שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף נח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נח עמוד א

הנהו קלא אית להו ופרש"י וסבר וקביל. וקשה לר"ת דבריש המוכר פירות אמר בהדיא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. ותירץ ר' אליה דהתם מיירי קודם שנתן הלוקח מעות תדע דבפרק המוכר פירות פריך מהך ברייתא לשמואל דאמר דלא אזלינן בממונא בתר רובא אלא המוציא מחברו עליו הראיה דקתני המוכר עבד לחברו ונמצא גנב וכו' הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך רישא מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנו ואיכא למידק ומאי פריך הא שמואל לא איירי אלא שהמעות ביד המוכר וכך ברייתא נימא דאיירי הכי ולהכי הגיעו דהמוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ הרא"ש ז"ל שם דע"כ מיירי נמי אף על גב דאכתי איתנהו למעות ביד הלוקח אמרינן הגיעו ומוציאן מידו דאי המעות ביד המוכר מאי איריא דרובא הכי איתנהו אפילו מום אחד דמיעוטא הכי איתנהו נמי נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והרבה מומין איתנהו בעבדים כגון הנך דהשוכר את האומנים נכפה ושוטה ושעמימות וכיוצא בהן שרגיל להיות חולה ולא ידע לוקח אלא ע"כ מיירי נמי שהמעות ביד הלוקח דמום אחד דלא שכיח לא היינו מוציאין מידו דיכול לומר הלוקח הייתי סבור שלא היה מום זה בו דברוב עבדים אינו אבל גנב או קוביוסטוס הגיעו ומוציאין מידו אלמא אזלינן בתר רובא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ע"כ:
והרמב"ן ז"ל תירץ התם דקים להו בגמרא דבשלא נתן דמים קאמר שמחייבין אותו ליתן ממאי דקתני סיפא אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני מקח טעות משמע דמיירי כולה ברייתא שהלוקח מוחזק. אבל הרשב"א ז"ל פירש הנהו קלא אית להו ואם איתא דהכי הוא מידע הוה ידיע ומיהו אם נמצא כן מקחו בטל כדאמרינן בריש המוכר פירות לסטים מזויין וכו' אומר הרי שלך לפניך. וכן פי' ר"ח ז"ל:

קבל מסר והלך. רש"י ז"ל פי' קבל הבעל מומין לרב יהודה ליכא משום דעולא איכא. מסר האב לשלוחי הבעל והלכו להם משום דעולא ליכא משום סמפון איכא. והר"א אב ב"ד והראב"ד ז"ל פירשו קבל האב קדושין ומיד מסרה לבעל והלך לו דמשום סמפון איכא משום דעולא ליכא. הרשב"א ז"ל:
והתוספות לעיל בפרק נערה גבי רב אמר אף לתרומה פירשו דאיכא בינייהו למ"ד סמפון ליכא דבמסר ליכא למיחש לסמפון ולמ"ד שמא ימזגו איכא דחיישינן שמא תשקה לשלוחי הבעל. ע"כ:
בבת כהן לכהן בת כהן בקיאה בטורח תרומה לשומרה ולמוכרה אם כן כיון דעודה בבית אביה יכולה למוכרה לו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ור' ישעיה מטראני ז"ל פי' כלישנא בתרא וז"ל בת כהן אם תטמא יחליפו לה אביה חולין בתרומה דחזיא להו ולא תצטרך למוכרה לכהנים בזול ולקנות חולין ביוקר אבל בת ישראל לכהן אין מי שיחליף לה והיא צריכה למכור לכהנים בזול הילכך נותנין לה מחצה חולין ע"כ:
מחלוקת בארוסה דכיון שלא נשאת לו עדיין אין מזונותיה עליו כל כך הילכך סגי בתרומה לחודה לרבי טרפון אבל בנשואה כגון המשרה אשתו על ידי שליש הואיל וכל חסרונה עליו חייב במזונותיה משלם בלא טורח דברי הכל מחצה חולין מחצה תרומה שכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל הרא"ה ז"ל מחלוקת בבת כהן לכהן וכו'. לפי שבקיאה ויודעת לשמור את עצמה בטהרה אבל בת ישראל שכיחא לה טומאה ובהא דכ"ע מחצה חולין ומחצה תרומה ואמר אביי מחלוקת בארוסה משום דעיקר חיוב מזונות ליתא עד שעת נשואין אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה מסתברא דאפילו אנשואה פליג ואפשר דלא שני ליה בין ארוסה לנשואה והכי נמי לר' יהודה ורשב"ג דלא איתמר ההוא הפרשה אלא לר' עקיבא ור' טרפון והא דאמרינן מאי בינייהו כלומר בין ר' יהודה לר' עקיבא דרבי עקיבא אומר בארוסה מחצה חולין ומחצה תרומה ור' יהודה אומר בכולהו נותנין לה תרומה כדי שתהא לוקחת חצי חולין בדמיה ולענין ארוסה אמר מאי בינייהו. ע"כ:

רבי יהודה אומר נותנין לה הכל תרומה והיא מוכרת ולוקחת בדמיה חולין. פרש"י ז"ל דהיינו דאיכא בין ר' טרפון לר' יהודה דאילו לר' טרפון נותנין לה הכל תרומה כדי מזונות ואף על פי שהיא צריכה לחולין ובאת למכור תרומה אין דמי תרומה מגיעין ליקח בהם חולין שהרי יקרים הם מן התרומה שהכל קופצין עליהם ולר' יהודה נותנין לה תרומה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות דמי מחצה חולין אבל טורח מכירה מוטל עליה למכור תרומה בשוויה וליקח חולין ולר' עקיבא עליו לטרוח ולתת מחצה חולין רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שהזכירו תרומה נותנין לה כפלים בחולין קסבר לא מטרחינן לה למכור בשוויה אלא נותנין לה תרומה הרבה כדי שאם ימכרנה בזול תמצא לוקחין הרבה. מאי בינייהו כלומר בין רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל איכא בינייהו טירחא דמכירה למכור בשוויה שיש בו יותר טורח. כן פירש רש"י ז"ל. ויש שפירשו דרבן שמעון בן גמליאל מפרש הוא דברי ר' יהודה והכי אמרינן מאי איכא בין ר' עקיבא לר' יהודה איכא בינייהו טירחא דמכירה לר' יהודה צריכה לטרוח למכור תרומה ליקח מחצה חולין וכדפרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כל מקום שהוזכרה תרומה לאשתו במזונותיה לתת לה. נותנין לה כפלים תרומה על שראוי ליתן לה בחולין שאם היה ראוי לה קב חולין נותן לה תרומה קביים מאי בינייהו בין לר' יהודה לרבן שמעון בן גמליאל הא תרווייהו קאמרי דנותן לה הכל תרומה. איכא בינייהו טירחא רבי יהודה אומר נותן לה הכל תרומה כמדת חולין והיא טורחת ומוכרת ולוקחת בדמיה חולין ולרבן שמעון בן גמליאל יהיב לה כפלים כי היכי דלא תטרח טפי וכיון דקא מזבנא לה בזול קפצי כהני וזבני לה. ע"כ:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפירוש המשנה דלר' טרפון דאמר הכל תרומה לא נתכוון לומר שיתנו לה תרומה כשיעור שהיו נותנין לה חולין אלא מוסיפין לה מן התרומה כדי שאם תצטרך לקנות בימי טומאתה חולין תצטרך למכור התרומה יותר בזול שהתרומה מתוך שאין אוכלין אותה אלא מעט נמכרת בזול ולפיכך צריך להוסיף לה מן התרומה יותר משיעור החולין ע"כ. ולפי זה תתפרש הברייתא בדרך אחרת:
מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה את יבמתו ועד שיכנוס כדמפרש בגמרא דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא אבל משנכנסה כתיב ולקחה לו לאשה ואמרינן כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. שעשתה ששה חדשים וכו' פירושא הוא כלומר כיצד אינו מאכיל שאם עמדה חצי זמן התביעה של שנים עשר חדש אע"ג דאילו השתא הוי בעלה קיים הויא אכלה בתרומה כדתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אפילו הכי לא אכלה בתרומה קמי יבם עד שישאנה אפילו כל זמן התביעה עמדה לפני בעלה ומת אין זיקת היבם מאכילה והוא הדין נמי אם כל זמן התביעה עמדה לפני יבם אינו מאכילה דקנין אחיו קרינא ליה אלא הא לא אצטריך לאשמועינן דהא בעלמא שמעינן לה דתנן ביבמות היבם והעובר והארוסין פוסלין ולא מאכילין אינו מאכיל בתרומה אע"פ שכלה זמן שלו דיבם בת ישראל שהיתה אוכלת בחיי אחיו אלא איידי דאיירי במתני' תביעה הגיע זמן ולא נשאו קא מפרש להא דיבם בתביעה או בפני היבם שמת הבעל בו ביום שנתארסה ועמדה בפני יבם כל זמן התביעה אינה אוכלת עד שעת נשואין. ה"ג ואפי' כולן בפני הבעל או בפני היבם ולא גרסינן חסר יום אחד ומאן דגריס ליה מפרש הכי כי רמיא קמי יבם לא אכלה הא עמדה בפני הבעל י"ב חדשים חסר יום אחד דבחיי הבעל עדיין לא היה לה שעת הכושר באכילת תרומה מעולם הילכך כי רמיא קמי יבם לא אכלה הא עמדה כולהו י"ב חדש שלמים בפני הבעל ואכלה בחייו תרומה היא אכלה אין לשנות בספרים דתנן היבם פוסל ואינו מאכיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש קצת טעות סופר בלשון:
עוד כתב בגמרא וז"ל קנין אחיו משום דעדיין לא כנסה היבם אינו מאכילתה אבל כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר והכתוב קראה אשתו דכתיב ולקחה לו לאשה דקנייה בביאה וכי היכי דקדושי ביאה מאכילה בארוסה דאיתקש הויות כך מאכילין בתרומה דאקליש קנין דאחיו דמת ופקע ליה השתא כלן בפני הבעל דהוי קנין דאחיו גמור בתרומה ועמדה בפני הבעל עד שעת כניסה לחופה אפילו הכי אמרת דלא אכלה כולהו בפני יבם דלית ביה כח קנין דאחיו להאכילה בתרומה דהא מיית לאלתר מה אכלה והא זיקתו של יבם לא מהניא בה כלל עד שלקחה ולמה לי למתני כולן בפני היבם או כולן בפני הבעל לא אכלה אף על פי שעשתה עמו כל זמן תביעה ויש לו כח יפה ואין צריך לומר זו דכולן בפני יבם דכיון דפקע לכח קמא לאלתר דמית מחמתיה דזיקת יסם לא תיכול כלל כל זמן שלא כנסה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:

וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל היבם אינו מאכיל בתרומה אמרינן בגמ' טעמא דמשום קנין כספו אמר רחמנא וכו'. ופרש"י ז"ל עלה והא קנין אחיו הוא וכיון דמית פקע קניניה ונראה מדבריו ז"ל דאפי' הגיע זמן בחיי הבעל והיתה אוכלת מחמתו אינה אוכלת בפני היבם וכ"ת אם כן ליתני היבם פוסל יש לומר דלא שייך פוסל אלא כשהפסול בא ממנו אבל בכאן מיתת הבעל פוסלתה. והקשה עליו ר"ת א"כ היכי תני היבם אינו מאכיל ליתני היבמה אינה אוכלת בתרומה דאפילו תימא דפשיטא ליה דכל שאין היבם מאכילה אין לה לאכול בתרומה מחמת הבעל שכבר מת מכל מקום ליתני לישנא רויחא ותו היכי דייק למיתני כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם הרי אפילו כולן בפני הבעל ושהתחילה לאכול כמה ימים נמי. ותו דבהדיא אמרינן ביבמות דכל שהבעל מאכיל היבם מאכיל והיינו למשנה ראשונה דאלו למשנה אחרונה אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתבעל וסתמא קתני לה ואפילו בארוסה ותו דבירושלמי קתני למשנה ראשונה הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ותו דבתוספתא אמרו משנה אחרונה אמר אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל דאלמא למשנה ראשונה אף היבמה אוכלת עד שלא תבעל לכך פר"ת דהיבם אינו מאכיל אם לא הגיע זמן בחיי הבעל אבל אם הגיע זמן בחיי הבעל הרי היא אוכלת כדינה ולהכי קתני סיפא חסר יום אחד בפני היבם וטעמא דמילתא דשורת הדין מן התורה דיבמה אוכלת בתרומה דקנין יבם הוא דאשה הקנו לו מן השמים אלא שחכמים גזרו עליו שלא יאכיל הוא דילמא לא מייחד לה דוכתא או דלא בדוק לה שפיר ואיכא סמפון והא דאמרינן בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא דרשא דרבנן בעלמא הוא תדע דהאי קרא דקנין כספו אינו לענין אשת כהן כלל שאינו אלא לענין עבד כהן דאשת כהן נפקא לן בספרי מדכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו ורבנן נקטי אידך קרא לרווחא דמילתא בכל דוכתא והכי נמי לאסמכתא נקטי ליה דלא תקון רבנן אלא כשהגיע זמן בחיי אחיו. ואיכא למידק על פי' זה מהא דאמרינן ביבמות גבי יבמה בנשואין כ"ע לא פליגי דאכלה כי פליגי כשבא עליה ביאה גרועה כגון באונס או בשוגג רב אמר עשו ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר לא עשו ביאת שוגג כמזיד דאלמא לכ"ע אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתבעל וכ"ת דההיא משנה אחרונה דוקא והא התם מן הנשואין היא דליכא למיחש לסמפון וכיון דכן ליכא בה מידי בין משנה ראשונה לאחרונה דהא כולה פלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה בחשש סמפון תליא דקמייתא לא חיישא וברייתא חיישא אלא ודאי דלענין יבמה ליכא הפרשה בינייהו וגזירת חכמים היא שלא תאכל שום יבמה בתרומה עד שתבעל כיון שקנין אחיו הוא וליתיה לאחוה לכך פי' ר"י ז"ל כפרש"י ודחה כל קושיותיו של ר"ת ז"ל והכניס עצמו בעובי הקורה דהא דתני בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה לצדדין היא ואהגיע זמן בלחוד קאי ובתוספתא כך אמרו משנה אחרונה שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כשם שאין היבמה אוכלת עד שתבעל וכן דחק עצמו בההיא דיבמות וכבר כתבתי כל דחיותיו במסכת נדרים בס"ד. והנכון כפר"ת וההיא דיבמות למשנה אחרונה היא ובדין הוא דיבמה מן הנשואין תאכל בתרומה דהא ליכא למיחש לסמפון אלא דכיון דדמיא לארוסה ואין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה גזרו אף בזו שלא תאכל עד שתנשא או עד שתבעל אבל למשנה ראשונה דארוסה אוכלת בהגיע זמן אף זו תאכל לאלתר כיון דליכא למיחש שמא תשקה כנ"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל אזלי בשיטת רש"י ז"ל וכתבו ז"ל דלפי שיטתו צריך לגרוס ואפילו כולן בפני הבעל או כולן בפני היבם אינה אוכלת בתרומה. ומה שמקשים התוספות ז"ל דקתני וב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אבל למשנה ראשונה היתה אוכלת קודם שתבעל תי' במאי דקתני עד שתבעל לאו למימרא דקודם לכן היתה אלא איידי דאצטריך למימר דלמשנה אחרונה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה שנה כל הדין ואמר ולא היבמה עד שתבעל אבל ה"ה דקודם משנה אחרונה לא היתה היבמה אוכלת עד שתבעל דאין חילוק בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ביבמות אלא בארוסה. ומה שהקשו דבמתני' תנן הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן וכו' אינה קושיא דבכל הספרים המדוייקים אינם גורסין או שמתו בעליהן אבל בתוספתא גורסין אותו ולפי זה נצטרך לומר דמאי דקתני או שמתו בעליהן לא קאי אאוכלות בתרומה אלא אאוכלות משלו בלחוד קאי. והרמ"ה ג"כ פי' דלכ"ע אפילו מן הנשואין לא אכלה כדאיתא בהדיא ביבמות אלא שגוסס חסר יום אחד וכתב האי דקתני חסר יום אחד לאו למימרא דאי עשתה כולן בפניו אכלה דהא אפילו מן הנשואין נמי ונפלה לפני יבם לא אכלה עד שיכנוס ורישא דמתני' בהדיא קא פסיק ותני גבי שומרת יבם מן האירוסין היבם אינו מאכיל בתרומה ומשמע אפילו עמדה י"ב חדש בפני הבעל משעת תביעה אלא תנא זו ואין צריך לומר זו קתני אשמועינן ברישא היבם אינו מאכיל ואפילו עשתה כולן בפני הבעל והדר קתני ואין צורך לומר בזמן שיש מקצתן ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם או כולן בפני הבעל חסר יום אחד שהיה בפני היבם והכי מתנינן לה בגמרא ע"כ. כן כתבו תלמידי ר' יונה ז"ל:
והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת ר"ת ז"ל דלמשנה ראשונה שומרת יבם שאכלה בחיי הבעל גם בפני היבם אוכלת אלא שאם לא אכלה בפני הבעל אינה מתחלת לאכול עכשיו מחמת היבם והיינו דקתני היבם אינו מאכיל כלומר מי שלא אכלה ובאה לאכול מחמת היבם אין היבם מאכיל אותה והיינו דאמרי בגמרא מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא לומר והאיך יהא חמור מן הקונה עצמו מחמת הקונה לא אכלה מחמת היבם שבא מחמתו אכלה הילכך כיון שאין ליבם ביבמתו אלא זכות אחיו שנתרוקנה לו כיון שמחמת אחיו לא אכלה אף מחמתו לא אכלה. ומיהו מדרבנן הוא אבל מדאורייתא מיכל אכלה דמכל מקום קנינו הוא ומיגד אגידה ביה עד שיתירנה בחליצה אלא מדרבנן אינו מאכיל כיון שלא אכלה בפני הבעל משום דאינו חייב במזונותיה אא"כ עמד בדין וברח ולאו דוכתא מייחד לה דרוב יבמין אין זנין אלא כונסין או פוטרין מיהו כשהגיע זמנה ואכלה בפני הבעל אף בפני היבם אכלה אבל למשנה אחרונה שאינה אוכלת בתרומה לעולם עד שתכנס לחופה ואפילו נשאת ומת אין היבם מאכיל עד שתכנס לו לחופה. והא דתנן בפרק אלמנה לכהן גדול העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרש בגמרא מאי טעמא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא מדרבנן בעלמא הוא וכמשנה אחרונה אבל מדאורייתא ודאי אכלה ולמשנה ראשונה נמי אכלה והאירוסין נמי מדרבנן הוא דאין מאכילין הא מדאורייתא מאכילין דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו הוא והא דתנן בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן לא תאכל בתרומה למשנה אחרונה היא וכן הא דגרסינן בפרק הבא על יבמתו בשוגג רב אמר קנה לכל וכו' ואמרינן התם מן האירוסין כ"ע לא פליגי דלא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעלה וכו' וע"כ לא פליגי אלא בביאת שוגג. וכו' ההיא נמי כמשנה אחרונה היא הא למשנה ראשונה אכלה וכן כתב ר' אפרים ז"ל. והביא עוד ראיה מדגרסינן במסכת נדרים פרק נערה המאורסה גבי הבוגרת וששהתה י"ב חדש ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם או כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת פי' טעמא דחסר יום אחד בפני היבם הוא דלא אכלה למשנה ראשונה הא אכלה בפני הבעל או שעשתה בפני הבעל כלומר הגיע זמן בפני הבעל אוכלת בפני היבם כר' אליעזר דאמר שהתה י"ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. ומיהו אין ראייתו ראיה דהתם הכי קאמר כשנפלה לפני יבם הוא דלא אכלה הא עשתה כלם בפני הבעל ועודנו חי אכלה לומר דבהגעת זמן אוכלת בתרומה וה"ה דהוה מצי למידק מרישא דמתני' דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והתם לא דייק מיבם אלא מבעל וכן פירשו שם המפרשים ויש ספרים דלא גרסי חסר יום אחד בפני היבם אלא או כלן בפני הבעל. ובתוספתא מצאתי כאן שפי' כדברי ר"ת ז"ל דהתם תניא יבמה מה היא למזונות כל זמן שנתחייב הבעל היבמין חייבין לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין ובההיא ע"כ בארוסה קמיירי מדקתני לא נתחייב הבעל דהיינו קודם שהגיע הזמן. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל היבם אינו מאכיל בתרומה ה"ג רש"י ז"ל עשתה ששה חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת בתרומה ופי' דה"ה אם עשתה י"ב חדש בפני הבעל ואכלה בחייו שאינה אוכלת בתרומה עכשיו בפני היבם משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא וכשמת פקע ליה קנייניה. וקשיא ליה לר"ת ז"ל בספר הישר אי הכי מאי האי דקתני אפילו כלן בפני הבעל חוץ מיום אחד בפני היבם הא אפילו אכלה בפני אחיו כמה שני השתא פקע קניינו ואפילו נשאת נמי ומת בעלה אינה אוכלת ומאי דאמר רש"י ז"ל דאי עשתה יב"ח בפני הבעל היתה אוכלת בפני הבעל לאו כלום הוא דלמאי הלכתא קתני לה בסופה גבי יבם. ותו קשיא ליה ז"ל דאם כן הוה ליה למימר קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אי נמי והאי פקע ליה ותו דה"ל למיתני שומרת יבם לא תאכל בתרומה וכו' ולהכי פי' הרב ז"ל שאם אכלה בחיי הבעל אכלה נמי בפני היבם אלא היבם אינו מאכיל מי שאינה אוכלת קתני ופירשו בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא והאיך יהא הוא חמור מן הקונה אין לו ליבם באשת אחיו אלא זכותו של אחיו וכיון שזו אינה אוכלת מחמת אחיו אי מדאורייתא אי מדרבנן אינה מתחלת לאכול ברשות יבם דומה למה שאמרו ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל כל שאין הבעל מאכיל אין יבם מאכיל (וכן והתם) וטעמא דמילתא לפי שאינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח ולאו דוכתא מייחד לה דרוב יבמין אינן זנין אלא או כונסין או פוטרין ומדרבנן בעלמא הוא וכן משמע לי שיטת משנתנו דקתני היבם אינו מאכיל במשנה ראשונה ומפרש בסוף זו משנה הראשונה ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואפי' עשתה כמה אין היבם מאכיל ואפילו מן הנשואין אינה אוכלת לעולם אלא בנשואה ממש. ועוד האריך ז"ל וכתוב בהר"ן ז"ל שעל ההלכות ובמפרשים ז"ל שכתבתי:

וז"ל הרא"ה תלמידו היבם אינו מאכיל וכו'. פרש"י וכו'. והקשה ר"ת אם כן מאי שנא דתני חסר יום אחד וכו' ותו אם כן למה ליה לפרושי עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם כיון דהיא לא אכלה ליתני היבם אינו מאכיל בתרומה ותו לא. ותו אכתי אם איתא לא סליק לישנא שפיר דהיבם אינו מאכיל דמשמע דדוקא דמאכיל הוא דלא אכלה מחמתיה אבל מפסל לא פסיל ולפום הא לא סגיא דלא מהני אלא אפי' מפסיל נמי (לא) פסיל דאפילו אכלה בחיי הבעל כשהיא בפני היבם אינה אוכלת ולא ה"ל למיתני הכי אלא שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה. ותו קשיא ליה לישנא דגמרא דאמרינן קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא ולפוס האי סברא דאפילו אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם לא הוה ליה למימר האי לישנא דלהוי נמי דקנין אחיו הוא הא כי אכלה אמטולתיה אכלה שכבר אכלה בחייו מאי אמרת דה"ק והאי קנין דאחיו והא ליתיה לאחיו כל כה"ג הול"ל בהדיא והאי קנין דאחיו הוא ופקע ליה קניניה אי נמי קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא והיינו דלא אכלה בפני היבם לעולם. ור"ת ז"ל פירש דדוקא חסר יום אחד אבל כלם בפני הבעל אוכלת שהיבם אינו פוסל אלא שאינו מאכיל וכו' לפי שעיקר קנינו של יבם בה אינו אלא מחמת הבעל וכיון שלא זכתה מחמתו אין יבם זוכה להאכילה והשתא א"ש לישנא דגמרא דאמרינן והאי קנין דאחיו הוא כלומר והרי לא זכתה לאכול מחמתו. ומיהו קשיא עליה כיון דקי"ל דאיתא לדעולא דאמר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה אם כן ליכא ארוסה דלא אכלה בחיי בעל וכל היכא דאכלה בחיי בעל אוכלת בחיי יבם וכיון דכן אשתכח דליכא יבם דלא מאכיל דהא ליכא ארוסה דלא אכלה ואם כן היכי מייתי לה קרא דאורייתא דהא מדאורייתא ליכא דלא אכלה. ויש לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא ולא קא מייתי ליה אלא לגלויי מיניה טעמא דמילתא דהיינו הוא דמשום דיבם לא זכי בה אלא אמטולתיה דאחוה לא יישר חיליה מיניה וכל היכא דלא אכלה מחמתיה אפילו מדרבנן לא אכלה מיניה דיבם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כי היכי דאלו מדינא דאורייתא לא אכלה בפני יבם. ואכתי קשיא לן כיון דהא מדאורייתא יבם מאכיל וכל ארוסה דעלמא נמי אוכלת מ"ט דרבנן דתקון ביבם שלא יהא מאכיל אחר שהגיע זמן ומאי שנא מבעל. ויש לומר דהא ניחא בין לעולא דמפרש טעמא דבעל משום שמא תשקה וכו' בין לרב שמואל בר יהודה דמפרש טעמא משום סמפון לעולא ניחא דהיינו גבי בעל דהתם הוי דינא דאכלה כיון שהגיע זמן דוכתא מייחד לה ותו ליכא למיחש שמא תשקה ומיהו היינו בבעל דחביב עליו קניניה אבל משל יבם הרי אינה אוכלת משלו אלא אחר שלשה חדשים והוא שעמד בדין וברח ולא איכפת ליה מינה ולא מייחד לה דוכתא ואכתי חיישינן לשמא תשקה ולרב שמואל בר יהודה נמי היינו דאכלה גבי בעל בשהגיע זמן משום דהא איכא בדיקת חוץ וקא ס"ד בדיקת חוץ שמה בדיקה ומיהו היינו גבי בעל אבל גבי יבם לא חביבה ליה ולא איכפת ליה מינה ואפילו בדיקת חוץ לא עביד עד דנסיב לה. ואתיא מתני' כי ההיא דאמרינן התם ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל וכו' היינו כמשנה ראשונה. וההיא דאמרינן התם ביבמות פרק אלמנה העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרשינן לה יבם אי בת כהן לישראל פסיל עליה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה אמר רחמנא פרט לזו שהיא זקוקה ליבם אי בת ישראל לכהן אינו מאכיל לה דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא וההיא מתני' סתמא קתני ומסתברא ואי כמשנה אחרונה אתיא ואליבא דהלכתא ולעולם קתני דאין מאכילין לומר אף על פי שאכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם ונקיט ליה האי קרא דהכא דמייתינן ליה הכא למשנה ראשונה. יש לומר דהתם לאו דוקא אלא דפירשו טעמא מיהת דסגי למשנה ראשונה ואפילו למשנה אחרונה נמי איכא למינקט טעמא מיניה דכי היכי דחזיא במשנה ראשונה דקאמרי דכיון דיבם מכח אחוה הוא דקא זכי לא יישר חיליה מיניה וכיון דלא זכה אחוה דתיכול מחמתיה לא אכלה נמי משום האי טעמא הכי נמי איכא למימר למשנה אחרונה דכיון דתקון רבנן שלא תהא אשה אוכלת באירוסין עד שתנשא ה"ה נמי ליבמה דלא אכלה מיבם עד שתכנס דלא פלוג רבנן ואף על גב דליכא למיחש לסמפון אלא דלא פלוג רבנן והכי אמרינן בתוספתא בהדיא ב"ד שלאחריהם אמרו וכו' ולא היבמה עד שתבעל והתם נמי ביבמות אמרינן כי פליגי מן הנשואין רב אמר עשו ביאת שוגג וכו' שמעינן מכל הני דאליבא דמשנה אחרונה יבמה אפילו מן הנשואין אינה אוכלת עד שתבעל אף על פי דליכא למיחש לסמפון שכבר נשאת לראשון לא פלוג רבנן ואכלהו תקון והשתא אתיא שפיר דתנא להא דיבם מקמי מתני' ב"ד של אחריהם דהשתא ב"ד של אחריהם אכלהו תקון שלא תהא אשה אוכלת לעולם אחת ארוסה ושומרת יבם עד שתכנס לחופה דאלו לרש"י ז"ל גבי יבם לא שני לן בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ולדידיה איכא לדחוקי דתנא יבם דלא מאכיל לעולם עד שכנס ובתר הכי תנא ב"ד של אחריהם דתקון בכולהו נשי דעלמא נמי הכי ולא נהירא ובירושלמי גרסינן הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה פי' במקום יבם והכי איתא בנוסחאות ישנות ולפום האי שיטתא גרסינן בגמרא לא זו אף זו קתני דלא מבעיא עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפילו כלם בפני הבעל חסר יום אחד אינה אוכלת ובמקצת נוסחי גרסינן בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני ואפשר דהכי נמי קאמר לא זו אף זו ואשכחן דכוותה בתלמודא חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי אבל רש"י גריס במתני' ואפילו כלם בפני הבעל חסר יום אחד וכו' או כלם בפני היבם. ומקשינן בגמרא השתא כלם בפני הבעל אמרת לא כלם בפני יבם מבעיא ומשני זו ואצ"ל זו קתני והאי גירסא ופירושא לפום שיטתא דר"ת ז"ל נמי אתיא אלא דלא נהירא דכיון דתנא עשתה ששה חדשים בפני היבם וכו' או כלם בפני הבעל דליתני כלם בפני היבם וכי האי פשיטותא יתירתא לא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא דתני לה. ומיהו בירושלמי משמע דתני לה ולא חשיב למילתא פשיטא אלא לרבותא דעדיפא ליה כי הוו להו כלהו בפני יבם דחשיבא ליה כארוסתו כאלו זכה בה מעצמו ולא מחמת אחיו ושיטתא דגמרא דילן לאו הכי אתיא ומחוורתא כדפרישית. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

זו משנה ראשונה וכו'. פרש"י זו משנה ראשונה דמשהגיע אוכלת בתרומה ע"כ. ואזיל לשיטתיה דאילו לשיטת רש"י קאי נמי איבם וכמו שהאריכו בזה הרמב"ן והרא"ה וכדכתיבנא לעיל:
גמ' זו ואצ"ל זו קתני ה"ג בספרים ולכך הגיה רש"י ז"ל במשנה או בפני היבם כדי לקיים גירסת הספרים אבל ברוב המשניות אין כתוב בהן אלא כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם ולפי גירסא זו צריך לגרוס לא זו אף זו קתני וה"פ לא מבעיא ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפי' כלן בפני הבעל חסר יום אחד לא אכלה ולא זו אף זו קתני וה"ג בירושלמי. הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל יש ספרים שגורסין אפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד לפני היבם או כולן בפני היבם וכן גורס רש"י ז"ל והיינו דאמרינן השתא כולן בפני הבעל חסר יום אחד אמרת לא כולן בפני יבם מבעיא ופרקינן זו ואצ"ל זו קתני ואיכא דקשיא ליה דאפילו משום זו ואצ"ל זו לא הוה ליה למיתני גוזמא כי הא דכולן בפני היבם לא אכלה ובנוסחי טובא לא גרסי ליה והא דפרכינן בגמרא השתא כולן בפני הבעל אמרת היינו קושיין דלא הוה צריך למיתני עשתה ששה חדשים בפני היבם וה"ג בפני יבם מבעיא וגרסי' לא זו אף זו קתני ובנוסחי דגרסי זו ואצ"ל זו לא דייק תלמודא ולא זו אף זו קאמר ע"כ. וכן כתב הרא"ה ז"ל וכדכתיבנא במשנה וגם כתבנו במשנה מה שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא בזה:

בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו וכו'. אין לפרש דה"ק דמשנה ראשונה חייש לשמא ימזגו לה ובתרייתא לא חייש אלא לסמפון דאם כן מקילי רבנן בתראי אקמאי כגון קבל עליו בעל את המומין דלמשנה ראשונה אכתי איכא למיחש לשמא תשקה ולמשנה אחרונה תו ליכא למיחש למידי והא ודאי ליתא דרבנן לא אתו לאקולי אקמאי אלא לאחמורי אלא הנכון כדפרש"י ז"ל דמשנה ראשונה לא חיישא אלא לשמא תשקה ולא לסמפון כלל ומשנה אחרונה חיישא נמי לסמפון וה"ה דחיישא נמי לשמא תשקה ודוק ותשכח. כנ"ל:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו וכו'. קשיא לי דהכא משמע דמשנה אחרונה אפי' לעולא משום סמפון היא ובפ"ק דקדושין משמע דלעולא אפי' משנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא דאמרינן התם אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא א"נ משום סמפון ומדקאמר עד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה וקאמר משום דעולא א"נ משום סמפון אלמא מזיגת הכוס לעולא אפי' למשנה אחרונה הוא וביבמות בפרק אלמנה לכ"ג נמי שנינו העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרש בגמרא דאירוסין אי בת ישראל לכהן הוא משום דעולא וההיא כמשנה אחרונה מדאמרינן האירוסין אין מאכילין ויש לומר דסמפון דהכא כמאן דאמר משמיה דעולא והנהו דבפרק קמא דקדושין ודפרק אלמנה לכ"ג כאיתימא רב שמואל בר יהודה. ואפשר לי עוד לומר דאפי' למאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה הכא ה"ק בשלמא לעולא איכא למימר משום סמפון ולאו למימרא לעולא על כרחיה הכי מפרש לה אלא לומר דאי נמי משום סמפון ניחא לה דקמייתא משום מזיגת הכוס ובתרייתא משום סמפון וה"ה נמי דאי כולהו משום מזיגת הכוס לא תיקשי ליה דב"ד ראשונים סברי דכיון דמייחד לה מקום כשהגיע זמן ליכא משום מזיגת הכוס דאזדהורי מזדהרי אבל ב"ד של אחרונים אמרו דעד שתכנס לרשות הבעל ממש אחיה ואחיותיה שייכי בהדה דמייחד לה ואכתי איכא משום מזיגת הכוס וטעמא דמסתבר הוא א"נ דמעיקרא הוה ס"ל לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה פלגין בחששות מחודשות מ"ה קאמר דלעולא איפשר לומר דראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון אבל לרב שמואל בר יהודה קשיא אבל בתר דפריקו לרב יהודה דכולהו משום חדא חששא אלא דראשונים סברי דהאי חששא מסתלקת בהגעת זמן ואחרונים סברי דאינה מסתלקת אלא בכניסה לחופה לעולא נמי כולהו משום מזיגה וכמאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה אלא דב"ד ראשונים אמרו שהיא מסתלקת בהגעת זמן ובית דין של אחריהם אמרו שאינה מסתלקת עד שתכנס לרשות הבעל כמו שכתבתי וזה דעת נכון ובזה נתיישב לי מה שפרש"י ז"ל למעלה בפרק נערה שנתפתתה גבי מתני' דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין מסרה האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ואמרינן עלה בגמרא אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ולוי אמר מסירתה לכל אף לתרומה ופרש"י ז"ל דרב אית ליה דרב יהודה אמר שמואל משום סמפון והלכך לא אכלה עד שתכנס ממש לחופה דליבדקה בעל ולוי אית ליה כעולא דאמר משום מזיגת הכוס ומתני' דהתם כמשנה אחרונה היא כדדייקינן התם האי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה ואי ממשנה אחרונה אפי' לעולא משום סמפון לוי דאמרה כמאן אבל למאי דפרישנא אתי שפיר דלעולם לעולא אפילו למשנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא כנ"ל. ע"כ:
מאי בינייהו כלומר מאי פלוגתייהו דמשנה ראשונה וב"ד של אחריהם בדיקת חוץ כשהגיע זמן עדיין לא בדקה אלא מבחוץ הכיר בה במשנה ראשונה סברי בדיקת חוץ שמה בדיקה ומהשתא ליכא למיחש לסמפון ואוכלת וב"ד של אחריהם סברי לא שמה בדיקה עד שתכנס לחופה ולבדקה שפיר. בדיקת חוץ שבדק ע"י קרובותיה לידע אם יש באשתו מום מסתמא. כך שמעתי רש"י במ"ק:

וכתב הרשב"א ז"ל איכא בינייהו בדיקת חוץ מ"ס בדיקת חוץ שמה בדיקה ומ"ס כלומר ב"ד של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה פי' בדיקה שעל ידי קרובות וכשאין שם מרחץ בעיר אבל אם יש שם מרחץ בדיקה מעליא היא ועדיפא מכניסה לחופה דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ וכדתנן בפ' המדיר היו בה מומין בעודה בית אביה וכו'. נכנסה לרשו' הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין והיא מקח טעות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיה אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה כדי שלא נחלוק בארוסה. הראב"ד ז"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו שהיא עתידה לעשות אפי' קי"ל אדם מקדיש דשלב"ל אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת אי לרב הונא דאמר בגמרא אפי' הבעל רוצה להעלות לה מזונות יכולה היא שתאמר לו איני נזונת משלך ואיני עושה לצרכך דמעשה ידיה לא משתעבדי אלא משום איבה הלכך לא חייל עלה הקדש והרשות בידה לעשות לעצמה אי לריש לקיש דמוקים לה כשאינה נזונת דהשתא לא שייך כלל במעשה ידיה דניחול עלה הקדש דהא מזונות תקנו תחת מעשה ידיה. והמותר לאו אמקדיש מעשה ידי אשתו קאי אלא מילתא באפי נפשה היא כדמוכח בגמרא וה"ק אם לא הקדיש מעשה ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות לו בשדה דאמרינן לקמן מה היא עושה לו וכו' ובעל שייך ביה באותו מותר שתחת אותו מעה שהיה נותן לה לצרכיה כדלקמן במתני' תקנו לו מותר מעשה ידיה כדאמרן לקמן בגמרא. פלוגתא דר"מ ור' יוחנן מפרש בגמרא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכן פי' במהדורא בתרא וז"ל מעשה ידי אשתו. במתני' מפני מה היא עושה לו משקל חמש סלעים וכו'. הרי זו עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה. המותר הקדיש את מותר ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתני'. ר"מ אומר הקדש וכו'. מפרש בגמרא. ע"כ פירוש לפירושו אי נפרש דכי קתני המותר וכו' קאי אמקדיש מעשה ידי אשתו ניחא דהכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו פירוש שהקדיש כל מעשה ידיה אבל למאי דבעי לפרושי ז"ל דהמותר לא קאי אמקדיש אלא מילתא באפי נפשה קתני צריך לדחוק ולפרש דכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו לאו היינו כל מעשה ידי אשתו אלא שיעור אחד מוגבל וזה דוחק דלישנא דמתניתין משמע דכל מעשה ידי אשתו קאמר ותירץ רש"י ז"ל דכיון דבמתני' קא מפרש מה היא עושה לו וכו' הוה ליה כמאן דמפרש הכא מהו הקדשו וכאלו קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו המפורש בדוכתיה וכ"ש דבמתני' דבפרקין קא מפרש לה. וא"ת ולשיטת רש"י למה ליה למיתני הרי זו עושה ואוכלת הוה ליה למיתני אינו הקדש ואי נפרש דכי קתני המותר וכו' קאי אמקדיש מעשה ידי אשתו ניחא אבל לשיטת רש"י קשיא ולמאי דכתבו התוספות לקמן בגמרא בסמוך דאי זן אותה ממש בשעה שמקדיש הרי מעשה ידיה קדוש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד א"ש דלהכי לא קתני אין הקדשו הקדש דלא לישתמע דאפי' בזן אותה קאמר אבל השתא דקתני הרי זו עושה ואוכלת משמע שפיר דמשום מזונותיה קא אתינן עליה ואי זן אותה הויא הקדשו הקדש ומיהו משמע לו דרש"י סבירא ליה כדבעינן למכתב בס"ד ומ"מ י"ל דאי לרב הונא הרי טעמא דמתני' משום דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ואי לר"ל משום דאינה נזונת וכדהאריך הרב ז"ל במהדורא קמא וכיון דמכל מקום משום מזונותיה אתינן עליה להכי קתני הרי זו עושה ואוכלת וזהו מ"ש במהדורא בתרא ה"ז עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה. ע"כ:
כתב הרא"ש וז"ל והמותר פרש"י הקדיש מותר מעשה ידיה ולא הקדיש מעשה ידיה ממש ופשטא דמתני' לא משמע הכי אלא ארישא קאי שהקדיש מעשה ידיה ועושה ואוכלת כשיעור המפורש במשנה שזה נתקן תחת מזונותיה והמותר שאינו תחת מזונות בו נחלקו ומה שפרש"י ז"ל כן כדי לתקן לישנא דגמרין כמו שאפרש בס"ד. ע"כ:

והתוספות ז"ל מפרשין משנתנו דארישא קאי ונדחקו הרבה בפירוש הסוגיא וכדבעינן למיכתב בס"ד וכן פירש ה"ר ישעיה מטראני וז"ל המקדיש מעשה ידי אשתו וכו'. פי' אפילו למאן דאמר שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני' וטעמא דמלתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה הלכך הרי זו עושה ואוכלת ואין ההקדש חל על מעשה ידיה מפני שמעשה ידיה הרי שלה שאם לא יפרנסנה בעלה שתתפרנס ממנו והמותר מה שעשתה יתר על מזונותיה שאותו המותר הוא של בעל והכי תניא בתוספתא המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מעלה לה מתוכן פרנסה והשאר הקדש. ר"מ אומר הקדש דקסבר אדם מקדיש דשלב"ל ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דשלב"ל ע"כ. אזיל בשיטת הרא"ש ואינו כפירושו ממש דוק ותשכח:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל מעשה ידי אשתו פי' מעשה ידיה של אשה הם של בעל כדאמרינן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה שהבעל חייב לתת לאשתו מזונות וכל מה שתעשה האשה של הבעל והיאך לא יחול ההקדש עליהן י"ל דכיון שהאשה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ושוב אין לבעל זכות במעשה ידיה והכא כמי שאמרה דמי ואין ההקדש חל עליהן ואפי' ר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלב"ל מודה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והכא אין לו שום זכות במעשה ידיה ומש"ה קתני הרי זו עושה ואוכלת. והמותר ר"מ אומר הקדש לכאורה נראה שר"ל מה שתותיר ממעשה ידיה על מה שצריכה למזונות יהיה הקדש וצריך לשאול מאי קאמר דכיון שעיקר מעשה ידיה אינם של בעל ואינם של הקדש שלא חל עליהן שם הקדש היאך נאמר שעל המותר יחול הקדש ומתרץ בגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו במותר לאחר מיתה כלומר כשתמות האשה יורש את אשר הותירה משבעה יהיה קדוש וצריך לדקדק על זה התירוץ שעושין בגמרא שהיאך אפשר שנאמר שאין הקדש חל על מעשה ידיה כלל שאינם של בעל ולכשתמות וזכה הבעל בהן יחול עליהן הקדש והוא לא הקדיש אלא מעשה ידיה בשעתן כלומר אם אומר אדם שדה שלי מקודשת תרצה לומר שאם יקחנה ממנו יחול עליה ההקדש נהי שאם היה אומר שדה של חברי קדושה לכשאקחנה ממנו אז ודאי אם יקח אותה תהיה קדושה אך נהי נמי שאם היה יד מעשה אשתו קדוש לאחר מיתה אז ודאי יהיה קדוש אבל הוא לא הקדיש אלא מעשה ידיה וכיון שלא זכה בהן מן הטעם שכתבנו לא חל הקדש עליהן אף על פי שזכה בהן אח"כ וכתב רש"י בפירושיו והמותר הקדיש המותר נראה שר"ל כי ודאי כשאמר אני מקדיש המותר לאחר מיתה רצה לומר וכמו שפירש ואמר אני מקדיש המותר מעשה ידי אשתי לאחר מיתה ואם תאמר והרי בגמרא מעמיד משנתנו במעלה לה מזונות י"ל דלאו דוקא במעלה לה מזונות אלא רוצה לעלות והיא אינה רוצה לקבל הרי זו עושה ואוכלת ועדיין דברים הללו צריכים לעיין בסוגיית הגמרא. עד כאן:

וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל המקדיש מעשה וכו'. שהיא עתידה לעשות וסבירא ליה לר"מ דאדם מקדיש דשלב"ל הלכך היה חל שם הקדש ויפסיד מעשה ידיה וכיצד תעשה האשה שלא יפסיד הבעל תאמר לבעל איני רוצה להתפרנס מנכסיך וגם לא תזכה במעשה ידי אלא ממה שאשתכר מאחרים אוציא בפרנסתי. המותר כלומר ואם היא מרווחת יותר ממה שהיא מוציאה במזונות ובאותו מותר זכה בו הבעל מיד והלכך חל שם הקדש עליו כיון דס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלב"ל ומפרש בגמ' דלא קדיש אלא עד מיתתה אבל מחיים לא דשמא תחלה היא חדש או שנה ולא תוכל לעשות מלאכה ולא יהיה בידה ממה שתתפרנס לכך לא מיקרי מותר אלא עד שתמות ור' יוחנן הסנדלר ברישא נמי פליג דלדעתיה אפי' יעלה לה הבעל מזונות אינו חל עליו שם הקדש כלל דאינו בעולם בשעה שיצא הקדש מפיו אלא נטר ליה לר"מ עד דסליק מילתיה והדר פליג אכולה מילתא ותרווייהו ס"ל דמזונות עיקר ומעשה ידיה לבעל משום איבה הלכך אם רוצה לומר לבעל איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה דתו ליכא איבה עלה כיון שלא תתפרנס ממנו דאי הוה ס"ל דמעשה ידיה לבעל מן התורה ומזונות תקנת חכמים דתקינו לה לטובתה לא הוה יכולה למימר לבעלה איני עושה וכיון דס"ל לר' מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הלכך חייל מיד הקדש על מעשה ידיה בעל כרחה כיון שהוא רוצה לזונה אע"פ שהיא אינה רוצה עכ"ל במשנה.

ושוב כתב בגמרא וז"ל המשנה שפרשתיה המותר ר"מ אומר הקדש כו'. ובמה שהיא אינה יכולה לאכול והיא מותירה משבעה ובשאין מעלה לה הבעל לא מזונות ולא מעה כסף מיהו אליבא דגמרא אינה מתפרשת כן דבגמרא משמע כך דהאי המותר לאו אמקדיש ידי אשתו קאי אלא מלתא באפי נפשה היא וה"ק אם לא הקדיש ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות בשבת דאמרינן לקמן וכמה היא עושה לו ובעל שייך ביה במותר שתחת מעה כסף שהיה נותן לצורכה כדלקמן במתני' ומוקי לה בגמרא במעלה לה מזונות חוץ ממעה כסף ופשיטא לן דמחיים לא קדיש אותו מותר אפילו לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל דכיון דלא יהיב לה מעה כסף דין הוא שיהא אותו המותר שלה כל ימי חייה לעשות ממנה צורכיה אלא לאחר מיתה פליגי דלר"מ קדיש דסבר אדם מקדיש דשלב"ל ואע"פ דכשבא לעולם נמי אינו יכול כי הכא דמחיים אין לו בו כלום אלא עד שתמות היא ויירשנה אפ"ה חייל ביה הקדש וקדיש לאחר מיתתה ור' יוחנן סבר אין אדם מקדיש דשלב"ל וכ"ש הכא דאיכא תרתי דאפי' כשיבוא לעולם אינו שלו מיד אלא לכשתמות היא ויירשנה הלכך לא חייל באותו מותר הקדש כלל. ע"כ:
ועוד מצינן לפרושי מתני' בענין אחר המקדיש ידי אשתו פי' דהקדיש כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת פי' לא חל ההקדש כלל דלעולם היא עושה ואוכלת ואפילו מה שיותר נמי ממעשה ידיה שכנגד מזונותיה לא קדיש דכיון דאיהו הקדיש מעשה ידיה סתם והרי עיקר מעשה ידיה משועבדים למזונותיה ולא חל עליהן שם הקדש הרי נסתלק מכאן שם הקדש מכל וכל ועוד דאין כאן מותר דשמא מה שהותירה היום תצטרך אותו למחר שלא תוכל לעשות מלאכה כל כך ואפילו כנגד מזונותיה וכמו שכתב רבי יהונתן ז"ל בפירוש המשנה וכדכתיבנא ולאחר מיתה נמי לא קדיש דאיהו לא נתכוון להקדיש אלא מעשה ידיה בשעתן וכיון דלא קדישי בשעתן היאך יקדישו לאחר מיתה. המותר פירוש אם הקדיש בפירוש מה שיותיר ממעשה ידיה שכנגד מזונותיה ר' מאיר אומר הקדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרב ושמואל דסברי דמעה כסף תחת מותר והוא אינו מעלה לה מעה כסף הרי כל ימי חייה הם שלה ומיהו לאחר מיתה הוא קדוש דהוה ליה כמי שקדיש בפי' מה שיותיר לאחר מיתה דלא הויא מותר עד ההיא שעתא וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולרב אדא בר אהבה מחיים קדיש דכיון שמעלה לה מזונות הרי המותר שלו. כך היה נראה לפרש על פי דרכו של רש"י ז"ל דפירש דכי קתני המותר מילתא באפי נפשה קאמר ומיהו רש"י ז"ל לא פי' כן והדין עמו וכדבעינן למיכתב לקמן בגמרא. בס"ד:
גמרא יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת כתבו התוס' לעיל בפ' נערה גבי הא דתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה בדבור המתחיל זימנין דלא מלו וז"ל טעמא דרב הונא משום דאינה מפקעת התקנה לגמרי שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה הרשות בידה.
וכן כתב הריטב"א ז"ל בשמם וז"ל דעת התוספות כי אף ע"פ שאמרה האשה בבית דין איני ניזונת ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה לך וניזונית משלך הרשות בידה דמזונות דכל יומא חוב הוא באפי נפשה אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דכיון שאמרה כן בפעם אחד בב"ד פקעה מינה תקנת מזונות דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ונראין דבריו ז"ל. עד כאן:

ורש"י כתב איני נזונת. משלך. ואיני עושה. לך כלום אלא לעצמי. פי' הוקשה לו דלכאורה משמע דאינה רוצה ליזון כלל לא משלה ולא משלו ולא לעשות לא לו ולא לעצמה והא ודאי לא מהניא לבטל תקנתא דרבנן וע"כ תעשה לבעל ותזון משל בעלה ואפי' ביום ראשון ולא נפרש למילתא דודאי משל בעלה קאמרה דהא אי אפשר לה בלא מזונות אלא הויא לה כמי שלא אמרה מידי כיון שאי אפשר לה בלא מזונות לעולם תדע דכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הכא בשמעתין ולקמן בפרק המדיר דדוקא כדאמרה איני נזונת ואיני עושה הא אמרה איני עושה בלבד לא אמרינן דמהני ולא יהא בעל חייב לזונה דהא כו' אלמא לא מבטלה תקנתא לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונת ע"כ. הכא נמי דכותה בעינן דתאמר בהדיא לישנא דמהני וכי אמרה איני נזונת כלל ואיני עושה כלל עד שתפרש להדיא איני נזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי וכדפי' רש"י ז"ל. ואי ס"ל לרש"י ז"ל כדעת התוס' דמציא למימר לחדא יומא איני נזונת ואיני עושה ולמחר תהדר ותאמר איני נזונת ועושה לבעלי שפיר הוה מצינן לפרושי דאיני נזונת כלל קאמרה דלחדא יומא מציא שפיר למיתב בתעניתא וליקח לעצמה מעשה ידיה ומדכתב הרב ז"ל דאיני נזונת משלך קאמרה אלמא דס"ל כדעת הרא"ה ז"ל. כנ"ל:
איני נזונת ואיני עושה פי' וכיון שאמרה כן אין הבעל חייב במזונותיה וכסותה ופרנסתה אבל ברפואתה חייב למאי דפריש לעיל דרפואתה תקנתא באפי נפשה מפני שהיא חייב לשמשו וכי אמרה הכי שעושה לעצמה דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא משאר מלאכות שמרווחת לעצמה וזנה אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת מטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת המזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונת לשאין נזונת וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל בתשובת שאלה ותדע לך דהא דאמרינן לקמן בפירקין דרב הונא אמר מורדת מתשמיש אבל מלאכה לא ואם איתא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מלאכות אלו פשיטא דאינה מורדת. וליכא למימר דרב הונא מהאי טעמא הוא דאמר עלה דאם כן הוה לן למימר דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה וכו' אלא ודאי כדאמרן.
ועוד כתב הר"א ז"ל בתשובה דאלמנה ודאי יכולה לומר ליתומים כן דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר אף ע"פ שהיא אסורה לינשא כשהיא מניקה ולא אמרינן בהא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שזו אינה מעוכבת מחמת הבעל אלא מחמת סכנת הולד ואין התנאי ההוא אלא כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה. ובפרק שני דייני גזרות אפסיקא הלכתא בהדיא כרב הונא. וכיון שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה כ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא פשיטא דכי אמרה הכי הרשות בידה (פי') שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעים לה כדאיתא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל.
וכן כתב הרא"ה ז"ל דה"ה למותר וכל שכן הוא דהשתא במעשה ידיה דעיקר יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כל שכן במותר דלא עביד דאתיא. עד כאן:

וז"ל הרב ר' ישעיה מטראני ז"ל יכולה האשה שתאמר לבעלה וכו'. פי' דהאי סברא אפי' אותו המותר שהיא עושה יתר על מזונותיה הוא שלה דאי לאו הכי מה מרווחת האשה בכך אלא ודאי הכל שלה ומפני שהיא עושה יתר על מזונותיה מפני זה היא אומרת לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואי קשיא והא אמרינן לקמן קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא שמעשה ידיה הוא משועבד לבעל ואין הנדר חל עליו ואי אמרת יכולה האשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אמאי לא חייל. תשובה אע"ג דמציא למימר כ"ז שלא אמרה משועבדת היא ומעשה ידיה לבעל והלכך אינו צריך להפר. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל וכו'. פי' איני נזונת ואיני עושה לא נוטלת כלום משל בעל בין מזונות בין מעה כסף ולא עושה לפיו כלום בכל שומעין לה וכן כתב רב אחא בשאלה ופשוט הוא וחכמי הצרפתים ז"ל מפקפקים בה בחנם ולקמן אפרש. ע"כ:

אבל ה"ר יוסף בן מיגאש ז"ל כתב וז"ל הא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו'. מסתברא לן דדוקא עיקר מעשה ידיה שהוא חמש סלעים אבל היכא דעבדה והותירה יותר מחמש סלעים דבעל הוי ולא מציא אמרה ליה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר ע"כ.
ואפשר דעד דלא עבדה והותירה יותר מחמש סלעים מציא אמרה ליה איני נזונת ולא נוטלת מעה כסף וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ומ"מ אכתי יש לחלק בין מזונות ומעשה ידיה ולמותר ומעה כסף וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ע"כ:
קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר הקשה רבינו מאיר מדקאמר קסבר אלמא אין זו מדברי רב הונא אלא תלמודא הוא דמפיק הכי טעמא דרב הונא מנא ליה לתלמודא דילמא קסבר רב הונא מזוני דאורייתא כתנאי לעיל בפ' נערה ולהכי יכולה לומר איני נזונת אבל למאן דאמר מזוני דרבנן לעולם איכא למימר דמעשה ידיה עיקר ולא תיקשי ברייתא דבסמוך דקתני מזונות תחת מעשה ידיה דנימא דההיא ברייתא כמ"ד מזוני דרבנן. ותירץ משום דתלמודא ס"ל דמזוני דרבנן להכי לא בעי לאוקמי למילתא דרב הונא דאמר רב דלא כותיה ועוד תירץ דהאי קסבר דקאמר מסקנא דמילתיה דרב הונא היא דמסיק לפרש דברי רב רבו כלומר כך קבלתי ממנו דמזוני עיקר. הרא"ש ז"ל:
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל כי תקינו רבנן מזוני עיקר. כלומר עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהיו תחת מזונותיה ועל המזונות לא הצריכו לתקן שהן עיקר לפי שהוא מחויב לה מדין תורה דלמ"ד מזוני עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה. ואם תאמר אם כן אף למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה והיאך היא יכולה לבטל תקנת הבעל. יש לומר דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנו ומדין הפקר נגעו בה כנ"ל ע"כ.
וקשיא על פירושו ז"ל דאם כן מאי פריך מהברייתא דבסמוך נימא דההיא ברייתא כמ"ד מזוני דרבנן ואיהו דאמר כמאן דאמר מזוני דאורייתא ולעיל בפרק נערה אמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא כו' ולפי' רשב"ם דלעיל כולהו תנאי ס"ל מזונות דאורייתא וקשיא להו לתוספות ז"ל לעיל דברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא ושמא משמע ליה לתלמודא דההיא ברייתא עיקר תדע דקתני לה בלשון תנו רבנן וכל כי האי לישנא עיקרית כמו משנה כמו שכתבו בתוס' שאנץ בבא קמא פרק קמא ומדקאמר רבא לעיל בפרק נערה האי תנא סבר מזונות דאורייתא משמע שהיא יחידאה ואין לסמוך עליה ואף על גב דאדכר כמה תנאי כולהו כיחידאה חשיבי ואין לסמוך עלייהו ודוחק ופי' הרא"ש ז"ל עיקר וכן פי' רש"י ז"ל:
אבל תלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל כי תקינו רבנן מזוני עיקר כלומר עיקר תקנת חכמים לא היתה אלא בעבורה שתקנתן שתקנו שתתן מעשה ידיה לבעלה משום שאם לא תתן מעשה ידיה יכעוס ויאמר אני זן אותה והיא לוקחת מה שמרווחת וכיון שחכמים תקנו לתועלתה זה במקום המזונות אם היא אומרת איני רוצה בתקנה זו ואף על פי שהוא חייב לזון אותי מדין תורה אני רוצה להניח לו המזונות ושיהיו מעשה ידי לעצמי הרשות בידה אבל אם היינו אומרים דמעשה ידיה עיקר שהיא היתה משועבדת במעשה ידיה לכ"ע והמזונות שהבעל נותן לה כנגד מעשה ידיה אינם אלא תקנת חכמים שחששו לטרחא לא היתה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מפני שהבעל יכול לטעון ולומר איני רוצה להניח השעבוד שיש לי עליך בעבור הנחת המזונות אלא קחי המזונות וע"ש ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מזוני עיקר ואפילו לא עבדא מידי יהבי לה מזוני ומעשה ידיה לבעל משום איבה וכיון דלא תקינו ליה מעשה ידיה אלא משום איבה בעלמא יהבי ליה דכיון דמתזני מדידיה לא ניחא ליה דהוי מעשה ידיה שלה הלכך הרשות בידה לומר אעשה לעצמי ואזון משלי תחת מעשה ידי אלמא דמעשה ידיה עיקר ובעל כרחה הוי לבעל כל זמן שרוצה להעלות לה מזונות עושה ולא מציא למימר איני ניזונת ואיני עושה דלאו כל כמינה לאפקועי מבעל מלתא דמשעבדא ליה לגמרי. ע"כ:
אימא מעשה ידיה כו' וקצת קשה היכי משני אימא תקינו מעשה ידיה וכו' פי' דהכי קאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה כלומר תקנו מזונות ותחתם מעשה ידיה ולהכי הפך ועקם הלשון ולא קאמר להדיא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות משום דעיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו לאפוקי מהני תנאי דסברי מזונות דאורייתא וכיון דכן להכי פתח ותני תקנו מזונות לומר דמזונות דרבנן כנ"ל:

לימא מסייע ליה וכ' ואם תאמר מעיקרא פריך עליה דרב הונא ושוב קא מסייע ליה אטו המקשן גופיה היכי הוה מיישב הברייתא עם המשנה ויש לומר דהמקשן הוה משמע ליה דשניהם שוים ובבת אחת נתקנו זה על זה ואין שום רבותא זה על זה והיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואיהו נמי יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דחכמים לטובת שניהם נתכוונו ולתקנתם והלכך כל חד מצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו והשתא ליכא לאקשויי לא מהברייתא ולא לסייעי מהמשנה דהברייתא חדא מינייהו נקט תקנו מזונות תחת מ"י וה"ה מ"י תחת מזונות כלומר זה כנגד זה נתקן וליכא חדא אחברתה שום יתרון ומהמשנה נמי ליכא סייעתא דאי ממתניתין הוה אמינא הרי זו עושה ואוכלת משום דמזוני עיקר וקמ"ל דשניהם שוים ובעל נמי יכול למימר צאי מעשה וכו'. ומשום דאיהי נמי מציא למימר איני נזונת ואיני עושה להכי אין לו כח להקדישן והרי היא עושה ואוכלת. ואין להקשות השתא נמי מאי סיעתא דילמא הא קמ"ל דאי ממתני' הוה אמינא דשניהם עיקר קמ"ל רב הונא דמזוני עיקר ודוקא איהי מציא אמרה איני ניזונת ואיני עושה אבל איהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא ודאי ליכא לאקשויי כלל דא"כ לא הוה ליה לרב הונא לאשמועינן אלא דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך וכו' ולמה ליה לאשמועינן דיכולה אשה לומר איני ניזונת כו' היינו מתניתין. כנ"ל:
מאי לאו בנזונת פרש"י ז"ל שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי' הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן. כשאינה נזונת. שאין לו במה לזונה. ע"כ. פי' לפירושו הא ודאי בשעה שהקדיש ויצא ההקדש מפיו היה זן אותה ובזה ליכא קפידא כלל ומיהו לאחר שהקדיש ובאנו לגזור הדין מה יעשה במעשה ידיה ואנו פוסקין דהרי זו עושה ואוכלת שקיל וטרי תלמודא אי מיירי בנזונת ולא בעי למימר דנזונת ממש דאם כן היכי קתני הרי זו עושה ואוכלת והרי היא אוכלת משל בעל אלא ודאי בעי למימר דיש לו נכסים ומבקש לזונה כבתחלה בשעה שנדר ואפילו הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישן דאף על גב דהיתה נזונת עד השתא ועכשיו נמי בעי לזונה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה שמעת מינה דיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ומשני כשאינה נזונת ולא בעי למימר דלא בעי לזונה דאטו איערומי קא מערים על ההקדש כיון דבשעה שהקדיש היתה נזונת ואיהי נמי בעיא לאתזוני חל ההקדש והיכי קאמרינן הרי זו עושה ואוכלת כיון דאין העכבה באה אלא ממנו אלא ודאי ה"ק כשאינה נזונת דאין לו במה לזונה. כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י ז"ל:
והתוספות לא פירשו כן אלא דבעינן דבשעה שהקדיש לא היתה נזונת דאי היתה נזונת אמאי לא קדשי מעשה ידיה הרי חל קדושה על מעשה ידיה דברשותו הוו קיימי כיון דהיתה מתזנה מיניה תדע דבהכי מיירי התוספות ולא אתו לדחויי דלא מיירי בזן אותה לאחר שהקדיש וכדפרי' לדעת רש"י ז"ל דאי הכי לא הוה להו לדחויי אלא ממתניתין דקתני הרי זו עושה ואוכלת והיכי מצי מיירי בנזונת והולכת אלא דאינהו אתו למימר דלא מיירי בנזונת בשעת הקדשו וכדכתיבנא ומייתי ראיה מדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מ"ט דלמ"ד לאחר מיתה קדוש פי' גם מחיים יהא קדוש הילכך פי' בנזונית שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה.

ודע ששיטת התו' בכולה סוגיין דמתניתין חדא קתני וכי קתני המותר עלה דרישא קאי וה"ק המקדיש מעשה ידי אשתו פי' כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת פי' מה שכנגד מזונותיה לא קדשי ומה שיותיר על כנגד מזונותיה ר' מאיר אומר הקדש וכו'. רב ושמואל ס"ל דלא מיקרי מותר אלא מה שישתייר לה לאחר מותה אבל כל עוד שהיא בחיים לא מיקרי מותר דאפשר שיצטרך לה וכדכתיבנא לעיל וכדבעיא למכתב עוד בס"ד. וכי פריך רב פפא אי לימא במעלה לה מזונות כו' מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ה"פ כיון דמעלה לה מזונות אמאי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת אמאי קאמר דכל עוד שהיא בחיים תעשה ותאכל עד שתמות ותותיר גם מחיים יהא קדוש ואמאי תני במתני' הרי זו עושה ואוכלת והלכך שמעינן מינה דבנזונת ממש בשעת ההקדש קדשי מעשה ידיה דשלו הם. אבל רש"י ז"ל קא מפ' דסוגיא דלקמן לא קאי אלא אמותר לחוד וה"ק אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף בין שיהיה המזונות תחת המותר בין שיהיה המעה כסף תחת המותר אמאי לא קדיש המותר עד לאחר מיתה והא מחיים קדוש וכן פי' רש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. והלכך איכא למימר דדוקא המותר הוא דקנוי לו בשעה שנותן לה מעה כסף או מזונות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שכך תקנו לו חכמים כדתנן במתניתין וזהו שכתב רש"י במתניתין והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה לבד המזונות כדתנן במתניתין. ע"כ:
ואפשר דס"ל לרש"י כדעת הרב יהוסף הלוי ן' מיגש דהיכא דעבדה והותירה יותר מה' סלעים לא מציא אמרה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר מפני שכבר הקנו לו חכמים המותר ולכך פריך תלמודא לקמן אמותר דבמעלה לה מזונות או מעה כסף דליקדיש המותר מחיים שכבר קנוי לו המותר אבל אמעשה ידיה אפילו בנזונת בשעה שהקדיש הרי יכולה לומר מכאן ולהבא איני נזונת ואיני עושה ואין מעשה ידיה קנויין לו אלא משום איבה דקא מתזנא מיניה אמרו חכמים שתתן היא לו דבר כנגד המזונות וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה הרי אין כאן איבה ואפילו עשתה נמי כשיעור חמש סלעים אי לא זנה כנגדן מציא אמרה איני נוטלת ממך מזונות ואיני נותנת לך שיעור ה' סלעים שעשיתי מפני שאין מעשה ידיה קנויין לו אלא משום איבה בעלמא דקא מתזנא מיניה הוא דתקון הכין וכדכתי' ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל מאי לאו בנזונת ואשמועינן דאפ"ה יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה ואפילו היכא שהיתה נזונת בשעת הקדשו לפי שאין מעשה ידיה עיקר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל מאי לאו בנזונת פי' מאי לאו דמתני' מילתא פסיקת' קתני ואפילו כשמעלה לה מזונות וקתני שהיא עושה ואוכלת והיינו מפני שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומהדרינן דמתני' כשאינה נזונת דוקא ופי' רש"י כשאינה נזונת שאין לו נכסים לזונה ע"כ. ואשמעינן מרן ז"ל דאפילו למאי דסבירא לן השתא דמעשה ידיה עיקר התקנה אלו היו לו נכסים לזון זן אותה על כרחו ואינו יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זן והטעם מפני שיש עליה לעשות לו כל אותן המלאכות ואם לא יוכלו להספיק מעשה ידיה למזונותיה אינו בדין שתעשה לו מלאכות ותשאל על הפתחים וכבר פירשנו כן לעיל ע"כ:
וה"ר ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל מאי לאו בנזונת פי' שהבעל רוצה לזונה ואפ"ה היא עושה ואוכלת וטעמא דמילתא משום דמציא למימר איני נזונת ואיני עושה וכל מעשה ידיה שלה ואין ההקדש חל עליו ואפי' המותר שלה כדפרישית והאי דתני והמותר ר"מ אומר הקדש הוא לאחר מיתה שמה שנשאר לה ממעשה ידיה ירש הבעל אחר מיתתה והלכך ההקדש חל עליו שאדם מקדיש דשלב"ל. לא כשאינה נזונת פי' מהכא לא תסייעיה דלעולם לא מציא למימר הכי וטעמא דמתני' מפני שמערים ואינו רוצה לזונה והלכך היא נזונת ממעשה ידיה ולא חייל הקדש עילויה כדפרישית והמותר שעשה יותר על מזונותיה הוא של בעל וקדוש מהיום אליבא דר"מ. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לימא מסייע ליה לרב הונא מאי לאו בנזונת דאיהו מצי למיתב לה מזוני ואפי' הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישו ואע"פ שהוא מבקש לזונה ואיהי אמרה לא בעינא אלמא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה לצורכך אלא לעצמי. לא כשאינה נזונת שלא רצה להעלות לה מזונות לפיכך נתנו לה חכמים רשות שתהא עושה ואוכלת בכדי חייה אע"ג דמעשה ידיה עיקר ואי הוה בעי למיתב לה מזוני לאו כל כמינה למימר איני נזונת ואיני עושה דעל כרחה משעבדא ליה מעשה ידיה ולא מסייעיה לרב הונא. עד כאן:

אפי' למ"ד יכול הרב כו'. לכך האריך כל כך ולא קצר לומר דבעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכ"ש אשתו משום דפלוגתא דעבד כנעני מפורש בהדיא במסכת גיטין פ"א ולא מפרש בהדיא דין עבד עברי אלא מכללא דעבד כנעני שמעינן לה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אפילו למאן דאמר וכו'. פלוגתא במסכת גיטין פרק א'. וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל לעיל בפרק נערה ובפרק החובל ועוד לכך האריך לאלומי ופירש דאפילו עבד כנעני איכא מ"ד דאינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ולכך כתב נמי רש"י פלוגתא במסכת גיטין ודוק כנ"ל:
וכל שכן אשתו פי' שחייב לזונה כשיש לו וכשאין לו שאין לו להקדיש מעשה ידיה. הריטב"א ז"ל:

סיפא איצטריך ליה וא"ת ולשיטת רש"י דפריש במתני' דכי קתני המותר וכו'. דמילתא באפי נפשה קאמר מאי קא משני סיפא איצטריך ליה אטו לא הוה יכול למתני סיפא בלא רישא וכי מי תלאן זה בזה ולשיטת התוס' ניחא דמתני' הכי קתני המקדיש כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ומה שיותיר ר"מ אומר הקדש כו' והלכך רישא וסיפא חדא קתני ומשום סיפא איצטריך אבל לשיטת רש"י קשה דהא בבא באפי נפשה היא ואין לה ענין עם הרישא ויש לומר דהך סיפא איצטריך ליה פירוש להכי קתני רישא דמיירי באינה נזונת לאשמועינן דהמותר לא תליא במזונות ואע"ג דאינה נזונת חל עליה שם הקדש אלא דהיא תופסת בו משום מעה כסף ולא פקעה זכותא דבעל וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדבעינן למיכתב קמן בס"ד. והלכך כשמתה וירשנה קדישי אבל מעשה ידיה דהיינו חמשה סלעים מתלא תלו במזונותיה וכל שלא זן אותה אין מעשה ידיה שלו ולא חל עליה קדושה כלל דאין מעשה ידיה קדוש על פיו כיון שאינה נזונת דלא תקינו לה חכמים מעשה ידיה אלא כשנזונת ממנו והלכך אפילו לאחר מיתה לא קדיש מה שיותיר ממעשה ידיה אבל המקדיש המותר פירוש מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן אע"ג דאינו מעלה לה מעה כסף קדיש לאחר מיתה לדעת ר"מ. והיינו טעמא דהמותר לא שייך במה שכנגדו שחכמים הקנו לו המותר ואמרו לו שיתן כנגד המותר מעה כסף והרי קנוי לו במעה וכשאינו נותן המעה כסף דמים הוא חייס לה ותחת חוב זה היא אוכלת המותר ולא משום דפקעה זכות דבעל אלא שהיא ממשכנת המותר תחת מעה כסף והלכך כשמתה דפקעה חיוב' דילה והוא יורש אותה חל ההקדש על המותר אבל מעשה ידיה מעולם לא נתקן כי אם תחת מזונותיה דאינו בדין שתמות ברעב והוא יזכה במעשה ידיה הלכך כשאינה נזונת אין לו שום זכות במעשה ידיה ולא חל עליה שם הקדש כלל ואפילו לאחר מיתה לא קדיש.

וזהו שכתב רש"י סיפא איצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך במזונותיה ואף על גב דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. ע"כ. קצר במהדורא זו ובמהדורא בתרא פירש יותר וכדכתי' ומיהו לקמן כתבינן דבמהדורא קמא אזיל בשיטה אחרינא וכדבעינן למכתב ומ"מ מאחר דאשמועינן סיפא דקדיש לאחר מיתה אף על גב דאינה נזונת רישא נמי אשמועינן רבותא דאע"ג דבמותר קדיש לאחר מיתה מעשה ידיה לא קדשו. לקמן בס"ד פרישנא לשון זה של רש"י ז"ל בענין אחר יותר פשוט כלל כשאינה נזונת ומיהו אי לאו סיפא לא הוה רבותא כלל ברישא דפשיטא ודאי דלא קדשי כלל אפילו לאחר מיתה אבל השתא דאשמועינן דבמותר קדיש לאחר מיתה רבותא אשמועינן ברישא דאפ"ה לגבי מעשה ידיה לא קדיש כלל ואפילו לאחר מיתה וכדכתיבנן וזו היא שיטת ריש לקיש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

ופליגא דר"ל פירוש לא קאי אמאי דקאמר קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר וכו'. נימא דכי היכי דהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הכי נמי איהו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דשוי' הם מעשה ידיה ומזונותיה להכי קאמר קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' הלכך ודאי דוקא איהי מציא למימר איני נזונת ואיני עושה אבל איהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך וכו' וכי פליג ר"ל אדרב הונא לא פליג עליה אלא במאי דקאמר דמציא אמרה איני נזונת ואיני עושה אבל במאי דקא פריש קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר וכו' לומר דאיהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך ר"ל נמי מודה. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל פרק נערה דר"ל נמי ס"ל דאין הבעל יכול לומר לאשתו צאי מעשה ידיך וכו' וכמו שהאריכו התוס' לעיל בדבור המתחיל תקנו מזונות כו' ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ופליגא. דרב הונא אר"ש בן לקיש. פי' ההיא דרב הונא גופא דאמר יכולה אשה לומר הוא דפליגא אר"ל מיהו ההיא דקא פריש וקאמר קסבר כי תקינו כו' לומר דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' בהא לא פליג ר"ל תדע דלא אמרינן ופליגא דר"ל אלא מאי דמשתמע בהדיא מדברי ר"ל דפליג ולא שמעינן דקאמר ר"ל אלא דיכול לכופה כו' ומיהו לא שמעי' מיניה אי איהי יכולה לכופו או לא הלכך לא קאי הא דקאמר ופליגא דר"ל אלא אמאי דקאמר רב הונא יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת כו' וכן כתוב במהדורא קמא הא דרב הונא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה כו' פליגא אדר' דאמר לא תימא וכו':

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל יכולה אשה לומר כו'. יש אומרים דכיון דאמרה הכי לאלתר נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור בה ונראין דבריהם. ומסתברא דדוקא אליבא דרב הונא אבל אליבא דר"ל דפליג עליה דרב הונא דסבר דאינה יכולה לבטל התקנה בין הוא בין היא דלא אתי ר"ל למימר אלא שאין מזונות בלבד עיקר לומר שתהא ברשותה בלבד וכן מוכיח מהא דתנן ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן עלה בגמ' לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שדרך משפחתו להכניס כן וכן מוכיח בירו'.
ואמרינן נמי אחר שהכניסה לו ואחר שמצאתה לו בתוך ביתו והא תמיה מלתא כיון דקי"ל מזונות תחת מעשה ידיה היאך תהא נזונת משל בעלה ואינה נותנת לו מעשה ידיה והא לית לה קיום אליבא דר"ל אם איתא דלר"ל יהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זנך א"כ אמאי לא אמר לה הכי ואפילו כשנמצאת לו בתוך ביתו כמה אלא משמע דאפילו לר"ל אין הדבר ברשותו אשתכח השתא דאליבא דרב הונא היא יכולה לבטל מעשה ידיה ממנו ואליבא דר"ל אינה יכולה לבטל ולפיכך אם הכניסה לו שפחות או ראויה להכניס או מצאת לו בתוך ביתו פוטרה ממעשה ידיה ומ"מ מזונות במקומן הן עומדין.
ומסתברא דפרנסה בכלל מזונות והאומרת איני נזונית ואיני עושה שנזונית לעצמה מתפרנסת לעצמה דכסות בכלל מזונות וארוסה הנזונת כגון שהגיע זמן בודאי חייב בכסותה וצ"ע. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה כו'. פי' וכיון דאמר ר"ל שיכול לכופה על מעשה ידיה מכלל שאינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דאי כשאוכלת משלו מה כפייה צריך פשיטא שאין כפייה אלא במרד שאומרת שאיני נזונת ואיני עושה ולר"ל מתני' כשאינה נזונת כדאיתא לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא אינה עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב לעושיהם. למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. ע"כ. פי' לפי' הוקשה לו דדילמא יכול לכופה כל עוד שלא אמרה איני נזונת כו' וכיון דלא מציא אמרה איני נזונית כו' ומ"ה מצי קדיש דידיה ברשותו הווין דאי מציא אמרה איני נזונת וכו' היכי מצי קדיש לידיה והרי ידיה לא הוו ברשותו דהא מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה אלא ודאי כדכתי' כנ"ל. ומה שכתב הריטב"א ז"ל לא דייק שפיר:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל אלא טעמא דר"מ משום דקסבר מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי אלמא מדקאמר מתוך שיכול לכופה שמעינן מיניה דמעשה ידיה עיקר ותקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ותמיה לי דהא ע"כ מזונות לר"מ דאורייתא הן כדתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו הרי זה בטל דברי ר"מ כלומר דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואי אפשר לומר מדרבנן ועשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה דלית ליה לר"מ הכי מדאמרינן בריש פרקין כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאו בטל וכו' והא שמעינן לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין בדרבנן תנאו קיים אלמא לר"מ שאר כסות ועונה דאורייתא הן וי"ל דר"ל דריש ליה לקרא כרבי אליעזר בן יעקב דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה אבל מזוני דרבנן נינהו ולית להו ק"ו דדרשינן במכילתא ומה דברים שאין חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחילה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה מזונות ועונה שהמזונות חיי נפש והעונה נשאת עליה מתחילה לא כל שכן. א"נ י"ל דכיון דלא תקנו אלא מעשה ידיה והן היו תקנה לבד א"כ אינה יכולה לבטל תקנתא ודלא כרב הונא ע"כ.
והרא"ש ז"ל כתב מה שתירץ הרשב"א ז"ל דכיון דלא תיקנו אלא מעשה ידיה והם היו תקנה לבד לתקנת הבעל אם כן אינה יכולה לבטל תקנתם לא נהירא דכי היכי דאמרינן למ"ד מזוני עיקר דמעשה ידיה [תקנו לבעל משום איבה ה"ה למאן דאית לי' מזוני דאורייתא דמע"י] היתה לטובת האשה משום איבה ונראה הא דכייל ר"מ לעיל שאר כסות ועונה לא משום דאית ליה שלשתן דאורייתא אלא עונה לכ"ע ושאר וכסות למאן דאית ליה ע"כ.

ופי' הרשב"א ז"ל לאו משום תקנת הבעל קא אתי עלה אלא משום דהיתה תקנה יחידה פירוש דבשלמא כשהיתה התקנה במזונות ומעשה ידיה ניחא שפיר דמציא אמרה איני נזונת ואיני עושה דאגב דמציא למעקר תקנת מזונות קא מצית למעקר נמי תקנת מעשה ידיה דמילתא תליא בהא אבל אם לא היתה תקנת חכמים אלא במעשה ידיה לבד היכי כו'. מציא עקרה תקנת חכמים תדע דבעינן דתימא איני נזונת ואיני עושה ואילו אמרה איני עושה לבד לא מהני וכדכתיבנא לעיל. (עכ"ל):

מתוך שיכול לכופה וכו'. איכא למידק היכי דמי אי כשאין מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה ואי משום שיכול לכופה לכשירצה השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה ולכשיעלה לה הוה ליה דשלב"ל ואי כשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב"ד ז"ל העמידה כשאינה נזונת ומ"ה עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו וכי זכה במעשה ידיה לאלתר קדישי והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה וליכא למיחש הכא בדבר שלב"ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותמיה לי טובא חדא דלא אמרו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשות כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין [סב א'] בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכדקתני בברייתא בהדיא אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין ועוד דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שנתלשו אינה תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין וכדקתני ונתלשו ור' אסי נמי ונתלשו קאמר וכיון שכן הכא אינו קדוש חדא דלא קאמר לכשאזונך ועוד דאפי' באומר הא לא זנה ולאחר מיתה מחמת ירושה באו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו ודבר שב"ל הוא.
אלא נראה לי כך י"ל מותר מה' סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה דכיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי דבעל כלוקח הוי והילכך לכשיעלה לה מעה כסף לצרכ' דמותר דידיה הוי ההיא שעתא קדיש דאין יכול לכופה על המותר מ"מ כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה דידיה הוו ויכול הוא להקדישו דכל מה שיעשו אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה שאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ומותר לרבותא נקטיה דאע"ג דאינו יכול לכופה על המותר עצמו ועוד דלא שכיח כולי האי אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לו מעה כסף וכ"ש מעשה ידיה דקדיש לכשיזונה דיכול לכופה עליו ושכיח כנ"ל.
ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך אלא ר"ל מוקי לה למתני' במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כדרב אדא דלקמן ומותר מחיים קדיש ועושה ואוכלת דקתני פירושו עושה ומספקת צורכיה והכין מפורש בירו' [ה"ה] דגרסי התם ר"ל אמר במותר מחיים מה' סלעים פליגין לה כשמעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה.
ושמעינן מיהא דלרב הונא אפי' במעלה לה מזונות ואפי' אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא קדיש דהא לר"ל סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן ואפ"ה טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש ואע"ג דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר וטעמא דמלתא משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד וקי"ל כרבא [פסחים לא א'] דאמר אקדי' מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש אבל לר"ל הוה ליה שעבודו של בעל כמקח והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן כנ"ל. הרשב"א ז"ל:
וכתב הרא"ש וז"ל דקדק הרשב"א ז"ל היכי דמי מתני' לר"ל אי כשאין מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה ואי כשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא עושה ואוכלת ואין לומר כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף דהא מלתא דלא שכיח היא כדמוכח לקמן ותירץ דלר"ל מוקי למתני' במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף וקסברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן ולפי' רש"י ז"ל שפי' מתני' דסיפא לא קיימא ארישא ניחא דסיפא איירי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורישא איירי באין מעלה לה. ע"כ:

והתוספות ז"ל פירשו כשיטת הרשב"א ואזלי לשיטתייהו דמפרשי דכולה מתניתין חדא קתני וכי קתני המותר עליה דרישא וה"ק מה שיותיר רב אומר וכו'. ואיכא למידק אמאי האריך וקאמר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן הוה ליה לקצר ולמימר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך ולמה ליה למינקט לעושיהן. ועוד אי נפרש לעושיהן למלאכתן תיקשי לשיטת התוס' דמשמע דקאי אהקדיש כל מלאכת ידיה וכיון דאוקימנא לר"ל דמוקי מתני' כרב אדא במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הרי ע"כ אין לו כח בידו להקדיש מעשה ידיה כיון דאינו מעלה לה מעה כסף והיכי קאמרינן נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן פי' למלאכתן כיון דבעיקר מעשה ידיה אין לו רשות ומגו דלא חל הקדשו אעיקר מעשה ידיה לא חל נמי אמותר ומתניתין חדא קתני המקדיש ידי אשתו פי' כל מעשה ידי אשתו וכו' וכדפרישית לשיטת התוס'. ויש לומר דלשיטת התוספות אין פי' לעושיהן למלאכתן אלא להקב"ה שעשאן והילכך חייל הקדשו אמאי דאית ליה ביה רשות ולהכי נקט לעושיהן שלא נפרש למלאכתן דכי בעי תלמודא למימר למלאכתן נקיט למעשיהן כדאמרינן בספ"ק דנדרים והילכך משום דאיירי ר"ל במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכדכתיבנא. וזהו שכתבו התוס' יקדשו ידיך לעושיהן פי' להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דאם כן היל"ל למעשיהן כדאמרינן בספ"ק דנדרים ע"כ. ולכאורה הם דברים פשוטים ורש"י ז"ל פירש כן להדיא ואין דרך התוס' כן ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח.
ולשיטת רש"י שפיר מצינן לפרושי לעושיהן למלאכתן דהא פריך דאיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף וכדכתב הרא"ש ומיהו לשון מיותר הוא וכדכתיבנא. אבל אי נפרש לעושיהן למי שבראן ניחא טפי דאורחא דמילתא נקיט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו וכ"כ להדיא במהדורא קמא וז"ל לא תימא טעמא דר"מ דמתניתין משום דקסבר כו' דודאי סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כגון מותר והכא היינו טעמא מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כלומר מתוך שהמותר שלו תחת המעה כסף שהוא נותן לה ויכול לכופה על המותר לעשות שאינה יכולה לומר איני מקבלתו ואיני עושה אלמא דידים גופייהו דידיה נינהו וברשותיה קיימי ואמרינן דכמאן דאקדיש ידים דמי וידים הא איתנהו בעולם וחייל הקדש עלייהו אבל רישא דמתני' להכי אין הקדשו הקדש דהא אוקימנא בשאינה נזונת דכיון דאינו מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה למעשה ידיה ועושה לעצמה ואוכלת ורבי יוחנן הסנדלר סבר כיון דלא אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר לה מדקאמר שיכול לכופה אלמא לא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה. לעושיהן למי שבראן ואורחא דמילתא נקט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו. ע"כ. ואיברא דמאי דפריש לעושיהן למי שבראן הכי נמי פי' במהדורא בתרא מיהו משמע לי דבמהדורא בתרא לא פי' סברת ר"ל ושיטתו כדפרי' במהדורא קמא:
ודע דבמשנתנו כתב ז"ל במהדורא בתרא וז"ל המותר. הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו וכו' והמותר קנוי לו במעה כסף כו' ע"כ. ולעיל גבי מאי לאו בנזונת פרישנא דדעת רש"י לחלק בין מותר לעיקר מעשה ידיה דהמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים ולהכי אפשר דס"ל לרש"י כדעת ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל דהיכא דעבדה והותירה יותר מה' סלעים דלא מציא אמרה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר מה שאין לומר כן במעשה ידיה דאין מעשה ידיה קנוין לו אלא משום איבה וכדאמרן לעיל מעתה תיקשי היכי מוכח תלמודא מדקאמר ר"ל שיכול לכופה למעשה ידיה פי' המותר וכדכתב ז"ל במהדורא קמא דר"ל פליג אדרב הונא דילמא ע"כ לא קאמר ר"ל דיכול לכופה אלא מותר דוקא משום דהמותר קנוי לו וכדכתי' ולהכי לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל מעשה ידיה ממש דילמא ס"ל כרב הונא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה.

ואיכא למידק דלעיל פריך תלמודא שאינה נזונת מאי למימרא ומשנינן סיפא אצטריך ליה. וקשיא לן עליה דלשיטת רש"י ז"ל דפי' במשנתנו דכי קתני המותר ר' מאיר אומר וכו' מילתא באפי נפשה קאמר ולא קאי ארישא מאי קא משני סיפא אצטריך ליה אטו לא מצי למיתני סיפא בלא רישא אכתי רישא למה לי ולעיל משנינן דלהכי קתני רישא לאורויי דסיפא אף על גב דאינה נזונית קדיש לאחר מיתה דמותר לא שייך אמזונות מה שאין כן במעשה ידיה וכדכתיבנא לעיל ודייקנא הכין מלשונו של רש"י ז"ל שכתב סיפא אצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. ע"כ:
וכיון שכן היכי מצינן למימר דר"ל מוקי רישא דמתני' באינה נזונת וסיפא במעלה לה מעה כסף אם כן הדרא קושיין לדוכתא אי כשאינה נזונת מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה דהא סיפא מיירי במעלה לה מעה כסף. ויש לפרש לשונו של רש"י ז"ל דלעיל דה"ק סיפא אצטריך ליה לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות כו' פי' דברישא אמרינן משום דאינה נזונת אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת להכי קתני סיפא לאשמועינן דדוקא בעיקר מעשה ידיה דשייך אמזונות דתקח מזונות תחת מעשה ידיה אבל המותר לא שייך אמזונות ואף על גב דאינו מעלה לה מזונות אם הקדיש המותר קדוש אם מעלה לה מעה כסף דמעה כסף תחת מזונות ולא מזונות תחת מותר ולדעת רב אדא דאמר מחיים קדוש וס"ל תקנו מזונות תחת מותר אפילו לאחר מיתה ומעה כסף תחת מעשה ידיה דוקא בנזונת הוא דקדוש המותר מחיים אבל באינה נזונת לא קדיש כלל המותר אפילו לאחר מיתה דהא איהו לאלתר בעי לאקדושי וכיון דלא חל לאלתר היכי בו ניחול לאחר מיתה הילכך לא מצי לשנויי אליבא דידיה סיפא אצטריך ליה וכו' דאי מיירי סיפא באינה נזונת אמאי המותר הקדש ואי מיירי סיפא בנזונת והכי קאמר המותר הקדש מחיים ורישא מיירי באינו מעלה לה מעה כסף ולהכי עושה ואוכלת דמעה כסף תחת מעשה ידיה והא דקאמר תלמודא באינה נזונת פירושו העלה מעה כסף לצורכיה אם כן תיקשי מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה פי' ללמדך פלוגתא במותר דלא שייך אמעה כסף דאף על גב דאינו מעלה לה מעה המותר הקדש משום דלא שייך מותר אמעה כסף דהא פשיטא דכיון דמעלה לה מזונות אף על גב דאינו מעלה לה מעה כסף סגי אטו מעה כסף דהויא לה מילתא זוטרתי לא סגי ליה דיהבינן כנגדו מעשה ידיה אלא דליהב נמי מותר ואף על גב דלא יהיב לה מעה כסף שכנגד המותר ס"ל דלאחר מיתה מיהא קדוש הילכך לדידהו מצינן לאוקמי שפיר מתניתין באינה נזונת ולהכי הרי זו עושה ואוכלת וסיפא אשמועינן דאף על גב דאינה נזונת כלל דאפילו מעה כסף לא קדיש לאחר מיתה וזהו דסיים רש"י ואזיל ואף על גב דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. פי' ולא סגי ליה דנימא דרישא באינה נזונת ולהכי עושה ואוכלת ואף על גב דמעלה לה מעה כסף דמזונות תחת מעשה ידיה וסיפא אשמועינן דאף על גב דאינה נזונת המותר קדיש מחיים כיון דמעלה לה מעה כסף דאכתי תקשי מאי למימרא אי לאו דאתא לאשמועינן דאף על גב דאינו מעלה לה נמי מעה כסף קדיש לאחר מיתה דהא ודאי הויא רבותא ואפשר דה"ה במעשה ידיה וכדבעינן למכתב בס"ד ובמהדורא קמא קצר וכתב סיפא אצטריך לאשמועינן פלוגתא דר"מ ורבי יוחנן הסנדלר במותר דלא שייך אמזונות. ע"כ. ופירושו כדכתיבנא דלא אתא לאשמועינן אלא דמותר לא שייך אמזונות ובמהדורא בתרא דק טפי מרנא נר ישראל ז"ל ומכל מקום לפי הא דפרישנא השתא איכא למימר דאין בין המותר לעיקר מעשה ידיה מידי דבעיקר מעשה ידיה נמי אף על גב דאינה נזונת אי מייתא קדיש לאחר מיתה דדוקא מחיים קאמר דהרי היא עושה ואוכלת אלא דאשמועינן רבותא במותר דאפילו מותר דלא עביד דאתי ואינו מעלה מזונות ולא מעה כסף קדיש לאחר מיתה ואפשר דמה שכתב רש"י ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדיש וכו' לא קאי אמותר לחוד אלא גם אמעשה ידיה ומכל מקום מה שכתב הרא"ש לעיל דלשיטת רש"י ז"ל שפירש מתני' דסיפא לא קיימא ארישא ניחא דסיפא איירי דמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורישא איירי דאין מעלה לה כו' ליתא כלל דאם כן תיקשי מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה וכדדייקנא לה מלשונו של רש"י ז"ל כך היה נראה לי לפרש.
אבל מה שנ"ל נכון בלשונו של רש"י ז"ל דיש חילוק בין מעשה ידיה למותר דדוקא מותר הוא דקדיש לאחר מיתה ואף על גב דאינה נזונת אבל מעשה ידיה כשאינה נזונת כיון דלא חל עליה קדושה מחיים גם לאחר מיתה לא קדיש וכדכתיבנא לעיל דדוקא מותר הוא דקנוי לו אבל מעשה ידיה לא נתקנו לו אלא תחת מזונותיה וכדכתיבנא לעיל בארוכה והכי משמע מלשונו של רש"י ז"ל בפרק ואלו נדרים דמייתי התם הך משנה וכתב שם ז"ל הרי זו עושה ואוכלת לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפי' אף על גב דכשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרינן עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת. ואמרינן סיפא אצטריכא ליה למתני המותר ר"מ אומר הקדש דסבר אף על גב דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונת משלו מכל מקום מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתה ע"כ. ואין לך לפרש דרש"י ז"ל שם בעי לפרושי דמתניתין חדא קתני וכי קתני המותר קאי עלה דרישא דבהדיא פירש כאן במשנתנו דמילתא באפי נפשה קתני וכדכתיבנא לעיל. ומכל מקום יש לדקדק דהתם בנדרים קרי רש"י ז"ל מותר מה שיותיר על המזונות שלה והכא במתני' לא פי' כן אלא דמותר היינו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים כו' ואפשר לומר דלדעת ר"ל תתפרש המשנה כך המקדיש מעשה ידי אשתו פי' דהקדיש כל מעשה ידי אשתו והיא אינה נזונת הרי עושה ואוכלת כיון דאינה נזונת לא קדיש כלל ואפילו לאחר מיתה דאיהו לכל מעשה ידיה אכוון וכיון דעיקר מעשה ידיה לא קדישי הרי לא חל אמעשה ידיה שם קדושה אבל אם הקדיש בפי' מה שיותר על מזונותיה קדיש לאחר מיתה ועד ההיא שעתא לא הויא מותר דדילמא תצטרך לה וכדפרישית במתני' נמצא דאיהו מעשה ידיה קא קדיש דשייך שפיר למימר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה אבל אי נפרש דמותר היינו מה שהיא עושה יותר על מה שפסקו לה חכמים היכי קאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה אטו מי מצי לכופה לעשות יותר על מה שפסקו לה חכמים ומה שתירצו המפרשים בזה דוחק וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
אלא הנכון ודאי דאיהו ה"ק מה שיותירו יותר על מזונותיה מעשה ידיה יהיו קדושים דאיהו אינו מעלה לה מזונות ובעי לאקדושי מעשה ידיה לכך מניח לה ממעשה ידיה כנגד מזונותיה ומה שיותיר תקדוש ואך ע"ג דאינו מעלה לה מזונותיה ואינו יכול לכופה וכדכתב הרשב"א וכדכתיבנא לעיל מכל מקום אפשר דה"ק מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה פי' דאי בעי הוי מיהב לה מזוני וכייף לה על מעשה ידיה ולא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה השתא נמי דמניח לה ממעשה ידיה כנגד מזונותיה ומקדיש המותר הוה ליה כאלו אמר יקדשו ידיך לעושיהן וידיה משועבדין לו והוה ליה כאילו מעלה מזונות כיון דלא קא קדיש אלא מותר מזונותיה אי נמי דמיירי סיפא במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות דכיון דמעלה לה מעה כסף ואיהו נמי מניח ממעשה ידיה כנגד מזונותיה שפיר מצינו למימר מתוך שיכול לכופה כנ"ל שיטת רש"י ז"ל במהדורא בתרא ודוק שכתב רש"י ז"ל דשב"ל. כגון מעשה ידיה שהקדישה עד שלא עשאתן. ע"כ. אלמא דס"ל ז"ל דשקלא וטריא דר"ל היינו על עיקר מעשה ידיה אבל במהדורא קמא כתב דשב"ל כגון מותר וכדכתיבנא לעיל. ונדחק לפרש סיפא באינה נזונת וכדכתיבנא כדי לתרוצי קושיית מאי למימרא דפריך תלמודא דלא מתרצא שפיר אלא אי מוקמת לה סיפא נמי באינה נזונת וכדפרישנא ולא מתוקמיה ר"ל שפיר אלא כשיטת רב ושמואל דקא מפרשי' למתניתין דקדוש לאחר מיתה קאמר וכדכתיבנא והשתא ניחא קושיא אחריתי לקמן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל לר"ל מתניתין בשאינה נזונת דאיתא לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמר' ואם כן לא אתי רישא וסיפא בחדא גוונא דרישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ויש מתרצים דסיפא כשאינו מעלה לה מעה כסף ור"ל כרב ושמואל ס"ל בפי' דסיפא דלר"מ מותר לאחר מיתה קדיש ולא מחיים ומיהו לרב ושמואל ע"כ טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דשב"ל דהא לדידהו כיון שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כל שאינה ניזונת פקע קניניה לגמרי ואינו יכול לומר שיקדשו ידיה לעושיהן אבל לר"ל כיון שכל שיש לו נכסים יכול לכופה על מעשה ידיה ואינה יכולה להפקיע זכותו ידיה קנויין לבעל וכשאין לו נכסים לזונה שהיא עושה ואוכלת לא משום דפקעה זכותה דבעל אלא מפני שהיא ממשכנתו למזונותיה כאילו תפסה מנכסיו דהוו ידיה אצלה כאילו הם אפותיקי מפורש למשכנו בהם יותר משאר נכסיו שעל מנת כן נישאו הילכך כשמתה ויש שם מותר שהוא קדוש אין קדושתו חלה לאחר מיתה אלא מחיים חל למפרע כי כל מה שלא משכנתו מהם דבעל היא וקדיש קדושה גמורה.
וכ"ת הניחא אילו אמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהם הא אמרינן דלר"מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר כן הילכך לר"ל מותר מחיים קדוש אלא שאין קדושתו מתבררת אלא לאחר מיתה ובחייה הרי היא עושה ואוכלת כדקתני רישא ולקמן נפרש אמאי נקט תנא האי דינא במותר דהיינו העדפה דה"ה במה שלא אכלה מעיקר מעשה ידיה. ועוד י"ל דלר"ל מותר מחיים קדוש ממש כסברא דרב אדא וכשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הילכך מותר קדוש מחיים ממש דהא יהיב לה מזונות ומעשה ידיה היא עושה ואוכלת שמשכנתו על מעה כסף כמו שאמרה והכא הקשה דכיון שיכול לכופה למעשה ידיה ידיה קנויות לו ויכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן וה"ל מקדיש דבר שבא לעולם משא"כ לרב הונא דכיון דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא אלים שעבודא של בעל [שיוכל להקדיש דשעבוד גרידא היא וה"ל כמקדיש מלוה וזבין מלוה שאינו מכור ואינו קדוש אבל לר"ל הוי שעבודן לבעל] כלוקח אי נמי לרב הונא אילו אמר בפירוש כן יכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן אבל כל שלא אמר כן לא אמרינן נעשה כאומר מכיון שלא אלים שעבודיה ויכולה היא להפקיעו ובכי האי מוציא דבריו לבטלה כיון שאין הממון קנוי לו לגמרי וזה יותר נכון לפי התירוץ הזה האחרון וכן דעת הרמב"ם דאפילו לרב הונא כל שלא אמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני ואף על פי כן בירושלמי נראה כתירוץ הראשון והא דאמר ר"ל שיכול לכופה על מעשה ידיה משמע אפילו על המותר דהיינו העדפה דהא סיפא דמתני' אמרה. ואם תאמר האיך יכול לכופה לעשות העדפה י"ל דאנן ה"ק שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו ויעלה לה מעה כסף שלה כשטרחה והותירה שכך ידיה משועבדות לבעל למותר ההוא כשהעדיף כמו שמשועבדות לעיקר מעשה ידיה וזה ברור.ע"כ:

והא לא אמר ליה הכי. ואם תאמר ואמאי בעי והא איהו נמי נעשה קאמר ואי קאי אמותר שפיר דפריך דהיכי מצי אמרה דהא לא מצי למימר כאילו קאמר יקדישו ידיך כו' והא לא קדיש אלא המותר על חמשה סלעים וכן כתוב במהדורא קמא והא לא אמר לה יקדישו ידים לעושיהן פי' שלא קדיש הידים אלא המותר לבד אבל אי קאי אמעשה ידיה הרי קאמר נעשה כאומר לה כו' ואף על גב דלא קאמר נעשה כמי שאמר. ותירץ רש"י במהדורא בתרא דה"ק דכיון דאיהו לא קאמר אלא מעשה ידיה היכי מצינן למימר אנן דידים קאמר וזהו שכתב רש"י ז"ל והא לא אמר. יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה. ומשני דכיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. פי' דה"נ אשכחן דאית ליה לר"מ גבי המעריך פחות מבן חדש דאף על גב דהוציא ערך מפיו כיון דאין ערך לפחות מבן חדש אית ליה לר"מ דגמר ואמר לשם דמים הכא נמי דכותה ואע"ג דשניא ההיא דערכין דכ"ע ידעין דאין ערך לפחות מבן חדש וזיל קריב רב הוא ולהכי אמרינן דאדם יודע דאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים אבל הא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לאו כ"ע בקיאים ביה ואיכא למימר דמעשה ידיה ממש קאמר ולא ידים מכל מקום איכא למימר דכיון דאין השנוי כל כך וכדכתיבנא מתקנינן לשנויי כיון דלא אפשר בענין אחר לדברי ר"מ אבל מערך לדמים שינוי גדול ומשום דידוע לכל אמרינן דלשם דמים קאמר:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה במסכת ערכין בפרק האומר משקלי גבי האומר ערך כלי עלי והמעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר יתן דמיו אדם יודע שאין ערך לכלי ולפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים והכא נמי אליבא דר' מאיר כיון שאדם יודע שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם יקדשו ידיך קאמר לה דלא הוציא דברים אלא על דבר שאפשר ע"כ. האריך ומייתי נמי האומר ערך כלי עלי והא ודאי לא דמי כלל להא דהכא דכ"ע בקיאי דאין ערך לכלי ובודאי דדמים קאמר מה שאין לומר כן בהא דמקדיש דבר שלא בא לעולם ואפשר דה"ק דלעולם אין דעת מקדיש להוציא דברים אלא על דבר שאפשר ואף ע"ג דבשעת הקדשו לא היה יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ איהו לדבר שאפשר איכוון וכל היכא דמצי למיחל ליחול וכיון דאי אפשר בלא ידים מתקנינן לישניה דה"נ קאמר ובמהדורא בתרא לא הביא רש"י ז"ל ההיא דהאומר ערך כלי עלי אלא ההיא דהמעריך פחות מבן חדש ואפשר דס"ל דההיא דפחות מבן חדש נמי לאו כולי עלמא בקיאי ביה אי נמי כגון דאמר ערך תנוק זה עלי ואף על גב דלא היה יודע אי חייב פחות מבן חדש אפילו הכי סבירא ליה לר' מאיר דמסרסים לישניה וגמר ואמר לשם דמים וזה פשוט כנ"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה פי' גבי הקדש כדפרש"י ז"ל ודוקא כשאי אפשר לקיים פשט דבריו בשום ענין אבל אם אפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישניה לגבי הקדש וכדפרישנא במסכת גיטין גבי המקדיש עבדו יצא לחירות דאמרינן לדמי לא קאמר להוי עם קדוש קאמר וההיא אפילו לרבי מאיר איתמרה וכדכתיבנא התם בס"ד. עד כאן:

וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אי ר"ל במותר על חמש סלעים קאמר לא תימא טעמא דרבי מאיר כו'. וכדמשמע ממהדורא קמא שכתב רש"י וכדכתיבנא לעיל מסקנת ר"ל היינו דר"מ סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכדפתח וקאמר לא תימא טעמא דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' פי' דודאי סבר אין אדם מקדיש דשלב"ל וכן כתוב במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל. והכי פירושו דשמעתין וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פי' דלעולם ס"ל לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו במידי דעבידי דאתי דכיון דקא אמרת אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלמא דס"ל לר"מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו במידי דעבידי דאתי דאי אית ליה לר"מ בשום מידי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ליכא למימר אדם יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאטו כולי עלמא בקיאי לחלק בין מידי דעביד דאתי למידי דלא עביד דאתי עד דנימא אדם יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואין מוציא דבריו לבטלה אלא ודאי משמע דסבירא לך דאית ליה לרבי מאיר דלעולם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולהכי קאמרת אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופריך והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' דהכא כיון דהגוף בעולם הוה ליה כמידי דעבידי דאתי ולא בעינן בהו דלהוו עבידי דאתי ומשני מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה פי' אנן הכי קאמרינן דממתניתין לא תשמע מינה דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן נשמע מיניה דס"ל לר"מ דאפילו במידי דלא עבידי דאתו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דמותר לא עביד דאתי הוא ומיהו מהא איכא למשמע דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומעתה תחלק ותאמר דבמידי דעבידי דאתו ס"ל לר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דההיא דלאחר שאתגייר חשיבי דעבידי דאתו כיון שהגוף בעולם וכמו שכתבו התוספות אבל מידי דלא עבידי דאתו כגון מותר הא ודאי דס"ל לר"מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך טעמא דמתניתין לאו משום דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול לכופה כו' וכדקאמר ר"ל בתחלת דבריו:

עוד יש לפרש דהכי פריך וסבר ר"מ אין אדם מקדיש כו'. מדקאמרת דטעמא דר"מ משום דכיון דיכול לכופה למעשה ידיה כו' אלא דסבירא לך דסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת כו' ואהדר ליה מההיא אין כו' פי' מהך ברייתא שמעינן שפיר דטעמא דר"מ דמתניתין משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומיהו ממתניתין גופא ליכא למשמע ונפקא מינה דאי שמעת ליה ממתניתין גופא הילכך נשמע מינה דאפילו לא עבידי דאתי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דלכאורה מותר מעשה ידיה לא עבידי דאתו אבל השתא דנשמע פי' משנתנו מכח ההיא ברייתא הילכך נחלק ונאמר דדוקא כעין ההוא ברייתא היא משנתנו וההיא ברייתא עבידי דאתי מקרי כיון דהגוף בעולם ומשנתנו נמי עבידי דאתי מקרי כיון דבידה לעשות מלאכה ולהזדרז בה ולעשות יותר מדאי ולא מקרי לא עביד דאתי אלא כגון כפלא דפרק המפקיד דאיכא כמה מי יימר מ"י דמגנבא ואת"ל דמגנבא מי יימר דמשתכח גנב ואי משתכח גנב מי יימר דמשלם דילמא מודי ומיפטר וכדאיתא התם נמצא דלמסקנא טעמא משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועיין לקמן ולשון הרא"ה ז"ל גבי הוי בה רב פפא.

וכן פרש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל מההיא אין מהך מתניתין דהאומר לאשה שמעינן שפיר דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל מתניתין ליכא למשמע מינה דהא איכא לאוקמי טעמא דר"מ לפי שנעשה כאומר לה כו'. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה פי' ונפקא לן מינה דאי טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא ודאי לית הלכתא כותיה אבל אי טעמא דידיה משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן אפשר דהלכתא כותיה ואף ע"ג דלא קי"ל כותיה במעריך פחות מבן חדש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו יש לומר דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים ובדין תורה דהוי כאלו אמר בפי' יקדשו ידיה לעושיהן ואלו המוכר פירות דקל לחברו שיזכה כתיקון חז"ל הא ודאי זכה כאילו אמר גוף לפירות כנ"ל. ע"כ:

לאחר שאתגייר וכו'. כי האי לישנא גופא קתני במתני' פרק האומר דקידושין וקא סתים ותני אינה מקודשת ולפי זה לא זו אף זו קתני לא מיבעיא שאתגייר דמקרי דבר שלא בא לעולם ואינה מקודשת דהא מחוסר מילה אלא אפילו לאחר שתתגיירי נמי מקרי דבר שלא בא לעולם ולא מבעיא גירות דהא ודאי בריה חדשה בא לעולם אלא אפילו שחרור דמסתמא כשנתגייר כבר מיירי אלא דמחוסר שחרור דאכתי הוו עבדים דהא אסור להשהות עבד כנעני גוי בתוך ביתו יותר מי"ב חדש דמגלגל עמו עד י"ב חדש. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים פ"ח ובהלכות מילה פרק ראשון ולא מבעיא איהו דמקרי דבר שלא בא לעולם דכל עוד שלא נשתחרר לא שייך במצות שהזמן גרמא והרי הוא כאשה ושוב הרי הוא כישראל גמור אבל האשה אין שום שינוי בין קודם שחרור בין לאחר שחרור לענין המצות ולא מבעיא כל הני דהא ודאי איכא חסרון בגופייהו דהוו להו גוים או עבדים אבל לאחר שימות בעליך אין שום שינוי בגופא אלא דמעלמא קא אתי ולא מבעיא לאחר שימות בעליך דמכל מקום הרי בעלה עמה וקא מעכבא לה מלהנשא אלא אפילו לאחר שתמות אחותיך דהרי היא פנויה וראויה להתקדש אלא דמעלמא קא אתי לה עכובא ולא מבעיא לאחר שתמות אחותיך דמכל מקום הרי עכוב הקדושין ביה וקאי עלה בכרת אלא אפילו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך דלא קאי עלה אלא בלאו והרי היא פנויה והוא פנוי אפ"ה מקרי דבר שלא בא לעולם ולא הויא מתקדשת כנ"ל:

לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי. ואם תאמר הא דאמרינן בפרק א' דגיטין [יג ב'] אפילו ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אמר והא שמעינן ליה הכא דאפילו לדבר שלא בא לעולם קאמר כגון לאחר שאתגייר. ויש לומר דלא חשיב לאחר שאתגייר כ"כ דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף בעולם אלא שמחוסר גירות אבל התם בנולדים איירי דאכתי לא בא לעולם כלל וכענין זה תירץ ה"ר אלעזר משונא אהא דקאמר בריש המפקיד ע"כ לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו. וקשה דהא כל הני דהכא לא עבידי דאתו דמי יימר שישחררנו רבו וימות בעלה ואחותה. ותירץ דלא בעינן דעבידי דאתו בדבר שאינו בעולם כלל אבל הנך שהגוף בעולם אף על גב דלא עבידי דאתו. ואם תאמר אם כן אמאי קאמר מההיא אין מההוא נמי לא שמעינן שיוכל להקדיש דבר שלא בא לעולם כלל כגון מעשה ידיה ואכתי מצינן למימר דלא הוה מעשה ידיה אי לאו משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן. ויש לומר כיון דשמעינן לר' מאיר דס"ל כר' אליעזר בן יעקב בדבר שלא בא לעולם מסתמא סבר לגמרי כותיה ושמעינן לרבי אליעזר בן יעקב דקסבר אף על פי שלא בא לעולם כלל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בפרק האשה רבה [צג ב']. ועוד מתרצים דאפשר דהני דעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו לאחר שימות בעליך ואחותיך בגוססין לאחר שיחלוץ ליך יבמיך כגון שפסלה עליו בגט ומיהו מקדיש ידי אשתו דאמר ר"מ דקדוש לאחר מיתה לא אפשר לאוקמיה בגוססת כיון דעושה מלאכה אלא בזקנה. לשון הרא"ש.
ואין צורך לאוקמה בזקנה דכיון דבידו להעלות לה מעה כסף ויהיה המותר שלו אפילו מחיים חשיב עביד דאתו ולא דמי לאחר שימות בעליך ואחותיך כנ"ל. ובמאי דכתיבנא לעיל ניחא כל הני קושיות דקשיא להו לתוספות ז"ל ודוק ותשכח:
אימת קדוש אליבא דר"מ לאחר מיתה לכשתמות חל הקדש עליו שאותה שעה הוא יורשה וכל הנמצא בידה שלו הוא הכל נקרא מותר במותה אבל מחיים לא חל הקדש אמותר מעשה ידיה וטעמא דלקמן מותר אפילו מדחיים קדיש וטעמא לקמן. רש"י ז"ל במהדורא קמא ולקמן נפרש לשונו ז"ל בס"ד:
הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעה כסף לצרכה רב פפא לא אתי למידק אי מעלה לה תרווייהו דהא הני אמוראין רב ושמואל ורב אדא לא אפליגו בעיקר מעשה ידיה אלא במותר בלחודיה אלא משום דאכתי לא קים לן הי מינייהו תקינו תחת מותר אי מזונות אי מעה כסף הילכך בעי בתרווייהו וה"ק במאי מתוקמא סיפא דמתניתין אי מזונות תקינו תחת מותר והוא העלה מזונות אי מעה כסף תחת מותר והוא העלה לה מעה כסף ורישא חד טעמא וסיפא חד טעמא דהא רישא אוקימנא לה במעלה לה מזונות תחת מעשה ידיה אם כן מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הא כיון דיהיב לה מה שתחת המותר הויא ליה מותר דידיה ואף מחיים קדיש לר"מ דהא הוא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא כשאין מעלה לה מזונות:

ואין וכו'. כלומר בין דליהוו מזונות תחת מותר בין דליהוו תחת מעה כסף מתוקמא סיפא דמתניתין כשאין מעלה לה כלום ורישא וסיפא בחד טעמא הוא. מ"ט דמ"ד מחיים כיון דלא יהיב לה מידי מותר דידה הוא ואין לבעלה רשות בה עד שתמות ויירשנה לעולם רישא וסיפא בחד טעמא דסיפא דמתוקמא דמעלה לה מזונות משתמעה וכדרב דמוקים לה בנזונת להא דקתני הרי זו עושה ואוכלת וה"ה נמי דמצי מוקים כשאין מעלה לה מזונות ושאין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב דאית ליה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואוקי רישא דמתני' דקתני עושה ואוכלת בניזונת להכי מוקי סיפא בניזונת ובהא הוי פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא אי הני מזונות דמעלה לה הוי תחת מותר או לא רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לאו דוקא נמי הכא תחת מעשה ידיה דמעשה ידיה להוו עיקר דהא הוא דאמר לעיל מזוני עיקר ויכולה אשה שתאמר לבעלה כו' וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי ולא חייל הקדש עלייהו עד לאחר מיתה שיירשנה תחול איסור הקדש עליו ורבי יוחנן הסנדלר סבר אף על גב דבעלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הכא שאני דאף על גב דבשלא בא אינו שלו דהא לעולם מחיים אין לו חלק באותו מותר לכשיבא לעולם אינו שלו לאו כל כמיניה לאקדושי דתרתי איכא דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו שלו וכיון דקא יהיב לה מזונא אינו מקדיש דבר שלא בא לעולם וה"ה דמצי לשנויי איפכא לעולם בשאין מעלה לה מזוני ומעלה לה מעה כסף וליפוך נמי למילתייהו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזוני מותר דידה הוי ורב אדא סבר תקנו מעה כסף תחת מותר ומזונות תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי אלא אורחא דמילתא נקט דדרך בני אדם להעלות לה שתי מזונות ואין דרך להעלות לה מעה כסף. רש"י במהדורא קמא ולקמן נפרש שיטתו ז"ל שבמהדורא זו בס"ד:
וז"ל הרמב"ן ז"ל לאחר מיתה קדוש דהא ירית לה ואתא לידיה וקא סברי טעמיה דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ודלא כר"ל. הוי בה רב פפא כו' מאי טעמיה דמ"ד לאחר מיתה קדוש איכא למידק דילמא בהא פליגי דרב אזיל לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ורב אדא דאמר מחיים קדוש משום דסבר לה כר"ל דאינה יכולה הילכך מחיים קדוש. ואם תאמר אי הכי רישא הכי קתני הרי זו עושה ואוכלת אליבא דרב אדא הא לאו מילתא היא דרישא כשאינה ניזונת ומשום הכי אפילו מעשה ידיה אינן קדושין וסיפא בניזונת ואפילו מותר נמי קדוש דהשתא נמי בכה"ג מתרצי לה בגמרא איכא למימר סיפא גופא לא מצית לאוקמה בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ומאי קדוש קדוש לאחר מיתה דאם כן ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה ומה שהותירה ממזונותיה ר' מאיר אומר הקדש מאי האי דקתני המותר דמשמע בשהקדיש את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להן ש"מ בשאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה עסקינן ולהכי קתני המקדיש את המותר סד"א כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי קמ"ל.
וכן היא הצעה של משנה לרב ושמואל רישא אפילו בניזונת כלומר שרוצה ליתן לה מזונות והיא אומרת איני ניזונת ואיני עושה וסיפא בניזונת ממש הילכך מעשה ידיה קדוש אם הוא מקדיש אותן אבל אם הוא הקדיש את המותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה וה"ה למעשה ידיה עצמן בשאינה ניזונת ממש אלא דרבותא קא משמע לן ולרב אדא כולה מתניתין מתוקמא בחד גוונא והכי קתני הזן את אשתו ואינו מעלה לה מעה כסף והקדיש עיקר מעשה ידיה הרי זו עושה ואוכלת כלומר עושה צרכיה ואם הקדיש את המותר קדוש מחיים ובדין הוא דהוה ליה למתנייה במעלה לה מעה כסף ולמעשה ידיה ממש דמחיים קדישי אלא דרבותא קמ"ל אף על גב דלא שכיח דאתי ור"ל ע"כ לא מוקי לה כשמואל דקדוש לאחר מיתה דאי אינו מעלה לה האיך יכול לכופה אלא כרב אדא מוקי לה דקדוש מחיים וכשמעלה לה מה שתחת המותר או מעה כסף או מזונות ומפורש נמי בירושל' ר"ל אמר במותר מחיים מחמש סלעין פליגי בו פתר לה כשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והיינו כרב אדא לגמרי והיינו טעמא דקתני מותר דאף על גב דאינו יכול לכופה לכך כיון דכי עבדא דידיה הוי וידיה דידיה נינהו נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן דהא הקדיש מעשה ידיה כלן אלא שאין הקדש חל על מה שאינו מעלה לה כנגדו וטעמיה דרבי יוחנן הסנדלר דאמר חולין משום דס"ל כיון שאינו יכול לכופה למותר הוה ליה מקדיש דבר שאינו שלו ובמותר דוקא הוא דפליג אבל במקדיש מעשה ידיה והוא מעלה לה מעה כסף או מזונות אפשר דס"ל דהקדשו הקדש ואפשר דטעמיה משום דלית ליה נעשה כאמר לה שאדם מוציא דבריו לבטלה ולרב ושמואל דאמרי לאחר מיתה קדוש ע"כ פלוגתייהו דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וזהו הדרך שכתבו המפרשים.
ומיהו תמיה לי רב ושמואל אמאי מוקי מתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש ורישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא לוקמיה במעלה לה מעה כסף אינו מעלה לה מזונות או שאינה רוצה לקבל או שאינו רוצה ליתן לה רישא וסיפא בחד טעמא וכדפרישית לרב אדא ואי איכא מאן דדחי לי משום דאורחא דמילתא הכי לא מדחינא בגילא דחטה שיותר היה ראוי בדין להעמיד משנתנו כפשטא לפרושי בחד טעמא אף על גב דלאו אורח ארעא הכי מלהעמידה בב' טעמי. ועוד שאין זה מנהג רחוק כל כך שלא נעמיד משנה בו.
לפיכך נ"ל לומר דרב ושמואל ודאי בהכי מוקמי לה למתני' כשאינה נוטלת מזונות ונוטלת מעה כסף וכולה חדא קתני ופלוגתייהו לאו אאוקמתא דמתניתין אלא דאיתמר מי שמעלה לאשתו מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והקדיש המותר לרבי מאיר לאחר מיתה קדוש. ואם תאמר לפלגו בעלמא איכא למימר משום רב אדא דמוקי לה למתניתין כהאי גוונא במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ורב ושמואל אמר אי הכי לא הוה קדוש אלא לאחר מיתה ולא מתוקמה מתני' אלא במעלה לה מעה כסף ולא מזונות ולא תיקשי לך מאי דאמרינן בגמרא אמתניתין מותר מאימת קדוש דלאו מותר דקתני מתניתין קאמרינן אלא משום שיטה דרב אדא קאמר הכי כדפרישית ומעיקרא נמי הכי אקשינן אי בנוטלת הכל מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ואי כשאינה נוטלת כלום מ"ט דמ"ד מחיים דאם כן באומרת איני נוטלת ואיני עושה מאי שנא מותר דפליגי ומ"ש מעשה ידיה דלא פליגי להכי מוקי פלוגתייהו בנוטלת מקצת ופליגי במותר דוקא ומתניתין נמי מותר דוקא קתני כדפרישי'.
וי"ל נמי דה"פ דמתניתין לרב ושמואל המקדיש מעשה ידי אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות אם רצתה עושה ואוכלת שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ולאחר המיתה אפילו זה מותר הקדש ואף על גב דלא עביד דאתי ולא יהיב לה מעה כסף כלל ולרב אדא קתני הרי זו עושה ואוכלת שמעשה ידיה שלה כיון שאינו מעלה לה מעה כסף והמותר הקדש לפי שהוא שלו כיון שמעלה לה מזונות וגם זה הלשון הגון ואוקמתא דגמרא קיימא אמתניתין ומכל מקום לרב ושמואל כל שכן דמתוקמא במעלה לה הכל והיא אינה רוצה אלא שיטה דפלוגתייהו מפרש בגמרא ומוקמי מתני' בהכי וכולה חד גוונא הוא זה נ"ל ועולה יפה.
ובפרש"י ז"ל כך כתוב וה"ה דמצי לאוקמה כשאינו מעלה לה מזונות אבל מעלה לה מעה כסף ורב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דקא יהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואוקי רישא דמתניתין בניזונת אוקי סיפא בניזונת ואין זה נכון דלא דמי ההוא ניזונת להאי דאילו התם מאי ניזונת שרוצה לזונה והיא אומרת איני ניזונת והרי הרב אומר כן ואילו האי ניזונת שהוא נותן לה והיא מקבלת מזונות דאי לאו הכי לא הוה רב פפא הוי מ"ט דמ"ד מחיים קדוש ועיקר קושיא מתרצה במאי דאמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אלמא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולא תיקשי לך לישנא דגמרא דקאמרינן רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מ"י ואילו לרב הוה ליה למימר תקנו מעשה ידיה תחת מזונות דלישנא דגמרא הוא ולאו דוקא אלא לומר לך זה תחת זה ולאפוקי מדרב אדא וללשון ראשון שפי' למעלה משום שמואל לא קפיד בה דלא שמעינן ליה דסבירא ליה כרב בההיא ולפי' תפס לו לשון הברייתא דקתני מזונות תחת מעשה ידיה ועוד דאין קושיא זו צריכה לתרץ דמאי נפקא לן מינה אי אפיך סברא דרב ושמואל לרב אדא וסברא דרב אדא לשמואל הא לא מתרצא שמעתא שפיר ועוד דנקט ליה אורחא דמילתא שכל אדם מעלה לאשתו מזונות ויש כמה שאין מעלין לה מעה כסף. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה תלמידו הוי בה רב פפא כו'. וכי תימא רב אדא בר אהבה מוקים לה במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיינו דאמר מחיים קדוש ורב ושמואל מוקמי לה בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף והיינו דאמרי לאחר מיתה קדוש. הא ליתא דאם כן במאי פליגי ומפרקינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר. וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי פי' ומתני' אתיא שפיר וכולה בחדא גונא קתני והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ואינו מעלה לה מה שכנגד מעשה ידיה שהקדיש דהיינו מזונות דאינה ניזונת הרי זו אוכלת ונוטלת מעשה ידיה למזונותיה. והמותר כלומר אם הקדיש מותר מעשה ידיה דהיינו מותר חמש סלעים ואינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף שהוא מותר דומיא דרישא דאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהקדיש דהיינו מזונות שהם כנגד מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש לאחר מיתה דכיון דאין מעלה לה מעה כסף אינו זוכה בו מחיים.
ומיהו האי דקאמר במעלה לה מזונות אליבא דרב ושמואל לאו דוקא דהוא הדין אינו מעלה לה לא מזונות ולא מעלה לה מעה כסף. אלא לרב ושמואל אתיא סיפא דמתני' בין בשמעלה לה מזונות בין שאינו מעלה לה דלא איכפת ליה דמ"מ מתני' במאי דתני בחדא שיטתא אתיא דרישא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות דהוא תחת מעשה ידיה בין שהוא אינו רוצה להעלות לה בין שהוא רוצה להעלות לה והיא אינה רוצה לקבל כרב הונא דאמר משמיה דרב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ולהאי סברא בוודאי כל היכא דאמרינן אינו מעלה לה מזונות כלומר אינה ניזונת אפילו הוא רוצה להעלות לה וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף שהוא תחת מותר שהקדיש ואי ניזונת או אינה ניזונת לא איכפת לן: