תוספות יום טוב על כלים יב

<< · תוספות יום טוב · על כלים · יב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

טבעת בהמה וכלי' וכו' טהורות. כת' הר"ב דלא רבי קרא לטומאה אלא תכשיטי אדם כו'. וכ"כ הר"ש. וצ"ל דמסברא לא מרבינן מוכל. שכתבו בפרק דלעיל משנה ח [ד"ה חכשיטי נשים] אלא טבעת אדם. משום דתפסת מועט תפסת כו'. אבל ברפ"ה דמסכת שבת דף נב. מפרש רש"י טבעת אדם טמאה דתכשיט הוא. וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו'. ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם. טבעת בהמה כו' טהורות. דלאו משום תכשיט מיטמו. דאין תכשיט לכלי. וכלי נמי לא הוי אלא תכשיט כלי. ומיהו בעודם מחוברות לכלי מטמו עם הכלי. דהוי יד לכלי. דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ע"כ:

סיטונות. פירש הר"ב סוחרים גדולים. עיין מה שכתבתי במשנה ד פרק ב דדמאי [ד"ה הסיטונות]:

משנה ב

אונקליות. כתב הר"ב דהכי גרסי' ול"ג אונקיות. אבל הרמב"ם והר"ש גרסי אונקיות. וזה לשון הר"ש אונקיות הם כף של מאזנים ויש להן בית קבול שעשויין כמין כוס קטן. ע"כ. גם גירסת מהר"ם כך היא:

ושל בעלי בתים. ל' מהר"ם תימה לי מ"ש של בעלי בתים. של סרוקות נמי אינו טמא אלא כשיש בו אונקיות. ונ"ל דס"ל סרוקות כולן יש להן אונקיות. פי' כפות של בית קבול אבל של ב"ב שאינן רגילים לשקול כל כך. יש שיש להם מאזנים שאין בית קבול לכפות מאזנים. כעין אותן ששוקלים בהן חלב להכי נקט אם יש בהן אונקיות [אע"פ שאין להם בית קבול] טמאה. ע"כ:

נקליטין. מפורש במשנה ג פ"ק דסוכה:

ושל אקון. לשון הר"ב תיבה שעושים הציידים כו'. כ"כ בפי' הרמב"ם שלפנינו. אבל בנא"י אקון הוא סל הציידין ותמונתה מפורסמת אצלם. והיא כמו תיבה מעץ בו אונקליות *)יתלו בו כיס יכנס הדג בו. ולא יוכל לצאת ממנו:

משנה ג

טני. פי' הר"ב הוא כלי של מתכות מחזיק ג' קבים. וכ"כ הרמב"ם אבל הר"ש הביא מתניתין דתמיד פ"ג מ"ו הטני דומה לתרקב גדול מחזיק קביים וחצי [*ולפי מה שכתב הר"ב שם [ד"ה תרקב] ניחא]:

וחכמים מטהרין. פירש הר"ב דסברי אין כסוי כו'. כדסתם לן תנא במשנה ג פי"ד. ועיין מ"ש [סוף] מ"ו פ"ה דאהלות:

והפרכין. כ' הר"ב בתוספתא מפ' אלו הן פרכין הקבועים בכירים ורבותי לא פירשוה לי. ולכאורה נראה שהוא כירים דס"פ שהוא ג"כ מכלי בית הבד כמ"ש הר"ב שם. והיינו דסמיך ליה עקרב בית הבד והרי הוא דבר הלמד מענינו. אבל הרמב"ם מפרש וז"ל ברזלים קבועים במוקד לשמור [אותו מן] השריפה במהירות זמן ע"כ. והכ"מ [פ"י מה"כ הלכה יו"ד] כתב שנ"ל שהם ברזלים התלויים במוקד. ובסופן מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם עכ"ל. והראב"ד בפ"י מהל' כלים גורם הקבועים בקירוס וכתב שבעל הערוך מפרש מלקחיים שתופסין בהן אורגי היריעות הקנים או השתי והוא מורדו"ר (א) בלע"ז [והם] עומדים קבועים לנירים ולקירוס וקורא אותם פרכים על שם שכובשים הקנים והארוג מלשון בפרך כך נ"ל והם כמו טבעת כלים ע"כ ובערוך שבידינו מפרש חתיכי בגד שמקנתים בהן את הקדרה. וי"א אבנים שהקדרה יושבת עליהם וי"א הקבועים *)בכורים כדתנן כו'. ע"כ. ובכף נחת כתב. שנראה לו שהוא כלי ממתכות או מעץ. עשוי לפרך ולשבר הגחלים הגדולים ולרדדן. שיהו נוחין לתשמיש ע"כ. ובדברי מהר"ם והפרכים נראה שהם כעין יתיכים. אלא שהם קבועים **)בקיר. והכי תניא בתוספתא:

עקרב בית הבד. פי' הר"ב ברזל עקום כו' הקבוע בקורת בית הבד. לתלות בו כלים. הר"ש:

טהורה. פי' הר"ב דאין תשמישן אלא עם הקרקע. ועמ"ש במ"ב פרק דלעיל:

משנה ד

[*ושל אבן השעות. פי' הר"ב אבן שיש בה קוים וכו' ומסמרים תחובים בה וכו'. הרכיב בזה ב' לשונות שתחלתו מפי' הרמב"ם וסיומו ומסמרים וכו' לשון הר"ש הוא שכתב לפי' הערוך תרגום צל [המעלות טולא] אבן שעיא. ויש בה מסמרים לכוין השעות ע"כ. ולדבריו אפשר אין צריך לקוים. אבל לפי' הרמב"ם והוא תחלת לשון הר"ב שיש בה קוים כו' אין מהצורך אלא מסמר אחד וכן לשון הר"ב עצמו פ"ג דעדיות מ"ח. וז"ל הרמב"ם אבן השעות אבן תבנה בארץ וירשום בה קוים ישרים כתובים עליהם שמות השעות והיא עגולה. ובמרכז זאת העגולה מסמר נצב על זוית נצבת כל מה [שינטה] בשיווי צל זה המסמר לקו מאלו הקוים. ידע כמה שעות עברו מהיום. ע"כ. ובעדיות שם באר יותר שזה המסמר הוא נעשה על הרוב פחות מרובע האלכסון באורך ע"כ]:

[*מסמר הגרדי. פי' הר"ב מסמר ארוך כו'. ומחבר על הקנה את המטוה. וכך פי' הרמב"ם. ולא פירשו מסמר זה למה הוא צריך ולכן נ"ל שיש ט"ס וכצ"ל ומחבר עליו המטוה. ופירושו על המסמר. וכן ראיתי אצל אומני האריגה]:

וארון של גרוסות. פי' הר"ב של עץ. וכן פי' הר"ש. וכתב דעוד יש לומר דבמסמר של ארון מיירי שיש מסמר בריחים של גרוסות. ומטהרי רבנן משום דאינו עשוי אלא לחזוק. ע"כ. וכך הוכיח הראב"ד בפי' מסכת עדיות פ"ג מ"ח. דמה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים. היה לו להקדים או לאחר [ולא] לחוץ במחלוקת המסמרים דרבי צדוק וחכמים. ועוד כי אין טעם למחלוקת הארון. ומאי שנא ארון של גרוסות משאר ארונות והחכם יבין. ואם יאמר האומר למה לא הזכירו מסמר כמו שהזכיר באחרים. נשיב ונאמר מפני שהמסמר של שולחני [כדתנן במשנה דלקמן והיא שנויה שם] והארון לענין אחד הם עשוים. שאינם אלא לחזוק. ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד. ויש מפרשים מחלוקת רבי צדוק וחכמים בארון עצמו והטעם מפני שדרכו לעשות לו עגלה להוליכו עליה לשוק ולהביאו מן השוק. ר' צדוק סבר אע"פ שדרכן של גרוסות לעשות כך. *)כמו שלא חשב לעשותה. טמא משנגמר מלאכתו. ורבנן סברי כיון שדרכן בכך כמי שהוא עתיד לעשותה דמי. והוא טהור עד שיעשנה [ויחברנה] לו. וגם העגלה טהורה בפני עצמה לפי שאיננה מקבלת כלים. אלא שמניחין עליה הארון להוליכה. ואם העגלה של מתכות טמאה. מפני שהיא כלי לעצמה. ופשוטו כלי מתכות טמאים. וזה הפי' יש לו פנים. מדתניא בתוספתא דכלים פ"ה עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה. ואם עתיד לעשותה עגלה טהורה עד **)שיעשנה לה עגלה. מ"מ קשה לי למה הבליעו בין חשבון המסמרים. ואפשר מפני שהם חולקים בו ובמסמר שלו המחברו עם העגלה. כמו שפירשתי. ומפני כך נבלעים ביניהם. ע"כ. [*ומ"ש כמו שפירשתי. שכך כתב שם לעיל מהא. וז"ל וכן בארון של גרוסות מוליך ארונו מלא גריסים לשוק ע"ג עגלה ונועץ מסמרים בעגלה בצד הארון. כדי להדקו שלא ימוט ולא יפול ע"כ. ובזה מחולק עם הר"ש שלפי' הר"ש המסמר מחבר הארון בעודן בריחים]:

[*רבי צדוק מטמא. דחשיב ליה ככלי. וחכמים מטהרין. שאינו חשוב ככלי הראב"ד בפירושו למס' עדיות פ"ג מ"ח]:

וחכמים מטהרים. פי' הר"ב דכלי עץ העשוי לנחת הוא. עמ"ש בסוף חגיגה:

היתה עגלה של מתכת טמאה. כבר כתבתי בשם הראב"ד מאי איריא של מתכת. ומהר"ם כ' דאם היא של מתכת אע"ג דמחזקת הריחים מ' סאה. טמאה. דבתר עגלה אזלינן שהיא של מתכת. וכלי מתכות לא אתקשו לשק. ולא בעינן בהו מיטלטל מלא וריקן. ואפילו הרחים של עץ מקבלת טומאה דבתר עגלה גרירא. ע"כ:

משנה ה

מסמר שהתקינו וכו'. לשון הרמב"ם בריש פ"י מהל' כלים. מסמרות שמחזיקין בהם התקרה העשויין לתקוע אותן בעצים. אינן מקבלין טומאה וכו'. ואם התקינו להיות כלי בפני עצמו מקבל טומאה. כיצד מסמר שהתקינו וכו':

להיות פותח בו את החבית. לנקב את החבית ולהוציא ממנו יין. הר"ש:

עד שיצרפנו. פירש הר"ב עד שיצרפנו באש לצורך הזה וכ"כ הר"ש. וז"ל הראב"ד רפ"י מהל' כלים לפי שהמסמר שנוקבין בו את החבית צריך שיהיה חזק הרבה משאר מסמרות. הלכך בהתקנה לבדה אינו מטמא עד שיצרפנו באש ובמים. ע"כ. והרמב"ם מפרש עד שיצרפנו. עד שיכהו בפטיש ויחדד אותו וישיבהו בדמיון המקדח. וצורף שם לאומן המתכות. ע"כ:

מסמר של שולחני. פי' הר"ב מסמר קבוע בעמוד כו'. ובפ"ג דעדיות מ"ח מפרש גם פי' הרמב"ם:

משנה ו

[*כסוי טני. מפורש לעיל משנה ג]:

ותלוי המגרדות. מסמרים שתולין בהם המגרדות כ"כ הר"ב במ"ט פ"ג דעדיות. ולפי שהם משונים בצורתן משאר מסמרות התקיעה. לפיכך מטמא ר"ג. כך הבנתי מדברי הרמב"ם פ"י מה"כ [הלכה ב]:

המגרדות. לשון להתגרד בו דאיוב (ב). וכמ"ש הר"ב במשנה ג פרק יא:

וגולמי כלי מתכות. ושמא טעמא דר"ג. כיון דחזי לתשמיש טמא. כי היכי דפשוטים טמאים. ה"ה גולמי כלי מתכות. נ"ל מהר"ם*):

וטבלא שנחלקה לשנים. כתב הר"ב טבלא של חרס שיש לה לבזבזים. כדתנן במ"ז פ"ב:

שנחלקה לשנים. פי' הר"ב לשתי חתיכות שוות. ויש לתמוה למה חכמים מטהרים. דמאי שנא מתנור דכשחלקו לשנים אמרינן א"א לצמצם. כמ"ש במ"ז פ"ה. ושמא בטבלא אפשר לכוין. וכן יראה מלשון הרמב"ם בפט"ז מהל' כלים [הלכה ב] והוא דוחק:

ומודים כו' שהגדול טמא. וא"ת כיון שנחלק אע"פ שהאחד גדול מחבירו מ"מ אינו מגופף לבזבזים מד' רוחותיו. ויראה לי דבטבלא נמי ליכא קפידא כולי האי שיהא מגופף מכל הד' רוחות דומיא דכירה. כמ"ש במ"ג פ"ז דה"נ אין עיקר תשמישה לבית קבול. וסגי ליה בלבזביז שבג' רוחות כדי להחזיק מה שמניחין עליה. ומצאתי להראב"ד בפי' משנה ט פרק ג דעדיות. שהקשה מהא דתנן לקמן פט"ו מ"ב. סרוד של נחתומים כו' גפפו מד' רוחותיו טמא. נפרץ מרוח אחת טהור. והאריך הרבה בזה ועי' [מ"ש] במ"ב פ"ד דמקואות אבל נראה מדבריו שמפרש לטבלא דהכא בשל עץ. והר"ב מפרשה בשל חרס וכ"פ הרמב"ם:

משנה ז

וכן סלע שנפסלה והתקינה כו'. אם צריכה מעשה כמו חתוך. אתי שפיר דנקט התקינה. דמידי דמחוסר מלאכה אין טמא במחשבה [כדתנן במ"ד פכ"ו] ואי אינה צריכה חתוך. הוי התקינה ל"ד. דכל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. תוס' פ"ד דב"מ דף נב:

פחות מכאן יקוץ. כ' הר"ב וכן אם הוא יותר משקל נמי יקוץ. והא דתנן שהוא רשאי לקיימה עד ב' דינרין. מוקי בגמ' דב"מ שם בדנפלה לנורא ופחתה לה בחד זימנא:

משנה ח

והכורים. ל' הר"ב כלי ברזל שבו תוחבים הזיתים וכו'. נמשך אחר לשון הרמב"ם בפירושו שבידינו. שז"ל הוא כלי מברזל יתקעו בו הזיתים במעצר. אבל בנא"י כותשים בו הזיתים במעצר. וזה נכון ומסכים למה ששנינו במשנה ה פ"ד דב"ב המוכר את בית הבד וכו'. לא מכר את העכירים ומפרשים בגמ' עכירים. כבשי. וכ"כ הר"ש בכאן בשם הערוך. דכירים דהכא היינו עכירים דהתם. ומה שפי' שם הר"ב והרמב"ם שהם נסרים כו'. שאני הכא דבכלי מתכות איירינן. אבל מן הסתם עושים נסרים של עץ למלאכת הכתישה הזאת. ולפיכך פרשו שם נסרים כו':

והכן והכנא. כתב הר"ב האמה וכו'. כ"כ הר"ש [*ולעיל ספ"ז מסיים ונראה דהאמה נקרא כנה. והלוח שמסרגלים עליה. היא הכן. ולפי אחד מן הפירושים שכתב מהר"ם במס' אהלות ברפ"ח. הכנה מדה. והכן מחק. כמו שאכתוב שם בשמו בס"ד. [ד"ה והעושה]. ונ"ל לשיטת הר"ב והר"ש דהכא שהכנה הלוח. והכן האמה] וכתב עוד די"מ הכן זה כלי גדול. וישקלו עליו את הכספים. והכנה היא המאזנים. ע"כ. [*ובערוך שלפנינו במקום כלי גדול. כתוב עץ גדול. ואותה הנוסח' נ"ל עקרית. שכן יש בהרבה מקומות אצל הסוחרים עץ ארוך תקועה על לוח ובו מאזנים שישקלו בהם הזהובים]. ולשון מהר"ם והכן והכנה. נ"ל מדה גדולה ומדה קטנה. כמו כנא בפרוטה. בכתובות פ' אלמנה [דף צט] . ועיין במסכת אהלות ריש פ"ח. ע"כ. והרמב"ם נראה שמפרש כמו הערוך:

גרופית של זית. כת' הר"ב ענף של זית קרוי גרופית כו' וכ"כ הר"ש. ועיין מ"ש במשנה ג פרק ה דב"ב:

משנה כלים, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב