לבוש אורח חיים תקנד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש החור על אורח חיים · סימן תקנד | >>

סימן תקנד בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דברים האסורים בט' באב
ובו עשרים וחמישה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכה

סעיף א[עריכה]

ט׳ באב, לילו ויומו נוהגין בו כל המצות הנוהגים באבל, שמתאבלין על חורבן ירושלים. והם אלו, שאסור ברחיצה וסיכה אפילו פניו ידיו ורגליו, ואסור בנעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואפילו לשכב עם אשתו במטה אחת אסור. ויש לו לאדם להצטער בענין משכבו בליל ט״ב, שאם רגיל לשכב בב׳ כרים לא ישכב כי אם בא׳. ויש בני אדם שמשימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר: "ויקח מאבני המקום" וגומר, שיש במדרש, לפי שראה החורבן. מיהו עוברות, או מי שהוא חולה ואינו יכול להצטער, אינו חייב בכל אלה. ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשניות ובמדרש, בתלמוד, בהלכות ובאגדות, משום שהם משמחים הלב, שנאמר: פקודי ה׳ ישרים משמחי לב.

סעיף ב[עריכה]

אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, שמשברים את הלב. ואם יש ביניהם פסוקי דנחמה, צריך לדלגם, שלא להתנחם וליישב את לבו בדברי נחמה. ומותר ללמוד מדרש איכה, כדי להזכיר חורבן הבית, וכן אגדות החורבן בפרק הניזקין ובפרק חלק. ולקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון מותר. ופרק אלו מגלחין, דמיירי רובן בהלכות אבילות, וכן פירוש איכה ופירוש איוב מותרים1. (בפוזנא נוהגין שלא לומר תהלים ושיר היחוד קודם תפילת ערבית מוצאי ט׳ באב, לפיכך למחרתו י׳ אב אומרים תהלים ושיר היחוד של יום ט׳ וי׳ אב בפעם אחד, כן צוה במוסכם האב״ד המחבר מוהר״ר מ״י2 יצ״ו). מיהו לישא וליתן ולפלפל עם אחרים אסור, דמפרסמא מילתא טובא ויש בו שמחה בפלפולו.

הערה 1: הג״ה: דאין לחלק בין הפירוש והקריאה. ואי משום שיש בו עיון בקריאת הפירוש, כל שכן דעדיף, מפני שזהו צער לו. ועיין בעטרת זהב סימן שפ״ד סעיף ד׳.

הערה 2: מרדכי יפה.

סעיף ג[עריכה]

ואפילו על ידי הרהור יש מי שאוסר ללמוד, מהאי טעמא. ואפילו תינוקות של בית רבן בטלים בו מהאי טעמא.

סעיף ד[עריכה]

כל מה שהוא סדר וחובת היום, כגון פרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל, שתקנו כנגד התמידים, מותר לקרות, דלא גרע מקריאת שמע וברכותיה. ומה שקורין בתורה מעין המאורע, כגון פרשת כי תוליד בנים, והפטרת דיומא אסוף אסיפם, מותר לחזור אותה פרשה ביחיד.

איסור אכילה ואיסור שתיה בט׳ באב, כדרך איסורו ביום הכיפורים, אלא שזה מדברי תורה ועונשו כרת, וזה מדברי קבלה ועונשו מכת מרדות.

סעיף ה[עריכה]

עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בט׳ באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כיפור; אבל בג׳ צומות האחרים, אם התענית מצטער להם פטורות להתענות. מכל מקום ראוי להם שלא יאכלו להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הוולד, אפילו בשאר תעניות. אבל נהגו להחמיר להתענות אם הם בריאות ואין להם סכנה בתענית.

סעיף ו[עריכה]

מיהו חיה כל ל׳ יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריכים אומד אלא מאכילים אותן מיד, דבמקום חולה לא גזרו בה רבנן, ואפילו בט׳ באב. מיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול, שהיה לחוש לסכנה. והמיקל לא הפסיד. (ועיין להלן סימן תרי׳׳ח).

סעיף ז[עריכה]

וכן רחיצה וסיכה אסורין בט׳ באב כמו ביום כיפור, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור.

סעיף ח[עריכה]

מיהו טבילה של מצוה בזמנה מותרת. ובזמן הזה, שנהגו הנשים כמה חומרות, אין להם שום טבילה בזמנה. הלכך לא תטבול בו, דכדאי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. וה״ה לפי זה נראה אפילו בליל מוצאי ט״ב לא תטבול; דמתי תרחוץ ותחוף? שהרי אפילו בין השמשות שלו אסור לרחוץ. ובלילה אין לרחוץ, שתהיה בהול לביתה. לכך לא תטבול אפילו במוצאי ט׳ באב. מה שאין כן ביום כיפור, שמותרת לרחוץ ולחוף בערב יום כיפור, ולמוצאי יום כיפור חופפת מעט וטובלת. אבל אין להתיר גם כן בערב ט׳ באב לרחוץ ולחוף ולמוצאי ט׳ באב תטבול, כמו ביום כיפור; דשאני ט״ב שמתפלשין באפר ויושבין על הארץ, ועל כן צריכה רחיצה אח״כ משום חציצת האבק והעפר. לכך היה ראוי להחמיר בזה שלא תטבול במוצאי ט׳ באב. אלא כיון שהוא שעת הדחק, נוהגין היתר, כמו שהוא בעטרת זהב סימן קצ״ט, ובמו שכתבתי למעלה בסימן תקנ״א. ואפילו לרחוץ בערב ט׳ באב נוהגין היתר, אם אי אפשר לה לרחוץ בט׳ באב עצמו. אבל ודאי נ״ל שתיזהר מלהתפלש באפר בו ביום. ואע״פ שהולכים יחף, אפשר להם ללבוש נעל של בגד ואנפילאות כו׳ שהם מותרים, כמו שיתבאר.

ולתפלה מותר לרחוץ ידיו, דהוי כטבילת מצוה. וכן כל היום כשעושה צרכיו וצריך לברך "אשר יצר", יכול ליטול ידיו. מיהו צריך ליזהר שלא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

סעיף ט[עריכה]

ואפילו שלא לצורך תפילה וברכה, אלא שהיו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה ורוחץ כדי להעביר הטיט והצואה, שאינו מכוין לתענוג, מותר להעביר הלכלוך והצואה כפי הצורך.

סעיף י[עריכה]

ונוטל אדם ידיו שחרית כשעומד ממטתו, דסתם ידים מלוכלכות הן. וצריך ליזהר שלא יטול כל היד אלא עד סוף קשרי אצבעותיו.

סעיף יא[עריכה]

ולאחר שנגב ידיו ועדיין הן לחות קצת, מותר לו להעבירם על עיניו. ואם היה לפלוף ע״ג עיניו ודרכו לרחצו במים, רוחץ להדיא ומעביר הלפלוף ואינו חושש, דה״ל כצואה וטיט שרוחץ כדרכו ואינו חושש. ואפילו מי שאין דרכו לרוחצם בכל יום, אלא שרוצה עתה להעביר הלכלוך וחבלי שינה מעל עיניו, או שרוצה לצנן ולקרר את עצמו, מותר לשרות מפה במים בערב ט׳ באב ולהוציאה מן המים מבעוד יום והיא מתנגבת והולכת, ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן, ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר הלכלוך, כיון שהוא כמעט נגובה.

הרוצה לקנח פניו משום אסטניסות, שאין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח במים, נראה דבט׳ באב אסור, אע״ג דביום כיפור מותר, דשאני יום כיפור דצריך ישוב הדעת לתפילות, אבל בט׳ באב מה בכך שלא תהא דעתו מיושבת עליו? אדרבה כן ראוי להיות שתהא דעתו עגומה בט׳ באב; אם לא שדעתו לשמים משום תפילת שחרית שיתפלל בט׳ באב, שתהא דעתו מיושבת עליו באותה תפילה, ורחמנא לבא בעי. וטוב להחמיר. נ״ל.

סעיף יב[עריכה]

ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו, או לשאר צורך מצוה, מותר לו לעבור במים עד צוארו ואינו חושש, דבמקום מצוה לא גזרו. ואפילו בחזרה מותר, שאם לא תתיר לו לחזור לא ילך מתחילה וימנע מן המצוה. אבל לילך הרב אצל תלמיד לא התירו לעבור במים, שאם יצטרך לו תלמידו, ילך הוא אצל רבו.

סעיף יג[עריכה]

ההולך לשמור פירותיו, עובר במים עד צוארו ואינו חושש, דבמקום פסידא לא גזרו. אבל בחזרה אסור.

סעיף יד[עריכה]

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לו לרחוץ רגליו במים, שאין זה משום תענוג אלא כמו רפואה.

סעיף טו[עריכה]

סיכה גם כן אינה אסורה אלא של תענוג, אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.

סעיף טז[עריכה]

נעילת הסנדל, דוקא של עור אסור, אבל של עץ או של בגד או שעם וגמי מותר. ושל עץ מחופה בעור אסור.

סעיף יז[עריכה]

אבל ומנודה שמהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלצו. וכן בט׳ באב. ואפילו ברחוב העכו״ם יש להחמיר ולחלוץ, ולא יחוש להלעגת העכו״ם. אבל נהגו להקל ברחוב העכו״ם.

ואע״פ שנעילת הסנדל אסור, מברכין "שעשה לי כל צרכי".

סעיף יח[עריכה]

תשמיש המטה אסור. ואפילו לישן עם אשתו במטה אחת אסור, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור כו׳.

סעיף יט[עריכה]

ואם חל ט׳ באב בשבת, מותר בכולן, חוץ מתשמיש המיטה שנוהג איסור אפילו בשבת. ונוהגין להכריזו בבית הכנסת, להודיע לעם שאסור כמו באבל, משום דברים שבצנעא.3

הערה 3: הג״ה: מידי דהוי אקובר מתו ברגל, שנדחה עד אחר הרגל, אפילו הכי דברים שבצנעא נוהגין, כמו שנתבאר לעיל סימן תקמ״ח סעיף ד׳, הכא נמי בשבת זו גבי ט׳ באב, הוא כמו רגל ואסור בתשמיש המטה. ועיין בעטרת זהב סימן שצ״ט סעיף א׳.

סעיף כ[עריכה]

אין שאילת שלום לחבירו בט׳ באב, כי לא עת שלום הוא, רק עת צער ויללה על חורבן בית המקדש. והדיוטים שאינן יודעים ונותנין שלום, משיבין להם בשפה רפה ובכובד ראש. (ועיין בעטרת זהב סימן שפ״ה סעיף א׳ ולקמן סימן תקע״ה סעיף ו׳).

סעיף כא[עריכה]

יש אומרים, שלא ילך אדם ויטייל בשוק, כדי שלא יבא לידי שחוק והתול.

סעיף כב[עריכה]

נוהגין עכשיו בכל מקומות ישראל שלא לעשות מלאכה בט׳ באב, משום שיש בה שמחה, והיום הוא יום אבל. אי נמי לאידך גיסא, משום דאיקרי מועד, שיהיה כן במהרה בימינו.

סעיף כג[עריכה]

וכל העושה מלאכה בט׳ באב, אינו רואה סימן ברכה לעולם באותה מלאכה. מיהו על ידי עכו״ם מותר לעשות מלאכת צרכי ביתו אפילו בביתו. וכן פרקממיא אסור בט׳ באב; דכל מקום דמלאכה אסורה, פרקמטיא גם כן אסורה, מפני שיש בה שמחה, או לפחות מסיחה דעתו מן האבילות, וזה אסור בט׳ באב, שלא יסיח אדם דעתו מן האבילות. אבל לא נהגו איסור לא במלאכה ולא בפרקמטיא אלא עד חצות. ועד חצות נהגו להחמיר בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, ואפילו מעשה הדיוט שאינו מעשה אומן. אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה וכיוצא בהן, נוהגין היתר. וחלוב פרות, אם אפשר לעשות על ידי עכו״ם לא תחלוב בעצמה אם יש לה עכו״ם.

סעיף כד[עריכה]

ומלאכת דבר האבוד מותר, כמו בחול המועד.

סעיף כה[עריכה]

כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בשמחת ירושלים, וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה שמפסיק בה, עליו הכתוב אומר: "ותהי עוונותם על עצמותם"; וכל המתאבל על ירושלים כראוי, זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".