מלאכת שלמה על שבת א
מלאכת שלמה · על שבת · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
[סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאי' בשבת דף לא אמר ר"ל עתך זה סדר מועד]
בעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד. סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"א) אמר ריש לקיש עתך זה סדר מועד. ובעזרתו שיש לו רבת חבת. עם אומתו ועדתו כבבת. נתחיל מסכת שבת:
מצאתי כתוב בפי' ספר קהלת להחכם השלם ה"ר משה גלנטי נ"ע על פסוק לך אכול בשמחה שכוון רבינו הקדוש לחבר כ"ד פרקים במסכת שבת כדי לקשט שבת מלכתא בכ"ד קשוטין וכן בדורנו ראינו כמה חסידים בכל שבת ושבת שונים אלו הכ"ד פרקים לקשט הכלה העליונה וכן ראוי לעשות ע"כ:
יציאות השבת: והקשו בתוס' בשם ריב"א ז"ל דדיני הוצאת שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף וה"ל להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע"ש מבע"י כגון לא יצא החייט אין שורין ואין צולין ואח"כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהן דברים הנוהגין עם חשכה ואח"כ במה בהמה ובמה אשה דברים הנוהגין בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת וכן דרך התנא בכמה דוכתי כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י"ד ושוב בי"ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין ערבים ואח"כ שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בשבעת ימים קודם יום הכפורים ואח"כ בערב יום הכפורים ואח"כ ליל יום כפור. ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעינן עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד' טפחים וידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר. ור"ת מפרש דדבר ההוה רגיל התלמוד לשנות תחלה וכן במסכת ב"ק השור והבור והמבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גאון גבי ד' צריכין להודות דבפ' הרואה דלא נקט תלמודא כסדר הפסוק מפני שדוד נקט המסוכנים תחלה ותלמודא נקט המצויין תחלה ועוד מפרש ר"ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו ואע"ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המבעיר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י כו'. והביאו ראיה דמלאכה גרועה היא מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה ויכלא העם מהביא ואל יצא איש ממקומו וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישי' שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן דתנן היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ועוד הוסיפו להביא ראיה ע"ש וז"ל הר"נ ז"ל ומקשו הכא למה התחיל התנא ביציאות השבת הא מתני' דאבות מלאכות מ' חסר אחת דתנן בפ' כלל גדול ה"ל למיתני ברישא ותו דהתם קתני הוצאה לבסוף והיכא אקדמא הכא וי"ל דתנא בעי למנקט סדורא בדברים האמורים בערב שבת ובתר הכי בשבת עצמה כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה מדליקין שהוא יותר סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה טומנין לפי שאפי' ספק חשכה ספק אינה חשכה שאין מדליקין את הנרות טומנין את החמין והדר תני כללא דיומא גופיה וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט במחטו הוצרך לשנות בתחלה שההוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרינן ע"ש עם חשכה ואע"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא החייט נקטינהו לומר שכשם שגזרו בלא יצא החייט במחטו כך גזרו בהן עד כאן לשונו ז"ל:
ירושלמי מנין שההוצאה קרויה מלאכה ר"ש ב"ר נחמן בשם ר' יונתן שמע לה מן הדא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים כן נמנעו מלקבל להכניס ללשכה [צ"ע אם הדברים אני יוצא וכו' דברי הירושלמי הם, ואולי הוספת הרוקח היא.] אני יוצא בתוך מצרים מלמד שההכנסה קרויה יציאה ע"כ וכפי הנוסח שהובא בס' הרוקח סי' צ"ג:
ופי' הרב רבינו משה אלשיך ז"ל בפירושו לירמיה סימן י"ז וז"ל בקיצור ומה מתקו דבריו ית' בהחילו בהכנסה מרשות לרשות כאשר עשה במס' שבת שהחלה מיציאת השבת עם היותה אחת מכל ל"ט מלאכות והבאה באחרונה במספרם הלא הוא כי אין הוראת ענין השבת נרמז בשום מלאכה כאשר בזו ועל כן אחשוב כי אלהים חשבה למלאכה גם שאינה דומה למלאכה והוא כי הנה ידוע כי נפשות עם בני ישראל נפרדו מנפשות עובדי כוכבים מה שהן מהקדושה אשר כולה א' היא בלי פירוד כי גם כי ימצאו בחינות נפרדות בהם כולם מעולם האחדות חלק ה' א' יתרומם לעד הפך נפשות עובדי רוכבים אשר היו מעולם הפירוד החיצוני וכו' ולכן היה הרמז לבלתי הוציא מרה"י לרה"ר ולא מרה"ר לרה"י כלומר בל תערב קודש בחול או חול בקודש נמצא כי בזה נרמזו כל טעמי איסור המלאכות שהוא בל היטפל במלאכות המתיחסות אל עולם של חול החיצון וע"כ עשה ראשית דבר ממנה ואמר הלוך ועמדת בשער וכו' ואל תשאו משא וכו' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואח"כ כתב וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת וכו' ע"כ בקיצור מופלג:
ובגמ' פריך מ"ש הכא דתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ומ"ש התם בשבועות דתני שהן ד' ותו לא ומסיק הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי בלבד תני דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בעה"ב לבדו ותנא אפילו דהתם להכנסה קרי לה יציאה ומתני' דיקא דקתני יציאות ומפרש הכנסה לאלתר דקתני פשט העני את ידו לפנים וכו'. ורבא שני בגוונא אחרינא דוחק לשון יציאות דרשויות קתני בין הכא בין התם כלומר רה"ר ורשות היחיד שהן רשויות דשבת יש בהן שני חיובין שהן ד' בפנים ושני חיובין שהן ד' בחוץ ויציאות הוי כמו תוצאות דאשכחן יציאות דאיקרו תוצאות דכתיב והיו תוצאותיו הימה ויציאות משמע מוצאות ומובאות דהיינו רשויות כן פי' ריב"א ז"ל דברי רבא. וכתבו תוס' ז"ל שם בשבועות דף ה' דהירושלמי בעי אי איכא לפרושי מתני' דהכא כמו שפי' בקונטרס או כמו שפירש שם ריב"א ז"ל. וכתבו בסוף דבריהם ועוד יש לפרש שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור ע"כ:
פשט העני את ידו: וחפץ בתוכה והשתא מפרש שתים דבחוץ ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במילתא. הר"נ ז"ל: ונלע"ד אני הדיוט דהכא לא איצטריכינן להכי דהא טעמא רבא איכא במה שכתבתי שתירץ התלמוד דתנא להכנסה קרי לה הוצאה ולדיוקי הכי מפרש הכנסה לאלתר ודו"ק:
ובעל הבית: פטור ומותר גמור. ובגמ' אמרינן אע"ג דאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא כי איצטריך ליה לשמואל לאשמועינן פטורי דקעביד מעשה כגון הנך אבל פטורי דלא עביד מעשה איכא טובא. וכתב הר"ן ז"ל ומקשו הכא היאך מותר לכתחילה והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול וכי תימא וכו' עד וי"ל לעולם בנכרי עני ומיירי כגון שהחפץ של הנכרי שאפי' מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של ישראל כל זה פלפלו בתוס' וכתבתיו להתלמד בו. ומיהו עיקר קושיא ליתא דאפי' בתרווייהו ישראל מיתוקמא מתני' דכי אמרי' בגמ' דהאי פטור פטור ומותר הוא מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקי' באיסור דלפני עור ובלתא דידיה לא קא מיירי עכ"ל ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל והא דלא חשיב שנים לכל אחד וכו' פי' וליתני בכל חד שתים שהן שש:
בסוף פי' ר"ע ז"ל למתני' אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קא חשיב אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל: וכתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו אדרבא הנחות קחשיב דהנחה היא דמתיא בעלמא לידי חיוב חטאת והיינו חדושיה דתנא דאשמועי' שהוא פטור אע"פ שעל ידו נגמרה המלאכה אבל עקירות לא קחשיב דפשיטא דפטור דלא מידי קעביד וזה נראה עיקר בגמ' עכ"ל ז"ל: ועיין בתוס':
שניהם פטורין: והוא שהיתה ידו למעלה משלשה אבל אם היתה בתוך שלשה הוי כמי שהניח לארץ וחייב הכי אוקימנא לה שם בפ' המצניע. ומתני' מתוקמא אפי' לר' עקיבא דס"ל הכא בגמ' וגם בר"פ הזורק דקלוטה כמי שהונחה דמיא דלא שייך לומר קלוטה אלא גבי זריקה וכן נמצא ג"כ בתוס' בפירקין דף ד' וז"ל אבל למטה מעשרה ד"ה חייב דאמרי' קלוטה כמי שהונחה דמיא כשהחפץ בידו של עני או של בעל הבית לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעל הבית לתוך ידו של עני והוציא לא מיחייב ע"כ:
משנה ב[עריכה]
לא ישב אדם וכו': עי' בפי' הרמב"ם ז"ל דבמשנת ואלו מן ההלכות דבסמוך סי' ד' שמנה י"ח דבר שגזרו בו ביום ששנוים במשנתנו מריש פירקין עד לא יאכל הזב עם הזבה והיא בכלל שבכולן היתה הסכמה בלתי מחלוקת כלל וזה מספרם יציאות שבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ והם ח' דינים והט' לא ישב אדם לפני הספר והי' לא למרחץ והי"א ולא לבורסקי והי"ב ולא לדין והי"ג ולא לאכול והי"ד לא יצא החייט במחטו והט"ו והלבלר בקולמוסו והי"ו ולא יפלה את כליו והי"ז ולא יקרא לאור הנר והי"ח לא יאכל הזב עם הזבה וזהו אמרם ואלו מן ההלכות ר"ל שהם אלו ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלוקת והי"ח שרבו ב"ש על ב"ה רובם הם אותם שכבר פירשם ר"ע ז"ל. ומטעם זה באה ג"כ משנה זו כאן. ועיין בנמוקי יוסף דפ' כיצד הרגל דף י"א. וגם שם ביד (ברמב"ם) הלשון לא ישב לפני הספר לספור ע"כ והוא לשון מספרים. ואפשר לומר דהא דלא קתני לא יסתפר משום דהוי משמע דהתחלת תספורת משיתחיל להתגלח ואינו כן דהתחלת תספורת משיניח מעפורת בין ברכיו ולזה נקט לשון לא ישב אדם לפני הספר. ומדנקט במתני' סמוך למנחה כתב שם הרמב"ם ז"ל ומותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי לא גזרו בו ע"כ:
סמוך למנחה: מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים:
(הג"ה בספר לבוש תכלת שם סימן רל"ב פסק סמוך למנחה קטנה שהוא בתחלת שעה עשירית שהוא בכמו חצי שעה קודם זמן מנחה קטנה ע"כ):
ירושלמי אנן תנינן סמוך למנחה ר' חייא רבא תני סמוך לחשכה מתניתן צריכה למתניתיה דר' חייא ומתניתיה דר' חייא צריכה למתניתין אילו תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין לא אמר אלא חשכה מפני שאינה אלא רשות ויבא לאכול בשעת תפלת ערבית אבל מנחה דחובה ה"א לא אתי לאימשוכי סעודתיה לאחר זמן המנחה ואי תנא מנחה ה"א משום דחובה גזרו בה רבנן אבל ערבית דאינה חובה לא גזור רבנן צריכא ועוד דאי תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין שבכל מקום ששנה מנחה ר"ל מנחה דוקא ובכל מקום ששנה חשיכה ה"א חשיכה דוקא להכי תנא מנחה וחשיכה לאשמעינן דבכל מקום שתמצא שנוי חשכה פי' שלו הוא מנחה והכל זמן אחד קודם המנחה. ר' חנניא בן אחוי דרב הושעיא אמר מתני' בעמי הארץ דבהו לחוד חיישי' דלמא ממשכו סעודתייהו עד אחר מנחה אבל על החברים לא גזרו דנזהרים בה הואיל והיא חובה ומתניתיה דר' חייא אפי' בחברים גזרו בערבית הואיל ואינה חובה. ואיכא נמי התם מאן דמוקי מתני' כר"י ודר"ח כרבנן עי' עליו:
(הג"ה מצאתי כתוב בסכ"י ישן פי' להר' יהונתן ז"ל וז"ל ודקא נקט תפלת המנחה שאם התחילו אין מפסיקין דכיון דקביע ליה זימנא מרתת ולא אתי למפשע אבל בתפלת ערבית דלא קביע לה זימנא לא מירתת דסבר הוא הרי הזמן ארוך שכל הלילה כשר לתפלת ערבית אע"פ שהתחילו מפסיקין גזרה שמא ישכח ומשנה זו דנקט ומפסיקין לקרות ק"ש ולא אמר תפלת ערבית ס"ל תפלת ערבית רשות אבל השתא דקים לן דחובה הוא מפסיקין גם לתפלה ע"כ):
ולא יכנס לא למרחץ: גמ' אפי' להזיע בעלמא:
ולא לבורסקי: אפי' לעיוני בעלמא:
ולא לאכול: ס"א ולא לאכל הלמ"ד בחולם והכ"ף בפתח [א) והיא תמונה ירושלמית ושם בו"ו במקום א': לוכל".]: וזה לשון הרא"ש ז"ל ורב אלפס פסק כלישנא בתרא דאפילו סעודה קטנה אסורה סמוך למנחה גדולה וכ"נ לה"ר יונה דשנויא קמא שנויא דחיקא הוא לומר דהא דקתני במתני' לא ישב אדם לפני הספר בסתם דחיק ומוקי בתספורת בן אלעשה ולא לאכול סתם מוקי בסעודה גדולה ושנוייא קמא לאו רב אשי הוא דקאמר ליה [אע"פ שהוא סתם שיש לומר דהוא קאמר לה שהוא הוא שסידר התלמוד] אלא כשנשאו ונתנו בדבר בני הישיבה ועמדו בקושיא והוצרכו לתרץ בדוחק כדי שלא יצאו חלוקים מבהמ"ד עד שמצא רב אחא בר יעקב שנויא רויחא. ועוד דקאמר בגמ' אמתני' דבמנחה לא שכיחא שכרות ואי איירי מתניתן בסעודת כל אדם ניחא אבל בסעודה גדולה שכיחא ושכיחא ע"כ:
ואם התחילו אין מפסיקין: והכריח הר"ן ז"ל דאפי' התחילו משהגיע זמן המנחה קאמר דאין מפסיקין. עוד כתב ז"ל דהא דתנן אם התחילו אין מפסיקין דוקא בדאיכא שהות ביום וה"נ מוקמינן לה בפ' לולב הגזול ע"כ וכתבו כבר ר"ע ז"ל. מלת משיתעטפו הכתובה בפי' ר"ע ז"ל קודם לשון המתחיל ומפסיקין לק"ש וכו' נלע"ד שצריך למחוק אותה ויותר נכון היה נראה שצריך להיות כך דהכא ליכא למימר משיתעטפו [ב) וכ"ה ברש"י י' ע"א.]:
ומפסיקין לק"ש וכו': ופירש הר"ן ז"ל כאן ובפ' לולב הגזול דמפסיק לק"ש ולכל מידי דמדאורייתא אע"ג דאיכא שהות ע"כ:
ומי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד ואפי' אם יעבור זמן ק"ש בעוד שהוא לומד. כן כתב רבנו ירוחם בשם התוס' וכתב הרא"ש ז"ל דמילתא דפשיטא היא שצריך אח"כ לקרות את כולה אם גמר ללמד את הרבים קודם שעבר זמן הקריאה קיצור מבית יוסף א"ח ס"ס ע':
ואין מפסיקין לתפלה: בגמ' פריך והא תני לה רישא ומשני סיפא אתאן לד"ת וכו' כדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל בשם הרז"ה ז"ל דאע"ג דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות ביום הוא כדכתיבנא לעיל האי אין מפסיקין דאתאן לד"ת אפי' בדליכא שהות קאמר דלד"ת אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי והכריח על זה ע"ש: אבל הראב"ד ז"ל בהשגות בפ' שני דהל' ק"ש כתב דאם אין שהות אפי' לתפלה מפסיק: ובגמ' פריך והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש ומשני כי תניא ההיא בעיבור שנה ופירשו תוס' ז"ל כדי שלא יתקלקלו המועדות ע"כ: ובירושלמי תני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר' חנניא בן עקביא [ג) לפנינו עקיבה".] אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה: ור"ש בן יוחי נמי ס"ל דמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב אלא טעמיה דר"ש זה שנון וזה שנון ואין מבטלין שנון מפני שנון. ונלע"ד דדוקא הפסקה לתפלה לחודה הוא דאינו חייב להפסיק אבל אי בעי למיפסק לק"ש אה"נ דאגבה דק"ש מתפלל ג"כ והדר לעבידתיה והיינו דהדר תנא למיתני ואין מפסיקין לתפלה ולא תני בקיצור ולא לתפלה כלומר הפסקה מיוחדת לשם התפלה הוא דאינו חייב אבל אגב ק"ש כולה חדא הפסקה היא ויתפלל ג"כ קודם ויחזור ללימודו או לסעודתו או למלאכתו או לדיניו. עוד אפשר לומר דאפשר למידק מינה לתפלה הוא דאינו מפסיק מלימודו אבל לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפילין אפילו רשב"י וחביריו שתורתם אומנותם מפסיקין מן הטעם שכתבנו:
משנה ג[עריכה]
לא יצא החייט במחטו וכו': והתימה מר"ע ז"ל שפי' כאן ואפי' תחובה לו בבגדו ואומן דרך אומנותו חייב שאינה הלכה רק בשבת עצמה אבל בע"ש לא דלא גזרינן גזרה לגזרה ודי במה שפי' כך לקמן בפ' במה אשה גבי לא תצא אשה במחט נקובה אלא משום דהכא קתני בהדיא חייט דהיינו אומן פירשה ג"כ כאן. ועיין בשלטי הגבורים שכתבו אליבא דהרי"ף ז"ל דהכא מיירי בשמחטו בידו ושכן הוא בהדיא בדברי מיימון: ומה שפי' ר"ע ז"ל ואומן דרך אומנתו חייב היינו כר' יהודה דאסר תחובה לו בבגדו ואפילו בע"ש ודלא כר"מ ופלוגתייהו בברייתא בגמ' והובאה ביד (ברמב"ם) שם סימן כ"א ולקמן פ' במה אשה הבאתי ברייתא דוגמתה:
שמא ישכח ויצא: אליבא דרבא דאמר לא גזרינן גזרה לגזרה אפי' בהוצאה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בפ"ק דב"ק הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא ה"פ שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא. תוס' ז"ל: וק"ק אמאי לא תני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ולא הלבלר בקולמוסו שמא ישכח ויצא. ואפשר לומר דמשום דלבלר בקולמוסו אפי' לא ישכח איכא לחוש שמא לפעמים הקולמוס טבול בדיו וישכח ויכתוב ב' אותיות על פס ידו או על גבה או על צפרניו ואת"ל שגם במחט שייך לומר שמא לפעמים יש בו חוט ויבא לתפור ב' תפירות ויקשרם ויתחייב ב' א' משום חופר וא' משום קושר כבר גם זה הוא תשובה קצת דמש"ה שינה למיתני שמא ישכח ויצא ברישא למען חשכיל ותבין ממילא דגם שייך טעם אחר של שכחה בשניהם ואפשר דגם בזה מתורץ קצת דלא תני שמא ישכח ויוציא או אפשר שמתורץ במה שכתבתי בשם התוס' ז"ל. אבל ברישא גבי לא ישב אדם לפני הספר וכו' נראה שאין להקשות אמאי לא תנא מלות עד שיתפלל בסיפא בתר כולהו בבי דכיון שהן בבי טובא דרך תנא הוא למיתני ברישא ומובן דקאי אכולהו בבי דבתרה כנלע"ד:
ולא יקרא לאור הנר כו': ודייקי' בגמ' חד הוא דלא ליקרי מדקתני ולא יקרא הא תרי שכיר דמי והתניא לא אחד ולא שנים ומשנינן לא קשיא כאן בענין א' כאן בשני ענינים:
באמת אמרו: מלת אמרו ל"ג לה:
אבל הוא לא יקרא: בגמ' פריך והאמרת רישא החזן רואה. ומשני לסדר ראשי פרשיותיו פי' רש"י ז"ל שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמים בלחש ע"כ. וזה כפי פי' ראשון שפי' במתני' דחזן היינו חזן הכנסת. וז"ל רש"י ז"ל בפי' מתניתין החזן חזן הכנסת המקרא את הז' הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכים לקרות למחר ורואה היכן קורין התינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל"א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכן יסיימו פרשיותיהן ע"כ:
ירושלמי תני רשב"ג אומר התינוקות מתקינין להם ראשי פסוקיהם לאור הנר מאי כדון (כלומר מה הפרש יש בינם לבין אחרים ומשני) אילין (פי' התינוקות) בעו דיטפי בוצינא (כדי שלא ללמוד) ומכ"ש שלא יבאו לתקנו אבל אחרים מסתמא חפצים ללמוד ולא בעו דיטפי בוצינא וחיישינן שמא יבאו לתקנו:
כיוצא בו לא יאכל: עיין בפי' הרמב"ם ז"ל שדקדק מלת כיוצא בו השנויה כאן:
לא יאכל הזב עם הזבה: פי' רש"י ז"ל וכ"ש טהור עם הזבה וכתוב בספר חכמת שלמה מה שפסק רש"י ז"ל כ"ש אינו כן בגמ' אלא רש"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג ע"כ: ובגמ' גם בירושלמי אמרינן תניא ר"ש בן אלעזר אומר בוא וראה עד היכן פרצה ונתחזקה ונתרבית טהרה בישראל ופרצה לשון ריבוי כדכתיב כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. ותו גרסי' בירושלמי הא זב עם מצורעת מותר וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה מצורע עם זבה אסור מצורע עם מצורעת אסור: וכתוב במרדכי לא יאכל וכו' מכאן משמע דאם שתה הבעל תחלה מותרת אשתו לשתות אחריו דלא יאכל תנן וה"ה לא ישתה ולא תאכל ולא תשתה לא תנן וטעמא שיצרו של אדם מהרהר אתר שתייתה ע"כ:
משנה ד[עריכה]
ואלו מן ההלכות וכו': בגמ' פשטינן מברייתא דואלו תנן בוי"ו וקאי אלא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר דתנן במתני' דלעיל כדפי' ר"ע ז"ל:
בעליית חנניהו בן חזקיהו בן גרון: כך צ"ל. ואשכחן במכילתא אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נתמנה לך חפץ יפה תהא מזמינו לשם שבת ע"כ ואית דגרסי בן חלקיה בן גרון:
כשעלו לבקרו: פי' שהיו רגילין לבקרו והוא מתעסק באותו החבור ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי ב"ש וב"ה. קיצור מהרמב"ם ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל והגזרה השביעית גזרו על סתם ידים וכו' אמר המלקט בגמ' בבבלי וגם בירושלמי פרכינן וידים תלמידי שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור דתניא כו' ומשנינן במסקנא דאינהו גזור ולא קבלו מנייהו ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו שוב מקשין בגמ' והא שלמה גזור ומשנינן שלמה גזור לקדשים ואתו אינהו גזור אף לתרומה:
עוד בפי' ר"ע ז"ל ולא גזור נמי באוכלין גזרה משום אוכלין וכו' כך צ"ל וכך הוא בפירושו ג"כ שם בסוף מסכת זבין:
עוד בפי' ר"ע ז"ל וכותים לית להו מדרש זה אמר המלקט מיתורא דוי"ו דואשה מרבינן לתינוקת בת יומה: ובירושלמי תני שמנה עשר דבר גזרו ובשמנה עשר רבו ובשמנה עשר נחלקו ועין בפי' הרמב"ם ז"ל שנראה שהוא ז"ל מפרש שם הירושלמי הזה שמנה שלשה פעמים שמנה עשר וכבר כתבתי לעיל ריש סימן ב' השמנה עשר שהיו מוסכמים בלא שום מחלוקת והשמנה עשר שרבו עליהן כבר פירשם ר"ע ז"ל אלא שיש קצת שנוי כמו שאכתוב בסמוך. ואלה הם הי"ח שעדיין הם מחלוקת א' אין שורין דיו ב' סממנין ג' כרשינין ד' אונין של פשתן ה' צמר ליורה ו' מצודות חיה ז' מצודות עופות ח' מצודות דגים ט' אין מוכרין י' אין טוענין עמו י"א אין מגביהין עליו י"ב אין נותנין עורות לעבדן י"ג ולא כלים לכובס נכרי י"ד לא ישאילנו ט"ו לא ימכור לו י"ו לא ילוהו י"ז לא יתן לו במתנה י"ח לא ישלח אגרות: והתם בירוש' מני לי"ח שגזרו בשנוי קצת מתלמוד שלנו ואיכא מאן דמני התם לא יאכל הזב עם הזבה בכלל י"ח גזירות ע"ש: וכן כתבו תוס' ז"ל דודאי שהוא מי"ח דבר דהא קתני לה במתני' בהדיא ולפי זה אוכל אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו. א"נ הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפל וכו' חשיב חדא משום טעמא דאי לא הא לא קיימא הא ע"כ: ועי' בספר המאור ברב אלפס ז"ל דף ק' שכ' מניינם של י"ח דבר בשם הגאונים ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל מינה אוכלים וכלים שנטמאו במשקין (הג"ה. פי' שאם נטמאו במשקין הם פוסלין את התרומה ואין זו משמנה עשר דבר אלא שמעיקרא האוכלין או הכלים שמקבלין טומאה מן המשקין שנטמאו משני לטומאה הם שהם מי"ח דבר וכיון שמקבלין טומאה ודאי שהם פוסלין את התרומה) לשתים וכן במה שמנה בנות כותים מכלל י"ח דבר וכן במה שמנה אין פולין ואין קורין מכלל י"ח דבר וכן במה שמנה פתן ושמנן ויינם ובנותיהם לחדא הוא ז"ל תפס לעיקר דעת רש"י ז"ל ולא מנה המניח כלים תחת הצינור כדעת ר' יוסי שאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת אבל הרמב"ם ז"ל מנה אוכלין וכלים שמקבלין טומאה ממשקין שנטמאו בשני לטומאה לחדא כדעת ר"מ: ומנה ט' לצינור ולא מנה כלל אין פולין ואין קורין מן הטעם שכתבתי לעיל ריש סי' ב' וגם לא מנה בנות כותים אבל מנה פתן שמנן ויינן ובנותיהן לד' והיא דעת הרז"ה ז"ל שם בשם הגאונים ועי' בגמ' בבלי וירושלמי אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל: עוד בירושלמי תנא ר' יהושע אוניא תלמידי ב"ש עמדו להם מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים: וגרסינן תו התם דהא דתנן בריש עדויות אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין לא שנו אלא חוץ לשמנה עשרה הא בתוך י"ח אפי' גדול אינו מבטל מפני שעמדה להן בנפשותיהן ע"פ:
משנה ה[עריכה]
אין שורין דיו: בגמ' בעי לאוקמי מתני' דוקא כרבי דס"ל דנתינת מים לדיו זו היא שרייתן ודחי לה:
אלא כדי שישורו: אית דגרסי שישרו השי"ן קמוצה:
בפי' ר"ע ז"ל וסברי ב"ש אדם מוזהר על שביתת כלים. אמר המלקט נפקא לן בגמ' מקרא דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים: ונר הדולק בשבת. וקדרה שעל גבי כירה דמודי בהו ב"ש ומפרש בגמ' בדאפקר להו ופי' הר"ן ז"ל דאע"ג דקיימא לן דבעי הפקר בפני שלשה כדאיתא סיף פרק אין בין המודר הכא לא בעינן דכיון דלאפרושי מאיסור הוא מסתמא מפקר להו בגמר דעתו וכתבו בתוס' שאין לסמוך על זה להשאיל לגוי בהמתו ולהפקירה דהכא שאני מפני שאי אפשר בענין אחר והרשב"א ז"ל כתב דהא דהכא משום הפקר נגעו בה דלב ב"ד מתנה עליהן להפריש העם מאיסורא ודוקא בנר וקדרה התנו מפני צורך שבת אבל בבהמה לדידן לא שייך האי טעמא ע"כ: וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דפסחים דף ד' גבי בטול חמץ דמדאורייתא אין צריך הפקר ומש"ה בטול חמץ סגי בינו לבין עצמו ע"כ: ובירוש' מאי טעמהון דב"ש דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום ומ"ט דב"ה ששת ימים תעשה מעשיך וביום מה מקיימין ב"ה טעמון דב"ש בעבדי בידן ומה מקיימין ב"ש טעמון דב"ה כהדא דתני פותקין אמת המים לגנה מע"ש והיא שותה והולכת בשבת וכו'. אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים לנו שטוענין בקורות בית הבד ובעגולי הגת עם חשיכה ולא יכלו להשיבן אמרו ב"ש לב"ה אי אתם מודים לנו שאין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצלו כל צרכן מבעו"י ולא יכלו להשיבן ע"כ ועיין במה שכתבתי לקמן ספ"ג:
משנה ו[עריכה]
בש"א אין נותנין אונין של פשתן וכו': פי' בערוך אונין בלשון מקרא תקוה והוא חוטין כמו את תקות חוט השני ע"כ וז"ל הר"ש ז"ל בפי"א דנגעים סימן א' והאונין של פשתן משיתלבנו נותנין היו החוטין של פשתן לתוך התנור כדי שיהבילו ויתלבנו כדתנן בפ"ק דשבת ע"כ:
אלא כדי שיהבילו: ל"ג הכא מבעו"י וכן כתב הב"י ז"ל שכן מצא בספרים:
אלא כדי שיצודו מבעוד יום: ירוש' מי מודיע אם נצודו מבעו"י ומשני אם נתקלקלה המצודה דבר ברי הוא שנצודו מבעו"י ופריך ואפי' נתקלקלה ניחוש שמא לא נצודו מבעו"י ומשני הב"ע בפורש ביער מקום שהן מצויין תדע לך שהוא כן דתנן דגים בהדייהו ודגים לא במקום שהן מצוין וה"נ במקום שחיה ועוף מצויין:
משנה ז[עריכה]
בש"א אין מוכרין לנכרי כו': וכתבו תוס' ז"ל אין מוכרין לנכרי אע"ג דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת מ"מ מאחר שהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שאסור לישראל מן התורה גזרו רבנן עם חשיכה משום דמיחלף בשלוחו ע"כ: וביד פ' ששי דהלכות שבת סי' י"ט כ' וז"ל שם לא ימכור וכו' שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נותן לו וכשיוצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שמכרו לו בשבת ע"כ:
משנה ח[עריכה]
בש"א אין נותנין עורות לעבדן וכו': ומצאתי מנוקד במשנת ה"ר יהוסף ז"ל לעבדן הבית בדגש והוא תימה בעיני [אין אנו יודעים תמיהתו. כפי הנראה ס"ל להר"ש עדני כי קריאת התואר התמידי עַבְּדָן (לאיש הַמְעַבֵּד את העורות) היא בב' רפויה ולא כמו שאנו נוהגין לקרות בב' דנושה כמו קַפְּדָן כשהוא בא כאן לדעת הר"י לעַבְּדָן (בב' דגושה) אזי הוא שם הפועל בנו"ן לכנוי רבים והכונה לעבד אותן ודבר זה אינו נכון מטעם שכתב התפא"י. ואולי בא הר"י להוציא מנוסחת כי"ק ע' ש"י.]:
ובכולן ב"ה מתירין עם השמש: כלומר שריית דיו וכל הני דתנן בהו ב"ה מתירין היינו עם השמש. וצ"ע מ"ש דהכא תני עם השמש טפי מכל שאר דוכתי דקתני עם חשיכה ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' ששי קודם חשיכה וכתב עליו מגיד משנה ומ"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר באר שמשתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה ע"כ. ופירשו בתוס' ודוקא בשקצץ וכדאמרינן בגמ' גבי אגרות וב"ש אסרי אע"פ שקצץ וכתב הר"ן ז"ל ומסתברא לי דכל שקצץ אע"פ שעשה הנכרי מלאכה בשבת מותר ללבוש ישראל הכלים בשבת עצמה ול"ד להא דאמרינן פ' כל כתבי נכרי שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קעביד אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קעביד ושרי לישראל להשתמש אפי' בשבת ע"כ:
משנה ט[עריכה]
אמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן: שהם קשים לכבס וצריך שלשה ימים ומחמירין היו על עצמם כב"ש והא דלא קתני הא מילתא גבי שלשה דברים שהיה רשב"ג מחמיר כדברי ב"ש בפ' שני די"ט משום דהתם לא איירי אלא במילי די"ט אבל במילי דחול לא איירי. הר"ן ז"ל: ומחק הר' יהוסף ז"ל מלת שהיו מספרו:
ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד וכו': וק"ק לע"ד מ"ש דקתני הכא תנא ושוין אלו ואלו ולא קתני ושוין שטוענין כדקתני בפ' יו"ט שחל תרי זימני ושוים ולא קתני מלות אלו ואלו ושמא משום דהכא קתני הרבה פלוגתות דב"ש וב"ה או שמא לרמוז לנו שאין מוסכם זה הושוין שהרי הוא דלא כר"ע ודלא כת"ק דר"א כמו שאכתוב בסמוך והוי כמו כל המוסיף גורע: ובגמ' בעינן מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי א"ר יוסי בר' חנינא ר' ישמעאל הוא דתנן בפ' שני דעדויות השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעו"י ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך. ר' אלעזר [בן פדת] אמר ר' אלעזר [בן שמוע] היא דתנן לקמן ר"פ כ"ב חלות דבש שרסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר ובגמ' יהיב טעמא אמאי ר' יוסי לא אמר כר' אלעזר ור' אלעזר אמאי לא אמר כר' יוסי. ומשמע דלר' יוסי ב"ר חנינא מתני' דקתני ושוין דלא כר"ע דלר"ע אפי' בזה חולקין ב"ש וב"ה וכן לר"א בן פדת מתני' דלא כת"ק דר' אלעזר ור"ש דגם הוא ס"ל כר' אלעזר בן שמוע כמ"ש לקמן ר"פ חבית ודלא כר' ישמעאל ור' עקיבא כדמשמע בגמ':
משנה י[עריכה]
אין צולין בשר וכו': וצליה זו היינו ע"ג גחלים ממש וכמו שנכתוב בסמוך בשם הר"ן ז"ל וכן הוא בש"ע:
אלא כדי שיצולו: אית דגרסי שיצלו הצדי"ק קמוצה וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל גם מחק מלות מבעוד יום שבכל משנה זו: ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם פ"ט דמאכל בן דרוסאי היינו חצי בישול וגם הראב"ד ז"ל הודה לו שם בפירוש זה: ופירש הר"ן ז"ל בר"פ כירה דף קי"ג דאע"ג דביצה מצטמקת ויפה היא כדאיתא בגמ' ורב ס"ל דמצטמק ויפה לו אסור והכא מפרש רב עלה דמתני' דכדי שיצולו היינו כמאכל בן דרוסאי היינו טעמא משום דמתני' דבשר ובצל וביצה לא מפסיק ולא מידי בינן לבין האש וכל שנצולו כמאכל בן דרוסאי מחרכי ומפסדי ומש"ה שרי אבל מקמי הכי שעדיין הם חיים לא מפסדי בחתוי גחלים ומש"ה אסירי אבל היכא דמפסקא קדרה כי מחתה לאחר שהגיע למאכל ב"ד לא קשי ליה אדרבא ממהר בישולו ואסור ע"כ בשינוי לשון קצת:
ויש מי שסובר דהא דאסרינן בצל וביצה אלא כדי שיצולו בלצורך הלילה דוקא היא אבל לצורך מחר מותר להטמין עיין בב"י או"ח סי' רנ"ז. ובמקומות אחרות קודם לזה. וכתוב בכלבו סי' ל"א והא דתנן אין נותנין פת בתנור עם חשיכה ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה דוקא כשאין לו מזון ג' סעודות אבל יש לו מזון ג' סעודות מותר דבשבת גופיה אסור לרדות דלאימת קבעי לה למ"ש ובלא חתוי נמי אפייה וה"ל כקדרה חיה ע"כ: וכתוב שם ביד פ"ג גם בטור שם סימן רנ"ד ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניה אם במזיד אסור עד מ"ש בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון ג' סעודות ואומר לאחרים בואו ורדו לכם לכל א' מזון ג' סעודות וכשהוא מרדה לא ירדה אלא בסכין וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ואם נתנו בשבת אפי' במזיד מותר לו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה ע"כ ועיין עוד שם בבית יוסף או בשלחן ערוך: וק"ק אמאי לא תני אין נותנין פת לתנור ולא חררה על גבי גחלים עם חשיכה אלא כדי וכו':
שיקרמו פניה: פירשו תוס' ז"ל במנחות דף ע"ח כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה: ובירושלמי אמרינן זריזות הן הנשים בפת יותר מן התבשיל וליכא למיחש לשמא יחתו: תבשיל דרכו לאוכלו רותח ואתו לחתויי כדי לאכלו חם אבל פת אין דרכו לאכלה רותח:
ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה: ה"ר יהוסף ז"ל הגיה שיקרם ומחק הוי"ו ונקד הרי"ש בקמץ. ופי' רש"י ז"ל אף פניה התחתונים ור' אליעזר לחומרא קאמר ובירושלמי משמע דלקולא קאמר דגרסי' התם מודה ר' אליעזר בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניה בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעי קרימה מעליא וקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב כדאמרי' משנח ראב"י קב ונקי הר"ן ז"ל. משמע מפירושו ז"ל דגרסי' ראב"י וכן מצאתי שהעתיקו לשונו ז"ל בספר זמנים להרמב"ם ז"ל בספ"ג דהלכות שבת:
אבל בב"י או"ח סי' רנ"ד משמע דבדברי הר"ן ז"ל לא יש בן יעקב: וכתוב עוד שם בשם הרב המגיד דדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ לפסוק הלכה כר' אליעזר בפ"ג דהלכות שבת ואע"פ שבפי' המשנה פסק דלא כר' אליעזר איכא למימר דהדר ביה ע"כ וכפירושו דהר"ן ז"ל נראה שהסכים ר"ע ז"ל שהוא פי' הרמב"ם ז"ל ג"כ ולקולא: ולשון הטור שם סימן רנ"ד ואין נותנין פת בתנור ולא חררה ע"ג גחלים סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכננד האש ע"כ:
וכתוב שם בבית יוסף גם רבינו פסק כר' אליעזר ומה שכתב עד שיקרמו פניה המדובקים (הג"ה פי' דכיון שנקרמו פניה המדובקים בתנור כ"ש כבר נקרמו פניה שכלפי האור והוי אפוי כמאכל ב"ד) בתנור קאי אפת ופניה שכננד האש קאי אחררה ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ג דכל שנתנה בכדי שיקרמו פניה לא חיישי' שמא יחתה משום דמפסיד ליה ע"כ: אחר זמן רב בא לידי ספר כ"י קלף ישן פי' לה"ר יונתן ז"ל וראיתי שגם הוא גורס ר' אליעזר בן יעקב והילך כל לשון פירושו אין נותנין את הפת לתנור וכו' כלומר שכיון שקרמו פניה תו לא אתי לאחתוי בגחלים שיש אדם לרוב שאוכלים אותה בבשול כזה ובגמ' מפרש דהאי פניה אותם הפנים שאינם מדובקים בתנור כלומר שאינם אלא העליונים שממהרין לקרום מפני האור העומד כנגדן אבל התחתון שהוא מדובק בתנור מתאחר מלבשל מפני שמצטנן דופני התנור מפני הבצק הדבק בו ור' אליעזר בן יעקב פליג עליה ומחמיר דבעי שיקרום גם הפנים התחתונים והלכתא כר' אליעזר בן יעקב כדאמרי' משנת רא"ב יעקב קב ונקי. ותנא בשר בצל וביצה ופת וחררה דאי לא תנא אלא בשר בצל וביצה ה"א מאי כדי שיצולו לגמרי קאמר לפיכך תנא וחררה לגלוי דלאו צליה גמורה אלא כמאכל בן דרוסאי ופת וחררה נמי צריכי לפי שאינם דומין דאי תנא פת ה"א בפת הוא דמחמיר ר"א בן יעקב משום שהפת רחוק מהאור אבל חררה שמדובקת לגחלים בפניה העליונים סגי קמ"ל דלא סגי אלא עד דאיכא תחתון ואי תנא חררה ה"א בחררה הוא דקא מקיל ת"ק אבל בפת ליבעי גם פנים התחתונים קמ"ל דלא בעי עכ"ל ז"ל:
משנה יא[עריכה]
משלשלין את הפסח: כשחל י"ד בניסן ע"ש: ובירושלמי פריך תמן [ס"פ תמיד נשחט] תנינן חשכה יצאו וצלו את פסחיהן שאין צלייתו דוחה את השבת וכא את אמר הכין ומשני א"ר יוסי חבורות זריזות הן, וכדמשני בגמרא דילן, ופרכינן בגמ' דילן הא לאו האי טעמא לא והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי, ומשני התם מינתח ואם פותח פי התנור עייל ביה זיקא וקשי ליה הכא לא מינתח ואי מגלי ליה לא קשי זיקא הלכך אי לאו דזריזין הן אסור:
ומאחיזין: כתב הרמב"ם ז"ל העיקר מאחזין את האור, אלא שיש להסתפק אם היתה גרסתו מחיזין בלתי אל"ף והוא בא להשמיענו שהעיקר הוא באל"ף. אח"כ מצאתי שה"ר יהוסף ז"ל מחק האל"ף ונקד המ"ם בשו"א:
כדי שתאחוז האור: נראה דגירסת הרמב"ם ז"ל כדי שיצת האור. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
ר' יהודה אומר אף בפחמים: ירושלמי כיני מתניתין אף בפחמין כל שהן. ומשמע מפי' רש"י ז"ל דלא הוי גריס מלת אף במילתיה דר' יהודה, שזה לשונו ר' יהודה אומר אם היתה מדורת פחמים אין צריך להאחיז בה האור אלא כל שהוא ע"כ. וכן נראה מרב אלפס והרא"ש והר"ן ז"ל: ודעת הטור שם סימן רנ"ה וגם דעת רבינו ירוחם דר' יהודה אינו חולק על ת"ק אלא מוסיף על דבריו ותנא קמא מודה לו. אכן מתוך פי' הרמב"ם ז"ל שכתוב שם ואין הלכה כר' יהודה משמע שסובר שבא לחלוק, וכן נראה ג"כ מדבריו שם פ"ג שלא חילק בין פחמים לעצים, כן כתוב שם בבית יוסף:
והילך פי' ה"ר יהונתן ז"ל שמצאתי בסכ"י ישן, משלשלין את הפסח לתנור החם בשפוד ותלוי באמצע התנור והגחלים למטה ואע"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי קודם שתשקע החמה שרי משום דבני חבורה זריזין הן ולא אתי לחתויי בגחלים וכל א' נמי מדכרי להדדי מה שא"כ ביחיד הצולה בשר ובצל וביצה בכל שבתות השנה, ודרך הפסח שרבים מתחברים יחד כדכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה וגו' ועוד דאיכא מ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד כדי שלא יביאוהו לבית הפסול כדכתיב לא תותירו ממנו היו רבים מתחברים יחד על טלה א': ומאחיזין את האור ועוד קולא אחרת עבדי לבני חבורה במדורה, ולפי שלא מצינו למדורה חבורה שיתחברו יחד עליה כמה דאשכחן בטלה בפסח נקט מדורת בית המוקד, לשכה גדולה היתה שהכהנים מתחממים שם במדורת אש הנסקת בה תמיד מפני שהכהנים הולכים יחפים על רצפה של שיש של עזרה, כדתנן במס' זבחים הואיל ורצפה מקדשת כדכתיב קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה, וקא מקיל במדורת בית המוקד שמאחיזין את האור מעט בעצים של מדורת בית המוקד קודם שתחשך והיא מתבערת והולכת ודולקת משתחשך, ולא חיישינן שמא יהיו הכהנים צריכין להבעירה משתחשך משום דכהנים זריזין הן ומזכירין זה לזה, משא"כ בגבולין שצריך אדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברוב כל בקעת ובקעת ברוב עביה וברוב הקיפה כדאמרינן בגמ', שאם אינו כן גזרי' דילמא אתי להדליק משתחשך:
ר' יהודה אומר אף בפחמין וכו': [1] כלומר אף בגבולין אם היתה מדורת פחמין בכל שהוא סגי. (הג"ה נ"ל ולא צריך שתאחוז האור ברוב כל פחם ופחם): שהיא דולקת והולכת לפי שאין דרכה להיות כבה והולכת ואינו צריך לחתות בה, א"נ אמדורת בית המוקד קאי כלומר כי היכי דבמדורת עצים מקילי לבית המוקד בכהנים כמו כן במדורת פחמין מקילינן לכל אדם, וליכא דפליג עליה והילכתא כוותיה ע"כ.
סליק פירקא:
- ^ אמת שבמהד' וילנא יש כאן ד"ה, אבל טעות היא, שכבר יש ד"ה כזה מקודם, וכאן אינו אלא המשך העתקת רבינו יונתן, וכמו שכתב בסוף, עד כאן.