• לדף התרגום על כל הפרק •

מלך בני עמון איים על שבטי הגלעד, ויפתח נבחר למנהיג כדי להילחם בו, אבל יפתח לא מיהר להילחם:

(שופטים יא יב): "וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר 'מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי?'"

בהמשך מופיע נאום מפורט שבו יפתח מסביר למלך בני עמון מדוע אין לו סיבה להילחם בבני ישראל, כי אין לו כל זכות על חבל הגלעד.

לפני שנתעמק בפרטי הטענות של יפתח, ננסה לברר מה המטרה הכללית של הנאום. ניתן לראות את הנאום מכמה נקודות מבט:

1. מוסרית-רוחנית: ייתכן שמלך בני עמון באותו זמן היה אדם נבון וישר; ייתכן גם שיפתח חשב שמלך בני עמון היה אדם נבון וישר, וברגע שהוא ישתכנע שאין לו זכות לקחת את הגלעד, הוא יוותר על רצונו במלחמה. מלך בני עמון אמנם לא עבד את אלהי ישראל, אך ייתכן שהוא האמין בכוח עליון השופט כל אדם לפי מעשיו, ולכן יפתח חשב שהוא לא ירצה לצאת למלחמה שאינה צודקת, כי אותו כוח עליון יילחם נגדו. איננו יודעים מה היתה אמונתו של מלך בני עמון, ייתכן שגם יפתח לא ידע, אך הוא רצה למצות את האפשרויות לפתור את הסכסוך בדרכי שלום: " "כי מלחמה שתתהווה בין שני מלכים (אם תהיה כפי נימוסי המלכים ולא בדרך עושק) יש לה בהכרח איזה עילה, כמו מריבה או טענה וכדומה, ולרוב יוכלו להתפשר ביניהם בטוב טרם נשקה המלחמה, ושאל שיודיעהו סיבת המלחמה, ומה רוצה ממנו" " (מלבי"ם) , " "יפתח מעונין בבירור. הלוא כך אומרת התורה "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". יפתח תוקף בדבריו את בני עמון ומכאן שפנייתו, אינה רק צורך התגוננות. אם כי, הוא זה שפנה אל מלך עמון. נראה כי הוא רוצה לשכנע את מלך בני עמון בחוקיות בעלות ישראל על אדמות הגלעד. אולי האמין כי בכך ימנע מלחמה." " ( ראש וקצין / הרב אלחנן בן נון, ישיבת בית אל ) , ומעבר לכך, " "רצון ד' המתגלה בעולם אינו מתגלה באופן שרירותי כגזירה בלא טעם. יד ד' בגלגולי הנסיבות תראה ותוכיח את העומק האלקי" "והמוסרי שבהשגחתו. על כן צריך להיות ברור לעיני העמים הצדק האלקי שבישיבתם של ישראל בארצם... אריכות הדברים של יפתח בנאומו אינה לחינם. יש בה כדי ללמד יסודות אמוניים חשובים, שהם הבסיס לאופי המוסרי, שבירושת ארץ ישראל מידי העמים, ויכולים לשמש את ישראל לדורות." " (שם) .

2. צבאית-מעשית: ייתכן שיפתח פעל מתוך שיקול תועלתי בלבד - הוא רצה להרוויח זמן על-מנת לגייס חיילים: " "יפתח זקוק לתקופת זמן כדי להיערך לקראת מלחמה - לגייס צבא ולאמנו, והוא נוקט שיטה דיפלומטית שתתן לו שהות מה להתארגנות זו. תחילה הוא מעמיד "פני תם": "מה לי ולך כי באת אלי להילחם בארצי? - מלך בני עמון "מסביר" לו את הרקע לתביעותיו הטריטוריאליות ומסיים: ועתה השיבה אתהן בשלום. עתה פותח יפתח בהרצאה ארוכה ומפורטת על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות ו"מסביר" למלך בני עמון שלתביעתו אין יסוד לא מבחינה צבאית ואף לא מבחינה תיאולוגית. מלך בני עמון דוחה מכל וכל את טענות יפתח ולא שמע מלך בני עמון אל דברי יפתח אשר שלח אליו. ימים, ואולי שבועות אלה, בעוד מלאכי יפתח סובבים-הולכים בין גלעד ורבת עמון, מנצל יפתח לגיוס צבאו והכנתו לקראת ההתמודדות בשדה הקרב. "ויעבר את הגלעד ואת מנשה ויעבר יפתח אל בני עמון להלחם בם וגו'" - התוצאה ידועה" " ( דיפלומטיה ואסטרטגיה בשתי מלחמות עם בני עמון / חיים גלעד, בית מקרא ניסן התשלד ) .

3. ואפשר גם לשלב בין שתי נקודות המבט. לנקודת המבט הרוחנית-מוסרית יש גם משמעות צבאית-מעשית: כשעם מאמין שהצדק עמו, ושעם אחר עשה לו עוול וגזל את אדמתו, יש לו מוטיבציה רבה לצאת למלחמה; מצד שני, כשעם מפקפק בצדקת דרכו, וחושב שאולי העם השני צודק, הוא מאבד את המוטיבציה להילחם, וכוחו הצבאי נחלש. מטרתו של נאום יפתח, לפי גישה זו, היא כפולה: לערער את האמונה של בני עמון בצדקת דרכם, ובמקביל לחזק את האמונה של בני ישראל בצדקת דרכם; לשכנע את בני עמון שהם יוצאים למלחמה מיותרת, מלחמת כיבוש ללא כל הצדקה, ובמקביל לשכנע את בני ישראל שהם יוצאים להגן על ארץ השייכת להם.

4. ויש שהסבירו, שנאומו של יפתח לא נועד לדורו אלא לעתיד: הוא לא התכוון לשכנע את מלך בני עמון אלא אותנו, בני ישראל הקוראים את דבריו אלפי שנים מאוחר יותר, וניצבים בפני טענות דומות "כי לקח ישראל את ארצי" (ראו בספר עוז וענוה / הרב יגאל אריאל) .

5. ועל-דרך הדרש, יש שפירשו שנאום יפתח משקף את הצרות האישיות שעברו עליו בחייו: " "הראיה של מספר רבדים בסיפור מראה לנו, כיצד אירועים חיצוניים הופכים להיות כלי ביטוי של העולמות הפנימיים שלנו, של הפצעים שלנו, של אותם מקומות עמוקים ובלתי פתורים.   יפתח שואל את מלך עמון: מה לי ולך כי באת להלחם בארצי?, הוא מנסה לברר את מקורות הסכסוך... באותה מידה יכול היה לשאול את אחיו: "אני, יפתח, שגדלתי בינותיכם, שהייתי אח לכם, מדוע גירשתם אותי, מדוע מנעתם ממני נחלה?".   מלך עמון משיב לו בקצרה: כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום. התשובה של מלך עמון ליפתח  מהדהדת לו מוכרת: הנחלה לא מגיעה לך, לא קיבלת אותה בזכות, היא לא שלך: אמא שלך הייתה זונה, ובכך שללה את זכותך... יפתח, כיוון שאינו מרגיש מספיק בטוח בזכותו על הנחלה, פוצח בה" "סבר ארוך, המהווה הדהוד למקומות הפנימיים הבלתי פתורים...   לעיתים ישנו איום חיצוני על הנחלה שלנו. כאשר אנחנו לא מסובכים בקורים של דחייה, עלבון, הוכחת הזכות, אנו מסוגלים להגן עליה בפשטות. נלחמים וזהו. כאשר התוקפנות פוגשת אותנו במקום פצוע, ולא בטוח, אנו מתפתלים, כורתים חוזים שקשה לנו לעמוד בהם, ומסבירים. מסבירים בלי סוף..." " ( בת יפתח / רונית פורת ) .