לדלג לתוכן

שולחן ערוך אורח חיים תקנד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אורח חיים · סימן תקנד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אורח חיים · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    משנה ברורה · ביאור הלכה · באר היטב · ט"ז · מגן אברהם · כף החיים · ביאור הגר"א · פרי מגדים ·
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דברים האסורים בתשעה באב
ובו עשרים וחמישה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכה

תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא, בהלכות ובאגדות, משום שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ותינוקות של בית רבן בטלים בו. אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם:

ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב:

יש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור:

ומותר לקרות כל סדר היום, ופרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל.

הגה: ומותר לחזור הפרשה בתשעה באב (מנהגים):

עוברות ומיניקות מתענות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כיפור. אבל בג' צומות אחרים פטורות מלהתענות. ואף על פי כן, ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום הולד (ועיין לעיל סי' תק"נ סעיף א'):

חיה כל שלושים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן:

הגה: ומיהו נוהגין להתענות, כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד:

רחיצה אסורה בתשעה באב, בין בחמין בין בצונן. אפילו להושיט אצבעו במים אסור:

טבילה של מצווה בזמנה מותרת. אבל בזמן הזה אין טבילה בזמנה, הילכך לא תטבול בו, וכן נהגו:

אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

הגה: ואם עשה צרכיו אם מותר לרחוץ, דינו כמו ביום כיפור, ועיין לקמן סי' תרי"ג ס"ג:

נוטל אדם ידיו שחרית. וצריך ליזהר שלא יטול ידיו אלא עד סוף קשרי אצבעותיו:

ולאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת, מעבירם על עיניו. ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרוחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש, דהוה ליה כטיט וכצואה, שרוחץ כדרכו ואינו חושש:

ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו, או לצרכי מצווה, עובר במים עד צווארו ואינו חושש, וכן בחזרה מותר:

ההולך לשמור פירותיו, עובר במים עד צווארו ואינו חושש. אבל בחזרה אסור:

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.

הגה: ומותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב, ומוציאה מן המים, והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו; אפילו אינו עושה רק לתענוג שרי, כיון שהיא נגובה (טור):

סיכה אינה אסורה אלא של תענוג; אבל מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש:

נעילת הסנדל, דווקא של עור; אבל של בגד או של עץ או של שעם (פירוש קליפי עץ) וגמי, מותר. ושל עץ מחופה עור אסור:

אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב.

הגה: וכן במקום שדרים בין הנוכרים, לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים, וכן נהגו (טור והגהות מיימוני והגהות מרדכי ריש פרק קמא):

יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במיטה. ונכון הדבר, משום לך לך אמרינן לנזירא:

אם חל תשעה באב בשבת, מותר בכולן, אפילו בתשמיש המיטה.

הגה: ויש אוסרים תשמיש המיטה, וכן נוהגין (טור בשם ר"י ואגור ומנהגים):

אין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב. והדיוטות, שאינם יודעים ונותנים שלום, משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש:

יש מי שאומר שלא ילך ויטייל בשוק, כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות והיתול:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין; במקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לעניין זה, עושה.

ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, מותר על ידי נוכרי, אפילו בביתו.

ופרקמטיא להרוויח ולהשתכר, במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור; ובמקום שנהגו לעשות, מותר, אלא שממעט, שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן.

הגה: ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות (מנהגים). ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה הדיוט. אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה, מותרת. ולחלוב הפרות, טוב לעשות על ידי נוכרי, אם אפשר בנוכרי:

ומלאכת דבר האבד מותר, כדרך שאמרו בחולו של מועד:

כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה:

כל האוכל ושותה בתשעה באב, אינו רואה בשמחת ירושלים; וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. וכל האוכל בשר או שותה יין בסעודה המפסקת, עליו הכתוב אומר: "ותהי עונותם על עצמותם":