משנה שבת א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק א · משנה ג | >>
לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא. ולא הלבלר בקולמוסו.
ולא יפלה את כליו ולא יקרא, לאור הנריג. באמת אמרו: החזן רואה היכן התינוקות קוראים, אבל הוא לא יקרא.
כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה.
לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה,
- שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא.
- וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ.
- וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא,
- לְאוֹר הַנֵּר.
- בֶּאֱמֶת אָמְרוּ:
- הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים,
- אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא.
- כַּיּוֹצֵא בּוֹ,
- לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה,
- מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה:
לא יצא החייט - במחטו,
- סמוך לחשיכה -
- שמא ישכח - ויצא.
- סמוך לחשיכה -
- ולא הלבלר - בקולמוסו.
- ולא יפלה - את כליו.
- ולא יקרא - לאור הנר.
- באמת -
- החזן רואה - מהיכן התינוקות קורין,
- אבל הוא - לא יקרא.
- החזן רואה - מהיכן התינוקות קורין,
- כיוצא בו -
- לא יאכל הזב - עם הזבה,
- מפני הרגל עבירה.
- לא יאכל הזב - עם הזבה,
חייט - שם ידוע לאומן התפירה.
ומחט - שם כלי התפירה.
ולבלר - הסופר.
וקולמוס - ידוע.
וזה גזירה שמא ישכחו.
ולא יפלה את כליו - רוצה לומר להסיר הכינים מבגדיו, גזירה שמא יתקן הנר ואפילו היה הנר בתכלית הגובה.
וכן אסור לקרות לאור הנר, אלא אם יש עמו אדם אחר לשומרו שלא יתקן הנר.
החזן רואה - זהו שהתירו למלמד תינוקות ליקח בידו ספר, ולראות לאור הנר תחילת הפרשה שהוא רוצה להתחיל עם התלמידים שתי מלות או שלש, לפי כי בזה השעור לא יטעה שיתקן הנר, ואחר שיראה תחילת הפרשה יניח הספר ויתננו לתלמידים ויקראו בו לאור הנר, לפי שהוא שומר אותם. ואין ראוי למלמד שיקרא עם התלמידים בספר לאור הנר, וזהו עניין אמרו אבל הוא לא יקרא. ומה שחייבנו להרשות לתלמידים לקרוא לאור הנר והרב שישמרם, ולא הרשינו לרב שיקרא וישמרוהו התלמידים, לפי שהוא מושל עליהם והם אינם מושלים עליו ומוראו עליהם.
מפני הרגל עבירה - כלומר שלא ירגילו עצמם הזב והזבה באכילתם יחד, ושמא בתוך האכילה יחשוב ויסתכל בה ויבעול אותה והיא בכרת מלשון התורה, ולפיכך אסרו אכילת הזב עם אשתו הזבה יחד, אף על פי ששניהם טמאים:
לא יצא החייט במחטו - אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנתו חייב שדרך האומנים לתוחבן בבגדיו כשיוצאים לשוק:
שמא ישכח ויצא - משתחשך:
הלבלר - הסופר:
בקולמוסו - התחוב אחורי אזניו כדרך הסופרים:
ולא יפלה את כליו - מבער כנים מבגדיו. תרגום בערתי הקדש פליתי:
ולא יקרא לאור הנר - בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת, ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלש קומות, לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר:
החזן - מלמד תינוקות יד:
מהיכן התינוקות קורין - מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קוראין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם:
אבל הוא לא יקרא - כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו, ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למאן דאמר דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה, שאין אימתה עליו טו:
כיוצא בו - לעשות הרחקה מן העבירה, אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה טז, ואף על פי ששניהם טמאים:
מפני הרגל עבירה - שמתוך שהם מתיחדים יבא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט שהתשמיש קשה להן ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה, אפ"ה לא יאכלו זה עם זו:
ולא יפלה את כליו. לאור הנר דלאור הנר דקתני גבי לא יקרא קאי נמי על לא יפלה כדמסיק בגמרא:
באמת אמרו. פירשו הר"ב בריש פרק ב' דתרומות:
החזן. פירש הר"ב מלמד תינוקות ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות האיך תינוקות קוראין ועל שם זה נקרא ש"ץ חזן כמ"ש בערוך שצריך לראות האיך יקרא וכו':
כיוצא בו. פירש הר"ב לעשות הרחקה לעבירה וכן פירש"י ולשיטתייהו אזלי שלא מנו להך דזב וזבה בכלל הי"ח דבר ומפני כך איצטריך לתנא למתני דכיוצא בו היא ודמש"ה תנא ליה הכא:
(יג) (על המשנה) לאור הנר. קאי נמי על לא יפלה כדמסיק בגמרא:
(יד) (על הברטנורא) ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות היאך תנוקות קוראין וע"ש זה נקרא ש"ץ חזן:
(טו) (על הברטנורא) ובש"ע סימן ער"ה ס"ג פסק דמותר באשתו שומרת אותו. ת"ח:
(טז) (על הברטנורא) רש"י. ולשיטתייהו אזלי שלא מנו להך דזב וזבה בכלל הי"ח דברים ומפני כך איצטריך לתנא למתני דכיוצא בו הוא ודמשום הכי תני ליה הכא. תוי"ט:
לא יצא החייט במחטו וכו': והתימה מר"ע ז"ל שפי' כאן ואפי' תחובה לו בבגדו ואומן דרך אומנותו חייב שאינה הלכה רק בשבת עצמה אבל בע"ש לא דלא גזרינן גזרה לגזרה ודי במה שפי' כך לקמן בפ' במה אשה גבי לא תצא אשה במחט נקובה אלא משום דהכא קתני בהדיא חייט דהיינו אומן פירשה ג"כ כאן. ועיין בשלטי הגבורים שכתבו אליבא דהרי"ף ז"ל דהכא מיירי בשמחטו בידו ושכן הוא בהדיא בדברי מיימון: ומה שפי' ר"ע ז"ל ואומן דרך אומנתו חייב היינו כר' יהודה דאסר תחובה לו בבגדו ואפילו בע"ש ודלא כר"מ ופלוגתייהו בברייתא בגמ' והובאה ביד (ברמב"ם) שם סימן כ"א ולקמן פ' במה אשה הבאתי ברייתא דוגמתה:
שמא ישכח ויצא: אליבא דרבא דאמר לא גזרינן גזרה לגזרה אפי' בהוצאה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בפ"ק דב"ק הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא ה"פ שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא. תוס' ז"ל: וק"ק אמאי לא תני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ולא הלבלר בקולמוסו שמא ישכח ויצא. ואפשר לומר דמשום דלבלר בקולמוסו אפי' לא ישכח איכא לחוש שמא לפעמים הקולמוס טבול בדיו וישכח ויכתוב ב' אותיות על פס ידו או על גבה או על צפרניו ואת"ל שגם במחט שייך לומר שמא לפעמים יש בו חוט ויבא לתפור ב' תפירות ויקשרם ויתחייב ב' א' משום חופר וא' משום קושר כבר גם זה הוא תשובה קצת דמש"ה שינה למיתני שמא ישכח ויצא ברישא למען חשכיל ותבין ממילא דגם שייך טעם אחר של שכחה בשניהם ואפשר דגם בזה מתורץ קצת דלא תני שמא ישכח ויוציא או אפשר שמתורץ במה שכתבתי בשם התוס' ז"ל. אבל ברישא גבי לא ישב אדם לפני הספר וכו' נראה שאין להקשות אמאי לא תנא מלות עד שיתפלל בסיפא בתר כולהו בבי דכיון שהן בבי טובא דרך תנא הוא למיתני ברישא ומובן דקאי אכולהו בבי דבתרה כנלע"ד:
ולא יקרא לאור הנר כו': ודייקי' בגמ' חד הוא דלא ליקרי מדקתני ולא יקרא הא תרי שכיר דמי והתניא לא אחד ולא שנים ומשנינן לא קשיא כאן בענין א' כאן בשני ענינים:
באמת אמרו: מלת אמרו ל"ג לה:
אבל הוא לא יקרא: בגמ' פריך והאמרת רישא החזן רואה. ומשני לסדר ראשי פרשיותיו פי' רש"י ז"ל שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמים בלחש ע"כ. וזה כפי פי' ראשון שפי' במתני' דחזן היינו חזן הכנסת. וז"ל רש"י ז"ל בפי' מתניתין החזן חזן הכנסת המקרא את הז' הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכים לקרות למחר ורואה היכן קורין התינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל"א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכן יסיימו פרשיותיהן ע"כ:
ירושלמי תני רשב"ג אומר התינוקות מתקינין להם ראשי פסוקיהם לאור הנר מאי כדון (כלומר מה הפרש יש בינם לבין אחרים ומשני) אילין (פי' התינוקות) בעו דיטפי בוצינא (כדי שלא ללמוד) ומכ"ש שלא יבאו לתקנו אבל אחרים מסתמא חפצים ללמוד ולא בעו דיטפי בוצינא וחיישינן שמא יבאו לתקנו:
כיוצא בו לא יאכל: עיין בפי' הרמב"ם ז"ל שדקדק מלת כיוצא בו השנויה כאן:
לא יאכל הזב עם הזבה: פי' רש"י ז"ל וכ"ש טהור עם הזבה וכתוב בספר חכמת שלמה מה שפסק רש"י ז"ל כ"ש אינו כן בגמ' אלא רש"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג ע"כ: ובגמ' גם בירושלמי אמרינן תניא ר"ש בן אלעזר אומר בוא וראה עד היכן פרצה ונתחזקה ונתרבית טהרה בישראל ופרצה לשון ריבוי כדכתיב כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. ותו גרסי' בירושלמי הא זב עם מצורעת מותר וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה מצורע עם זבה אסור מצורע עם מצורעת אסור: וכתוב במרדכי לא יאכל וכו' מכאן משמע דאם שתה הבעל תחלה מותרת אשתו לשתות אחריו דלא יאכל תנן וה"ה לא ישתה ולא תאכל ולא תשתה לא תנן וטעמא שיצרו של אדם מהרהר אתר שתייתה ע"כ:
יכין
לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה: בע"ש סמוך לביה"ש:
שמא ישכח ויצא: ר"ל שמא משתחשך ישכח שהוא שבת. או ישכח שהוצאה אסורה. ויוציא לרה"ר ויתחייב חטאת. אבל אם ישכח שהמחט בידו. על זה אינו חייב חטאת (כבבא קמא דכ"ו):
ולא הלבלר: ליבעללאריוס בלשון רומי. ובל"א (שרייבער):
בקולמוסו: בלשון יון נקרא כל קנה קַלַמָס. והושאל גם על קנה הכתיבה ועט סופר. ובל"א (שרייבפעדער. גריפפעל):
ולא יפלה את כליו: לא יבער כנים מבגדיו:
ולא יקרא: בספר. ולאו דוקא קורא. דאפי' אינו מוציא מלה מפיו. אסור. וה"ה דאסור לבדוק לאור הנר בגדים או כלים שאינו בקי בהן וצריכים הבחנה יתירה (ער"ה י"א וי"ב):
לאור הנר: על לא יפלה נמי קאי. דוקא לאור הנר אסור. שמא יטה המנורה כדי שימשוך השמן לפתילה. והו"ל כמבעיר (והא דלא הזכיר התנא הטעם הכא. כדפירש הטעם גבי לא יצא החייט ולא יאכל הזב. ה"ט דקמ"ל דאפילו גבוה הנר י' קומות. או שהנר בעששית סגור. דליכא כ"כ החשש שמא יטה. אפ"ה אסור. פ"י). מיהו דוקא גבי נר שמן. אבל אצל נר שעוה. וכ"ש אצל נר חלב דמאוס. מותר לקרות לצורך. דאפילו ימחט הפתילה ליכא חיוב חטאת. ואפילו בנר שמן. אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל להטות. או שעוסק באיסור הטייה. כפרק במה מדליקין שאומרים בליל שבת. או שעוסק בענין המורגל בפיו. כהגדה שבליל פסח בשבת. או שאומר לאדם ואפילו לאשתו (ודלא כר"ב). שתשגיח עליו שלא יטה. או ששנים קורין בספר אחד ובענין אחד. שרי. אבל במדורה. אפילו י' קורין כא'. אסור. דאין א' מרגיש כשיטה חבירו (מג"א ער"ה סק"ג. וט"ז שם סק"ב. וסס"י רע"ח):
באמת אמרו: עי' מ"ש בפ"ב דתרומות סימן ב':
החזן: מלמד תינוקות:
רואה היכן תינוקות קוראים: ר"ל היכן יקראו למחר. ורוצה לסדר ראשי פרשיות בספר. וקורא כל השאר בעל פה. דמאחר דאינו מעיין תמיד בספר. אית ליה הכירא. ולא אתי להטות. וכ"כ התינוקות בעצמן רשאין ללמוד אפילו שלא בפני רבן. דמ"מ אימתו עליהן. וכ"כ שרי ביו"כ להתפלל במחזור. דאימת יו"כ עליו (שם ס"ו וס"ח):
אבל הוא לא יקרא: ר"ל אסור לקרות כל הענין בספר:
כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה: על שולחן א'. אם אין שום שנוי היכר מפסיק ביניהן (י"ד קצ"ה ס"ג). ומכ"ש שאסורים לאכול מקערה א' אפי' בזא"ז. או לשתות משיורי כוס שלה. אם לא שהורק מכלי אל כלי. או ששתה אחר בינתים (שם ס"ד):
מפני הרגל עבירה: שלא יבוא לבעול. וה"ה באשתו נדה. רק נקט זב וזבה לרבותא. דאף דתשמיש קשה לשניהן. חיישי':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת