מגן אברהם על אורח חיים קסח
(א) פת קיבר וקטן - לכאורה משמע בטור דכשיש לחתיכות ב' מעלות לא מברכי' אשלם ע"ש אבל בגמ' משמע כמ"ש בש"ע דהא מסיים אבל פרוסות וכו', ומיירי בפרוסות גדולות מן השלם דבהכי פליגי ודוקא חטים משום דאקדמינהו קרא אבל הכא מין א' והחתיכות נקיות גדולות אפי' הכי שלם עדיף:
(ב) מניח הפרוסה - ואם אחר מיסב אצלו יברך אחר על השלימה וא' על הפרוסה (מט"מ וב"ח ושל"ה בשם רש"ל) וצ"ע דהאיך נעשה פשרה שלא נזכ' בגמ' דהא אפי' בית המדרש מבטלין שיברך א' לכלם משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' רצ"ח סי"ד ועוד דהא ליכא פלוגתא בזה דכ"ע ס"ל דפרוס' חטים עדיפא אלא דאמרי' י"ש יצא ידי שניהם הלחמי' וא"כ היאך יברך האחד על השעורים ויניח החטים וצ"ע. ונ"ל דעכ"פ אם האחד אורח יבצע בע"ה על שתיהן דהא שריא ליה לאכול פת של עכו"ם משום זה כמ"ש ס"ה, ועוד נ"ל דאם א' שיפון א"צ להניחו בתוך הפרוסה כמ"ש ס"ד דאינו ממין ז' וכ"ש אם החטים פת ישראל והשיפון פת של עכו"ם דהא לרש"י וסייעתו א"צ כלל להניח פרוסה תוך השלימה והבו דלא לוסיף עלה:
(ג) שלא יהא נראה - אבל אם נראה שנתחבר יחד לא מקרי שלם עסי' שס"ו ס"ו:
(ד) יכול לחברם - ברוקח כ' בזה הל' ודינו כדין שלם אפי' בשבת כדאמרי' בעירובין וכו' ע"כ כלומר אע"ג דבשבת בעי' לחם משנה שלם מ"מ זה מקרי שלם ואפשר דבחול א"צ לחברם כלל וכן נוהגין, וכשמחברים בשבת יזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה:
(ה) ממקום השלם - וגם שם קרים בישולא (ד"מ) צ"ע דא"כ גם בפרוסה יבצע ממקום השלם דשם קרים בישול' וזה לא ראינו מעולם אלא די כשחותך מצד הפת כמ"ש ריש סי' רס"ז ולכן הוצרך מהרי"ל לתת טעם ששם נראית כפרוסה שלא יחתוך מן הצד אבל בחתיכות לחם אף שיחתוך שכנגדו מכל מקום הוא פרוסה לכן די שיחתוך מן הצד:
(ו) כיון שהוא מין ז' - ונ"ל דלהרמב"ם חביב עדיף כמ"ש סימן רי"א ואע"ג דבטור סי' ר"ח כתב דכוסמין מין ז' דבכלל חטין הן ודגן בכלל שעורים מכל מקום שעורים עדיפי דכתיבי בהדיא בקרא (אגודה):
(ז) הנקיה - נ"ל אפילו הקיבר גדול מהנקיה דמעלה דנקיות הוזכרה בהדיא בירושלמי משא"כ מעלה דגדול, כתב ב"י אפילו יאמר הבוצע דפת נקי אינו חביב עליו בטלה דעתו ע"כ, וצ"ע דבסימן רי"א לא משמע הכי אלא אזלינן בתר דעתו ואפשר דנקי עדיף לברך עליו אפילו אינו חביב וצ"ע:
(ח) הלבנה יותר - ואם השניה גדולה מזו יש להסתפק:
(ט) איזה מהם - ואם אחד מיסב אצלו יבצע כל אחד על פת אחד עס"א מ"ש, והב"ח כתב דבאינו נזהר יסלק פש"ג ובנזהר א"צ לסלק כדאיתא במרדכי בהדיא וכ"ד התו' עכ"ל, ובאגודה כתוב וז"ל מברך על איזו שירצה אם אינו נזהר וי"א אפי' נזהר ור"ש היה רגיל לסלק הפת לבנה ש"ג עכ"ל, משמע דוקא לפי שהיה נזהר כיון דאיכא פלוגתא היה מסלקו משא"כ באינו נזהר כיון דבירושלמי אי' בהדיא דמברך על איזה שירצה א"צ לסלק ועבב"י בשם ת"ה בשם המרדכי פ' כ"מ דהירושלמי קאי אתרוייהו אפי' לנזהר ע"ש ומ"מ משמע שם דאף באינו נזהר היה הר"ש מסלקו ואפשר דהרב"י לא רצה להורות כמותו בזה כיון דמוזכר בירושלמי בהדיא דמברך על איזה מהם שירצה:
(י) ואין דעתו כו' - וא"כ לכ"ע א"צ לסלקו וכמ"ש סס"א:
(יא) מיסב עמו - דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח:
(יב) יבצע מן היפה - כלומר אם רוצה בו לאכול יברך עליו דהא נפשו חשקה בו רק שמניח משום פרישות ולכן אם יוכל למצוא עילה שיאכלם בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב המצוה שרו ליה רבנן (ת"ה) עיין ביורה דעה סימן קי"ב שהאריכו בזה:
(יג) לקבוע עליו - נ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות וכ"מ הל' בגמ' כל שאחרים קובעין עליו וכ"מ קצת בתוספות שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים עכ"ל, ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם ואם אכלו לבדו בעינן שיאכלו כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו דאם נשער שיעור שאוכלים עם דברים אחרים נתת דבריך לשיעורין ועפ"ח דערובין דאפשר לשער וצ"ע, ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפילו אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו כנ"ל:
(יד) יברך עליו ב"ה - משמע אף על גב דנמלך באמצע לאכול יותר א"צ לברך המוציא דהא לית ביה שיעורא בנותר וכ"כ רש"ך ח"א קס"ג ופשוט דאם לאחר שאכל מעט נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ולברך המוציא:
(טו) יש מפרשים פת שעשו כמין כיסים כו' - ואף ע"ג דמוליתא עיקר ואין מכוונין לאכול העיסה מ"מ מין דגן חשוב ולכן מברך במ"מ כמ"ש סימן ר"ח ס"ג (של"ה) ונ"ל שאם אינו אוכל העיסה רק הפירות שבפנים מברך על הפירות וכמ"ש סי' קע"ז ס"א ע"ש:
(טז) שעירב בה דבש - ק' דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ו מחמץ מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח ובגמרא משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא וכ"מ ברמב"ם פ"ו דין ז' ע"ש ובברכות דף ל"ז עמ"ש סי' קצ"ו, וע"ק דאם כן יאכל בפסח ולא יצטרך לברך ב"ה ולא משמע כן בסי' קפ"ח ואפשר לומר דהרמב"ם דוקא נקט כאן דבש שמן וחלב דמברך במ"מ דגם להרמב"ם אין יוצא בו י"ח בפסח דהוי מצה עשירה אבל בשאר מי פירות אה"נ דמברך המוציא וב"ה דלא מפקי להו מידי פת ולפ"ז יין הוי כדבש כמ"ש שם ועי"ל דהכא מיירי שאין בה מים כלל שכתב שלשה בדבש או שעירב בה תבלין ואפאה שלשה כולה בדבש אבל התם מיירי שיש בה מעט מים כמ"ש המ"מ שם וצ"ע על הרב"י ששינה ל' הרמב"ם פ"ה וכתב שעירב וכו' ודברי רמ"א עיקר:
(יז) וכוססין אותן כו' - לתאבון שנקראו רעסליך:
(יח) שלכל אלו כו' - דספק דרבנן הוא ונקטי' להקל (ב"י) וכתב הב"ח ותימא הלא אם אינו מברך ברכה הראוי לו בין כך וב"כ איכא חומרא ולכן נראה עיקר דכל הני כעבין יבשין אפילו אית בהו תבלין או דבש לא יאכלם אלא תוך הסעודה אא"כ הדבש הוא הרוב מיהו מצאתי דגם בזה יש חולקין לכן אין לאכלו אא"כ הדבש והתבלין הם מרובין מהקמח וה"ה קרעפליך שממולאין או הוזי"ן בלאזי"ן לכ"ע יש להם דין כסנין עכ"ל. ודוקא כשנילושו ההוזי"ן בלאז"ן בשומן ועיין סי"ג ועמ"ש ס"ח אימתי פטר להם פת:
(יט) לחם גמור - דאין עשוי' כאותן כעבין שכתב בס"ז דאותן אינן אלא לקנוח בעלמא:
(כ) ודקין מאד - כגון אותן שקורין ברוסי' נאלסינק"י [של"ה] אבל אם אינם רכים כ"כ מברך המוצי' כמ"ש סי"ג בהג"ה:
(כא) שלא מחמת הסעודה - פי' שאין אוכלים לשובע אלא לתענוג להקל מכובד המאכל [ברכות מהר"מ]:
(כב) טעונין ברכה - כ"כ רי"ו והטור והרא"ש, ונ"ל שיצא להם זה ממ"ש בגמ' אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד וס"ל דמיירי תוך הסעוד' לקנוח ולחמניות בכלל (וכ"כ הג"מ ספ"ד) וא"כ כל מיני פת הנזכרים בס"ז טעונים ברכה תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח וכ"כ תר"י והא דכתב תר"י במשנה בירך על הפת פטר את הפרפרת פי' ניבלא"ש ופירות וכיוצא בהם כו' ולחמניו' הם ניבלא"ש וא"כ ש"מ דפטר להו פת היינו כשבאין להמשיך תאות המאכל דהא פירות ע"כ מיירי בהכי דאל"כ לא פטר להו פת כמ"ש סי' קע"ז:
כללא דמלתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כמעשה קדירה שקורין עפי"ל פלאדי"ן ופאויד"לי פלאדין תמיד מחמת הסעודה הם באים וא"צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפירי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליה בפה"ע דהוי ברכה לבטלה דקימח' עיקר [עמ"ש סי' קע"ז ] [של"ה] ודבר שבא לקינוח כגון עוגות דקות כעבין יבשין או מיני מתיקה שכתב ס"ז צריכה ברכה ואין הפת פוטרתן דומי' דלחמניו' ועיין סי"ג בהג"ה מ"ש ועיין ב"י סימן קע"ז שיש להרשב"א שיטה אחרת אך לא קי"ל כוותי':
(כג) רקיקים דקים - דאין מתכוונים לאכול הרקיקים רק שעושים הרקיקים שלא יטנפו הידים מהמרקחת:אין
(כד) שנדבקים - לאו דוקא דאפי' רק שרויים בתוכו דינא הכי כמ"ש סי"א וסי"ב אלא לרבות' נקט דאע"פ שנדבקו אם אין בכל פרוסה כזית מברך במ"מ:
(כה) נתבשל - דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליה רותחין לא מקרי נתבשל [ב"י מרדכי] נ"ל מאחר שיש מחלוקת ביורה דעה סי' ס"ח אם עירוי מבשל מכ"ר לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה עליהם מכ"ר ונרא' שיש בו תואר לחם וכ"ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאוריית' אם יברך ב"ה לכן יברך על פת אחר תחל' כמ"ש סי' קע"ז:
(כו) יש בהם כזית - פי' שבכל פרוס' בפ"ע הוי כזית:
(כז) שנראה כו' - דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם [טור] ועסי"ג לענין טיגון:
(כח) ניכר וידוע כו' - והמרדכי מסיים שלא נימוח לגמרי והרב"י השמיטו בכונה דהמרדכי ס"ל כרש"י דאע"פ שנתבשל מקרי תואר לחם אא"כ נימוח לגמרי אבל לדידן דס"ל אפי' לא נימוח לא הוי תואר לחם כשנתבשל א"כ ה"ה בלא נתבשל אם אינו ניכר שהוא לחם לא מקרי תואר לחם ועסי"ב:
ודע דכל הני אפי' קבע סעודתו עליו מברך במ"מ כיון דלאו פת הוא כלל ועס"ו, אמרי' בגמ' אם פירר הלחם עד שמחזירו כסולת ואח"כ חזר וגבלם יחד וחזר ואפאם צריך לברך המוציא אפי' ליכא תוריתא דנהמא דהא מקרי פירורין שיש בהם כזית לר"י ובכזית לא בעי תואר לחם ומשמע שם אפי' מטוגנים בשמן בתחלה דומיא דמנחות וכמ"ש התוספות בברכות דף ל"ז וא"כ אותם שעושין פרימזלי"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית ואע"ג דלפי מ"ש הב"י להרמב"ם אם עברה צורת הפת לגמרי בבישול אפי' אם יש בהן כזית אינו מברך המוציא מ"מ הא לא קי"ל הכי כמ"ש בש"ע ומ"מ אם עירב בהן קמח וטגנן בשומן או לשו בהן צ"ע [ועסי"ג] אם נלך אחר הרוב, ומיהו אותן המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא וכמ"ש פה בש"ע, ובכ"ה כתב בשם רש"ך ח"א קס"ב הסופגנים שעושין ממצה כתוש מעורבים בבצים מטוגנים בשמן אע"פ שבעודה כתוש צריך לברך המוציא מ"מ כשחברו במים ובבצים נשתנה ומברך במ"מ וכ"ש אחר הטיגון עכ"ל וצ"ע:
סעיף יא
[עריכה](כט) במים - וה"ה הנותנים חתיכות פת שמייבשין על הגחלים בשכר וקורין פעני"ץ נמי דינא הכי (של"ה):
(ל) ואין מברכין - צ"ע דבסי' תס"א ס"ד כ' דיוצאין במצה שרויה שלא נימוחה משמע אע"פ ששרויה הרב' וא"כ לא יצטרך לברך ב"ה וכמ"ש ס"ז וי"ל דצריך לשרות כל הכזית ביחד ולאכלו כמ"ש ר"ס תע"ה וא"כ מברך המוציא וב"ה כמ"ש סי"ב, כת' רש"ל השורה פתו ביין או בשום משקה שקורין זו"פא בלע"ז כ' רבינו שלמה ז"ל שהפת פוטרת ולעולם אינו חייב לברך בפה"ג או שהכל עד ששת' המשקה דרך שתיה וכ"מ בש"ג דף כ"ט וכ"כ התני' בשמו ומסיים לפיכך טוב לברך תחלה על המשקה ואח"כ ישרה בו פתו וכן נמי כשנותנין היין בקערה עם המלח (שיצ"א בלע"ז) כדי לטבל בו הבשר א"צ לברך דה"ל בשר עיקר והבשר כבר נפטר בברכת המוציא עכ"ל, ולשיטתיה אזל דס"ל דמשקין צריכין ברכה בתוך הסעודה ונ"מ לדידן אם אין בו תואר לחם ומברך במ"מ וא"כ לא פטר פת להמשקה ולכן צריך שיברך על המשקה וכן יש לנהוג, אח"כ מצאתי בתוספו' פ"ד אורז ויין מברך על האורז ופוטר את היין דה"ל אורז עיקר מיהו אם עיקר כוונתו על הזופ"א ה"ל יין עיקר ואם כוונתו על שניהם יברך על שניהם עמ"ש סי' קע"ז, ומהרי"ל כתב בשם מהר"ש פת שנפל ליין תוך הסעוד' יש לברך עליו בפה"ג עכ"ל, נ"ל דיצא לו ממ"ש התו' בברכות דף מ"א דלפירש"י כששרה פתו ביינו לא פטר ליה פת ע"ש, ומיהו אנן ס"ל דהפת פטר ליה כששורה בתוכו ואוכל הפת כפי' התוספות ע"ש ועיין סי' רי"ב, נ"ל דאם מפרר מעט לחם דק דק לתוך השכר חם כדי שיתן בו טעם אינו מברך רק שהכל על השכר ועיין סי' ר"ח ס"ו וז"ל הרמב"ם פ"ג כל תבשיל שעירב בו א' מה' מינים בין קמח בין פת מברך במ"מ ובלבד שלא יהא טפילה כו' ועיין סוף סי' ר"ד והכא הלחם טפל דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשו' ודבר חשוב:
סעיף יג
[עריכה](לא) תוריתא דנהמא - פי' כגון שאפאו באילפס אפ"ה לא הוי לחם ול"ד למ"ש בס"י דהתם הוי לחם מעיקרא ולכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם ועסי"ד בהג"ה דמעט משקה לא מקרי משקה:
(לב) ואפילו נתחייבה - פירוש אפילו למאן דאמר דמחייב בחלה אבל אנן קי"ל דפטורה כמ"ש ביורה דעה סי' שכ"ט, וכ' הב"ח דאם היה דעתו לאפותה ונמלך לבשלה מודה ר"ש דמברך המוציא וכו' ע"ש ולעד"נ שזה אינו דבשלמא בחלה מחייב דבחלה החיוב בשעת לישה ואז היה דעתו לאפות אבל המוציא בא בשעת אפייה ולא עוד אלא אפה ממנו מעט ובישל השאר אין מברך המוציא על המבושל כ"כ רי"ו שמהר"ם אפה ממנו מעט לחייב בחלה ואכלו תוך הסעודה משום ספק ברכה ע"ש וכ"ד מהר"ש שמביא ראיה מרקיק המבושל שאע"פ שהיה לחם גמור כיון שבשלו נפק מתורת לחם כ"ש כשהיה רק בדעתו לעשות ממנו לחם ע"ש וגם גבי הא דמייתי חביצה, ונ"ל של' הרב"י אטעיתיה לב"ח שכ' ססי' זה בשם ר"ש בעשאה כעבין נמי לא מחייב בחלה אלא היכא דשקיל מינה חררה ואפה לה דגזרי' דילמא ממליך אכולה עיס' ע"כ ומשמע דה"ה לענין המוציא עכ"ל ב"י וסבר הב"ח דה"ה לענין המוציא אם אפה מעט מברך על השאר המוציא וזה דבר שאין לו טעם דהיכי שייך למיגזר בשעת המוציא ועוד דא"כ למה כ' בסט"ז בסתם דמברך במ"מ ולא חילק אע"כ כוונת הרב"י דה"ה לענין המוציא דפטור' אפי' עשאה כעבין כי היכי דפטורה לענין חלה ומה שמחייב בחלה אם אפה מעט היינו משום גזירה וזה לא שייך בהמוציא ע"ש:
(לג) ויש חולקים - ס"ל כיון דבלילתו עבה ואית ביה תואר לחם מברך המוציא:
(לד) ונהגו להקל - פי' שאין מברכין המוציא רק במ"מ וכ"מ ססי' זה דלא כב"ח וע' בלבוש: ומ"מ נ"ל שאם שבע ממנו הוי ספק דאוריתא וצריך לברך ב"ה מספק כמ"ש סי' קפ"ד ס"ד:
(לה) שיברך על לחם - כיון דבלילתן עבה ואין ממלאין בשום דבר וגם לא נילושין עמו פת פוטרתן (של"ה) מיהו בס"ז כ' דבעבין יבשין הוי ג"כ כסנין אלא העיקר דהכא מיירי בפשטי"ד ממולא בבשר או קרעפליך כמש"ל והן באים לתבשיל ולמזון ולא לקינוח ולכן פת פוטרתן כמ"ש ס"ח:
(לו) לאחר אפייה - נ"ל דנקט אפייה משום דהכא מיירי שאפה הפשטי"ד במחבת במשקה או במים דאם בשלו בקדירה פשיטא דלא הוי תואר לחם אפילו לחם גמור שבשל אחר כך כמ"ש ס"י ולכן נקט אפייה (ועמ"ש סימן תע"א) ובשל"ה הגיה בחנם:
(לז) פשטי"ד וקרעפלי"ך - פי' שממולאין בבשר כמ"ש ססי' זה דאלו ממולאים במיני פירות הוי כסנין כמ"ש ס"ז אפי' נאפה בתנור:
(לח) נילוש בהן כו' - מ"מ נ"מ דהתם אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לכ"ע ואם טגנו במשקה איכא פלוגתא אי מהני קביעות דלאו לחם הוא כלל לדעת הראשון כיון דמבושל הוא או מטוגן וכ"כ התניא מעשה קדרה מקמח ודבש או בחלב ושאר משקה אפי' קבע עליו מברך במ"מ:
סעיף יד
[עריכה](לט) חלוט - ואפי' בלילתו רכה שחלטה ברותחין ואח"כ אפאה בתנור מברך המוציא (טור סי' תנ"ד) וברי"ו משמע שאפי' טגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא ואם נילש בשמן עס"ז ומ"ש ס"י:
סעיף טו
[עריכה](מ) קמח ומים - ובלילתן רכה מאד כמ"ש ס"ח, ומ"מ אותן שאופין בדפוס ברזל אע"פ שהן מכונסין בדפוס שקורין בפראג ואפלטק"ס מ"מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפי' קבע עלייהו לא הוי קביעות ומברך במ"מ (של"ה ב"ח):
(מא) ואפילו קבע - בטור כתוב דאם קבע עליו מברך המוציא והרב"י חולק עליו ול"נ דהדין עם הטור דהא הרא"ש והרמב"ם והרי"ף לא חלקו לענין המוציא וגם לא הקילו בטריתא אלא לענין חלה דלא מקרי לחם כיון ששופכין אותו אבל לאחר אפייה לחם גמור הוא אי קבע עליו דדמי לעיסה שנילושה במי פירות דפטורה מחלה להרא"ש ואפ"ה אי קבע עליו מברך המוציא, והרב"י העתיק דברי רי"ו שלא כהוגן וז"ל רי"ו טרוקנין מברך במ"מ ואי קבע עלייהו מברך המוציא דהוי כדבר שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין שפטור מחלה ומברך במ"מ אבל טרית' פטו' מחלה ומברך במ"מ עכ"ל, ופשוט דט"ס היא דתלמוד ערוך דטרוקנין חייב וכ"כ רי"ו בהל' חלה אלא כצ"ל שתחילתו סופגנין וסופה עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין פטור מחלה וכו' וכ"ה ברא"ש בהדי' וידוע דרי"ו תלמידו הוא והעתיק דבריו כהוויתן וא"כ אין חילוק בין טרוקנין לטריתא אלא לענין חלה אבל לענין ברכה שוין כנ"ל דוק ותשכח ובפרט אם אוכל לשבעו דהוי ספק דאורייתא כמש"ל:
סעיף טז
[עריכה](מב) והוא לחם - כלומר בצק וכ"ה בי"ד סימן שכ"ט ס"ה דלחם שאופין בשפוד לחם גמור הוא וכמ"ש סי"ג בהג"ה:
(מג) לחם העשוי לכותח - ברי"ו כתבו עם טריתא בחד בבא ועמ"ש סט"ו והא דפסק בי"ד סי' שכ"ט דאם עשא כעבין חייבת בחלה דהתם לחומרא אבל הכא פסק להקל ועמ"ש ס"ז, ומ"מ צ"ע דאם שבע ממנו הוי דאורייתא עמ"ש סי"ג:
סעיף יז
[עריכה](מד) בבשר או בדגים - וכיוצא בזה אפילו לא קבע עליו דהנהו לא מבטלי תורת לחם דהם עצמן מזון עיין ריש סי' קע"ז משא"כ פירות דהוי קינוח עס"ז וכ"מ בש"ג כ"כ של"ה וצ"ע דבתניא כתב עלה ודוקא כשקבע סעודתו עליו ע"ש וא"כ דינו כפת כיסנין וצ"ע וכ"מ מסתימת הפוסקי', מיהו בש"ל כ' סתם דה' המינין עיקר כמו במעשה קדירה ע"ש, ואפשר דכל דממולאים בפירות נמי דינא הכי, ונ"ל דה"ה עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא דבצים נמי מזון נינהו ולא מבטלי להו מתורת פת וכ"מ בביצה דף ט"ז בתוס' ד"ה קימחא עיקר, מכאן נוהגין ליקח פת עכו"ם שקורין קנעווי"ט ואובליא"ש דקמח' עיקר והוא עב ומעשה תנור וכו' ואותן נילוש מדלא מברכי עלייהו ברכת המוציא יש בהן משום בישולי עכו"ם וכו' עכ"ל ש"מ דפת הנילוש בבצים מברכין עליו המוציא ועבב"י בי"ד סי' קי"ג מיהו בש"ל כ' כשנילוש בבצים הוי כמו שנילוש בדבש:
כללי סימן זה:
- א עיסה שנלושה במי פירות ונאפית אחר כך בסעיף ז':
- ב אם נטגנה במי פירות או בישלה במים בסי"ג:
- ג ואם ממולא בפירות בס"ז:
- ד ואם ממולא בבשר ודגים בסט"ז וכ"ז בבלילתו עבה
- ה בלילתו רכה בס"ח ובסי"ד וסט"ו:
- ו לחם גמור ששראו ובשלו אח"כ בס"י: