שולחן ערוך אורח חיים טו ה
<< · שולחן ערוך אורח חיים · טו · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
טאם נקרע טיחמנקב שהציצית תלוי בו זולמטה, אם קדם הטלת ציצית לקרע שאותו ציצית היה שם בשעת הקרע כשר. ה*ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית, אם הוא של צמר יטכשר לכולי עלמא, ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו המין יכלא יתפור חדלדעת רש"י. טכאואם יאנקרע ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית י*איכא יבלספוקי:
מפרשים
באר הגולה
(ט) אם נקרע מנקב — בית יוסף.
ט"ז - טורי זהב
(ה) ואם נקרע ונשתייר וכו' — זה קאי אנקרע מנקב הטלית ולמטה. ומה שכתב: ואם נקרע לגמרי ותפרו ואחר כך הטיל כו', כן צריך להיות. ולא הבנתי מקום ספק בזה, דהא עדיין תורת בגד עליו אף אחר שנקרע, דהא לא ניטל ממנו והוא שלם מב' צדדיו, רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה, כי תפרו אמאי לא מהני? דהא תפירה חיבור הוה. והא אפילו אמה על אמה ממקום אחר אין איסור אלא כי איכא בה תכלת, משום "תעשה" כו', וכמו שכתב הטור ריש סימן זה, שאינו יכול ליקח הכנף עם הציצית ממקום אחר כו', משמע אבל הכנף לחוד מותר לתופרו ואחר כך יעשה בה ציצית, כי כבר נתחבר לבגד והיו לאחדים. דהא מצינו בספר תורה, שצריכה להיות כולה ספר אחת, ועיקר עשייתה על ידי התפירות שמחבר את היריעות, ולמה לא תהני כאן חיבור התפירות לעשות בה אחר כך ציצית? וכל שכן בזה, שאינו תופר אלא הקרע לחוד. וצריך עיון מה היה ספיקו בזה:
מגן אברהם
(ט) מנקב — ולא נשאר שיעור קשר גודל, עיין סימן יא סעיף י:
(י) לא יתפור — ודווקא כשהקרע למעלה מקשר גודל, וכמו שכתב סעיף ו:
(יא) נקרעה — פירוש שנקרע כולה:
(יב) לספוקי — משום דלרב עמרם כמאן דפסיק חשיב, ולא נשאר קשר גודל. ומה שכתב בית יוסף לכולהו פירושים, היינו לנימוקי יוסף והרא"ש, אבל לרש"י תפירה הוי חיבור:
ביאור הגר"א
אם נקרע כו' — רוצה לומר, ולא תפרו, אף על גב שלא נשתייר קשר גודל, כמו שכתב לעיל סימן יא סעיף י. בית יוסף:
לכולי עלמא כו' — דלרש"י כשר כיון שהוא של צמר, ולהרא"ש כיון שנשתייר כל שהו, ולנימוקי יוסף כיון שקדם התפירה:
לא יתפור — עיין סעיף ו "שלא" כו':
ואם נקרע ותפרו כו' — ר"נ, שלא נשתייר כל שהו:
איכא לספוקי — לכולהו פירושי. בית יוסף. ורוצה לומר, להרא"ש ורש"י, אף על גב דנשתייר כל שהו כשר להרא"ש, כנ"ל, וכאן כל הבגד שלם, מכל מקום, מקום הטלת ציצית כמאן דפסיק דמי. וכן לרש"י, שמא משום חששא הנ"ל אף בדיעבד פסול. וכן מבואר בדברי בית יוסף שם, שכתב: "ואם נקרע ונשתייר ממנו כו' לדעת רש"י כו' דלשמא ישייר" כו', הא לאו הכי לא. ועיין מגן אברהם ס"ק י"ב, וטעות סופר בדבריו וצריך להיות: היינו לרש"י ורא"ש, אבל לנימוקי יוסף כו':
באר היטב
(ז) ולמטה: ר"ל ולא נשאר אגודל.
(ח) לדעת רש"י: ודוקא כשהקרע למעלה מקשר גודל כמ"ש ס"ו.
(ט) ואם נקרע: פי' כולה.
(י) איכא לספוקי: דלדעת הרא"ש לא מהני. וכבר כתבתי ס"ק ו' שט"ז חולק דאין כאן ספק וכ"ע מודו דלאחר התפירה אם הטיל בה ציצית דכשר ע"ש ועיין בשכנה"ג ובע"ת.
שערי תשובה
(ד) לדעת רש"י. עיין בה"ט. וכתב הרדב"ז חלק ב סימן של"ו: טלית שנקרע תוך ג' ולא הגיע הקרע עד הנקב אשר הציצית תלוי בו, ולא נפסק אלא נקרע מצד אחד והשני שלם, מותר לתפור אותו. אך כדי לצאת שיטת רש"י יתפור אותו בחוטין שאינן ממין הציצית והטלית. ואם נפסק לגמרי לא יתפור כלל, ואפילו בחוט משי או קנבוס, ע"ש:
משנה ברורה
(יח) מנקב — מיירי בשלא תפרו וקמ"ל אע"ג דלא נשתייר מלא קשר אגודל וכמו שכתב לעיל סימן י"א ס"י דלא בעינן שיעור זה אלא בשעת עשייה. ואם ירצה לתפור הקרע אז אם הבגד של צמר יתפרנו בחוטי שאר מינים וא"צ להתיר את הציצית מהכנף ולחזור לתלותה שנית אחר שתפר כיון דלא נפסל הכנף ואם הבגד הוא של שאר מינים אסור לתפרו בחוטין של מין הבגד לדעת רש"י דשמא ישייר בחוטין לשם ציצית ואף דיש שם ציצית לא פלוג בזה אלא יקח חוטי מין אחר ויותר טוב שלא יתפרנו בחוט לבן רק בחוט צבוע שאין נוהגין עתה לעשות הציצית רק לבנים וע"כ אין לגזור שמא ישייר מחוט התפירה לשם ציצית:
(יט) כשר לכו"ע — דלרש"י כיון שהבגד הוא של צמר אין לחוש שישייר בחוטי שאר מינים לשם ציצית ולר' עמרם כיון דנשתייר כל שהוא לא נתבטל מתורת בגד וכנ"ל בסעיף הקודם וכ"ש דלי"א שבסעיף הקודם כשר הכא כיון דהטלת הציצית היה אחר התפירה:
(כ) לא יתפור — ר"ל באותו המין אבל במין אחר יש להקל ויותר טוב בחוט צבוע וכנ"ל בס"ק י"ח:
(כא) ואם נקרע וכו' — ר"ל שנקרע כולה מנקב עד סוף השפה לכן איכא לספוקי דאף אם הבגד הוא של צמר ויתפרנו בחוטי שאר מינים דלרש"י בודאי מותר אפ"ה אפשר דלרב עמרם פסול דכיון דלא נשתייר כל שהוא הלא מבואר בסעיף הקודם דלדיעה הראשונה כמאן דפסיק דמי ולא יועיל תפירה אף אם ירצה להטיל ציצית אח"כ ואפשר דהכא עדיף דהלא הכנף הוא שלם משני צדדיו ורק באמצע נפסק וזהו הספק של השו"ע ועיין בט"ז שחולק ופוסק דאין כאן ספק דלכו"ע אם הטיל בו ציצית לאחר התפירה דכשר. ומ"מ יותר טוב שיראה קודם התפירה לתת תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ויצא ידי הכל ואם א"א לו יש להקל כהט"ז דבלא"ה הלא כתבנו בס"ק ט"ו דדעת האחרונים דתפירה מחשיב חבור ומועיל אף בנקרע הכנף לגמרי ממקומו:
ביאור הלכה
(*) ואם נקרע ונשתייר וכו': ר"ל אם הקרע היה קודם ההטלה וא"כ מוכרח הוא לתופרו מקודם כדי שיהיה שיעור קשר אגודל בשעת הטלת הציצית ונצטרך לידע דיני התפירה וע"ז מסיים אם הוא של צמר וכו' משא"כ בשקדם הטלת ציצית לקרע אינו מצייר דיני התפירה דשם אינו מוכרח לתפור. והאי לשון ותפרו הוא לאו דוקא דהא עסיק עתה בדיני התפירה איך לעשות כדמסיים אח"כ לא יתפור לדעת רש"י ואפשר דה"ק אם הוא של צמר לא עבר שום איסור אפילו לדעת רש"י ואם הוא של שאר מינים עבר איסור לדעת רש"י ולא רצה לומר שהוא פסול משום דלא פסיקא ליה בזה כדמסיים אח"כ איכא לספוקי וכמו שכתב הגר"א ולא רצה לומר בזה גם כן איכא לספוקי משום דבאמת סובר לעיקר הדין כשיטת ר"ע וכמו שכתב בב"י לכך לא מסיים עיקר ספיקו רק על הדין שכתב אח"כ דשם הספק הוא גם כן לשיטת ר"ע וכמו שכתבתי במ"ב עי"ש:.
(*) איכא לספוקי: עיין במ"ב ועיין בהגר"א שכתב דכונת המחבר דאף לדעת רש"י נמי איכא לספוקי אף אם תפרו בחוטין של אותו המין דשמא לא אסור לרש"י אלא לכתחלה ולא לפסול דיעבד:.
כף החיים
(כח) סעיף ה: אם נקרע מנקב שהציצית תלוי בו וכו׳ — ולא נשאר שיעור קשר גודל, כמו שכתוב בסימן י״א סעיף יו״ד. בית יוסף. מגן אברהם ס"ק ט. ר' זלמן אות טו. ועיין בדברינו שם אוח כ״ט:
(כט) שם: ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא וכו׳ — זה קאי אנקרע מנקב הטלית ולמטה. ט״ז ס״ק ה. ר' זלמן שם:
(ל) שם: ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית וכו' — והוא הדין אם רוצה לתופרו ועדיין הציצית הראשונים בתוכו דאין נפסלין, כיון שעדיין נשאר משהו מחובר וקדם הטלת ציצית לקרע, כמו שכתוב בסימן י״א סעיף יו״ד], יש לחוש לדעת רש״י, ואין לתופרו כי אם בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית ההוא, דחיישינן שמא ישאר חוט מן התפירה, ואחר כך יפסלו הציצית ויבוא להשלים על זה החוט ז׳ חוטין והוי תעשה ולא מן העשוי, כמו שכתב מאמר מרדכי אות ו' וזה לשונו: וליכא למיחש שמא יפסלו החוטין, וכשמתקנם יצרף זה החוט, דאז הוי כלכתחילה, דכל שצריך להטיל ציצית מחדש, אם הוא פחות מקשר גודל פסול, עד כאן לשונו. משמע דדווקא אם הקרע הוא בפחות מקשר גודל דאין ראוי להטיל שם ציצית, ליכא למיחש שמא יפסלו החוטין וכו׳; אבל אם הקרע הוא בתוך ב׳, שראוי להטיל בו ציצית, אף על פי שיש בו ציצית עתה, חיישינן שמא יפסלו החוטין, וכשמתקנם יצרף זה החוט עם ז׳ חוטין והוי "תעשה ולא מן העשוי". והא דנקט מרן ז״ל: ותפרו ואחר כך הטיל וכו', משום דבעי למימר אחר כך: ואם נקרע ותפרו וכו׳, דשם מיירי דנקרע לגמרי כמו שיתבאר, ושם נפסלין הציצית שהוא בתוכו, וצריך לומר ואחר כך הטיל בו ציצית וכו׳, לכך ברישא נמי נקט ותפרו ואחר כך וכו'. או יש לומר, הא דנקט ותפרו ואחר כך הטיל וכו׳, משום דאם קדם הקרע להטלת ציצית מוכרח הוא שיתפור אפילו נשאר משהוא, כדי להניח הציצית למעלה מקשר גודל, לכך נקט בכהאי גוונא. לא כן אם קדם הטלת ציצית לקרע ונשאר משהוא, שאינו מוכרח לתפור כיון שהוא כשר, לכך לא נקט בכהאי גוונא. ועיין לקמן אות ל״ב:
(לא) שם: לא יתפור לדעת רש"י — ודווקא כשהקרע למעלה מקשר גודל, וכמו שכתב סעיף ו. מגן אברהם ס"ק י. וכתב מחצית השקל, דאם לא כן ליכא למיחש לחשש רש"י, דהא משום זה אין ראוי לתליית ציצית, עד כאן לשונו. וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות יו"ד, עיין שם, ועיין בדברינו לעיל אות כב:
(לב) שם: לא יתפור לדעת רש״י — טלית שנקרע תוך ג' ולא הגיע הקרע עד הנקב אשר הציצית תלוי בו, ולא נפסק, אלא נקרע מצד אחד והשני שלם, מותר לתפור אותו. אך כדי לצאת שיטת רש״י, יתפור אוחו בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית. ואם נפסק לגמרי – לא יתפור כלל, ואפילו בחוט משי או קנבוס. הרדב״ז חלק ב סימן של״ו יעויין שם, שערי תשובה אות ח. ועיין לעיל אות ל:
(לג) שם: ואם נקרע ותפרו וכו׳ — פירוש שנקרע כולו. בית יוסף, לבוש, ט"ז ס"ק ה, מ״ל (אולי צ"ל מ"א, מגן אברהם) ס"ק י"א. וכתב מחצית השקל על דברי המגן אברהם, דרוצה לומר דנקרע מן הנקב עד סוף הכנף, ואינו מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית, עד כאן לשונו. וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות י״א ובמשבצות זהב אות ה'. ומה שהקשה שם הט״ז, דמה יש מקום לספק זה? דהא לא ניטל ממנו, והוא שלם מב׳ צדדיו, רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה, כי תפרו אמאי לא מהני וכו׳? עד כאן לשונו. כן הקשה המאמר מרדכי אות י"א. ותירץ דשאני הכא שהוא ממש מקום שהציצית תלוי בו, וכל שנקרע מקום זה לגמרי, הוי כאילו נקרע הבגד משני צדדין לגמרי, וזה הספק שלו, עד כאן לשונו יעויין שם. ועיין שיורי כנסת הגדולה אות ו'. ומה שהקשה עוד הט״ז הוא לפי שיטתו בס"ק ד, דתפירה הוי חבור אפילו בתוך ג׳, כמו שכתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות ה׳. ועיין לעיל אות כ״ד:
(לד) שם: איכא לספוקי — משום דלרב עמרם כמאן דפסיק חשיב ולא נשאר קשר גודל. ומה שכתב הבית יוסף "לכולהו פירושים", היינו לנימוקי יוסף ולהרא״ש, אבל לרש״י תפירה הוי חיבור. מ״א ס״ק י״ב, וכן כתב המאמר מרדכי שם, ודחה דברי השיורי כנסת הגדולה אות ז' שהבין איכא לספוקי גם לפירוש רש״י יעויין שם: