וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר: אִישׁ וְאִישׁ כל איש, גם אם הוא פיזית נולד בעיר אחרת, מבחינה רוחנית הוא כאילו יֻלַּד בָּהּ, וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן מכיוון שעיר זאת יוצאת דופן בכך שה' הקים אותה.
עם טעמים:
וּ֥לְﬞצִיּ֨וֹן ׀ יֵאָמַ֗ר אִ֣ישׁ וְ֭אִישׁ יֻלַּד־בָּ֑הּ וְה֖וּא יְכוֹנְנֶ֣הָ עֶלְיֽוֹן׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה" - וכשיביאום מנחה לה' בציון יאמר להם על כל אחד ואחד זה מאותם שגלו ממך ומתולדותיהם ענין אחר המשורר אומר אזכיר לעמי וליודעי את גדולות מצרים ובבל שהם רואים עתה את גדולתם הנה פלשת וצור עם כוש מפני שהם סמוכים לרהב ובבל מנשאים אותם כל האומות ואומרים עליהם זה יולד שם במצרים ובבל
"ולציון יאמר וגו'" - והשבח הזה שהוא עכשיו לרהב ובבל יסוב לציון ועליה יהו אומרים פלוני יולד בה
"והוא יכוננה עליון" - והקב"ה יכוננה למעלה מכל העיירות
"לציון יאמר איש ואיש (אשר) יולד בה", אז אני צריך להזכיר כל איש ואיש מאישים הפרטיים הנמצאים בה, כי כל איש פרטי משלים את האומה בכללה, כמו שכל אבר פרטי משלים גוף הבעל חי שכ"א צריך לשלמות הגוף, "והוא", ר"ל והאיש הפרטי הזה "יכונן אותה" שתהיה "עליון", שע"י כל איש ואיש מאישיה יתוסף שלמות ועליה לעם ציון בכלל,
ב) עוד יש ביניהם הבדל מצד האישים הפרטיים בעצמם, כי מלבד מה שנתעלו אישי העם הישראלי במה שכ"א הולך מהלך השלימות אל הכלל כולו, עוד יתרון להם במה שכל איש פרטי בפ"ע נחשב כגוי כולו וכקיבוץ שלם ועז"א.
אזכיר רהב ובבל. אמר רבי יהודה בר רבי סימון, עתידין אומות העולם להיות מביאין דורונות למלך המשיח. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, הם בעצמם [הם] דורונות למלך המשיח, שנאמר: "תשורי מראש אמנה". אמר רבי יהודה בר רבי סימון: למה דורון נקרא תשורה? דבר נש מסתכל בה ומזמר: יאי היא הנשלחה, כעניין שנאמר: "לא תשורני עין רואי". וכיון שהן באין אצל מלך המשיח, הוא אומר להם: יש ביניכם ישראל? הביאו אותם לי, שנאמר: "הבו לה' משפחות עמים", עמים הביאו לי משפחות של ישראל. אמר ר' אחא, ואומר להם: הביאו אותם דרך כבוד ולא דרך בזיון, אין "הבו" אלא לכבוד, שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו", אותן שכבדו כבודו בעולם. אמר רבי ברכיה בשם רבי יהושע: "בעת ההיא יובל שי", בגימטריא בהם, שהם מביאים אותם דורונות למלך המשיח, שנאמר: "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'". אמר רבי ברכיה: הזקנים שבהם שאינם יכולין לטעון (כל קרקיא) [בגלנדקא], מה הם עושין? מביאין אותן וטוענין אותן בידיהם. מהו נכבדות? שהם מביאים אותם בכבוד. וכשהם מביאין אותן, הן באין לילך להם, והוא אומר: זה ישראל וזה כהן וזה לוי. (כגון אם נמכרו לעבדים ונשתכחו ונשבו ועל אונסן נעשו נכרים):
