משנה שבת א י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק א · משנה י | >>
אין צולין בשר, בצל, וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום.
אין נותנין פת לתנור עם חשיכהלו, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום.
רבי אליעזר אומר, כדי שיקרם התחתון שלה.
אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה,
- אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם.
- אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה,
- וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים,
- אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ:
אין צולין -
- בשר, ובצל, וביצה -
- אלא - כדי שיצולו.
- בשר, ובצל, וביצה -
- אין נותנין את הפת בתנור - עם חשיכה,
- ולא חררה - על גבי הגחלים,
- אלא - כדי שיקרמו פניה.
- רבי אליעזר אומר:
- כדי שיקרום - התחתון שלה.
- ולא חררה - על גבי הגחלים,
חררה - חלה.
יקרמו פניה - כלומר שקרמו וקפאו פני החררה שהם כלפי אויר התנור.
ורבי אליעזר סבר, כי אפילו לא נשאר מן היום אלא כדי שיקרמו פניה הדבקים בחרס התנור, שהם קופאים קודם מן הפנים שהם כלפי אויר התנור.
ואין הלכה כרבי אליעזר.
ואמרו כדי שיצולו - בכדי שיהיו ראוין לאכילה, אף על פי שלא נשלם בישולם:
כדי שיצולו - כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למיגזר שמא יחתה בגחלים:
חררה - עוגת רצפים:
שיקרמו - תחלת אפיה עושין כמו קרום:
פניה - שהם כלפי אויר התנור:
כדי שיקרום התחתון - המדובק לחרש התנור, דהוא נאפה תחלה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כרבי אליעזר לז:
כדי שיצולו. פירש הר"ב כמאכל בן דרוסאי ועי' מ"ש בס"ד ברפ"ג:
עם חשיכה. היינו עם השמש דלעיל וקאמר דהכא מחמירין בית הלל. ומכל מקום מלת עם אינה מתפרשת בשוה דעם השמש היינו בעוד השמש על הארץ וקודם שתצא מעליה. ויהיה עם חשכה בהפך קודם שחשיכה שעדיין החושך לא בא. וקשה אמאי קא משני בלישניה. וראיתי להרמב"ם בחיבורו פ"ו מהלכות שבת ששינה גם כן בדין דלעיל וכתב קודם שחשיכה וא"ל דהכי גריס לעיל במשנה. שבפירושו כתב עם השמש והרב המגיד כתב עליו וזה לשונו ומ"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר ביאר שמשתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה עכ"ל. ולכאורה נראה שבא לומר דהרמב"ם מאחר הזמן עד שחשיכה ודאי ולפיכך לא כתב עם השמש דהוה משמע משתשקע החמה. וטעמו של הרמב"ם משום דבין השמשות שהוא ספק לא גזרו בכל הני אלא דקשה לי לומר כן שמלשון המשנה מתבאר לחומרא דמשקיעת השמש אסור הילכך נראה לומר דהכי קאמר לפי שכבר ביאר שזהו ספק וכו' וא"כ לא איכפת בשינוי הלשון דמכיון שספק חשיכה הוא משתשקע החמה הילכך מ"ש קודם שחשיכה כבר נתן הספק בכלל האיסור. וכן לישנא דמתניתין דהכא ודלקמן עם חשיכה היינו עם תחלת חשיכה וכדמוכח בהדיא במשנה דסוף פ"ב ומסתמא הני נמי דכותה ועיין מ"ש שם בס"ד. ומעתה הואיל ואין בכך כלום ניחא ליה להרמב"ם למנקט בדינא דלעיל נמי עם חשיכה כי היכי דבהך משנה ובדלקמן נקט התנא נמי בלישניה עם חשיכה ואכתי לא ידענא טעמא במשנה. ועוד ק"ל אמאי נקט כלל עם חשיכה בהך מתניתין דהכא דלאיסורא כמו דלא נקט בכולהו דב"ש דלאיסורא. ועוד דלנקטיה ברישא [גבי] אין צולין וכו' והוה ניחא קצת משום דאמינא דמשום דבמתניתין דלקמן דהתירא בעי למינקט להכי נקטיה נמי הכא דהוי דומיא דצליית פסח דלקמן:
רבי אליעזר אומר וכו' פסקו הר"ב והרמב"ם דאין הלכה כמותו ובספרי הרמב"ם שלפני המגיד פסק כמותו וכתב שסובר דלפרושי קאתא. ועיין מ"ש בסוף בכורים ועוד כתב טעם אחר אבל הר"ן כתב דראב"י היא וקיי"ל דמשנתו קב ונקי:
(לו) (על המשנה) עם חשיכה. היינו עם השמש דלעיל וקאמר דהכא מחמירין ב"ה:
(לז) (על הברטנורא) ובספרי הר"מ שלפני הה"מ פסק כמותו וכתב שסובר דלפרושי קאתי:
אין צולין בשר וכו': וצליה זו היינו ע"ג גחלים ממש וכמו שנכתוב בסמוך בשם הר"ן ז"ל וכן הוא בש"ע:
אלא כדי שיצולו: אית דגרסי שיצלו הצדי"ק קמוצה וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל גם מחק מלות מבעוד יום שבכל משנה זו: ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם פ"ט דמאכל בן דרוסאי היינו חצי בישול וגם הראב"ד ז"ל הודה לו שם בפירוש זה: ופירש הר"ן ז"ל בר"פ כירה דף קי"ג דאע"ג דביצה מצטמקת ויפה היא כדאיתא בגמ' ורב ס"ל דמצטמק ויפה לו אסור והכא מפרש רב עלה דמתני' דכדי שיצולו היינו כמאכל בן דרוסאי היינו טעמא משום דמתני' דבשר ובצל וביצה לא מפסיק ולא מידי בינן לבין האש וכל שנצולו כמאכל בן דרוסאי מחרכי ומפסדי ומש"ה שרי אבל מקמי הכי שעדיין הם חיים לא מפסדי בחתוי גחלים ומש"ה אסירי אבל היכא דמפסקא קדרה כי מחתה לאחר שהגיע למאכל ב"ד לא קשי ליה אדרבא ממהר בישולו ואסור ע"כ בשינוי לשון קצת:
ויש מי שסובר דהא דאסרינן בצל וביצה אלא כדי שיצולו בלצורך הלילה דוקא היא אבל לצורך מחר מותר להטמין עיין בב"י או"ח סי' רנ"ז. ובמקומות אחרות קודם לזה. וכתוב בכלבו סי' ל"א והא דתנן אין נותנין פת בתנור עם חשיכה ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה דוקא כשאין לו מזון ג' סעודות אבל יש לו מזון ג' סעודות מותר דבשבת גופיה אסור לרדות דלאימת קבעי לה למ"ש ובלא חתוי נמי אפייה וה"ל כקדרה חיה ע"כ: וכתוב שם ביד פ"ג גם בטור שם סימן רנ"ד ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניה אם במזיד אסור עד מ"ש בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון ג' סעודות ואומר לאחרים בואו ורדו לכם לכל א' מזון ג' סעודות וכשהוא מרדה לא ירדה אלא בסכין וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ואם נתנו בשבת אפי' במזיד מותר לו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה ע"כ ועיין עוד שם בבית יוסף או בשלחן ערוך: וק"ק אמאי לא תני אין נותנין פת לתנור ולא חררה על גבי גחלים עם חשיכה אלא כדי וכו':
שיקרמו פניה: פירשו תוס' ז"ל במנחות דף ע"ח כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה: ובירושלמי אמרינן זריזות הן הנשים בפת יותר מן התבשיל וליכא למיחש לשמא יחתו: תבשיל דרכו לאוכלו רותח ואתו לחתויי כדי לאכלו חם אבל פת אין דרכו לאכלה רותח:
ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה: ה"ר יהוסף ז"ל הגיה שיקרם ומחק הוי"ו ונקד הרי"ש בקמץ. ופי' רש"י ז"ל אף פניה התחתונים ור' אליעזר לחומרא קאמר ובירושלמי משמע דלקולא קאמר דגרסי' התם מודה ר' אליעזר בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניה בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעי קרימה מעליא וקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב כדאמרי' משנח ראב"י קב ונקי הר"ן ז"ל. משמע מפירושו ז"ל דגרסי' ראב"י וכן מצאתי שהעתיקו לשונו ז"ל בספר זמנים להרמב"ם ז"ל בספ"ג דהלכות שבת:
אבל בב"י או"ח סי' רנ"ד משמע דבדברי הר"ן ז"ל לא יש בן יעקב: וכתוב עוד שם בשם הרב המגיד דדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ לפסוק הלכה כר' אליעזר בפ"ג דהלכות שבת ואע"פ שבפי' המשנה פסק דלא כר' אליעזר איכא למימר דהדר ביה ע"כ וכפירושו דהר"ן ז"ל נראה שהסכים ר"ע ז"ל שהוא פי' הרמב"ם ז"ל ג"כ ולקולא: ולשון הטור שם סימן רנ"ד ואין נותנין פת בתנור ולא חררה ע"ג גחלים סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכננד האש ע"כ:
וכתוב שם בבית יוסף גם רבינו פסק כר' אליעזר ומה שכתב עד שיקרמו פניה המדובקים (הג"ה פי' דכיון שנקרמו פניה המדובקים בתנור כ"ש כבר נקרמו פניה שכלפי האור והוי אפוי כמאכל ב"ד) בתנור קאי אפת ופניה שכננד האש קאי אחררה ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ג דכל שנתנה בכדי שיקרמו פניה לא חיישי' שמא יחתה משום דמפסיד ליה ע"כ: אחר זמן רב בא לידי ספר כ"י קלף ישן פי' לה"ר יונתן ז"ל וראיתי שגם הוא גורס ר' אליעזר בן יעקב והילך כל לשון פירושו אין נותנין את הפת לתנור וכו' כלומר שכיון שקרמו פניה תו לא אתי לאחתוי בגחלים שיש אדם לרוב שאוכלים אותה בבשול כזה ובגמ' מפרש דהאי פניה אותם הפנים שאינם מדובקים בתנור כלומר שאינם אלא העליונים שממהרין לקרום מפני האור העומד כנגדן אבל התחתון שהוא מדובק בתנור מתאחר מלבשל מפני שמצטנן דופני התנור מפני הבצק הדבק בו ור' אליעזר בן יעקב פליג עליה ומחמיר דבעי שיקרום גם הפנים התחתונים והלכתא כר' אליעזר בן יעקב כדאמרי' משנת רא"ב יעקב קב ונקי. ותנא בשר בצל וביצה ופת וחררה דאי לא תנא אלא בשר בצל וביצה ה"א מאי כדי שיצולו לגמרי קאמר לפיכך תנא וחררה לגלוי דלאו צליה גמורה אלא כמאכל בן דרוסאי ופת וחררה נמי צריכי לפי שאינם דומין דאי תנא פת ה"א בפת הוא דמחמיר ר"א בן יעקב משום שהפת רחוק מהאור אבל חררה שמדובקת לגחלים בפניה העליונים סגי קמ"ל דלא סגי אלא עד דאיכא תחתון ואי תנא חררה ה"א בחררה הוא דקא מקיל ת"ק אבל בפת ליבעי גם פנים התחתונים קמ"ל דלא בעי עכ"ל ז"ל:
יכין
אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום: חצי בשולו. ומשני צדדיו. דאל"כ גזרי' שמא יחתה (רנ"ד ס"ב). ובהא גם ב"ה מודו. ואילה"ק מ"ש באונין ויורה דל"ג בזה שמא יחתה (כמ"ו). י"ל אונין מונחי' בתנור סתום ואינו פותחו לחתות מדקשי ליה זיקא. ויורה מיירי בעקורה מהאש. ואין בה חשש חיתוי. וגם חשש הגסה אין בו. דמיירי בסתומה היורה בטיט. משא"כ הכא מיירי בצולה אותו ע"ג גחלים דבקל יחתה (שבת די"ח ב'). ומה"ט גם בחררה בסיפא גם ב"ה מודו. מיהו פירות שנאכלין חיים. כתפוחים וכדומה. מותר ליתנן עם חשיכה סמוך לאש. אף שא"א שיצולו מבעו"י. והיינו מדלא גרע מנתבשל כחצי בישול קודם שבת. ולא דמי לבצל חי וביצה חיה דאסיר במשנתנו. דהנך אע"ג דחזו חי. אפ"ה רובן לבישול קיימו מדעדיפי בבישול טפי מחי. משא"כ פירות רובן נאכלים חיין מדעדיפי כך טפי מבבישול (ועי' רא"ש פ"ד דשנת סי' ד'). אבל אסור להניחן בשבת אפי' סמוך לתנור וקודם שהוסק. ואפשר דאפי' ע"י עובד כוכבים אסור (שם במג"א סקי"ד ובאשל שם):
אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה: (אשקוכען):
אלא כדי שיקרמו פניה: שיתהווה עליו (רינדע) וכל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה. הו"ל כנקרמו פניה (שם רנ"ד):
רבי אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה: ר"ל הצד המדובק בתנור. דשם ממהר להתבשל (אב"י כ"כ תוס' ד"ה איבעי' אבל רש"י כ' דצד שלגבי אור ממהר יותר להקרים. ועי' ר"נ ורט"ז רנ"ד סקי"ב). ואנן קיי"ל דבאיזה צד שתקרם סגי*). ולרמ"א צריך שיקרום כל הפת סביב (שם). וכל הנך אם עבר ונתן באיסור ע"ג אש מגולה. אם במזיד אסור במו"ש בכדי שיעשו. ואם בשוגג. אם הוא פת. מותר הוא לכל אדם שאין לו כדי ג' סעודות. לאכול ממנו כל הג' סעודות. ואם יש בככר א' בכדי ג' סעודות. לא יקח לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה. מדאינן חובה כל כך. אבל אם הוא שאר תבשילין. אפי' עשה בשוגג אסור עד מו"ש בכדי שיעשה. ורק באין לו כלל מה יאכל. גם בתבשיל שרי בשוגג. מדאסור להתענות בשבת (מג"א שם סקי"א וסקכ"ג):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת