משנה שבת א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַּעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ.

נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל,
וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בּוֹ בַּיּוֹם:

נוסח הרמב"ם

אלו מהלכות, שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו,

נמנו, ורבו בית שמאי על בית הלל -
שמונה עשר דבר גזרו בו ביום.

פירוש הרמב"ם

וחנניה בן חזקיה בן גרון זכור לטוב, מבעלי החכמה וגדול בדורו, ונסתפקו חכמי דורו בספר יחזקאל, והוא ניער חצנו לפרש עניינו ונתיחד בעלייה לחבר הפירוש, והיו החכמים עליהם השלום מבקרין אותו תמיד, והוא מתעסק באותו חבור. ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי שמאי ובית הלל, ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היו באותו מעמד, ונמנו והיו בית שמאי יותר, והשם אמר "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), כאשר נתננו העיקר בפתיחת חבורנו זה.

ובית שמאי כולם הסכימו על אלה הגזירות השמונה עשר דבר באותו היום, ויהי כן וגזרו שמונה עשר דבר. ועוד הסכימו בית שמאי ובית הלל באותו היום בשמונה עשר הלכות, ולא היה ביניהם מחלוקת אפילו באחת. ונחלקו בשמונה עשר הלכות ולא נמנו עליהם לדעת הרבים, ואולי נמנו ורבו בית הלל, כי אולי היה אחד מתלמידי שמאי סובר כדעת בית הלל, או מתלמידי בית הלל סובר כדעת בית שמאי.

ואמרם אלו מהלכות שאמרו - רוצה לומר שהם מן ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלוקת, וזה מספרם:

  • "יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ" - והם שמונה דינין, וכבר הקדמתי מחלקותם.
  • והתשיעית - "לא ישב אדם לפני הספר".
  • והעשירית - "ולא למרחץ".
  • והאחד עשר - "ולא לבורסקי".
  • והשנים עשר - "ולא לדון".
  • והשלושה עשר - "ולא לאכול".
  • והארבעה עשר - "ולא יצא החייט במחטו".
  • והחמישה עשר - "והלבלר בקולמסו".
  • והששה עשר - "ולא יפלה את כליו".
  • והשבעה עשר - "ולא יקרא לאור הנר".
  • והשמונה עשר - "לא יאכל הזב עם הזבה".

אבל השמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, אני אמנה אותם לך מבלי מפורשות, לפי שכולם יתבארו במקומן מן המשנה:

  • הראשונה - "האוכל אוכל ראשון".
  • השניה - "האוכל אוכל שני".
  • השלישית - "השותה משקין טמאים".
  • הרביעית - "הבא ראשו ורובו במים שאובין".
  • החמישית - "טהור שנפלו על ראשו ועל רובו, שלשה לוגין מים שאובין".
  • השישית - "הנוגע בספר".
  • השביעית - "הידים".
  • השמינית - "האוכלים והכלים".
  • התשיעית - "המניח כלי תחת הצנור".
  • העשירית - "כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע".
  • האחד עשר - "הבוצר לגת הוכשר".
  • השנים עשר - "גידולי תרומה".
  • השלושה עשר - "מי שהחשיך לו בדרך".
  • הארבעה עשר - "פת נכרים".
  • החמישה עשר - "שמנם".
  • הששה עשר - "יינם".
  • השבעה עשר - "יחוד בנותיהם".
  • השמונה עשר - "שיהא תינוק גוי מטמא בזיבה".

והשמונה עשר הלכות שנחלקו בהם באותו היום, יתבארו בזה הפרק:

  • הראשונה - "אין שורין דיו".
  • השניה - "סממנין".
  • השלישית - "כרשינין".
  • הרביעית - "אונין של פשתן".
  • החמישית - "צמר ליורה".
  • השישית - "מצודות חיה".
  • השביעית - "מצודות עופות".
  • השמינית - "מצודות דגים".
  • התשיעית - "אין מוכרין לנכרי".
  • העשירית - "אין טוענין עמו".
  • האחד עשר - "אין מגביהין עליו".
  • השנים עשר - "אין נותנין עורות".
  • השלושה עשר - "ולא כלים לכובס נכרי".
  • הארבעה עשר - "לא ישאילנו".
  • החמישה עשר - "לא ימכור לו".
  • הששה עשר - "לא ילוהו".
  • השבעה עשר - "לא יתן לו במתנה".
  • השמונה עשר - "לא ישלח אגרות".

