. ע"כ. ומ"ש הכ"מ שהרמב"ם סובר שמאחר שמועלים בהם. וחייבים עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח. ע"כ. אין בזה כדאי להצילו מההשגה. דהא בבשר. ס"ל נמי דאהני הזריקה. ולא התירו לזבח באכילה. אבל נראה לומר דס"ל להרמב"ם. דהא דאמרן דלא אמר ר"ע לאכילה. הוא חומרא בעלמא דמחמירין לגבי אדם. אבל להקטר דלגבוה לא מחמרינן. מדלא אשתמיט תלמודא לאשמעינן נמי בלגבוה. ועיין פרק דלקמן משנה ב' ומ"ש שם:

משנה ד[עריכה]

קדשי קדשים לפני זריקת דמים כו' קדשים קלים וכו'. עמ"ש ברפ"ב בשם התוס':

ואין מועלין בבשר. פירש הר"ב דכבר יש בו שעת היתר לכהנים. לפי שקדשי קדשים הנאמרים כאן. הן החטאת והאשם שאוכלין אותן הכהנים אבל העולה מועלין בבשרה ואפילו לאחר זריקה. כמו שנתבאר בפרק שאחר זה. הרמב"ם: *

[*נמצא מעשה דמים. כפל לשון הוא וצ"ע ועפי"א דשבת משנה ו' ופ"ק דעדיות משנה ה']:

ובקדשים קלים כו' ואין מועלים בבשר. ואע"ג דאף קודם זריקה אין בו מעילה קתני למידק הא איסורא איכא ומיירי ביוצא. ולמימרא דלא אמר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא להתירו לאכילה. גמרא:

חייבין משום פגול כו'. פירש הר"ב דזריקה קובעת בפגול. וקבעה נמי לנותר וטמא. מהטעם שכתבתי במשנה ב' בשם רש"י ז"ל: