מגן אברהם על אורח חיים קסז

►| מגן אברהם • על שולחן ערוך אורח חיים קסז |◄

סעיף א

(א) במקום שנאפה:    פי' במקום הקשה ולא במקום הרך:

(ב) בצד הפת:    זהו לאידך פירושא דס"ל דבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל, וי"א שהוא צד העליון, וי"א שהוא צד התחתון לכן יצא ידי שניהם, וכ' ד"מ בשם א"ז דהיינו כנגד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו וכ' רש"י שבפרוס' לא יבצע אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו ע"כ, ובפס /ובפת/ דידן יחתוך למעל' עמ"ש סי' קס"ח סס"ג:

מהרי"ל היה חותך סביב הפת כעין טבעת ובאמצע הניח' מחובר' והיה פורס מלמטה למעלה ובעוגה דקה הניח ח' אצבעותיו למעלה וב' גודלין למטה ובירך ופרס:

(ג) ויחתוך:    שאם יחתוך אחר הברכה יראה הפסקה:

(ד) חשוב כפרוס':    ונ"ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראה יותר גדולה וכן נוהגין עיין ריש סי' קס"ח:

(ה) ובשבת לא:    דשמא תפול הפרוסה ולא יהיה לו לחם משנה [מרדכי] משמע דאם לא נפלה לגמרי הוי לחם משנה אבל באגודה בחולין סימן ק"נ כ' בשם מהר"מ דוקא כשאוחז בפרוס' עולה הככר עמו אבל אם חתך יותר לא הוי לחם משנה, וכ"מ בש"ג במרדכי פכ"מ וכ"מ לקמן סי' קס"ח וכ"מ ל' רמ"א וחתך כמו בחול אינו מזיק משמע אם חתך יותר מקרי פרוסה:

(ו) מן הפרוסה:    פי' עיקר המצוה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל א' וא' ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה (מט"מ מהרי"ל):

(ז) לכל א' כזית:    לכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית וכ"מ ריש סימן תע"ה דצריך לדחוק ולאכול ב' זתים כא' עמ"ש שם ולא ראיתי נוהגין כן גם הב"י כתב בשם הרוקח דסגי פחות מכזית ומ"מ יש להחמיר לכתחלה:

סעיף ב

(ח) המוציא:    מ"ש הרב"י דיש גירסות חלוקות צ"ע דהא בהדיא אמרינן סוף דף נ"ב דבעי לברוכי על מה שעבר וכ"ה בעירובין דף י"ט ע"א ואפשר דיש ט"ס בנוסחאות וכתבו דמפיק במקום דאפיק ונתחלף להם מ' בא', ומה"ט יברך נהיה בדברו בקמ"ץ תחת היו"ד, ובח"מ כ' לברך נהיה בסגו"ל משום דכל הברכות הם לשון בינוני כמו בורא אבל בגמרא איתא בהדיא דבורא לשעבר משמע מ"מ אמרינן בורא לישנא דקרא, וכ"כ בש"ג סס"ו דתיבת נהיה הוי לשעבר וכ"כ בכ"ה סימן ר"ב, ובח"ה כ' בשם הירושלמי דאפי' ב"ש לא פליג אלא באש אבל בדבר המתחדש בכל שנה מברכין בורא וכו':

סעיף ג

(ט) קודם שיתפוס:    דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' תרנ"א:

סעיף ד

(י) ב' ידיו:    ואם יש לו בית יד צריך להסירו (בהגמ"נ מהרא"ק), כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם (מהרי"ל ע"ה):

סעיף ה

(יא) שיביאו לפניו:    ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל א' ואחד (גמרא) עמ"ש סס"ו:

(יב) א"צ להמתין:    ובכולהו אם רצה להמתין הרשות בידו או שמא אינו רשאי להפסיק (ד"מ) ולפי מ"ש ס"ו דאפי' דבר שאינו צורך המוציא לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה א"כ בין נטילה לברכה אפילו לכתחלה שרי ולכן סתם פה בש"ע:

(יג) דומ' למזבח:    ולכן אסור להרוג כינה על השלחן (ספר חסידים סי' ק"ב):

(יד) והוא מגין:    כ' ב"י בשם התו' בשם המדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליה' וברית מלח מגין עליהם ע"כ ועמ"ש סי' קס"ו דטוב לדבר בד"ת מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל:

(טו) עיין סוף סי' ק"ע:    פי' אף על גב דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצו' להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבל פרוסת הבציעה במלח:

סעיף ו

(טז) ולא יסיח:    עד שיבלע הפרוסה. מיהו אם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך (של"ה) ועיין סוף סי' ר"י דהלועס א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה וצ"ע:

(יז) מענין דברים:    אפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק צורך הסעודה [ב"י ב"ח]:

(יח) מאכיל לבהמה:    הוי צרכי סעודה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, (גמרא) אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבק' שאמר' שתה וגם גמליך אשקה (ס"ח):

(יט) אבל אחר כך לא הוי כו':    והא דצריך להמתין עד שיביאו מלח לפני כל אחד כמ"ש ס"ה היינו לכתחלה דלכתחלה אסורים גם הם להפסיק והא דקאמר בסי' קע"ד ס"ח דיין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו משום שאין בית הבליעה פנוי ואין יכולין לענות אמן ולא קאמר משום דמפסיקין בין ברכה לשתיה התם ה"ק דיטעמו כלם תכף לברכה זה אחר זה ומיהו בתו' פסחים דף ק"א בד"ה ור"י אמר כתבו בהדיא דאם הפסיקו צריך לחזור ולברך ע"ש ובד"ה ידי קידוש וכ"כ הראב"ן סימן קפ"א וכן כתב הרא"ש והמרדכי בהדיא, והל"ח כתב דהתוספות סברי כהרוקח משום שכתבו דף קט"ו מצה לפני כל אחד ואחד נראה דטעמא כדי שיטעום תכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה א"צ לטעום תיכף לברכ' מיד עכ"ל וסובר הל"ח דרשאין להפסיק וזה אינו כמ"ש התוספו' דף ק"א ועוד דהא בכל השנה נמי צריך ליתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד כמ"ש ס"ה אלא פשוט דכוונת התוס' אף על גב דבכל השנה ממתין עד שיתן לו הבוצע פרוסת המוציא הכא נותני' מצה לפני כל א' כדי שיטעום תכף ומיד בלי הפסק כלל, ולכן כפלו לשונם וכתבו תכף לברכה מיד, אבל עכ"פ אם שח צריך לברך דאטו יהא שומע עדיף מאילו ברך הוא בעצמו והשיח צריך לחזור ולברך ואלו שמע והשיח לא יהא צריך לחזור ולברך כמ"ש הב"י ע"ש, דדוקא גבי קידוש והבדלה כיון שטעם אחד דיו ויצאו כולם משא"כ הכא שרוצה לאכול בברכת חבירו אסור להפסיק ולכן יש לנהוג כמ"ש התו' והרא"ש והמרדכי והרב"י וכ"מ בס"ז דדוקא משום דברכת ענט"י צורך סעודה לא הוי הפסק הא לאו הכי הוי הפסק ובודאי אלו ראה רמ"א דברי התוס' והרא"ש ומרדכי לא היה חולק עליהם:

סעיף ח

(כ) מברך:    על מה שרוצה לאכול:

(כא) אינו מברך:    ול"ד לענ"י בסי' קנ"ח סי"א דהתם מעיקרא לא חזי הכא חזי מעיקרא לברוכי וכיון דאידחי אידחי (גמרא), כתב ב"י בשם כל בו אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט עכ"ל, ונ"ל שטוב לעשות כן מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אף על פי שגמר סעודתו ע"ש בב"י סימן קע"ב ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא ועמ"ש שם:

סעיף י

(כב) רחמנא מלכא:    אם אמר מלכא מאריה דהאי ולא אמר פת נמי יצא (ב"י ב"ח). מלכא מאריה, וצ"ע דבסי' רי"ד פסק דאם אמר מלך ולא אמר העולם לא יצא וא"כ ה"נ בעי למימר מלכא דעלמא מאריה וכו' וכ"ה בסידורים:

סעיף יא

(כג) אחד מברך לכולם:    דל"ד לזימון שאין מזמנין בפחות משלשה דהתם דעתיה למיעקר משא"כ בתחלת סעודה שמתחברין יחד:

(כד) עם בני ביתו:    אפילו ישבו בלא הסיבה:

(כה) בלא הסיבה:    ואם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינן מסובין (ש"ג):

סעיף יב

(כו) ואמרו נאכל:    אף על גב דלעיל כ' דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן:

(כז) והולכים לא:    פי' לא מהני אמירה וכ"מ בגמ' וצ"ע אם יושבים בעגלה אחד ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם יצטרפו אף על גב דקי"ל רכוב כמהלך דמי וה"ה ליושב בעגלה מ"מ כיון ששלשתם יושבי' באגודה א' י"ל דמצטרפין וצ"ע ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא משמע בש"ג דשמש אף על פי שלא קבע אצל השלחן יוצא בברכת המוציא עמ"ש בשמו סי"א ועיין ריש סי' קצ"ט:

סעיף יג

(כח) יצאו:    צ"ע דלא הביא הרב"י מ"ש הרא"ש וז"ל אם לא הסיבו אף על גב דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא וכ"כ ברמזים וכ"כ רי"ו וכ"כ בפסקי רקנ"ט סי' פ' וז"ל לרש"י אם כל אחד יושב לבדו אף ע"ג שנתכוין שומע ומשמיע אין יוצא בברכת המוצי' של חבירו שצריך שיהיו קבועים יחד ולפי' ר"ח אינו כן עכ"ל, וכבר כ' הרא"ש שפירש"י עיקר ע"ש ומתשוב' הרשב"א שכ' הרב"י סימן רי"ג אין ראיה דש"ה אף על גב דאין זימון לפירות מ"מ הרי קבעו יחד ויצאו בדיעבד משא"כ היכא שלא קבעו כלל לא יצאו וכ"מ בחידושיו שהקשה הא קי"ל שמע ולא ענה יצא וצ"ע עכ"ל, משמע דכאן אפי' בדיעבד לא יצא וקושייתו נ"ל כדאיתא בירושלמי דהוציאו מכלל זה ב"ה וה"ה המוצי':

סעיף יד

(כט) גדול שבכולם:    משמע בגמ' שהחתן בוצע ביום חתונתו אף על פי שיש גדול ממנו (ב"י בשם התו'):

(ל) ת"ח קודם לו:    ואסור לחכם להקדימו:

(לא) טוב להקדימו:    ומאריך ימים בכך:

(לב) בע"ה בוצע:    ונהגו לחלוק כבוד לגדול דלא שייך עין יפה כיון שאינו נותן לו פרוס' גדולה שתספיק לכל הסעודה [ל"ח] ועיין סוף סי"א וכ"מ בגמרא דהא ר' אבוהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע:

(לג) ברשות מורי:    ונהגו ליטול רשות מכהן (ל"ח) וכן נכון דהא מצוה להקדימו א"כ אסור לברך בלא רשותו וכן יסד בחרוז נודה לשמך ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות:

סעיף טו

(לד) מותר לתת:    וא"ת דבסי' ר"ו ס"ב כתב דאסור להפסיק יותר מכדי דיבור וי"ל דזהו מכלל הטעימה הוא כיון דמברך בעד כולן מיהו בירושלמי איתא רב טעים בשמאלו ומחלק המוציא בימינו:

(לה) שיאכל הוא:    והם ימתינו עד שיאכל הוא:

סעיף טז

(לו) רוב העונים:    אבל א"צ להמתין על המאריכין יותר מדאי עיין סי' קכ"ד ס"ט:

סעיף יז

(לז) למי שגדול:    וא"ת למה בצע הוא י"ל כגון שהוא בע"ה או שחלק לו הגדול רשות:

סעיף יח

(לח) נותן:    ואסור לזרוק הפת כמ"ש סימן קע"א:

(לט) היה אבל:    ובשבת פורס כדרכו [ב"ה בשם הר"ר מנוח]:

סעיף יט

(מ) מי שאינו אוכל:    וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו לא יצא כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך עיין סי' תקפ"ה ס"ב משא"כ בברכת הנהנין דלא ליתהני ולא לברך:

סעיף כ

(מא) אפי' בשבת:    כ"מ בגמרא מדאיבעי' להו בברכת המוציא של מצה אם רשאים לברך לאחרים מכלל דבכל שבת ויו"ט פשיטא לן דאין מברך לאחרים (ב"י) וטעמא משום דאכילת שבת ויו"ט אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו דהא מצטער פטור לאכול וא"כ אם אינו יודע הברכה אמרי' ג"כ לא ליתהני דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת המצות, ועיין סימן קפ"ח סעיף ז':

(מב) קודם שיאכל:    וי"א לאוכלה באחרונה ולכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף (של"ה) אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו"ם או לבהמה (אבודרהם):