ונשוב להשלים פירוש זאת ההלכה.

ומה שאמר כיוצא בו כשאמר לא יאכל הזב עם הזבה - לפי שזה הדין יצא מעניין המסכתא. וכשאמר לא ישב אדם לפני הספר והסמוך לו ממה שאינו מעניין השבת, זה הוא מפני טעם, והטעם הוא "כי לא ישב אדם", ושאר המאמר כולו בכולם אנו חוששין "הכנסת שום עת", כמו לא יצא החייט במחטו שאנו חוששין בו גם כן הכנסת עת, אבל לא יאכל הזב עם הזבה אין לחוש בו הכנסת עת, ולפיכך אמר כיוצא בו ענינו שזה דומה לזה דמיון בלי חזק. ופנים אחרים והוא כי לא ישב אדם וכו', לא קדמו דבר מן העניין שיאמר בו כיוצא בו, אבל לא יאכל הזב עם הזבה קדמהו דבר מן העניין לפיכך ראוי שיאמר בו כיוצא בו.

ופירוש לבקרו - ידוע. והיא מלה עברית צחה, "לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג), "לא יבקר הכהן" (ויקרא יג, לו):


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[ואלו] מהלכות - אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין:

בעליית חנניה בן חזקיה - שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל שדבריו נראים כסותרים ד"ת, כגון כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מד) כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש (שם מה) היכן נרמז קרבן זה בתורה. ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל:

ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום - שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו ב"ש ופסקו כמותם, כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות. וכולהו י"ח דברים מייתו להו בגמרא, ואלו הן, האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה יז, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה, הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני. והשותה משקין טמאים יח נעשה ג"כ שני לטומאה ופוסל את התרומה הרי שלש יט. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו כ על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום, במים שאובים, ועל טהור גמור שנפלו כא על ראשו ג' לוגין מים שאובין, הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתי לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית שיהיו הספרים של כתבי הקדש פוסלים את התרומה במגע, שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת, אמרי האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידין את הספרים, גזרו שיהיו הספרים, דהיינו תורה נביאים וכתובים, במגען פוסלין את התרומה. והגזירה הז' גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה הח' האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלים את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה כב, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ, דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא, והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ כג, אע"פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה הי' שיהו בנות כותיים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדה, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי להו הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה הי"א שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מלמד הבקר, ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח, ואע"פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המטלטלים שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להם טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה הי"ב הבוצר ענבים לדרכן בגת, המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה, ואע"פ שהולך לאבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות, דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאבוד, ומכשיר מן התורה. והגזירה הי"ג שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הי"ד מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות פחות מד"א. והגזירה הט"ו והט"ז, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה הי"ז גזרו על פתן של עובדי כוכבים, ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן, וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה הי"ח גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:

פירוש תוספות יום טוב

וי"ח דבר גזרו בו ביום. וכתב הר"ב ואלו הן האוכל אוכל ראשון או שני דתנינן בפ"ב דטהרות. וכתבו התוספות אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן מיניה האוכל אוכל שני ואי תני אוכל שני הוה אמינא דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא כלומר שהתרומה תהיה טמאה לפסול אחרים במגעה. ומ"ש הר"ב דאף אוכל ראשון לא נעשה גופו אלא שני לטומאה. כרבי יהושע דמתני' ב' פ"ב דטהרות ושם מפורש הטעם. ומ"ש הר"ב והשותה משקין טמאים וכו'. ומקשה תלמודא היינו הך דגזירת אוכלין ומשני מהו דתימא הא שכיח שאדם שותה עם אכילתו והא לא שכיחא שיהא אוכל עם שתייתו קמ"ל. וכתבו התוספות דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל קמ"ל. ומ"ש הר"ב דזו גזירה שלישית ולא חלקה לשתים כמו גזירה דאוכלין. כתבו התוס' משום דבמשקין לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוה אע"ג דאכתי לא נגזר כמו שאמרו בסמוך דזמנין דאכיל וכו' שדי משקין וכו' ופסיל להו דנקיט פסיל ולא טמויי מטמא דהא קיימא לן משקים נעשו תחלה אלא משום דאכתי קודם י"ח דבר לא גזרו להיותן תחלה מ"מ בדעתם היה לגזור מיד ע"כ. ומ"ש הר"ב וגזרו על הבא ראשו כו' ועל טהור וכו' לישנא קטיעא היא שלא פירש מה גזרו בו ובסוף מסכת זבים תנן להו בהדי דפוסלין את התרומה ופסקה הרמב"ם בריש פ"ט מהלכות אבות הטומאות וכתב שאם נגעו במשקים נעשים תחלה וכו' וכתבו התוספות דעל הבא ראשו וכו' ואחר שטבל הוי הגזירה אפי' כי העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול דאי לאו הכי הרי טבול יום פוסל התרומה כדפירש הר"ב בסוף זבים וכדתנן במשנה ה' פרק י"א דפרה וכדאיתא הכא בגמ' מדכתיב [ויקרא כ"ב] ובא השמש וטהר. ועל טהור גמור וכו' כתבו [*התוספות] דנראה לר"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילין להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים. [*ומ"ש הר"ב על ראשו ג' לוגין עיין מ"ש בזה בסוף זבים בס"ד. ומ"ש הר"ב בגזירה ו' שיהיו הספרים וכו' עיין בזה במשנה ג' פרק ג' דידים]. ועל הגזירה השמינית האוכלים שנטמאו במשקים שהם נטמאו מידים וכו' שכל הדברים הפוסלים וכו' כתבו התוספות ולאו גזירה בפני עצמה היא דהאוכלים שנטמאו במשקים היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה. והא דקאמר במשקים הבאים מחמת ידים ה"ה מחמת כל [א) בתוי"ט פראג וקראקא פסולי והב"ד הגי' כן] פוסלי תרומה והא דקאמר ר"י לר"א בפ"ב דטהרות מ"ב מצינו שהשני עושה שני ע"י משקים ואף על גב דאכתי לא נגזרה מ"מ היה דעתן לגזור מיד. ועל גזירה הט' כלים שנטמאו במשקים שנטמאו המשקים בשרץ כתבו אור"י דה"ה דהוה מצי למנקט משקים הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלים לפסול תרומה כדאיתא במסכת ברכות פרק אלו דברים בש"א נוטלים לידים אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוו אלא מדרבנן עכ"ל. וזו היא דעת הראב"ד בריש פרק ז' ובפרק ח' מהלכות אבות הטומאות ולא זו דעת הרמב"ם ע"ש והר"ב מפרש בהדיא בסוף זבים כהראב"ד. וא"ת והשתא דגזרו על המשקים הבאים מחמת ידים שיטמאו כלים גזירה משום משקה דזב וזבה א"כ בגזירה הח' דאוכלים יהיו נטמאים מהמשקין אמאי יהבי טעמא גזירה משום משקין דשרץ ותיפוק ליה משום משקין דזב וזבה. ונ"ל דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה דזב וזבה דאם כן היו צריכים לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעי לגזור באוכלין [*אבל לפי זה גזירה דכלים שיהיו ראשונים. ובסוף זבים כתב הרמב"ם דאינם אלא שניים ושם תירצתי בענין אחר] ומ"ש הר"ב בגזירה י' דכותים לית להו מדרש זה עיין בפירושו לרפ"ד דנדה [* ובגזירה י"א שיהיו כל המטלטלים וכו" עיין ברפי"ו דאהלות. ובגזירה י"ב הבוצר ענבים וכו' ובפרק עשירי דטהרות משנה ב' כתב טעם אחר ותרווייהו בגמרא דהכא דף י"ז וע"ש משנה ד' ועוד מ"ש שם ברפ"ט ועוד ברפי"ח דאהלות ובמשנה ט' פרק ד' דעבודת כוכבים]. ובגזירה י"ז ועל שמנן עיין במשנה ו' פרק ב' דעבודת כוכבים דרבי וב"ד התירו. ומ"ש ועל בנותיהן מסקינן בגמ' פרק ב' דעבודת כוכבים דף ל"ו ע"ב אייחוד גזרו אבל דרך חיתון מדאורייתא מלא תתחתן וכו' כן הוא לדעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה אבל לדעת התוספות אותה סוגיא דלא כהלכתא אלא דוקא בז' עממין איכא איסור דאורייתא כשבועלה בגיותן מלא תקח ובגירותן מלא תתחתן אבל שאר עממין הכל מד"ס ומיהו ב"ד של חשמונאי גזרו כדאיתא התם. ולהרמב"ם נמי משום זנות ונדה גזרו. ועי משנה ד' פ"ב דיבמות ומ"ש ריש פ"ג דמכות בס"ד. והקשו תוספות [י"ז] מה שייך לגזור משום ד"א ותירצו דע"י שגזרו עליהם נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהן כ"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על הברטנורא) אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן אוכל שני, ואי תני אוכל שני ה"א דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא כלומר שהתרומה תהיה טמאה לפסול אחרים במגעה. תוספ':

(יח) (על הברטנורא) ומקשה הגמרא היינו הך דגזירת אוכלין. ומשני מ"ד הא שכיח שאדם שותה עם אכילתו והא לא שכיח שיהא אוכל עם שתייתו קמ"ל:

(יט) (על הברטנורא) ולא חלקה נמי לשתים משום דלא שייך בהו שני דלעולם משקין תחלה הוה כו' דבדעתם היה לגזור מיד:

(כ) (על הברטנורא) דפוסלין את התרומה אפי' כי העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול:

(כא) (על הברטנורא) דבטהור לא גזרו רק כמו שרגילין להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים. תוספ':

(כב) (על הברטנורא) ולאו גזירה בפ"ע היא דהאוכלין שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל כו' ועד השתא לא נגזרה. תוספ':

(כג) (על הברטנורא) ה"ה דה"מ למינקט משקים הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלים לפסול את התרומה כדאיתא בברכות פרק אלו דברים אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוו אלא מדרבנן. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו מן ההלכות וכו':    בגמ' פשטינן מברייתא דואלו תנן בוי"ו וקאי אלא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר דתנן במתני' דלעיל כדפי' ר"ע ז"ל:

בעליית חנניהו בן חזקיהו בן גרון:    כך צ"ל. ואשכחן במכילתא אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נתמנה לך חפץ יפה תהא מזמינו לשם שבת ע"כ ואית דגרסי בן חלקיה בן גרון:

כשעלו לבקרו:    פי' שהיו רגילין לבקרו והוא מתעסק באותו החבור ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי ב"ש וב"ה. קיצור מהרמב"ם ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל והגזרה השביעית גזרו על סתם ידים וכו' אמר המלקט בגמ' בבבלי וגם בירושלמי פרכינן וידים תלמידי שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור דתניא כו' ומשנינן במסקנא דאינהו גזור ולא קבלו מנייהו ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו שוב מקשין בגמ' והא שלמה גזור ומשנינן שלמה גזור לקדשים ואתו אינהו גזור אף לתרומה:

עוד בפי' ר"ע ז"ל ולא גזור נמי באוכלין גזרה משום אוכלין וכו' כך צ"ל וכך הוא בפירושו ג"כ שם בסוף מסכת זבין:

עוד בפי' ר"ע ז"ל וכותים לית להו מדרש זה אמר המלקט מיתורא דוי"ו דואשה מרבינן לתינוקת בת יומה: ובירושלמי תני שמנה עשר דבר גזרו ובשמנה עשר רבו ובשמנה עשר נחלקו ועין בפי' הרמב"ם ז"ל שנראה שהוא ז"ל מפרש שם הירושלמי הזה שמנה שלשה פעמים שמנה עשר וכבר כתבתי לעיל ריש סימן ב' השמנה עשר שהיו מוסכמים בלא שום מחלוקת והשמנה עשר שרבו עליהן כבר פירשם ר"ע ז"ל אלא שיש קצת שנוי כמו שאכתוב בסמוך. ואלה הם הי"ח שעדיין הם מחלוקת א' אין שורין דיו ב' סממנין ג' כרשינין ד' אונין של פשתן ה' צמר ליורה ו' מצודות חיה ז' מצודות עופות ח' מצודות דגים ט' אין מוכרין י' אין טוענין עמו י"א אין מגביהין עליו י"ב אין נותנין עורות לעבדן י"ג ולא כלים לכובס נכרי י"ד לא ישאילנו ט"ו לא ימכור לו י"ו לא ילוהו י"ז לא יתן לו במתנה י"ח לא ישלח אגרות: והתם בירוש' מני לי"ח שגזרו בשנוי קצת מתלמוד שלנו ואיכא מאן דמני התם לא יאכל הזב עם הזבה בכלל י"ח גזירות ע"ש: וכן כתבו תוס' ז"ל דודאי שהוא מי"ח דבר דהא קתני לה במתני' בהדיא ולפי זה אוכל אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו. א"נ הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפל וכו' חשיב חדא משום טעמא דאי לא הא לא קיימא הא ע"כ: ועי' בספר המאור ברב אלפס ז"ל דף ק' שכ' מניינם של י"ח דבר בשם הגאונים ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל מינה אוכלים וכלים שנטמאו במשקין (הג"ה. פי' שאם נטמאו במשקין הם פוסלין את התרומה ואין זו משמנה עשר דבר אלא שמעיקרא האוכלין או הכלים שמקבלין טומאה מן המשקין שנטמאו משני לטומאה הם שהם מי"ח דבר וכיון שמקבלין טומאה ודאי שהם פוסלין את התרומה) לשתים וכן במה שמנה בנות כותים מכלל י"ח דבר וכן במה שמנה אין פולין ואין קורין מכלל י"ח דבר וכן במה שמנה פתן ושמנן ויינם ובנותיהם לחדא הוא ז"ל תפס לעיקר דעת רש"י ז"ל ולא מנה המניח כלים תחת הצינור כדעת ר' יוסי שאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת אבל הרמב"ם ז"ל מנה אוכלין וכלים שמקבלין טומאה ממשקין שנטמאו בשני לטומאה לחדא כדעת ר"מ: ומנה ט' לצינור ולא מנה כלל אין פולין ואין קורין מן הטעם שכתבתי לעיל ריש סי' ב' וגם לא מנה בנות כותים אבל מנה פתן שמנן ויינן ובנותיהן לד' והיא דעת הרז"ה ז"ל שם בשם הגאונים ועי' בגמ' בבלי וירושלמי אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל: עוד בירושלמי תנא ר' יהושע אוניא תלמידי ב"ש עמדו להם מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים: וגרסינן תו התם דהא דתנן בריש עדויות אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין לא שנו אלא חוץ לשמנה עשרה הא בתוך י"ח אפי' גדול אינו מבטל מפני שעמדה להן בנפשותיהן ע"פ:

תפארת ישראל

יכין

ואלו:    אין פולין ואין קורין שאמרנו הן מן וכו':

מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו:    שבקשו לגנוז ספר יחזקאל. שחשבו שדבריו סותרים לתורה. והתבודד חנניה בעלייתו והתיגע לפרשו. ועלו חכמים לבקרו ולראות ולבחן פירושו. ומדהיה שם אסיפת רוב חכמי הדור. נמנו גם על שאר דינים:

נמנו:    ר"ל עמדו למנין המתירין והאוסרין:

ורבו ב"ש על ב"ה:    בי"ח הגזירות שנביא להלן:

וי"ח דברים גזרו בו ביום:    ר"ל מדרבו ב"ש על ב"ה בהן. לכן גזרו י"ח גזירות בישראל. ואלו הן. (וי"א דהי"ח גזירות הן האיסורים שנזכרו עד סוף הפרק. דיו. סממנים. כרשינין. אונין. צמר. חיה. עופות. דגים. מוכרין. טוענין. מגביהין. עורות. כובס. בשר. בצל. ביצה. פת. חררה. ואין זה כשיטת הש"ס בבלי וירושלמי. ועתוי"ט נזיר פ"ה מ"ה)פירוש הארוך

  • א' ב' ג') האוכל אוכל ראשון. או שני לטומאה, או שתה משקין טמאין. גזרו שיהא גופו שני לטומאה. כדי שלא יאכל וישתה דברים טמאים בעוד תרומה בפיו דשני פוסל לתרומה (אב"י שיעור האוכלין טמאין הוא כחצי פרס. שהוא ביצה וחצי לרמב"ם וב' ביצים לרש"י. ושיעור משקין טמאים רביעית הלוג מילה פ"ד מ"ה).
  • ד' ה') מדהיו רגילין לרחוץ בשאובין. אחר טבילה שבמים סרוחין. וחשבו שהשאובין הם עיקר הטהרה. להכי גזרו שהבא ראשו ורובו ב[ג' לוגין] שאובין [(עי' תוי"ט סוף זבים ורמל"מ רפ"ט מה' אה"ט)] לאחר שטבל בו ביום או טהור גמור שנפלו עליו ג' לוגין שאובין פוסל לתרומה [אף לאחר שהעריב שמשו מטבילה ראשונה עד שיחזור ויטבול וא"צ הערב שמש לטבילה שנייה.מיהו בטבול יום גזרו בין בבא לתוך ג"ל שאובין או שהפילו עליו ג"ל מים שאובין בב"א. מדדמי לטבילה. שבא לתוך מי מקוה שטובל בהן. ולהכי יטעו שמותר לטבול בשאובין וגזרו נמי בנפילה. מדכך היה דרכם להפיל עליו מים שאובים להשתטף ממים סרוחים שבמקוה. אבל בטהור גמור הוא סגי להו למגזר רק בנפלו עליו הג"ל שאובין. מדהוא דוגמת המעשה שטעו בה בכל טבילת טבו"י. אבל בטהור שבא לתוך ג"ל שאובין ורחץ בהן ראשו ורובו לא שייך למגזר. מדא"צ בו טבילה (ועי' תו' שבת די"ג ב').אמנם נ"ל דלרחוץ א"ע בשאובין. בלי ביאה לתוך המים. ובלי שיפילום עליו. אפי' בטבו"י לא גזרו גבי' טומאה. מדלא דמי לא לטבילה ולא להמעשה שטעו בה. דמדאין מי הרחיצה באין עליו בבת א'. לא הוה דומיא דטבילה ולא יטעו לומר דמהני כטבילה].
  • ו) מדהיו רגילין להצניע תרומה אצל ספרים. מדשניהן קודש. והיו העכברים מכלין הספרי. להכי גזרו שיפסלו ספרי קודש לתרומה כשיגעו בה.
  • ז' ח') מפני שהידים עסקניות ליגע במקום מזוהם בגוף. וכשיגעו אח"כ בתרומה. התבזה. להכי גזרו שסתם ידים. כל שלא נטל ידיו. יפסלו לתרומה. וגזרו עוד. דסתם ידים שאמרנו. וכ"כ כל הפוסל לתרומה. יטמא למשקין להיות תחלה. כדי שלא יתחלפו משקין אלו במשקין שנגעו בשרץ. שהן ראשון דאורייתא. ולהכי רק במשקין גזרו. מדעלולין לקבל טומאה. מדא"צ הכשר.
  • ט) גזרו שכל משקין שנטמאו אפי' מסתם ידים (תוס') יטמאו לכלים. אע"ג דמדאו' אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה. גזרו במשקין אלו משום משקין מזב וזבה. כרוקו. ומימי רגליו שהן אב הטומאה דאו'.
  • י) הכותיים אמרו שתינוקת בת יומה שראתה נדה טהורה. להכי גזרו חז"ל על כל בנות כותיים שמיום שנולדו יהיו טמאין כנדה.
  • יא) אם דבר א' מאהיל על טומאה וטהרה. ואין ברוחב הדבר המאהיל טפח לא נטמאה הטהרה מדאורייתא. דאהל רחב טפח. בעינן. וגזרו חז"ל הקיפו טפח. אטו רחבו טפח. דגם בהקיפו טפח יטמא להטהרה. ודוקא כשהיה הדבר המאהיל בחירובין עם הטהרה שתחתיו. בשעה שהאהיל על המת. כגון אדם שנשא מרדעת שאין ברחבו רק בהקיפו טפח. והאהיל המרדעת על המת. וסודר מפסיק בין המרדעת לאדם שנושאו. דאז המרדעת עצמו אף שאינו רחב טפח. עכ"פ כיון שהאהיל על מת. טמא טומאת ז' מדאורייתא. וכמו כן הסודר שנגע בהמרדעת טמא טומאת ז' מדאו'. וגם האדם שנגע בהבגד טמא טומאת ערב מדאו'. להכי חששו. כיון שהמרדעת עכ"פ האהיל על המת ועל האדם. יטעו לומר שהנטמא באהל המת טמא טומאת ערב. להכי גזרו שגם האדם שנשאו. מדהי' בחבורין עם האהן. אף שלא היה באהל רק היקף טפח. יטמא מהאהל טומאת ז'. בין שהיה הנאהל אדם או כלים. ואפי' היו י' בגדים בין האהל והנאהל. או שהיה פשוטי כלי עץ ביניהן. דבהנך גוונא לא נטמא כלל הנאהל. אפ"ה לא פלוג רבנן. משא"כ באינו מחובר הנאהל עם המאהיל. לא גזרו (עתוס' שבת י"ז א' ור"ש פ"ט דאהלות).
  • יב) משקין שיוצאין מענבים בשעת בצירה. מכשירין לקבל טומאה. אף שהמשקה ההיא הולכת לאיבוד. ולא ניחא ליה בה והרי בעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא לי' אפ"ה גזרו שיכשירו. שמא יבצור בקופות מזופפות. דאז ניחא לי' במשקין היוצאין. ויכשירו מדאורייתא.
  • יג) גזרו שיהיו גדולי תרומה תרומה ואפי' בדבר שזרעו כלה [אב"י עי' תרומות פ"ט מ"ו]. כדי שלא ישהה הכהן תרומה טמאה עד זמן זריעה. ובתוך כך יבוא לאכלה. ולהכי מדגזרו שיהיו הגדולים תרומה. לא יטריח הכהן א"ע. דדמי תרומה בזול.
  • יד) הבא בע"ש בדרך וחשכה לו. ויש עמו עובד כוכבים. לא יטלטל כיסו פחות פחות מד"א. רק נותנו לעובד כוכבים. שמא יטלטלו ד"א ברה"ר (א"ת רס"ו).
  • טו) טז) אין פולין ואין קורין לאור הנר בשבת.
  • יז) פתן. שמנן ויינן ובנותיהן של עובדי כוכבים. גזרו שיהיו אסורין. וכולהו חדא גזירה נינהו. דגזרו על פתן ושמנן. משום יינן. ועל יינן משום בנותיהן. ועל בנותיהן משום ע"ז (ודלא כר"ב שפי' דלא כמסקנת הגמ'). מיהו פתן דוקא של ה' מיני דגן. ואפאו עובד כוכבים בלי סיועת ישראל. אסור. אבל בהשליך ישראל בהסקה ראשונה קיסם לתוך התנור. ולא עמד התנור מעת לעת בלי הסקה. אפי' אפו כך אח"כ כמה ימים. הכל מותר. אולם משום חיי נפש. התירו פת נחתום כותי [וכ"כ פפעפערקוכען של כותי שרי]. ודוקא בעשה הכותי הפת למכור. אז שרי. מיהו באין מצוי פת נחתום. גם פת ב"ב מותר בזה"ז. ואע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. הכא לא נתפשט תקנה זו בכל ישראל. וה,ה באורח שמיסב אצל ב"ב שאינו נזהר מזה. שרי לאכול עמו. וכל ההיתירים דוקא באינו משוח בביצים. דאל"כ הו"ל בשולי עובד כוכבים ואסור (י"ד סי' קי"ב ס"ח וס"ז) [אב"י מיהו רק בנטילת מקום כרוחב אצבע אגודל במקום הרחב שרי. עי' פ"מ לי"ד בשער התערובות ח"ב סוף פ"ג. דביצה מיקרי דררא דשומן].ושמן של עובד כוכבים. חזרו רבי ובית דינו והתירוהו. ויין של עובד כוכבים. או של ישראל שנגע בהן עובד כוכבים. אסרוהו בשתייה משום חתנות. וכשראו ב"ד של אחריהן שרגילין עובדי כוכבים לנסכו לע"ז. אסרו כל סתם יינן ב"כ בהנאה. וי"א דשתיי' והנאה בבת אחת גזרו. ויש מקילין בזה"ז בהנאה. ואפי' לקנותו לכתחלה להשתכר בו. מתירין. ויש להחמיר (י"ד קכ"ג). ודוקא בנגע עובד כוכבים בגופו ביין ממש. אפילו שלא בכוונה. אסור. אבל במגע ע"י דבר אחר. כגון בהכלי שבו היין. שלא בכוונת מגע. או שלא בכוונת יין. שרי לר"ה בשתיי'. ולרש"י אסור. וקיי"ל כר"ה (שם קכ"ד כ"ד). ובזה"ז שאין רגילין לנסך. אין אוסרי' בהפ"מ רק בג' לריעותא. שנגע גופו ביין ממש. והיה כוונת מגע. וכוונת יין (ש"ך שם סקע"א). אבל יין מבושל כל כך עד שנתמעט מדתו ברתיחתו. שרי ליגע בו עובד כוכבים לכתחילה ולשתותו (קכ"ג ג').ובנותיהן. לרמב"ם (פ"ב מא"ב) גזרו רק בדרך זנות. אבל בדרך אישות. לוקה מדאורייתא. ולתוס' (ע"ז דל"ו ב'). דוקא ז' אומות הן דאורייתא. אבל שאר אומות הכל מד"ס. וקיי"ל ברמב"ם (אה"ע סי' ט"ז).
  • יח) גזרו שכל תינוק עובד כוכבים בן יומו. יטמא כזב. כדי שלא יהא ילד ישראל רגיל אצלו. ויבוא למשכב זכור. שהיו רגילים בו:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים