שולחן ערוך אורח חיים כה י
<< · שולחן ערוך אורח חיים · כה · י · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
נטזלגאם סח ילצורך תפילין לדאינו חוזר ומברך. ס*אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש יזלהלא יפסיק לולענות יאחעמהם עחאלא לזשותק ושומע ומכוין למה שאומרים:
מפרשים
(נ) אם סח — מרדכי בשם ר"ת.
(ס) אם שמע קדיש — הרא"ש והטור.
(ע) אלא שותק — רש"י סוף פרק ג דסוכה (ל"ח ע"ב ד"ה הוא אומר ברוך) ור"ת ור"ן ותוספות בברכות (כ"א ע"ב ד"ה עד שלא יגיע).
(ח) אלא שותק ושומע — דהשתיקה כעונה לענין לצאת ידי חובה, אבל לא שיחשוב כהפסקה. ומשמע כאן שאילו עבר וענה יהא שמיה רבא וכיוצא בה, דלא הוי הפסק לעניין שיצטרך לברך שנית על התפילין כדין המפסיק בשיחת חולין. וכן כתב בבית יוסף בשם המרדכי, מטעם דאין הפסק, אחרי שצורך הוא לו:
(טז) אם סח לצורך: אבל לכתחלה אסור להסיח אפי' לצורך תפילין כמ"ש סי' קס"ז ס"ו מיהו היכא דלא סגי בלאו הכי מותר להסיח כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג:
(יז) לא יפסיק: ואם פסק וענה חוזר ומברך (הרא"ש ורשב"א ואגור) ומ"מ משמע דהמניח בחה"מ בלא ברכה רשאי לענות דליכא איסורא בזה אלא משום שגורם ברכה:
סעיף י: אם סח כו' — ברכות מ א, ועיין תוס' שם:
באם כו' — כמו שכתוב בסוכה ל"ח ב', "מכאן" כו', ועיין רש"י ותוס' שם:
(י) לצורך תפילין: ולכתחלה אסור. מיהו אי לא סגי בלא"ה מותר להסיח. מ"א.
(יא) עמהם: ואפי' לענות אמן על ברכת תפילין שבירך אחר לעצמו אסור דבר שמואל סי' קמ"ב. ואם פסק וענה מחלוקת בין הפוסקים אם חוזר ומברך וט"ז פסק דא"צ לחזור ולברך וכ"כ דבר שמואל שם ועיין בתשובת פנים מאירות חלק א"ח סי' י' וכ' המ"א ומ"מ משמע דהמניח בחול המועד בלא ברכה רשאי לענות. דליכא איסור אלא משום שגורם ברכה והכא אין כאן ברכה ע"ש. לפי"ז מותר לענות קדיש וקדושה ואמן בין תפלה לתפלה בתפילין דר"ת הואיל ואין מברכין עליהם. וכ"כ בהדיא בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י':
גם נ"ל אם חבירו מברך על התפילין והוא מכוון לצאת בברכת חבירו וגם חבירו מכוון להוציאו דרשאי לענות קדיש וקדושה וק"ל. אבל שיחת חולין לעולם אסור וכ"כ בדרכי נועם שם ועיין בע"ת ס"ק י"ב. ועיין סי' ל"א ס"ק ג' מש"ש.
(ח) עמהם – עיין באר היטב. ובפנים מאירות חלק א' סימן נ"ט דעתו שמותר לענות אמן אחר ברכת חבירו על התפילין לכתחילה, אף על גב דלקדיש וקדושה לא יפסיק, מכל מקום "אמן", הוא קבלת דברים שמאמין בה' שציוונו להניח תפילין – לא הוי הפסק; וכיון שלרבינו תם אף לקדיש וקדושה פוסק, יש לסמוך עליו לעניין עניית אמן, ע"ש. ומה שכתב בשם דרכי נועם לעניין להפסיק בעניית קדיש וקדושה ואמן בין תפילין של יד לשל ראש בתפילין של רבינו תם, כן כתב בבכור שור בסוטה דף מ"ד ע"ב, ע"ש:
(לג) אם סח - ואפילו אם סח בין ברכת להניח ובין הנחת התש"י ג"כ דינא הכי:
(לד) אינו וכו' - אבל לכתחילה אסור להסיח בין ברכת להניח עד אחר הנחה של ראש אפילו בדברים שהן לצורך תפילין אם לא היכי שא"א בענין אחר. אך בחוה"מ שאין מברכין אפשר דיש להקל לכתחילה בדברים שהם לצורך תפילין:
(לה) לא יפסיק - ואפילו לענות אמן על ברכה זו גופא כגון לענות אמן על ברכת תפילין שמברך אחר אסור אם לא שחבירו מכוין להוציאו בברכה זו [תשובת ד"ש והגרע"א בחידושיו דלא כפ"מ עי"ש]:
(לו) לענות עמהם - ואם פסק וענה איש"ר או קדושה או ברכו או שענה אמן על איזה ברכה ששמע חוזר ומברך ועיין בבה"ל. ובחוה"מ או המניח תפילין דר"ת וכיוצא שמניח בלי ברכה יש להקל ולהפסיק לעניית איש"ר וקדושה וברכו ואמן אך אח"כ יזיז הש"י ממקומו קודם שיניח הש"ר כדי שיהיה הוייה אחת לשניהן:
(לז) שותק ושומע - דהשתיקה כענייה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשב כהפסקה:
(*) אם שמע קדיש וכו': עיין במ"ב בס"ק ל"ו דאם פסק וענה חוזר ומברך. ועיין בח"א שכתב בפשיטות דלדידן צריך לברך שתים על הש"ר ולהמחבר לא יברך כ"א ע"מ ובארה"ח הכריע דבזה אפילו לדידן דנוהגין כר"ת לא יברך כ"א ברכה אחת והוא על מצות עי"ש מילתא בטעמא. כתב הבה"ט נ"ל אם חבירו מכוין להוציאו בברכת תפילין וגם הוא מכוין לצאת דרשאי לענות קדיש או קדושה ואינו נראה דהלא יוצא בברכת חבירו אינו עדיף מאם מברך לעצמו ובברכת עצמו אם פסק אפילו לאיש"ר חוזר ומברך ואינו יוצא בברכה ראשונה וא"כ הוא גורם ברכה שאינה צריכה ועיין בא"ר שמוכח כדברינו ועיין בסי' קס"ז ס"ו במ"א סקי"ט ובט"ז סק"ח שם בא"ד ועוד תמוה פסק הרוקח ע"ש. ואפילו הרוקח גופא מודה בענין תפילין כמו שכתב הפמ"ג שם מכל זה נראה דאפילו בדיעבד יש להחמיר בזה ולחזור ולברך ואפילו אם חבירו הניח כבר התפילין שלו בשעה שהוא מפסיק ועכ"פ לכתחלה בודאי אסור להפסיק בזה כיון שחבירו מוציאו בברכתו:.
(סא) סעיף יו״ד: אם סח לצורך תפילין וכו׳ — אבל לכתחילה אסור להסיח אפילו לצורך תפילין, כמו שכתוב סימן קס״ז סעיף ו׳ בהגהה. מגן אברהם ס״ק ט״ז. אליהו רבה אות ט״ו. אשל אברהם אות ט״ז. ר׳ זלמן אות ך׳. חיי אדם כלל י״ג אות ה׳. שתילי זיתים אות י״ט. בן איש חי פרשת וירא אות יו״ד. מיהו היכא דלא סגי בלאו הכי, מותר להסיח. מגן אברהם שם ובסימן תקצ״ב ס״ק ג. ר׳ זלמן שם. חיי אדם שם. שתילי זיתים שם. ועיין שם בפרי מגדים שכתב דבחול המועד שרי להפסיק לכתחילה לצורך תפילין, כל שהוא שאין שיחה בטילה, יעויין שם. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל אות נ״א בשם הברכי יוסף, דדווקא בקדיש וקדושה שהוא חייב לענות יש מקום להתיר וכו׳, יעויין שם, אם כן הוא הדין דיש ליזהר לכתחילה שלא להפסיק אפילו לצורך תפילין:
(סב) שם: אינו חוזר ומברך — ואפילו אם סח לצורך תפילין בין ברכה להידוק קודם שקשר תפילין של יד, אינו חוזר ומברך, כמו שכתוב סימן קס״ז סעיף ג׳, וכן כתב פתחי עולם אות כ״ד בשם אה״ח:
(סג) שם: אם שמע קדיש או קדושה וכו׳ לא יפסיק לענות עמהם וכו׳ — דבר זה מחלוקת בין הפוסקים, דלהרא״ש והרשב״א לא יפסיק, ואם הפסיק – חוזר ומברך; ולהמרדכי בשם רבינו תם, צריך להפסיק לענות קדיש וקדושה, ואינו חוזר ומברך, כמו שכתוב בבית יוסף. ומרן ז״ל כאן בשולחן ערוך כתב: לא יפסיק, אבל לא גילה דעתו אם פסק וענה קדיש או קדושה, אם חוזר ומברך או אינו חוזר ומברך. אמנם מסתמיות דבריו משמע דנקיט הא והא לחומרא, דלכתחילה לא יפסיק כסברת הרא״ש והרשב״א, ואם פסק – לא יחזור לברך, כדי לחוש לסברת המרדכי בשם רבינו תם, משום ספק ברכות להקל. וכן כתב הט״ז ס״ק ח׳, דמשמע מכאן דאם עבר וענה, אין לברך שנית, יעויין שם. וכן כתב המאמר מרדכי אות ט׳, נה״ש אות ה׳, ועיין פרי מגדים במשבצות זהב אות ח׳ ובאשל אברהם אות י״ז, וכן כתב החס״ל אות ח׳ דאינו חוזר ומברך, שתילי זיתים אות ך׳, בן איש חי פרשת וירא אות יו״ד, וכן כתב עמודי השלחן על קיצור השולחן ערוך סימן יו״ד אות ח׳ בשם המלבי״ם דאין לברך משום ספק ברכות להקל, יעויין שם. ודלא כאליהו רבה אות י״ד. ומה שכתב פתחי עולם אות כ״ה בשם אה״ח, דבמקום שנוהגים שלא לברך על התפילין אלא ברכה א׳ יחזור ויברך, דיש ספק ספיקא וכו׳, יעויין שם – זה אינו, שכבר כתבנו בסימן ח״י אות ז׳, דאפילו במקום דאיכא ספק ספיקא במילי דברכות, יש בו מחלוקת הפוסקים, דיש אומרים שלא יברך וקיימא לן ספק ברכות להקל, יעויין שם. ואם כן הכא נמי, אף על גב דאיכא ספק ספיקא – ספק אם כהרא״ש והרשב״א דאם ענה מברך, ואם תימצי לומר כהמרדכי דאינו מברך אם ענה, שמא הלכה כמאן דאמר מברכין על תפילין של ראש בפני עצמם אפילו אם לא ענה – לא יברך, ובפרט שכן פסקו האחרונים, וגם דברי מרן ז״ל יש לפרש כן. ועיין באות שאחר זה:
(סד) שם: לא יפסיק לענות עמהם וכו׳ — ואפילו לענות אמן על ברכת תפילין שבירך אחר לעצמו אסור. דבר שמואל סימן קמ״ב, והביאו יד אהרן בהגהת הטור. ש״ץ דף מ׳ ע״ב. ודלא כמו שכתב שערי תשובה אות י״א בשם הרב פנים מאירות חלק א׳ סימן נ״ט שמותר לענות אמן אחר ברכת חבירו על התפילין לכתחילה וכו׳, יעויין שם. דכיון שהוא מחלוקת הפוסקים, שב ואל תעשה עדיף. ואם בדיעבד ענה אמן, אין לחזור ולברך. דבר שמואל שם, יד אהרן שם, מורה באצבע בקשר גודל סימן ג׳ אות ט״ו, סידור בית עובד בדיני הנחת תפילין אות ט״ל:
(סה) שם: לא יפסוק לענות עמהם וכו׳ — ואפילו מי שאינו מברך על התפילין, אלא יוצא בברכת חבירו וחבירו מכוין להוציאו, אין לו להפסיק ולענות. דאף על פי שנפטר בברכת חבירו, מכל מקום הרי הוא כאילו מברך לעצמו, וכי היכי שאינו יכול להפסיק כשמברך לעצמו – הכי נמי כשנפטר בברכת חבירו, וכמו שכתוב בסימן קס״ז סעיף ו׳ לעניין המוציא ובסימן תקצ״ב סעיף ג׳ בעניין השופר ובכמה דוכתי, והכא נמי לא שנא. ודלא כמו שכתב באר היטב ס״ק י״א. מאמר מרדכי אות ט׳ יעויין שם. ועיין מה שכתבנו לעיל אות ד״ן:
(סו) שם: אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים — דשותק ושומע הוי כעונה לעניין לצאת ידי חובת ענייה, אבל לעניין שייחשב הפסק לא הוי כעונה. כן כתב מרן ז״ל בבית יוסף, וכן פסק בסימן ק״ד סעיף ז׳ גבי תפילה, דלא כיש חולקים שהביא בבית יוסף, דסבירא להו אם שומע הוי כעונה חשיב הפסק, יעויין שם בבית יוסף כאן ובסימן ק״ד. וכן כתב הלבוש. ט״ז ס״ק ח׳. שתילי זיתים אות ך׳. קיצור שולחן ערוך סימן יו״ד אות ח׳. וכן כתבו האחרונים: