שולחן ערוך אורח חיים כה ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · כה · ט · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש ואם הפסיק מברך על של ראש על מצות תפילין.

הגה: ולדידן דנוהגין לברך שתי ברכות אף אם לא הפסיק צריך לחזור ולברך על של ראש להניח גם על מצות (דברי עצמו):

מפרשים

מגן אברהם

(יד) אסור להפסיק:    דגורם ברכה (עיין סי' רט"ו) ואפי' לאותן המניחין בח"ה בלא ברכה אפי' הכי עבירה היא להסיח (ב"י מהרא"י):


(טו) להניח וגם על מצות:    כתב הר"ן וממשמש בשל יד ומחזק הקשר ומברך על ש"ר שניהן וכו' עכ"ל וטעמו כיון די"א דחייב לברך כשממשמש והכא י"א דא"צ לברך להניח לכן ימשמש בש"י ועיין סי"ב:

באר היטב

(ח) בדיבור:    אפילו בלשון הקודש. באר שבע וכנה"ג וע"ת. וכתב בספר ברכת אברהם ל"ד דיבור אלא אפי' הניח תפילין של יד בבית אחד והלף להניח של ראש בבית אחר אע"פ שבשעת הברכה היה דעתו בכף צריף לברך וכ"כ שכנה"ג וע"ת כתב עליו וצ"ע למעשה ע"ש. אם רמז בעיניו וקורץ באצבעותיו הוי הפסק בין תפלה של יד לתפלה של ראש הלק"ט ח"א סי' נ"ז. אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור. אי אמרינן הכא קלוטה כמי שהונחה דמיא עיין הלק"ט ח"ב סי' מ"ב. מי שהניח תפילין של יד וכורף ג' כריכות העליונות ולא בירף וסח בנתיים מברך שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברך שתים הלק"ט ח"ב סי' קי"ט.


(ט) על מצות:    וצריך למשמש על של יד כשאומר שנית להניח. ט"ז.


משנה ברורה

(כח) אסור להפסיק - אפילו בדיבור של מצוה כגון להשיב שלום לרבו וכל כה"ג כי גורם ברכה שאינה צריכה. ואפילו לאותן המניחין תפילין בחוה"מ בלי ברכה או המניחין תפלין דר"ת אחר שחלץ תפלין דרש"י או שחלץ תפלין ע"מ להחזירן דהרמ"א בסי"ב פסק דא"צ לחזור ולברך כשמניחן אח"כ אפ"ה עבירה היא להסיח ביניהן דלכתחילה בעינן שיהיו סמוכין ותכופין זה לזה דכתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהא הוייה אחת לשתיהן:

(כט) בדיבור - ואפילו בלשון הקודש ולכתחילה אסור אפי' להפסיק בשתיקה אם שוהא הרבה שלא לצורך אפילו לא הסיח דעתו. ואפי' לרמז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו בין התש"י ובין התש"ר ג"כ יש ליזהר לכתחילה. אם הניח תפלין של יד בבית זה ותש"ר בבית אחר והיה דעתו לזה עיין לעיל בסימן ח' סי"ג ומ"ב שם לענין טלית וה"ה לענינינו:

(ל) ואם הפסיק - אפילו בשוגג:

(לא) ולדידן דנוהגין וכו' - כי הטעם שאנו מברכין שתי ברכות על תפילין ולא די בברכת להניח לבד הוא שאנו סוברין דעיקר תיקון הברכות אלו כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על ש"ר וכשמניח הש"ר ומהדקו מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך ממילא אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח על הש"ר [הרא"ש]:

(לב) לחזור ולברך - ונכון שימשמש אז בשל יד להזיזו ממקומו ויחזק הקשר ובזה תחזור ברכת להניח גם על הש"י ודומה כאלו הניח עתה הש"י והש"ר תכופים זה לזה ואם בירך בלא משמוש ימשמש אחר הברכה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגרע"א בזה:

ביאור הלכה

(*) ואם הפסיק:    פשוט דבין אם ההפסק היה ע"י דבור או ע"י היסח הדעת בלבד וכ"ש הוא ע' במ"א סימן ח' סקי"ד ושיעור ההפסק דע"י דיבור הוא אפילו ע"י תיבה אחת ממה שכתב הרא"ש בה"ק דאם ענה אמן בינתיים על איזו ברכה ששמע שצריך לחזור ולברך ועיין בח"א בכלל ה' שמסתפק על הפסק תיבה אחת או ב' בין הברכה לעשיית אותו דבר אם הוי הפסק ותימא שלא שם לבו לדברי הרא"ש אלו. כתב הבה"ט אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לענין זה עיין בהלק"ט ח"ב סימן מ"ב. ועיין בארה"ח שהשיג עליו בראיה ברורה דכל שלא הידק לא נגמר המצוה וכן כתב בספר עיקרי דינים בשם תפלה לדוד. עוד כתב בבה"ט בשם הלק"ט מי שהניח תפילין של יד וכרך ג' כריכות העליונות ולא בירך וסח בינתיים מברך שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברך שתים והשיג ע"ז ג"כ הארה"ח דהא אם לבש ט"ק ולא בירך ואח"כ לבש הט"ג יכול לברך ברכה אחת על שניהם כמ"ש בשו"ע (סימן ח' סעיף י) וה"ה בזה חוזר ברכת להניח גם אש"י הקודמת וא"צ לברך רק ברכה אחת להמחבר ע"ש:.


(*) ולדידן דנוהגין וכו':    עיין במ"ב בס"ק ל"ב לענין משמוש ודע דהגרע"א מסיק בחידושיו דבסח יברך תחלה על ש"ר על מצות ואח"כ ימשמש בש"י ויחזק הקשר ויברך להניח ובזה יצא ידי שיטת רש"י ור"ת ע"ש:.

כף החיים

(נא) סעיף ט׳: אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש — ואפילו אם חוזר ומברך על של ראש אסור להפסיק. בית יוסף בשם הפוסקים, ודלא כהתוספות:


(נב) וכן המניחים תפילין בחול המועד בלא ברכה, אסור לדבר ולהסיח בין תפלה לתפלה, דהא דאמרינן: סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, אין הטעם דווקא משום דמביא עצמו לברכה שאינה צריכה לו, אלא בלא זה יש עבירה להסיח. בית יוסף בשם מהר״ר ישראל בפסקים וכתבים סימן ק״ז, ועיין שם שהביא ראיות לדבר. וכן כתב הלבוש, מגן אברהם ס״ק י״ד ומחצית השקל, אליהו רבה אות י״ד, פרי מגדים באשל אברהם אות י״ד, ר׳ זלמן אות כ״ב, שתילי זיתים אות י״ז, פתחי עולם אות כ״ב. והוא הדין להמניחין תפילין של רבינו תם אחר שחלצו תפילין של רש״י‏[2], אסור להפסיק בדיבור בין תפלה לתפלה. ר׳ זלמן שם, וכן כתב הברכי יוסף סימן ל״א אות ד׳, ובמחזיק ברכה סימן ל״ד אות ה׳, והבאתי דבריו בספרי הקטן קול יעקוב סימן ל״ד אות י״א, וכן כתב הש״ץ דף מ׳ ע״ב, זכ״ל חלק א׳ אות ת׳, סידור בית עובד אות ט״ל, חס״ל אות ח׳, קיצור שולחן ערוך סימן יו״ד אות ח׳, פתחי עולם שם. ומכל מקום, המניח תפילין בחול המועד או דרבינו תם, כיון דליכא ברכה, מותר לענות קדיש וקדושה ואמן וברכו. מגן אברהם ס״ק י״ז ומחצית השקל, וכן כתב הברכי יוסף שם. מיהו מדברי הלבוש סעיף ט׳ משמע דגם בזמן דליכא ברכה אין להפסיק, אפילו לענות אמן או יהא שמיה רבא, יעויין שם. וכן כתב אליהו רבה אות י״ד. ועיין בנשמת אדם כלל י״ג אות ג׳ שכתב: וכן כתב הר״ן בסוף ראש השנה. אלא שהוא ז״ל הקשה על דברי הלבוש והר״ן מרש״י ותוס׳, דמשמע בהדיא הטעם משום ברכה, ובחול המועד כיון דליכא ברכה מותר. ועיין שם עוד, שכתב דגם מהרא״ש שהביא בשם הלכתא עתיקתא משמע דמותר לענות, יעויין שם. אלא מה שכתב שם הנשמת אדם, דלא זכיתי להבין דברי מהרא״י בפסקיו, כתב עליו הפתח הדביר בהשמטות לסימן ל״א דגם למהרא״י מותר, יעויין שם. וכן כתבו המחצית השקל ולבושי שרד על דברי המגן אברהם ס״ק י״ז יעויין שם. ועיין פרי מגדים אשל אברהם אות י״ז שכתב, דלרז״ה יש לומר דאסור. אבל השולחן ערוך – יראה דאין סובר כן, דאם כן מכוין ושומע נמי אסור, יעויין שם. ובזה נסתלקה קושיית הפתח הדביר שם על הברכי יוסף, דלמה לא זכר סברת החולקים על מהרא״י ומגן אברהם; דכיון דלדעת מרן מותר, לא חש להו. ועוד, דכיון דיש אומרים דאפילו כשמברך על התפילין צריך להפסיק ולענות קדיש וקדושה, כמו שיתבאר בדברינו לקמן אות ס״ג, לפיכך בכהאי גוונא בזמן דליכא ברכה כתב להתיר, ולא חש לדברי החולקים. וכן כתבו האחרונים, דמותר לענות קדיש וקדושה ואמן וברכו בזמן דליכא ברכה. ש״ץ שם. זכ״ל שם. ר׳ זלמן שם. חס״ל שם. קיצור שולחן ערוך שם. ועיין בספרי הקטן קול יעקב שם, שכתבתי בשם הברכי יוסף דדווקא בקדיש וקדושה שהוא חייב לענות יש מקום להתיר, אבל ללמוד אין נראה להתיר, דאיבעי ליה לכוין בהנחתן ולא להסיח דעתו בלימוד, יעויין שם:


(גן) שם: אסור להפסיק בדיבור וכו׳ — טועים העולם שסוברים דיכול לדבר בלשון הקודש, וליתא. שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור סימן כ״ו בשם באר שבע. עו״ת אות י״ג. שתילי זיתים אות ט״ז. וכן משמע מדברי התוס׳ ברכות דף י״ג ע״א ד״ה ובאמצע וכו׳, יעויין שם. ועיין לקמן סימן נ״א אות ו׳. וכן אפילו להשיב שלום לרבו אסור, הרמב״ם פרק ד׳ מהלכות תפילין דין ו׳, והביאו פתחי עולם אות כ״ב. ואפילו בשתיקה אסור להפסיק יותר מהצורך. פרי מגדים במשבצות זהב אות ד׳, והביאו פתחי עולם שם. ועיין לקמן סימן ר״ו סעיף ג׳ ומ״א שם ס״ק ד׳:


(דן) שם: אסור להפסיק בדיבור וכו׳ — מי שהוא מכוין לצאת בברכת חבירו וגם חבירו מכוין להוציאו, עם כל זה אסור להפסיק בין תפלה של יד לתפלה של ראש, כאילו בירך לעצמו. אליהו רבה אות י״ד, חס״ל אות ו׳, ודלא כמו שכתב העו״ת אות י״ב. ועיין לקמן אות ס״ה:


(הן) מי שרצה לפטור עצמו בברכתו של חבירו בתפילין, וסח המברך בין תפלה לתפלה, נסתפק הרב מהר״י חזן ז״ל בספר חק״ל י״ד חלק א׳ בקונטריס כונן לחקר שבסופו סוף סימן נ״ג דף שי״ג ע״ג אי השומע אין צריך לברך על של ראש "על מצות תפילין", או דלמא לא עדיף השומע מגברא דאתי מחמתיה. וכתב דצד זה נראה לו יותר, יעויין שם, והביאו סידור בית עובד בדיני הנחת תפילין וברכתן אות מ׳, וכתב עליו וזה לשונו: דכיון דמה שהשומע יוצא בברכת חבירו הוא מטעם דעונה אמן, והוה כבריך איהו גופיה, ואף אם לא ענה, יוצא מטעם דשומע כעוגה ועונה כמברך, וכבירך לעצמו חשיב; אם כן, גם שהפסיק המשמיע, ואף על גב דהוא בעצמו צריך לחזור ולברך "על מצות תפילין", מכל מקום השומע, כיון דאיהו לא הפסיק, אינו צריך לחזור ולברך על של ראש "על מצות תפילין", עכ״ל. ומה שכתב דיוצא אפילו לא ענה אמן, כן מבואר בדברי מרן ז״ל סימן רי״ג סעיף ב׳. ועיין מאמר מרדכי סימן קס״ז אות ט׳, שכתב דליכא לספוקי בהא דיוצא, והוא מוסכס מכל הפוסקים, יעויין שם. ומה שכתב דהשומע כיון דאיהו לא הפסיק אינו צריך לחזור ולברך וכו׳, כעין זה כתב הפרי מגדים במשבצות זהב סימן קס״ז אות ח׳ יעויין שם:


(נו) שם: אסור להפסיק בדיבור וכו׳ — לדידן בני הספרדים, דאזלינן בתר מאן דאמר דאין לברך על תפילין של ראש ברכה בפני עצמה, אם טעה ובא לברך על תפילין של ראש, וכיון שהתחיל לומר "ברוך אתה ה׳" נזכר, לא יסיים "למדני חוקיך" כדי שנראה כקורא פסוק; דאם כן, הוה ליה הפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש. אלא יסיים הברכה לברך "על מצות תפילין", כמאן דאמר דמברכין על תפילין של ראש בפני עצמה. הרב בן איש חי פרשת וירא אות ז׳:


(זן) שם: אסור להפסיק בדיבור וכו׳ — רומז בעיניו קורץ באצבעותיו הוי הפסק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. הלכות קטנות חלק א׳ סימן נ״ז, והביאו יד אהרן בהגהת הטור, ש״ץ דף מ׳ ע״ב, כף החיים להרב חיים פלאג׳י סימן יו״ד אות י״ד, שתילי זיתים אות י״ח. וזהו בדברים של חול כיעויין שם. כף החיים שם. ועיין מאמר מרדכי אות ח׳ שכתב על הלכות קטנות הנ״ל, דצריך עיון למעשה, יעויין שם. ונראה דכן דעת ר׳ זלמן אות ך׳, והחס״ל אות ח׳, וקיצור השולחן ערוך סימן יו״ד אות ח׳, ובן איש חי פרשת וירא אות יו״ד, דלא חיישי לספר הלכות קטנות אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אין לברך, יעויין שם. וכן כתב בהדיא יפה ללב אות כ״א, דאין לחוש לסברת הלכות קטנות רק לכתחילה אבל בדיעבד אין לברך, יעויין שם:


(חן) שם: לא יפסיק בדיבור וכו׳ — ואם הניח תפילין של יד, וכשבא להניח של ראש קודם שתגיע הקציצה בבשר, אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור, צריך לברך. הלכות קטנות חלק ב׳ סימן מ״ב, והביאו היד אהרן שם. שתילי זיתים שם. וכן כתב תפלה לדוד דף י״ז, והביאו פתחי עולם אות כ״ב:


(נט) שם: לא יפסיק בדיבור וכו׳ — לאו דווקא דיבור, אלא אפילו הניח תפילין של יד בבית א׳ והלך להניח של ראש בבית אחר, אף על פי שבשעת הברכה היה דעתו בכך, צריך לחזור ולברך. ברכת אברהם חלק ד׳ סימן קמ״ב, והביאו שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות ג׳. מיהו העו״ת אות י״ג כתב דצריך עיון למעשה, יעויין שם. והביאו אליהו רבה אות י״ד. ועיין מה שכתבנו לעיל סימן ח׳ אות ן׳ דכן סבירא ליה לברכת אברהם נמי גבי ציצית, דשינוי מקום חשיב הפסק, אבל יש כמה פלוגתא בזה כאשר יעויין שם בדברינו. ואם כן לכתחילה צריך ליזהר בשעת ברכה שיהיה גם תפילין של ראש מונח לפניו במקום שמברך, ובדיעבד אם אירע כזאת, לא יחזור לברך משום ספק ברכות להקל:


(ס) שם: לא יפסיק בדיבור וכו׳ — אם הניח תפילין של יד וכרך על הקיבורת ולא בירך, וסח בנתיים, מברך שתים. הלכות קטנות חלק ב׳ סימן קי״ט. והביאו היד אהרן שם. ש״ץ דף מ׳ ע״ב. שתילי זיתים אות י״ח. מיהו באה״ח כתב דאינו נכון, דהא אם לבש טלית קטן ולא בירך ואחר כך לבש טלית גדול, יכול לברך ברכה אחת על שניהם, כמו שכתוב בשולחן ערוך סימן ח׳ סעיף יו״ד; והוא הדין בזה, אין צריך לברך רק ברכה אחת, וחוזרת גם על של יד הקודמת, להשולחן ערוך כדאית ליה ולרמ״א כדאית ליה, עכ״ל. והביאו פתחי עולם סוף אות כ״ב. אחר כך ראיתי שכן כתב גם כן מאמר מרדכי אות ח׳:

שם הגהה: ולדידן דנוהגים וכו׳ — עיין לקמן סימן כ״ו אות ז׳:




▲ חזור לראש

  1. ^ כלומר, שלא כנוהגים להניח שתי זוגות יחד. ויקיעורך.
  2. ^ כלומר, שלא כנוהגים להניח שתי זוגות יחד. ויקיעורך.