טור אורח חיים תקנד
<< | טור · אורח חיים · סימן תקנד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
תנו רבנן כל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב, אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד בהלכות ובאגדות, אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה הוא במקום שאינו רגיל לשנות דברי ר"מ מפני שהוא צער לו, ר"י אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ולא שונה במקום שאינו רגיל לשנות, והלכתא כוותיה, אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלים בו משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.
באשכנז נוהגים לקרות פרשת קרבו גוים לשמוע אחרי שקראו דברים הרעים שבירמיה, וכתב הר"מ מרוטנבורק איני יודע מהיכן נהגו שקורין כמה פסוקי נחמה שבירמיה, וגם קורין פרשת קרבו גוים שבישעיה שכולה נחמות, שהרי לא התיר הספר לקרות אלא דברים הרעים שבירמיה, וא"כ היה ראוי לדלג כל פסוקי דנחמה, אח"כ שמעתי שיש נקיי הדעת שמדלגין כל פסוקי דנחמה. עד כאן.
וכתב הרמב"ן: ונהגו קצת שלא לקרות פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה, ואינו נראה, לפי שאין לנו איסור בסדר היום, שהרי קורין ק"ש ומברכין לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא, ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן כנגד התמיד תקנוה, ואומר כדרכו ואינו חושש.
ואיסור אכילה ושתייה בו כדרך איסורו ביום הכיפורים, אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות.
וגרסינן בפרק מקום שנהגו: עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור. וכתב הרמב"ן: ומיהו חיה כל ל' יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריכין אומד אלא מאכילין אותם מיד דבמקום חולה לא גזרו רבנן.
וכן רחיצה וסיכה אסורין בו לגמרי כמו ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן, דא"ר אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בט"ב כדרך שאסור ביה"כ. ומיהו טבילה של מצוה מותרת. ומותר לרחוץ ידיו לתפילה דהוי כטבילה של מצוה. כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה, וכן שאר היום אחר שעשה צרכיו צריך לברך אשר יצר, יכול ליטול ידיו. ומיהו צריך ליזהר שלא ליטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.
ואפילו שלא לצורך ברכה ותפילה, אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה ורוחץ אותם להעביר הטיט והצואה ואינו מכוין לתענוג, מותר, שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג, כדאיתא בגמרא: מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. ירושלמי ט"ב רוחץ ידיו ומעבירם על גבי עיניו, פירוש לאחר שנגבם ועדיין לחות קצת. ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרוחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש דהוי ליה כמלוכלך בטיט וצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכ"כ הרי"ץ גאות, ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב ביה"כ וט"ב שאין בו רחיצה, אינו מברך על נט"י ולא המעביר חבלי שינה.
ההולך להקביל פני רבו, מותר לעבור במים עד צוארו ואינו חושש.
בפרק בתרא דיומא: ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו - פירוש שורה במים ערב ט"ב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת ומקנח בה בלילה ידיו ורגליו כדי להצטנן, ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר הלכלוך, אפילו אין דרכו לרחוץ עיניו בכל יום ועושה עתה לתענוג שרי, כיון שהיא נגובה.
ירושלמי: הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחוץ במים.
ואיסור נעילת הסנדל כאיסורו ביום הכיפורים, דוקא של עור אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי מותר. תנא אבל ומנודה שמהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בט"ב ותענית צבור. כתב אבי העזרי: נראה דבזמן הזה שאנו בין האינם יהודים, שאין לחלוץ אלא כשנכנס ברחוב היהודים או בבית ישראל.
ואם חל ט"ב בשבת מותר בכולן. וה"ר יצחק כתב אע"פ שאנו דוחין אותו עד למחר, אסור בתשמיש המטה, מידי דהוה אקובר מתו ברגל שנדחה עד אחר הרגל אפילו הכי דברים שבצינעא נוהגין, הכי נמי שבת זו גבי ט"ב הוא כמו רגל ואסור בתשמיש המטה, והר"ם מריטנבורג חלק עליו וסוף דבריו: ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי, שאפילו הוא מיקל ואני מחמיר היה לי לעשות כדבריו, וכל שכן עתה שהוא מחמיר ואני מיקל. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ומיהו לשון התוספתא דקתני ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו שום דבר, משמע אפילו בדברים שבצינעא, וכן עמא דבר, וכ"כ הרמב"ן.
אין שאילת שלום לחברים בט"ב. הדיוטות שאינן יודעין ונותנין שלום, משיבין אותן בשפה רפה.
וגרסינן בפרק מקום שנהגו: מקום שנהגו (שלא) לעשות מלאכה בט"ב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח ויבטל ולא חיישינן ליוהרא. ר"ג אומר כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם, וכל האוכל ושותה בט"ב אינו רואה בשמחה של ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. וכל האוכל בשר או שותה יין בסעודה שמפסיק בה, עליו הכתוב אומר ותהי עוונותם על עצמותם.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב וכו' עד משמחי לב הכל בפ"ג ד?ות (ל.) וכתב הר"מ מרונטבורק איני יודע מהיכן נהגו שקורין בפסוקי נחמה שבירמיה וכו' כל זה כתבו הגה"מ וז"ל מהר"מ קורא תגר על הקורין קרבו גוים וכמה פסוקי נחמות וכתב דנקיי הדעת מדלגין את כולם ונהגו לקרות איוב ודברים הרעים שבירמיה ודבר זה התירו חכמים אבל הקורא פסוקי נחמות שבירמיה וקרבו גוים שבישעיה עבירה היא בידו שהרי אפי' דברי תורה שאינו לא נחמה ולא תוכחה אסור כ"ש וכ"ש דברים טובים ונחמות שאסור לקרותן עד כאן לשונו מגהמ"י החדשים כתב הה? קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן ב"ה כ' ה"ר יצחק ובפ' אלו מגלחין וכיוצא בהן והר"פ כתב ובפי' איכה אבל לא בפי' איוב משום דהוי עמוק טפי ואמרי' קורין דוקא אבל לענין סברא אסור עכ"ל. ובתשובת מהרי"ל כתוב ללמוד בט"ב פי' ירמיה ואיוב לא ידעתי במה נסתפק אדוני לחלק בין הפירוש והקריאה אטו בשופטני עסקינן שאינם מבינים מה שמוציאין מפיהם אי משו' שיש בו עיון מכ"ש דעדיף דהא ר"מ מתיר אפי' אינו תוכחה לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל ואע"ג דקי"ל כר' יהודה מ"מ חזינן דכל מה דמצטער ללמדו ומתקשה טפי עדיף וללמוד בפ' אלו מגלחין התיר ג"כ באותה תשובה אע"ג דלאו ענינא דט"ב הוא דאם איתא דהוי ביה שום שמחה לא היו מתירים לאבל לקרות בו וגם התירו פרק אלו מגלחין סתמא אף ע"פ שיש כמה דינין מנודה ומוחרם הכל לא חשיב שמחה ועוד דחשיב נמי תוכחה כמו איוב באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן לבו ודאי לישא וליתן לפניו דמפרסמי מלתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא"ש באבל ע"כ. כתב האגור בשם מהר"י מולן ללמוד בט"ב ע"י הרהור אסור :
כתב הרמב"ן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת הקרבנות וכו' עד ואומרים כדרכו ואינו חושש כ"כ בספר תה"א.
ומ"ש ואיסור אכילה ושתיה בו כדרך איסורו בי"ה אלא שזה ענוש כרת וכו' כ"כ שם הרמב"ן ופשוטו הוא:
וגרסי' בפרק מקום שנהגו (נד:) עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות וכו' ובין השמשות שלו אסור וכתב ה"ה בפ"ה מה' תענית שנראה לו לדקדק שעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בג' צומות אחרים שלא החמירו עליהם אלא בט"ב בלבד וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתב עוד ואעפ"כ ראוי לעוברות ומניקות שלא להקל כל כך ואם תאכלנה שלא להתענג במאכל ובמשתה אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד והכי איתא בירושלמי וכתבו הגה"מ בפ"א וכ"כ הרמב"ם פ"ג ומשמע מדברי הגה"מ דלא שרי לאכול עוברות ומניקות בג' צומות אחרים אא"כ היו מצטערו' אבל רבינו ירוחם כתב בנתיב כ"ז בשם הגאוני' מעובר' אסורה להתענות זולתי בט"ב וי"ה משום צער הוולד ע"כ :
וכתב הרמב"ן ומיהו חיה כל ל' יום וכן חולה שהוא צריך לאכול א"צ אומד וכו' כ"כ בתה"א וכ"כ הר"ן בסוף תעניות וכתבו הגה"מ שר"ת התיר לאשה יולדת לאכול בצום גדליה אפי' אחר ז' ואע"ג דאמרי' בפרק מפנין (קכט.) דלאחר ז' אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת וצום גדליה דברי קבלה ודברי קבלה כד"ת אפ"ה מותר דכיון דרצו מתענין רצו אין מתענין א"כ רשות הוא ומותר לה לאכול ע"כ. וכ"כ בהגהות מרדכי דמ"ק ומסיים בה ועתה אין שמד ואין שלום ולפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א וה"ה בלא האי טעמא שרי מטעם מניקה:
וכן רחיצה וסיכה אסורים בו לגמרי וכו' דאר"'א אסור לאדם וכו' בפרק מקום שנהגו (שם):
ומ"ש ומיהו טבילה של מצוה מותרת דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות שביתת עשור וטעמו מדתני' בספ"ק דתענית כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה א"ר חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ופסק כת"ק וכ"פ הרמב"ן בתה"א דהלכה כת"ק וה"מ טבילה בזמנה דקי"ל טבילה בזמנה מצוה אבל שלא בזמנה אסורה אבל התו' כתבו בפ"ב דביצה (יח:) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה היינו דוקא להני שטובלין טבילת מצוה בזמנה אבל השתא שכל טבילות שנשותינו טובלות היינו טבילה שלא בזמנה דהן סופרות ז' נקיים מספק שהן זבות אינן טובלות בט"ב ובי"ה. ומיהו יש לחלק כדאמרי' ביומא (פח.) נדות ויולדות טבילתן בלילה זב וזבות טבילתן ביום וכו' אלמא ש"מ קסבר ההוא תנא דטבילה שלא בזמנה לאו מצוה היא ואפ"ה שריא בי"ה ומיהו בט"ב אין טובלין כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר כדאי בית אלהינו לאבד טבילה א' כשנה וקאמר עלה בירושל' הורה רבי לוי כרבי חנינא בן אנטיגנוס ועוד אומר ר"י דבזמן הזה אין טובלין לא בי"ה ולא בט"ב דדוקא הם שהיו עוסקים בטהרות היה צריך לטבול מיד כדי שלא יטמאו הטהרות אבל השתא דהטבילה אינה באה אלא לטהרה נבעלה יכולה היא לרחוץ ולחוף עי"ה כדי שתסרוק שערה וחופפת מעט למוצאי י"ה משום דצריך חפיפה סמוך לטבילה וכן בט"ב דהא אפי' תטבול בי"ה ובט"ב אסורה לבעלה וגם בפ' שמנה שרצים (קיא.) כתבו דהלכה כרבי חנינא ורבינו אע"פ שכתב כאן סתם דכל חייבי טבילות טובלין בין בי"ה בין בט"ב בהלכות י"ה כתב שר"ת חולק ואומר דאין טובלין והא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בי"ה היינו דווקא למ"ד טבילה בזמנה מצוה ואנן קי"ל דלאו מצוה הלכך ימתין עד למחר וגם מהרי"ק כתב בסימן ל"ה שמעולם לא ראה מי שטבלה בימי אבלה וכ"ש בי"ה או בט"ב והכי נקטי' אפי' לרחוץ כדי ללבן כ' בא"ז דשרי רק שתשנה הרחיצה קצת אבל חלוק לבן ודאי תלביש וסדין לבן תציע שלא תבא לידי ספק ע"כ :
ומ"ש רבינו דמותר לרחוץ ידיו לתפלה משום דהוי כטבילה של מצוה וכו' עד ודלא כהרמב"ם שכתב בי"ה וט"ב שאין בהם רחיצה וכו' הכל לשון הרא"ש בסוף תעניות וכן כ' הרמב"ן כתה"א וכ' עוד דנטילת ידים לתפלה מצוה היא ולהקביל פני רבו עובר במים להקביל פני שכינה לא כ"ש אבל שלא בשעת התפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו ואם לאו אינו רוחץ אלא לתפלה וכדבריו כתב הר"ן במסכת יומא וז"ל רבינו ירוחם הסכימו בעלי התוספות שנוטל ידיו שחרית ומ"מ צריך ליזהר שלא ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ולא כל היד והכי נקטי':
ומ"ש כדאיתא בגמרא מי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש בפרק בתרא דיומא (עז:) והירושלמי הזה שכתב הכי איתיה בפ"ק דתעניות ובפ"ב דיומא בט"ב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו. וכן כתב הרא"ש ורבי' נראה שגורס עיניו ומפרש דלא שרי אלא לאחר שנגבם ועדיין לחות קצת אבל להרחיצם להדיא לא:
ומ"ש ואם היה לפלוף על גב עיניו וכו' כ"כ גם כן הרמב"ן בתה"א:
ומ"ש הרמב"ם ביה"כ וט"ב שאין בהם רחיצה וכו' הוא בפ"ז מהל' תפלה כתב הרא"ש בפ"ב דיומא בשם גאון מי שמבקש לקנח פניו ביה"כ אם איסטניס הוא ואין דעתו מיושבת עליו כל השנה עד שיקנח במים יקנח אבל שאר כל אדם אסור אבל אם ניצוצות של מי רגלים ניתזו על רגליו חייב לרחוץ ולשפשף אותן ביד וכתב רבי' בסי' תרי"ג ושם אכתוב סברות הפוסקים בדינים אלו:
ההולך להקביל פני רבו עובר במים וכו' בפרק בתרא דיומא (שם) ת"ר ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ואיבעיא להו הרב אצל התלמיד מאי ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים לחומרא לגבי יה"כ אבל לגבי ט"ב היה נראה למיפשטא לקולא כיון דספקא בדרבנן היא אלא שהפוסקים לא פסקו כן לפיכך צ"ל שהם סוברים כיון דתקנת נביאים הוא חמיר כדברי תורה ועוי"ל שמאחר שדין זה לא נזכר אלא ביה"כ ונקטינן ביה לחומרא הרי לא הותרה העברה במים אלא אצל גדול ממנו ולא אצל קטן ממנו ומהיכי תיתי לן למשרי בט"ב לעבור הרב אצל התלמיד: גרסינן בפ"ב דיומא (שם) רב יוסף שרא לבני תרבו למעבר במיא למיתי לפרקא ושרא להו למיזל נמי כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וגרסינן תו רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא לנטורי פירי ולא כתב רבינו דבר מזה לפי שסמך על מ"ש בהלכות יה"כ וגם בגמר' לא נאמרו דברים אלו וגם קצת דינים אחרים אלא לגבי יה"כ ומשם נלמוד לט"ב ולא כתבו רבינו מכולם כי אם דין ההולך להקביל פני רבו ולא סיים הברייתא ששנוי בה אביו גדול ממנו כדי לעורר לב המעיין בהל' ט"ב שילך לעיין בה' יה"כ:
בפרק בתרא דיומא ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו פי' שורה במים ערב ט"ב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת ומקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן וכו'. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבי' והדין מבואר בפ"ב דיומא (עח.) זעירא בר חמא א"ל ליוסף בריה דריב"ל תא אימא לך מלתא מעלייתא דהוה עביד אבוך ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגליו למחר מעבירה על גב עיניו ואינו חושש ופי' הרא"ש שורה במים ערב ט"ב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת ומקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירה ע"ג עיניו להעביר מהם לפלוף וחבלי שינה וכן פירש הר"ן וכך הם דברי רבי' וטעם פירוש זה משום דא"א לומר שבלילה היה מוציאה מן המים דמי התיר לו להוציאה מהמים שהרי הוא נוגע במים בשעה שמוציאה וכן מי התיר לו לקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו כיון שבלילה הוציאה מהמים הרי עדיין המים נוטפים ממנה והיאך אפשר לו לקנח בה לכך פי' שמבע"י היה מוציאה וכשבא בלילה לקנח בה כבר היתה נגובה ולא היה מקנח בה אלא כדי להצטנן. ומשום דקשיא ליה למה היה צריך להעביר מפה זו הנגובה על עיניו הרי נתבאר לעיל שאם היה לפלוף ע"ג עיניו ודרכו לרחצם במים רוחץ ומעבירו ואינו חושש לכך כתב שמפה זו לא הוצרכו אלא למי שאין דרכו לרחוץ עיניו בכל יום ועושה עתה לא מפני שמצטער בכך שהרי אין דרכו לרחוץ עיניו בכל יום אלא שעושה כן להתענג בעלמא ושרי מאחר שהיא נגובה וכיוצא בפירוש זה כתב המרדכי בתחלת מ"ק בשם אבי העזרי וז"ל מטינוף שרי לרחוץ אף ביה"כ וגם בט"ב אם מלוכלך בטיט וצואה מותר ומטפחת דריב"ל היתה כדי להעבירה על עיניו משום תענוג להקר ועוד אכתוב בזה בסימן תרי"ג:
ירושלמי הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחוץ במים בפרק בתרא דיומא:
ואיסור נעילת הסנדל כאיסורו ביה"כ דוקא של עור אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי מותר הכי משמע בפ' בתרא דיומא (שם) וכך הסכימו הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בהל' יה"כ דלא כדעת רש"י ודעת הרז"ה שכתב הר"ן שם: וכתב רבי' בספר י"ד סימן שפ"ב שאם הוא של עץ ומחופה עור אסור וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם:
תניא אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיגיעו לעיר יחלוצו וכן בט"ב וכן בתענית ציבור ירושלמי בפ"ק דתעניות וכתבוהו הרי"ף והרא"ש:
כתב אבי העזרי נראה דבזמן הזה שאנו בין הא"י שאין לחלוץ וכו' כ"כ רבינו ירוחם ג"כ בשם אבי העזרי אלא שכתב עליו קולא גדולה היא זו והג"מ כתב דברים אלו בשם הר"ם מאינגילטיר מפי ר' שמשון וז"ל הגהות מרדכי במ"ק ההולך בדרך מותר בנעילת הסנדל עד רחוב הקהל בזמן הזה משום א"י עכ"ל כלומר משום שמלעיגים כשהולכים יחיפים ולענין מעשה אין להקל בדבר :
ואם חל ט"ב בשבת מותר בכולן בסוף מסכת תענית (כט:) תניא ט"ב שחל להיות בשבת אוכל ושותה ומעלה על שולחנו ואפי' כסעודת שלמה בשעתו וכתב שם הרא"ש תוס' השנוייה בלשון ברייתא זו וכתוב בה עוד ואינו מונע מעצמו כלום ופי' הרא"ש כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש וא"צ לנהוג דברים של צנעא:
ומ"ש והר"י כתב אע"פ שאנו דוחין אותו עד למחר אסור כתשמיש המטה מידי דהוה אקובר מתו ברגל וכו' עד וכן עמא דבר בפסקי הרא"ש פרק בתרא דתעניות: כתוב בהגהות מרדכי דמ"ק דבט"ב ויה"כ אסור לישן עם אשתו במטה:
אין שאלת שלום לחבירים בט"ב והדיוטות שאינן יודעים משיבין אותם בשפה רפה תוספתא וירושלמי כתבן הרא"ש בסוף תענית והרמב"ן בתורת האדם והרמב"ם בסוף הל' תענית כתב הכלבו לא ילך ויטייל בשוק כדי שלא יבא לידי שחוק והתול :
וגרסינן בפרק מקום שנהגו מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין וכו' משנה שם (נד:) ומפרש בגמרא דהיינו טעמא דרשב"ג משום דלא מחזי כיוהרא דאמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא ופי' רש"י הרואה אותו בטל אומר אין לו מה לעשות ולא מיחזי כנוהג בו איסור והג"מ כתבו רשב"ג לא חייש ליוהרא ות"ק חייש ליוהרא ופי' תוס' דאפי' לת"ק עכשיו יעשה כל אדם עצמו כת"ח ואל יעשה מלאכה בט"ב וליכא יוהרא כיון דבשאר ימים נמי אין אנו רגילין כל כך במלאכה דדוקא בימיהם שהיו כולם רגילין במלאכה שייך יוהרא ולא עכשיו מיהו במקום שרגילין לעסוק במלאכה כמו בספרד צ"ע אם צריך לבטל ממלאכה בט"ב ושמא גם שם נהגו שלא לעשות מלאכה סמ"ק עכ"ל ואני אומר כי מנהג פשוט היה בספרד שלא לעשות מלאכה בט"ב וכן מנהג כל ישראל בכ"מ ששמענו שמעם כתב הרוקח אפי' במקום שנהגו שלא לעשות הני מילי ע"י עצמו אבל על ידי עו"ג מותר אפילו בביתו. כתב בתה"ד דלחלוב הפרות בט"ב ע"י ישראל משמע לכאורה דשרי ואח"כ נסתפק קצת בדבר והעלה דטוב להחמיר אס אפשר ע"י עו"ג: כתב הרשב"א בתשובה (סי' תקנ"א) ולענין פרקמטיא שאמרתי אם מותר בט"ב מסתברא שהכל תלוי במנהג ואם הוא מקום שנהגו שלא לעשות בודאי נראה שאסור בפרקמטי' להרויח ולהשתכר אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה נראה שמותר אלא שממעט שאפי' משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן ומלאכת האבד מסתברא שמותר כדרך שאמרו בחש"מ עכ"ל :
ר"ג אומר כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם וכו' עד סוף הסימן בפרק בתרא דתעניות (ל:) וגי' רבינו כגי' הרי"ף והרא"ש ועל אינו רואה סימן ברכה פירש"י מאותה מלאכה ועל ותהי עונותם על עצמותם פי' הר"ן דלהכי נקט עצמות משום דאמרינן בהמפלת השותה יין חי עצמותיו שרופים מזוג עצמותיו סכויין כראוי עצמותיו משופין: כתב הרא"ש בתשובה ששאלת אם בט"ב מן המנחה ולמעלה או סמוך למנחה קטנה אם יכול אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו להקר אי אמרינן מקצת היום ככולו כיון דהוי אבילות ישינה חלילה וחס אלא כל היום אסור ע"כ וכתב הכלבו מי שמיקל לרחוץ מן המנחה ולמעלה רגליו עובר על דברי חכמים אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט"ב וזקני הראשונים הנהיגו זה ועשו סמך לדבר על מה שאמרו בהגדה כי המשיח נולד ביום ט"ב וצריך לעשות זכר לגואל ולנחמם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה וזה דוקא לנשים לפי שהן חלושות מלהאמין בנחמות מפני שאינן יודעות ספר לפיכך צריכות חיזוק ע"כ ואני אומר כי המנהג ההוא נשתקע ולא נאמר וכל הבא להקל בדבר בין איש בין אשה כופין אותו שלא יעבור על דברי חכמים כתבו התוספות בסוף תעניות (ל.) היכא דחל ט"ב בה' בשבת מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד ע"ש מפני טורח השבת עכ"ל וכבר כתבתי בסימן תקנ"א שאין לסמוך על הוראה זו:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- ת"ר כל המצות וכו' בפרק בתרא דתענית ועיין פירושא לקמן ריש סי' תקנ"ה ומ"ש ותינוקות של בית רבן בטלים וכו' הלשון משמע שאפי' בדברים הרעים שבירמיה קינות ואיוב אסור ולא ידענא טעמא מאי ואפשר דתינוקו' שאינן מבינין בטוב מה שמוציאין מפיהם ועיקר שמחתם במה שיודעין וטוב להקרות ראשי הפרשיות אין לחלק בהן בין דברי נחמות לדברים הרעים אבל התינוק שהגיע למדה זו שמבין מה שהוא אומר אה"נ דמותר ללמוד עמו בדברים הרעים ומ"ש משום שנא' פקודי ה' ישרים משמחי וגומר הוא טעם למה שאסור לגדולים בדברי הנחמות ולתינוקות לגמרי שכל זה משום שמחה היא שנאמר פקודי ה' גו' וק"ל:
- וכתב הרמב"ן מיהו חיה כל ל' יום פי' כל ל' יום היא בחזקת חולה שאין בו סכנה וכדאיתא ס"פ מפנין וכמ"ש רבינו לעיל בסימן של"ו א"כ ביה"כ אפי' אמרה צריכה אני אין מאכילין אותה אחר ז' ללידתה וכן שאר חולה שהוא צריך לאכול ביה"כ צריך אומד אבל בט' באב א"צ אומד אלא מאכילין אותה מיד ואפי' אמרה איני צריכה דכללא הוא דבמקום חולי לא גזרו רבנן וט"ב לזמנינו דאין שמד ואין שלום נמי גזירה דרבנן היא ואינה מדברי קבלה שהוא כדברי תורה כדאמר בפ"ק דר"ה רצו מתענין וכמ"ש ר"ת ביולדת בצום גדליה להתיר לאכול וה"ה לט' באב גם הר"ן והרב המגיד פסקו כדברי הרמב"ן וכתב עוד ה"ה דדבר פשוט הוא וכו' והרב מהר"ש לוריא בתשובה הבין שר"ת חולק על הרמב"ן בדין זה ופסק להחמיר וכבר השבתי עליו בתשובה בס"ד דמן הדין אין איסור כלל ומ"מ כבר נהגו בנות ישראל להחמיר להתענו' כל זמן שאין להם חולשא ונתרפאת מלידתה ואף בשאר ג' צומות נהגו להחמי' כשהן בריאות ולא מן הדין: וכתב הב"י אדברי ר"ת שהתיר ליולדת בצום גדליה. לאכול כיון דברצו תלו כו' ולפי' הרשב"א והרב המגיד בלאו האי טעמא שרי מטעם מניקה עכ"ד ונראה לי דדברי ר"ת הם אף ביולדת שאינה מניקה כגון שמת הולד וכיוצא בזה גם דברי הרמב"ן בחיה כל ל' יום אפי' אינה מניקה קאמר שמותר מטעם חולה ותו דר"ת שכתב האי טעמא היינו מפני שהוא כולל להתיר אף בט' באב דכיון שהאידנא אין שמד ואין שלום א"כ רשות הוא ואף ט"ב אינו אלא תקנת חכמים ובמקום חולי לא גזרו רבנן וכמו שכתבתי בסמוך אבל טעם דמניקה אינו מועיל כי אם לג' צומות וק"ל:
- ומ"ש וכן רחיצה וסיכה אסורין כו' דא"ר אלעזר וכו' וקשה שהרי בפ"ק דתענית אמרו והילכתא דאבל פניו ידיו ורגליו בצונן מותר והתם מדמה אבל לט' באב וכן פסק המרדכי לשם לענין ט' באב בשם ר"ש משנ"ץ וי"ל דרבינו נמשך אחר הרא"ש אביו שכתב וז"ל ואע"ג דמשמע הכא דאבל ות"ב שוין לענין פסק הלכה החמירו בת"ב יותר מבאבל וכדר"א בפרק מקום שנהגו ע"כ וזהו שדקדק בלשונו לכתוב דא"ר אלעזר וכו' גם הר"ן כתב כשיטה זו פ"ק דתענית:
- ומ"ש ומיהו טבילה של מצוה מותר כו' לכאורה יראה שרבינו פוסק כאן שתהא אשה טובלת ביה"כ ובת"ב כדברי ת"ק שחולק אר"ח סגן הכהנים ותימה דלקמן בה' י"כ משמע להדיא שדעתו נוטה להחמיר כר"ת מדהביא דבריו באחרונה משמע שכך היא מסקנתו לאסור ע"ש סוף סימן תרי"ג ונראה לומר דעיקר כוונת רבינו אינו רק להורות היתר לרחוץ ידיו לתפלה ולברכה מאחר דרחיצה זו לכ"ע הוי רחיצה של מצוה דלצורך תפילה וברכה היא וזהו שהביא דברי ת"ק שאמר דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן וכו' וטעמא דת"ק מפני דשל מצוה היא ועד כאן לא פליגי עליה אלא דס"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה וכן ר"ח סגן הכהנים אינו חולק אלא מטעם דכדאי הוא בית אלהינו וכו' אבל כל היכא דאיכא רחיצה של מצוה ליכא למ"ד שיהא אסור ולפיכך לצורך תפלה וברכה דלכ"ע הוי של מצוה מותר לרחוץ וכשיטה זו כתב גם הרא"ש בסוף תענית והר"ן ביומא ולא בא רבינו להורות כאן שתהא אשה טובלת בט"ב או ביה"כ אלא נסמך על מ"ש לקמן בשם ר"ת להחמיר דס"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה אפי' ביה"כ ומכל שכן בט"ב שנוסף עוד חומרא דר"ח סגן הכהנים גם הסמ"ג החמיר טפי בט"ב מביה"כ שכתב על דברי ת"ק ובט"ב אין כך הלכה כאשר ביארנו בהל' נדה ושם כתב שר"י פסק כר"ח סגן הכהנים מטעם דכדאי כו' ומשמע להדיא אבל ביה"כ קי"ל כת"ק וא"כ רבינו שכתב להחמיר ביה"כ כר"ת מכ"ש לענין ט"ב. ומ"מ יראה דדוקא לענין יה"כ וט"ב ס"ל להחמיר כר"ת ולאו מן עיקר ההלכה אלא חומרא בעלמא אבל לענין שתהא אשה טובלת בשבת ס"ל לרבי' דמותרת לטבול וכמ"ש בי"ד ריש סי' קצ"ז ע"ש:
- בפרק בתרא דיומא עט"ב מביאין וכו' פירוש שורה במים כו' נראה דרבי' בא לבאר שלא נפרש דמפה זו יש בה טופח ע"מ להטפיח דא"כ ודאי רחיצה גמורה היא ואסור כשעושה כך לתענוג וזהו שכתב והיא מתנגבת כלומר שאין בה כדי טופח ע"מ להטפיח אבל מ"מ נשאר בה קצת מלחלוחית המים שכשיקנח בה תצטנן דהשתא אע"פ שאין עושה כן אלא לתענוג שרי דאין כאן משום איסור רחיצה אבל אם היה עושה כן כדי להעביר הלכלוך לבדו ולא לשום תענוג כלל אפי' רחיצה במים להדיא הוי שרי כמ"ש הרי"ץ גיאות והסמ"ק בהל' ט"ב אחר שכתב דרחיצת ידים שחרית מותר וכן כל היום כשעושה צרכיו משום דאין איסור רק לתענוג כתב ויש שנוהגין לשרות מפה ליטול הידים ע"כ כלומר שאינן רוצים לרחוץ ידיהם להדיא במים אלא ע"י מפה השרויה שיש בה טופח ע"מ להטפיח וראוי ליטול בה הידים ועל הנוהגין כן כתב במרדכי סוף מסכ' יומא שהוא מנהג שטות דאי כבר נטל ידיו ואינו עושה כן אלא משום תענוג להקר ידיו הא ודאי אסור דלא התירו ליטול הידים בבקר אלא להסיר הלכלוך אבל רחיצה לתענוג אסור והא רחיצה גמורה היא כיון שיש בה ספק כדי ליטול הידים ויותר יש בו מטופח ע"מ להטפיח ואי ליטול ידיו שהם מלוכלכין הא ודאי שרי אפי' רחיצה להדיא ומה צורך במפה והב"י מ"כ לקמן בה' יה"כ הביא דברי המרדכי בזה והשיג עליהם ולא ירד לדקדק אחר כונתו האמיתית שהוא כדפרישית שיש כל כך מים במפה השרויה כדי ליטבול בה ידיו ואינה בענין המפה דריב"ל בגמרא שהיא היתה נגובה ואינה ליטול הידים אלא להעביר הלכלוך שבעינים כמו שפירש רבינו ודו"ק ומיהו נראה ליישב קצת לנוהגים כך מפני שהם מחמירין לחוש לדעת הרמב"ם שאוסר ליטול ידיו אפי' שחרית שהרי כתב שאינו מברך ענט"י וסוברין דליטול שחרית ע"י מפה שרויה אפי' יש בה טופח ע"מ להטפיח מודה הרמב"ם דשרי כיון שאינה רחיצה גמורה אבל מ"מ אין לו לברך ענט"י מאחר שאינו נוטל ידיו ע"י כלי כדין נט"י שחרית והמרדכי השיג עליהן מאחר שרוב הגאונים חולקין אהרמב"ם וחשיב ליה למנהג שטות והמנהג עכשיו ליטול ידיו במים ע"י כלי כדין נט"י שחרית בין בט"ב ובין ביה"כ כדעת רוב הגאונים ולא כהרמב"ם:
- ואיסור נעילת הסנדל וכו' מיהו בסמ"ג כתב על של בגד ובתוספתא אוסר עכ"ל ונכון להחמיר גם יש גאונים שסוברין דכל מידי דמגין מנעל איקרי ואסור הילכך יש להחמיר לילך יחף לגמרי וכן ראיתי רוב רבותינו גם בט"ב ומיהו אין לגעור באותן שנהגו להקל בנעל של בגד:
- וכן עמא דבר וכ"כ הרמב"ן כתב מהרש"ל והאידנא עמא דבר לאיסור ע"כ וכ"כ בהגהת ש"ע גם במנהגי דמהר"א טירנא כתוב שמכריזין בלילי שבתות דברים שבצנעא נוהג:
- אין שאלת שלום לחבירים פי' תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בט"ב וכ"כ הרמב"ם פ"ה הלכה י"א אבל במרדכי כתב לשון התוס' אין שאלת שלום לחבירו וכו' משמע כל שהוא חבירו אפי' אינן חברים:
דרכי משה[עריכה]
(א) כתבו מנהגים ומהרי"ל דאסור ללמוד בעט"ב אחר חצות ואם חל ט"ב ביום א' א"א פרקים במנחה בשבת. וכתוב עוד במנהגים דמותר לחזור הפרשה בט"ב וכתב עוד בתשובת מהרי"ל סימן מ"ד דאפילו חל ערב ט"ב בשבת אפ"ה אין ללמוד אחר חצות.
(ב) וכ"כ הכלבו:
(ג) ומשמע שם דאפילו אינה מצטערת נמי אסור ואין המנהג כדבריו:
(ד) והמ"מ ריש פ"ה מיהו לקמן סי' תקנ"ט משמע מדברי ב"י דיולדות נוהגות להתענות אחר ז' וע"ל גבי ברכת כוס של מילה:
(ה) ונראה דאף על גב דלענין טבילה מחמירין ואין טובלין משום דכדאי בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה או משום טעמים אחרים שכתבו התוס' פ"ב דביצה מ"מ לענין רחיצה לתפלה או לשאר מצות כ"ע מודו דשרי וכ"ה המנהג:
(ו) ואינו נ"ל לדחות דברי הגאונים מפני סברא בעלמא וכדאי הם לסמוך עליהם ואע"פ שכתב רבינו ירוחם דקולא גדולה היא מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהן ודלא כב"י שדחה דבריהם בקש וכתב דאין להקל בדבר.
(ז) ומהר"א כתב בהגהותיו דאנו נוהגין בו איסור ושמש בית הכנסת מכריז דברים שבצנעה נוהג וכ"ה במנהגים ובאגודה ובהג"מ דמ"ק הל' ט"ב דבט"ב ויוה"כ אסור לישן עם אשתו במטה וע"ל סי' תרי"ד דאסור ליגע באשתו ביוה"כ כאילו היתה נדה ואפשר דה"ה בט"ב.
(ח) וכ"ה במרדכי.
(ט) במנהגים שלנו כתוב ואסור במלאכה עד חצות:
(י) כתב בת"ה סימן קצ"ו כל מלאכה בין של טורח בין שאינו של טורח אפי' מלאכת הדיוט אם יש בה שיהוי קצת שמשתהה בה אין לעשותה בט"ב מפני שע"י כך מתבטל מעינוי אבל הדלקת נרות וקשירה וכדומה שאין בה שיהוי מותר:
(יא) מיהו נוהגין להקל במלאכה ובכמה דברים אחר חצות אבל ברחיצה לא ראיתי שנוהגין להקל: