שולחן ערוך אורח חיים טו ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

דנקרע הטלית יתוך שלשה אצבעות סמוך לשפת הכנף אינו רשאי לתופרו. ופירש רש"י דחיישינן שישתייר מחוט ההתפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית. ה*ולטעם זה אפילו נקרע כל שהוא לא יתפור. ולפי זה טלית של צמר שנקרעת תוך שלשה מותר לתפור האידנא, דאין דרך ולתפור היא*בחוטי צמר. ודורב עמרם פירש דטעמא יבמשום דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי, ואף על גב דתפרה, כמאן דפסק חשוב, ויגואי עבד ביה ציצית זלא פטרה לטלית. זולפירוש זה אם נקרע ונשתייר ידכל שהוא *כשר. חטוויש אומרים דלרב עמרם לא נפסל אלא ציציות שהיו בו בעת חשתפרו, אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציציות כשר. וירא שמים טזיצא את כולם יזהיכא דאפשר:

מפרשים

 

באר הגולה

(ד) נקרע הטליתמנחות מא א וכרבי מאיר.

(ה) ולטעם זה אפילו נקרע — הרא"ש.

(ו) ורב עמרם פירש — שם.

(ז) ולפירוש זה אם נקרע — ר' ירוחם.

(ח) ויש אומרים דלרב עמרם — נ"י וכן נוטין דברי ר"ת בפ"א מהלכות ציצית.
 

ט"ז - טורי זהב

(ד) ורב עמרם פירש כו' — יש לי מקום עיון בדברי השולחן ערוך, ואעתיק הסוגיא ופירושה בקיצור. פרק התכלת תנא: טלית שנקרעה חוץ לג', יתפור. תוך ג', רבי מאיר אומר: לא יתפור, וחכמים אומרים: יתפור. ושווין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. והנה פירש רש"י, הביאו השולחן ערוך וכן הרא"ש בשם רב עמרם, וזה לשונו: חוץ לג' יתפור. כיון דאית ביה ג' על ג', אית ביה תורת בגד. תוך ג' לא יתפור. דלית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי, ואף על גב דתפריה, כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית, ואי רמי ביה לא פטר ליה לטלית. ושווין כו'. ד"על כנפי בגדיהם" בעינן, וכנף זה לא היה עם בגד זה בשעת עשיה, עד כאן לשונו. והתוס' שם קודם אותו הדף, במאי דאמרינן שלא יעשה סדין בציצית, גזירה שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפרנו והתורה אמרה "ולא מן העשוי", וזה לשונם: לכך נראה, תוך ג' היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג', והוי כאילו נפסק לגמרי. אבל נשתייר בו ג', לדברי הכל חיבור מעליא הוא, עד כאן לשונו. ובנימוקי יוסף כתב בשם רב עמרם וזה לשונו: חוץ לשלוש כו'. טלית שיש בו ציצית, ונקרע הכנף סמוך לציצית, אם הוא חוץ לג' יתפור, שהרי לא נתבטל הציצית, כיון שנשאר שיעור שלה להיות כנף, דהיינו ג' על ג'. תוך שלוש. אם נקרע תוך ג', בטל הציצית מיד, שלא נשתייר בו שיעור כנף, וכשחזר ותפרו הוה ליה "תעשה" וכו', עד כאן לשונו. וסבר הבית יוסף וכן בשולחן ערוך, שיש חילוק בין נימוקי יוסף להרא"ש, לעניין אם מהני ציצית אחרים, דלנימוקי יוסף מהני ולהרא"ש לא מהני. משמע כאן שמפרש "נקרע", היינו שכולו נפסק מהבגד, אלא שהחילוק הוא באיזה מקום נקרע, אם תוך ג' או חוץ לג', ועל כן כתב דנשתייר כל שהו כשר, ומשמע אפילו הציצית הישנים. ולעניות דעתי נראה דכל הדיעות שווין, הן התוס' הן הרא"ש אליבא דרב עמרם הן הנימוקי יוסף אליבא דרב עמרם. דלפי הנראה, אין לומר שום פסול בחתיכת בגד שנקרעה כולה ונתחברה מחדש על ידי תפירה מלעשות בה ציצית אחר כך, כי בוודאי נהיו לאחדים על ידי תפירה, ומה לי אם נקרעו ונתחברו או נתחבר בתחילת עשיית הבגד בקצהו חתיכה קטנה על ידי תפירה? וכי סלקא דעתך לומר שאותו הכנף לא יעשו שום ציצית באותה חתיכה שנתחבר? והלא עיקר הקפידה בברייתא דלא יביאו אמה על אמה ובה תכלת כו', משמע אבל להביא חתיכה אחרת בלא תכלת ולתופרה ולעשות בה ציצית אחר כך שרי. אלא נראה לעניות דעתי, דכולהו לא מיירי אלא מפסול ציצית הראשונים, וכן משמע לשון הרמב"ם: נפסק הכנף שבה ציצית חוץ לג', תופרה כו', עד כאן לשונו. שמע מינה דעיקר הקפידה מחמת ציצית שישנן כבר. ועל כן כתב נימוקי יוסף, שאם נפסק הכנף סמוך לציצית, פירוש, שנקרע חתיכה של הכנף כולה, אלא שמחובר למטה תלויה בקצה הבגד, ונשאר שם בקצה במקום החיבור ג' על ג', הוה הכנף עדיין מחובר לבגד והוה ליה כאילו לא נקרע הכנף והציצית שבו כבר, או עשאן בעת ההיא בכנף המדולדל, לא נפסלו ויוכל לתפור הקרע אם ירצה. אבל בשלא נשתייר בחיבור שלמטה ג' על ג', הוי כאילו נקרע כולן, והציצית שבו כבר – או יעשה בעת ההיא – פסולים, אלא צריך שיתירו אותם ויתפור הקרע ואחר כך יעשה מחדש. וגם דברי הרא"ש מתפרשים בדרך זה, דמה שכתב: "ולא רמינן בו ציצית", פירוש בעודו קרוע ולתופרו אחר כך. גם בתרומת הדשן סימן מ"ו משמע שפיר לפי דברי הרא"ש בנקרע ותולה למטה. ועל פי זה מתיישב אחר כך, שפירש: ושווין כו'. פירוש, אף על פי שיש מי שמתיר אפילו תוך ג', היינו כיון שעל כל פנים עדיין מחובר הוא, מה שאין כן כשרוצה להביא ממקום אחר, והוא הדין ממה שנפסק מבגד זה לגמרי ובו ציצית, לא מהני משום "תעשה" וכו'. ומוכרח לומר כן, דאי תפרש דברי הרא"ש דבתוך ג' אפילו אחר התפירה לא רמינן ביה ציצית, ועל כרחך לומר הטעם דפסול משום דלא הוויין הציצית בבגד, אלא בכנף שהוא דבר מיוחד בפני עצמו כיון שנתפר שם, אם כן אין שייך "תעשה ולא מן העשוי בפסול", דהא ציצית שתעשה כאן יהיו עשויים אחר מעשה התפירה ולא עשויה כבר, ולמה אמרו בגמ': "גזירה שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפור והוה ליה משום תעשה ולא מן העשוי"? ועוד קשה: אם תאמר שלא מהני עשיית ציצית בחתיכה המחוברת בכנף על ידי תפירה, היאך תעשה הציצית למעלה מאותה החתיכה? אם כן יהיו הציצית שיעור גדול מן קצה הבגד. ועל כרחך לומר שאין תקנה לאותו בגד, וזה מן הנמנע. אלא כדפרישית עיקר. ואין להקשות ממה שכתב בסימן יא סעיף י, שאם ניתקו חוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור דכשר, דהתם עדיין הבגד שלם מכל צדדין, אלא שניתקו למטה מנקב הציצית, דאז ודאי לא נתבטל הכנף מן הבגד, ובזה אין חילוק בין תוך ג', בכל מקום יכול לתפור. זה נראה לי ברור, אף שמדברי בית יוסף בשם מהרי"א לא משמע כך, מה שכתבתי לעניות דעתי נכון. ומורי חמי ז"ל מכשיר אם נעשו אחר כך ציצית. ולדעתי כל המחברים כיוונו לזה:
 

מגן אברהם

(ה) התפירה — שלא נטוה לשמה, עיין סימן יד סעיף ב:

(ו) לתפור — והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרים בצמר. משמע דבמקום שדרכן לתפור בצמר, אפילו בשאר מינים אסור לתפור גזירה אטו צמר. וקשה, דבסעיף ו כתב, דווקא כשתופר בחוט משי לבן, משמע דבשאר מינים מותר לתפור ולא גזרינן אטו משי. ויש לומר דבטלית של משי לא מחמרינן כולי האי, כיון דיש אומרים דאין חייב אלא מדרבנן. מיהו הכא נמי יש ליישב בדוחק, דאפילו במקום שדרכן לתפור בצמר מותר לתפור בשאר מינים:

(ז) לא פטרה — כן כתב הרא"ש, דאפילו ציצית שעשה אחר כך פסולים, דכמאן דפסיק חשיב. ועיין סימן י סעיף ג וסעיף ו:

(ח) שתפרו — משום "תעשה" ולא מן העשוי:
 

ביאור הגר"א

נקרע כו' — כרבי מאיר, דר"י סבירא ליה כוותיה. ונימוקי יוסף גריס בהיפך, וזה נכון, דסייעתא מרבנן, וגם סוגיא דשם מ ב כוותיה:

ויש אומרים דלרב עמרם כו' — וסברא ראשונה בשם רב עמרם הוא הרא"ש, וסובר השולחן ערוך דפליגי. וליתא, דעל כרחך גם להרא"ש משום "תעשה ולא מן העשוי", כמו שכתוב שם מ ב. ועוד, דתפירה ודאי הוי חיבור, כמו שכתוב שם מא א: "ושווין שאם כפלה" כו', ושם לז ב: "האי מאן דחייטיה" כו', "אם איתא" כו', הא לאו הכי שפיר עביד. וכן כתב ט"ז עיין שם. ועל רש"י לא קשיא, דהוא פירש דחוט התפירה פסול משום "תעשה ולא מן העשוי", וכן פירש שם מב ב: "מן הגרדין" כו', וגם כן משום "תעשה ולא מן העשוי", ורוצה לומר שלא קצצן אלא הניחן בבגד, וסבירא ליה לרב דלא בעינן לשמה כלל, ולהכי בסוכה ט פריך משמואל ולא מרב, ומפרש שגם רבא שם מ ב סבירא ליה כרב, ואזיל לשיטתו, דפירש פלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין מ"ח דרבא כרבנן, ואמרינן כאן מב ב "כתנאי" כו'. אבל תוס' לא סבירא ליה הא דרש"י, כמו שכתבו שם מ ב ד"ה שמא כו', אלא כרב עמרם, ושם מב ב ד"ה הקוצים, ואזלי לשיטתייהו דמפרש שם ד"ה "עד" דרבא כרבן שמעון בן גמליאל, וקיימא לן שם כפירוש תוס', לכן פירוש תוס' ורב עמרם עיקר. וכן כתב בית יוסף שהעיקר כפירוש רב עמרם, אלא שהתוס' מפרשים "נקרע חוץ לשלוש" שנשתייר ג' טפחים באורך הבגד שלא נקרע, ונימוקי יוסף בשם רב עמרם פירש שהקרע חוץ לג' ברוחב הבגד, וכן יש לבאר דברי הרא"ש דלא כבית יוסף. ודבריו אין מובנים, דהא כתב בבית יוסף ושולחן ערוך בשם רבינו ירוחם, דלפירוש הרא"ש בשם רב עמרם, אם נשתייר כל שהו כשר, ואחר כך כתב שדברי הרא"ש ורבינו ירוחם כפירוש תוס'. אבל לפירושנו ניחא:
 

באר היטב

(ה) בחוטי צמר:    אלא בשאר מינים והכל יודעין ששאר מינין אין פוטרין בצמר א"כ לא יצרף אותו החוט. עיין מ"א.

(ו) ואי עביד בה ציצית:    ר"ל אפילו חדשים לאחר שתפר לא פטרה לטלית דכמאן דפסק חשיב כ"ה דעת הרא"ש והי"א דס"ל דלא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו וכו' הוא דעת נ"י. וט"ז חולק על הב"י וכ' שאינו כן דעת הרא"ש וכ"ע מודו בזה אם לאחר שתפר הטיל בו ציצית דכשר ע"ש. וכ"כ בשיורי כנה"ג וכלבו.
 

משנה ברורה

(י) תוך ג"א — אבל למעלה מג' אצבעות יכול לתפרו לכו"ע דלפירש"י הלא שם אין מקום ציצית כנ"ל סימן י"א ואין לחוש שיקחנו לציצית ולפירוש רב עמרם גאון אית ביה תורת בגד. ואפילו אם הכנף ההוא נקרע לגמרי מן הבגד עם ציציותיו אפ"ה מותר לחבר הכנף והציצית כשר והט"ז פליג ופוסק דצריך להתיר הציצית מן הכנף הזה ולהטילו מחדש אחר התפירה ויש להחמיר וכנ"ל בסק"ז:

(יא) בחוטי צמר — אלא בשאר מינים והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרין א"כ לא יבוא לצרף אותו החוט. וה"ה דיש להקל גם בשאר מינים אם תופרו במין אחר:

(יב) משום דנקרע וכו' — ה"ה אם לכתחילה בעת עשיית הבגד תפר חתיכת בגד פחות משלש לשפת הבגד הן באורך הן ברוחב והטיל בה ציצית בחתיכה זו פסולה לדידיה דהוי כמאן דפסיק אף שתפרו להבגד ואם יטיל ציצית למעלה מאותה חתיכה התפורה יהיו הציצית רחוקים מקצה הבגד יותר מג' אצבעות ופסול ע"כ יראה אז לתפור תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ועיין לקמיה בס"ק ט"ז:

(יג) ואי עבד וכו' — ר"ל אפילו עשה ציצית חדשים בחתיכת הכנף ההוא אחר שתפרו להטלית אפ"ה לא פטר להטלית דתפירה לא חשיב חיבור בזה וכמאן דפסיק עדיין חשיב אם מתחילה נקרע הכנף לגמרי מן הבגד:

(יד) כל שהוא כשר — ר"ל אפילו הציצית שהיו בו בעת שנקרע ויש מחמירין בזה וס"ל דמיפסלו הישנים וצריך להטילם מחדש אחר התפירה ועיין בבה"ל:

(טו) וי"א דלר"ע וכו' — ס"ל דתפירה חשיב חבור ולא מיפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו משום תעשה ולא מן העשוי ועיין בט"ז דחולק על השו"ע וכתב דכו"ע מודים דאם לאחר שתפרו הטיל בו ציצית דכשר וכ"כ הב"ח ושיורי כנה"ג והגר"א וכן הסכים בארה"ח אבל מ"מ לצאת ידי דיעה הראשונה יתפור תחת הכנף מטלית שיש בו ג' על ג':

(טז) יצא את כולם — ע"כ נוהגין לתפור בכל כנף מהטלית חתיכה של בגד שלמה משלש על שלש משום דבכמה בגדים מצוי שאפילו הם חדשים יש בהם תפירה תוך ג' ויש פסול לדעת ר"ע לפי דיעה הראשונה וכנ"ל בס"ק י"ב:

(יז) היכא דאפשר — והיכא דלא אפשר נקטינן דסברת ר"ע עיקר וגם דתפירה חשיב חבור:
 

ביאור הלכה

(*) ולטעם זה אפילו נקרע כ"ש וכו':    ודוקא אם נקרע למעלה ממלא קשר אגודל וכמו שמבואר בסעיף ו':.

(*) בחוטי צמר:    וטלית של פשתן שעשה לו כנף מעור או קנבוס דמטילין בו ציצית צמר ונקרע הכנף בתוך ג' מותר לתקנו בקנבוס דהכל יודעין דאין פוטר זה להטלית של פשתן [פמ"ג עיין שם עוד]:.

(*) כשר:    עיין במ"ב שכתבתי דיש מחמירין לענין ציצית הישנים הוא דעת הט"ז שמחמיר כשיטת התוספות ודע דלדידהו אם נפסקה רצועה מן הבגד כל שלא נשתייר ג' אצבעות בקצהו באורך הבגד הוי כאלו נפסק לגמרי ומיפסלו הציצית הישנים וצריך להטילן מחדש אחר התפירה:.
 

כף החיים

(כב) סעיף ד: נקרע הטלית תוך שלש וכו' אין רשאי לתופרו — ופירש רש"י, דחיישינן שישתייר מחוט התפירה וכו'. ומשום הכי חוץ לג' אצבעות אין לחוש, דשם לא מקום תליית ציצית הוא, כמו שכתב רש"י ז"ל בהדיא. וממילא משמע, דהוא הדין כשנקרע למטה מקשר גודל שרי לפי טעם זה, דהא לאו מקום תליית ציצית הוא. וכן משמע בהדיא לקמן סעיף ו. מאמר מרדכי אות ו', וכן כתב אשל אברהם אות י"ד. ועיין לקמן אות ל"א. ואם כן, אם נקרע הטלית סמוך לשפת הכנף למטה מקשר גודל, ועדיין הוא מחובר לבגד, מותר לתופרו לכולי עלמא ובכל חוט שירצה, אפילו חוט צמר לטלית של צמר, דהא לסברת רש"י, כיון שהוא למטה מקשר גודל ואין ראוי אותו המקום להטיל בו ציצית, לא חיישינן שישתייר מחוט התפירה וכו' ומותר לתפור; ולרב עמרם, כיון שהוא עדיין מחובר לבגד, תורת בגד עליו, ולא אמרינן כמאן דליתיה דמי, ומותר לתפור. וגם הציצית שהיו בו בעת התפירה לא נפסל, כמו שכתב בסימן י"א סעיף יו"ד, ולקמן סימן ט"ו:

(כג) שם: ורב עמרם פירש דטעמא משום דנקרע תוך ג' לית ביה תורת בגד וכו׳ — וצריך להטיל טלאי על הבגד שיהיה הטלאי יותר מג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות, ואז יטיל בו ציצית, אבל הציצית שהיו בו בתחילה כבר פסול, דהוי "תעשה ולא מן העשוי". חיי אדם כלל י״א אות כ"ט ל. אשל אברהם אות ו'. חס״ל אות ב'. וכגון דלא נתעגל מקום הקרע של הכנף, אבל אם נתעגל, צריך להסיר כל הציציות ואחר כך יעשה אותם מחדש, כמו שכתבנו לעיל אות כ"א ואות י"ט:

ואם נקרע הכנף לגמרי מן הבגד, שצריך לעשות לו ציצית מחדש, ונשאר מקומו מרובע, אבל המקום ההוא בלוי, ורוצה לחתוך מקום ההוא הבלוי ויעשה ציצית הכנף במקומו החזק, אין שום חששא על ג' ציציות הראשונים ועדיין הם בכשרותן. ואף על פי שבשעה שחותך מקום הבלוי נתבטל תורת כנף מאותו מקום הבלוי ונעשה במקום החתך שהוא מקום החזק, אין בכך כלום; כמו חותך טליתו לשנים, דאמרינן דמותר לעשות ציצית בכנפות החדשים שהוא מקום החתך, אף על גב דאלו נעשו מחדש וכנפות הראשונים נתבטלו מן זה הבגד, אף על פי כן הציציות הראשונים שהיו בתחילה שלא במקום החתך לא נתבטלו, כמו שכתבנו לעיל אות ט"ז, והכא נמי לא שנא. ואין חילוק בעניין זה אם החתיכה שמסיר מן הטלית גדולה או קטנה, אלא כיון שנשאר בטלית שיעור שחייב בציצית והכנפות לא נחעגלו בשום פעם, ציציות הראשונים לא נתבטלו, כמו שכתבנו לעיל אות י"ז ואות י"ח עיין שם ודו"ק:

(כד) שם: ואי עביד ביה ציצית לא פטרה לטלית — כתב המאמר מרדכי אות ח': כן הוא מבואר מלשון הרא"ש כמו שהבין מרן ז"ל, וכך הם דברי רי"ו. ותמה על דברי הט"ז ס"ק יד שכתב דלכולי עלמא כשר אם הטיל בו ציצית אחר התפירה, אלא דברי מרן ברורים ונכונים יעויין שם. וכן כתב הלבושי שרד, דאי עביד ביה ציצית אפילו אחר שתפר – לא פטר את הטלית, שתילי זתים אות י״א:

שם: ולפירוש זה, אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר וכו׳ — כתב עו"ת אות ז׳ ואות ט׳, דהתרומת הדשן סימן מז כתב בהדיא, דלדעת רב עמרם אם נשתייר כל שהוא פסול, יעויין שם. אבל האליה רבה אות ח׳ כתב דבט"ז משמע דהתרומת הדשן מכשיר, וכן פסקו הב״ח וט״ז ויש לסמוך עלייהו וכו׳ עד כאן לשונו:

(כה) שם: ולפירוש זה, אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר — ומותר לתופרו אפילו עם הציצית, כן משמע בבית יוסף, וכן כתב הלבוש, שתילי זיתים אות י"ב. אמנם לדעת הט"ז ס"ק ד אין מותר לתופרו עם הציצית אלא אם כן נשאר באותה רצועה שנחתכה ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות מחוברים בבגד, ואז מותר לתפור הכנף עם הציצית, ואין חילוק אם הקרע בתוך שלש או חוץ משלש, אלא אם נשאר מחובר לבגד ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות – מותר לתפור הכנף עם הציצית, או אם עשה ציצית בעת ההיא בכנף המדולדל, לא נפסלו. אבל אם לא נשאר מחובר ג׳ אצבעות, צריך להתיר הציצית מאותו כנף ולעשותו מחדש אחר שיתפור, יעויין שם. פרי מגדים במשבצות זהב אות ד׳. וגם הלבוש כתב: אם הקרע בתוך ג׳, יש להחמיר ולחוש לסברת האומרים בעינן ג׳ אצבעות חיבור, עיין בית יוסף, ועיין מאמר מרדכי אות ט׳:

(כו) שם: וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר — הא דכתב: וירא שמים וכו' היכא דאפשר, משום דבבית יוסף פסק כרב עמרם, דהרמב״ם קאי כוותיה, אלא היכא דאפשר יש לחוש לדעת רש״י יעויין שם. ואף על גב דבדברי רב עמרם יש שני פירושים, והביאם מרן ז״ל בשולחן ערוך, ובדברי הרמב״ם ז״ל לא פירש מרן ז״ל בבית יוסף כי אם פירוש אחד, הוא הדין גם כן דיתפרשו פירוש שני, אלא מפני שהיה מרן ז״ל בבית יוסף מפרש דעת "יש אומרים" שהביא בשולחן ערוך, פירש דברי הרמב״ם כן, והוא הדין דיתפרשו פירוש השני, אלא דלא חש לפרש דסמך על המעיין:

(כז) שם: וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר — דהיינו אם נקרע הטלית בתוך שלש אצבעות סמוך לשפת הבגד, ונפסק הכנף לגמרי, לא יתפור אפילו בחוטין שאינם ממין הכנף והציצית. ואפילו תפר, כפסיק חשיב ולא יניח בו ציצית, דחיישינן לסברא א׳ של רב עמרם. ואם נשאר הכנף מחובר לבגד כל שהוא, מותר לתפור, אבל צריך לתפור בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית, לחוש לסברת רש״י ז״ל, ואז אפילו הציצית שהיו בו מתחילה לא נפסלו. ולדעת הט"ז צריך שיהיה ג' אצבעות על ג' אצבעות מחובר לבגד, ואז מותר אפילו בציצית שהיו בו מתחילה, כמו שכתבנו לעיל אות כה:

ואם נקרע למעלה מג' אצבעות, אם עדיין מחוברת הרצועה ההיא לבגד ג' אצבעות על ג' אצבעות, מותר לתפור לכולי עלמא ואפילו ציצית שבה לא נפסלו. אבל אם נחתכה הרצועה ההיא לגמרי מן הבגד, יש אומרים דמותר לחברה לבגד ההוא ואפילו עם הציצית שבה. ויש אוסרים, אלא אם כן מתיר הציצית ממנה ולחברה עם הבגד ואחר כך מטיל בה ציצית, כמו שכתבנו לעיל אות ט"ו וט"ז וי"ז וי"ח, וכן יש להחמיר כדי לצאת אליבא דכולי עלמא:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש