ש"ך על יורה דעה קס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה קס |

סעיף א[עריכה]


(א) והעדים כו' כתב בהגהת דרישה בשם הסמ"ג דגם הסופר עובר ע"כ וכ"כ הרמב"ם רפ"ד מהלכות מלוה והיינו כחכמים דמתניתין ס"פ א"נ (בבא מציעא, פרק ה, משנה יא) והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ' עוד הרמב"ם שם אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית וכל מי שיהיה סרסור בין שניהם או שסיים אחד מהם עובר על לפני עור וגו' וכ"כ הסמ"ג שם ר"ס קצ"ג.


(ב) אינו עובר עיין בח"מ סי' ל"ד ס"י.


סעיף ג[עריכה]


(ג) של עובד כוכבים ע"ל סי' קס"ט.

סעיף ד[עריכה]


(ד) אסור הקשה בפרישה דבח"מ סי' רל"ב אמרינן דמי שלקח מעות מחבירו ומצא בו יתרון בכדי שאין הדעת טועה א"צ להחזירם לו דאמרינן מתנה יהיב ליה או מגזל גזליה ואלע ליה בחשבון וי"ל דהתם קאי אמכר אבל בהלואה תולין ברבית ולא במתנה אבל קשה דהטור (והמחבר שם סעיף ב') כתב דה"ה בהלואה דינא הכי ונ"ל דשאני התם שאינו מזכיר לפניו שנותן לו היתרון מה שאין כן כאן דאומר תקבל ממני יתר על חובי אלא שאינו מזכיר דבתורת רבית או מתנה נותנם לו וסבירא ליה להרמב"ם דמותר דאמרינן מתנה נותן לו והרא"ש וטור סבירא להו דשאני הכא כיון דמזכיר לו היתרון עכ"ל ול' הט"ו משמע שלא אמר ליה כלום וכ"כ הב"ח בקונט' אחרון ועוד קשה לי לפי זה הא הרמב"ם ע"כ בלא אמר ליה כלום מיירי דהא מחלק בין כדי שהדעת טועה או לא ועליה כ' הטור דהרא"ש חולק ואוסר ובזה נדחה גם כן מה שתירץ הב"ח דהכא איירי שבשעת הפרעון לאחר שפרע נתן לו עוד יתרון בסתם אלא נראה לי דודאי היכא דאיכא למתלי ברבית ובמתנה אסור משום דמחזי כרבית ובח"מ איירי בגוונא דלא מחזי כרבית כגון שהיו המעות בידו דרך מכר ומ"ש הט"ו שם המקבל מעות מחברו בין שהם במכר בין בהלואה בין בפרעון כו' רצה לומר בהלואה שהלוה מצא יתרון ופרעון רצה לומר פרעון חוב של מכר א"נ מיירי בפרעון הלואה ובגוונא דליכא למיחש לרבית וכדלקמן סי' קס"ו וקס"ט וקע"ז ודוכתי טובי.


(ה) בכה"ג שנותנו לו סתם ואינו אומר בשכר מעותיו.

סעיף ה[עריכה]


(ו) אסור לקבל ממנו ואפילו ברבית דרבנן. טור.


(ז) מועלת מחילה ואפי' ברבית דאורייתא וע"ל סי' קע"ד ס"ק ד'.

סעיף ו[עריכה]


(ח) ופירש כו' ארבית מוקדמת ומאוחרת קאי וכתב בית יוסף דצ"ע בפירש לו אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית ומביאו ד"מ והעט"ז כ' דהוי אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים וכן נראה עיקר כדלקמן סי' קס"ו ס"ק ז' ח'.


(ט) או שהוא כו' כתב הב"י דאפשר אפילו היה רגיל מקודם במתנה מרובה אסור משום דהוי מילתא דפרהסיא דדמי לדירת חצירו ושימוש בעבדיו דלקמן סעיף ז' ומביאו בהגהת דרישה.


(י) מתנה מרובה דמסתמא הוי כפירש לו כצ"ל אבל מתנה מועטת בסתמא מותר דל"ד לדלעיל סעיף ד' דבסתם אסור דהתם בשעת פרעון הוא הרא"ש ותלמידי רשב"א ומשמע דהיכא דהלוה מתכוין לשם רבית אפילו בסתם אסור וכן כתב בה"ת ומביאו ב"י וד"מ ועב"ח וכתב ב"י דוקא סמוך קצת להלואה אבל במופלגת הרבה אין לחוש כלל ואפי' מתנה מרובה נמי שרי כל שהוא סתם ונראה דבפירש אפי' מועטת אסור אפילו מופלגת הרבה.

עוד כתב ב"י בשם הגהת אשר"י ורמב"ם דאפילו בסתם אסור כשלא היה רגיל מקודם ע"כ.

וכתב בהגהת דרישה בשם מהרש"ל דכל מה שידוע שבלאו הכי לא היה עושה לו כלל הוי כמתנה מרובה ואסור עד כאן ונראה לי דהכל לפי הענין ולפי מה שניכר בדעת משלח ועל פי זה יש לומר דלא פליגי הפוסקים.

סעיף ז[עריכה]


(יא) שלא מדעתו כו' שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו.


(יב) לדור בחצרו כו' ע"ל סימן קס"ו סעיף קטן א'.

סעיף ח[עריכה]


(יג) ובודאי נותנו כו' ואע"ג דאפילו אומר אני נותנו לך במתנה אסור לעיל סעיף ה' התם ה"ט משום דאנן סהדי דמשום שהלוה לו נותן לו במתנה אבל בבני ביתו אע"פ שנותן להם במתנה מפני שאינו מקפיד עליהם אסור ולפי מה שכתב בפרישה דמ"ש דנותנו להם במתנה הרבית מצד אחר כו' נמי לק"מ אבל אין הלשון משמע כפירושו וכן בעט"ז משמע כדפירישית עיין שם.

סעיף ט[עריכה]


(יד) דגבי הלואה כו' כלומר דהתם השני חייב לראשון דינר בשכרו ומה לי פורע במעות ומה לי פורע בניכוש אבל בהלואה לא נתחייב הלוה למלוה כלום אלא מעות הלואה ומ"ל שנותן שכר או שמלוה לו פעם אחרת.

סעיף י[עריכה]


(טו) או את בנו כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפילו בשכר וכפי מנהגנו שנותנים שכר גם על תורה שבע"פ אסור כל זמן שהאב היה פורע שכר למלמדו או שהבן סמוך על שלחנו ב"י.


(טז) אם לא היה כו' ע"ל ס"ס זה.

סעיף יג[עריכה]


(יז) והוא שלא יחזור ע"ל ס"ק כ"ב.


(יח) וי"א שצריך ג"כ שלא יפייסנו הלוה שיתן לו למלוה בשבילו אלא שיעשה כן מעצמו בלא דעת הלוה. טור ובב"י הביא הרבה פוסקים דאפי' פייסו שרי כיון דמשלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו לא נעשה שלוחו וכ' ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא ומסתבר טעמייהו.

סעיף יד[עריכה]


(יט) ורבית קצוצה היא ומפקינן מיניה ובמרדכי שם דמוציאין ממלוה כיון דאיהו אוזפיה ורקצץ עמו להוסיף יותר וליתנו לפלוני וע"ל ר"ס קס"ט.

סעיף טו[עריכה]


(כ) יש אומרים כו' והב"ח כ' דאין בזה שום איסור אלא ט"ס הוא בר' ירוחם וצ"ל שיתן לי ד' דינרין ואשמועינן דאע"פ שלא יאמר לו הלוה תן לו ד' דינרין כדי שילוני אלא פייסו שיתן לי ד' דינרין ובשביל זה הלוהו אסור דנראה כאלו היה שלוחו ע"ש ואין לשבש הספרים בחנם אלא טעמא דמלתא כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח וחפץ שאותו פלוני יתן לו ד' דינרין א"כ השליח אסור לומר לו שיתן לו הד' דינרין דהרי הוא מהנה למלוה בשליחותו וק"ל.

סעיף טז[עריכה]


(כא) גדול ואינו כו' משמע דתרווייהו בעינן ועב"י.


(כב) י"א כו' העט"ז האריך מאד לחלוק ע"ז וכלל דבריו אחרי שהב"י כ' שכל הפוסקים הם נגד זה ושלא אמרו רש"י מעולם ואיזה תלמיד טועה כתבו בשמו והביא ראיות ברורות איך יקל הרב בדין זה והטיח דברים הרבה וסוף דבריו "ואי איישר חילי אצוה למחקו מכל הספרים כו'" עכ"ל

ושארי ליה מאריה שנעלם ממנו דברי הרב בד"מ שהשיג על הב"י בזה וזה לשונו "ואני אומר שראיות הב"י אינן ראיות כלל לדחות דברי רש"י והמרדכי דמ"ש הטור והפוסקים (והמחבר דסעיף י"ג) וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה הם לא דברו אלא כשהלוה בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור כמ"ש המרדכי גופיה דאם לוה בעצמו מהמלוה אלא ששולח הרבית עם שליח אסור גם מה שהביא ראיה מסי' קס"ט מדין רבית ע"י עובד כוכבים אינו ראיה כמ"ש לקמן בס"ד" עכ"ד וז"ל בסי' קס"ט "ודע דכל זה לא איירי אלא בישראל ששלח לעובד כוכבים דזהו אסור לרש"י דס"ל יש שליחות לעובד כוכבים ולא שייך לומר אין שליחות לדבר עבירה הואיל ואין העובד כוכבים עובר בשליחותו אי אין איסור לבני נח ברבית אבל אם ישארל שלח לישראל חבירו מותר לקבל הרבית מן השליח כמ"ש לקמן סי' קס"ט בשם המרדעי ורש"י דהואיל ואין שליח לדבר עבירה לא מקרי רבית הבא מלוה למלוה כמ"ש לעיל דלא כב"י שדחה דברי רש"י מהכא דל"ד להדדי כלל" עכ"ל וכל דברים אלו ברורים וראוים למי שאמרם (שוב מצאתי בספר מגדול דוד שהשיג ג"כ על העט"ז בזה)

ואני אוסיף דע"כ רש"י גופיה מחלק בזה שהרי משנה שלימה שנינו (משנה בבא מציעא ה י): "נתן בו עיניו ללות ממנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלוני זו היא רבית מוקדמת" אלמא דאפילו ע"י שליח אסור והיינו כשהלוה בעצמו לוקח המעות וכן מתרץ מהר"י כאן בביאוריו למרדכי למההי דסי' קס"ט אין ראיה כמ"ש הרב והכי אמרינן רפ"ק דמציעא דהיכא דהשליח אינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכ"פ המרדכי שם וכ"פ הרב בחו"מ ר"ס קפ"ב והלבוש שם

ומ"ש העט"ז אהא דאין מפרסמין את הדבר כו' שהרי התורה בפומבי נתנה כו' לאו מלתא היא דכה"ג אשכחן טובי שמן התורה מותר אלא שחז"ל צוו שלא לפרסם את הדבר בפני ע"ה שלא יבאו להקל ולזלזל יותר והכי אמרינן במנחות (מנחות צט ב): "א"ר יוחנן משום רשב"י אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה" ופירש"י שם "שלא יאמר בק"ש סגי ולא ירגיל בניו לת"ת" וכ"כ הסמ"ג והכי אמרינן לעיל סי' קכ"ד סכ"ד לענין מגע עובד כוכבים שלא בכונה וכן בכמה דוכתי וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש י"ז דדברי רש"י הלכה הם דם בתשובת בנימין זאב סימן שנ"ח קיים דברי רש"י אלא שמסיק מכל מקום אין לעשות כתשובת רש"י ואין לפרסם הדבר כדמסיים במרדכי עכ"ל והיינו מ"ש הרב לעת הצורך דאל"כ אין לעשות מעשה שלא לפרסם הדבר שוב ראיתי בב"ח סימן רכ"ט שגם הוא החזיק פסק הרב וכתב דהכי נקטינן.


(כג) לתת אח"כ כו' וה"ה מיד.

סעיף יז[עריכה]


(כד) ת"ח כו' כתב בעל התרומות דוקא שיהיו שניהם ת"ח הלוה והמלוה וכתב ב"י דהכי דייק לישנא דש"ס וכ"כ האחרונים.


(כה) עד חומש מלגיו כגון ק' בק"כ כן מוכח בש"ס ופוסקים.

סעיף יח[עריכה]


(כו) וכן נוהגין ובכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן אע"פ שלא נהגו להלוותן בב"ד מ"מ ברבית דרבנן גם כן אין מלוין אלא על דרך היתר כמו שאר מעות.


(כז) יש מקומות כו' ג"ז לא שמעתי בשום מקום אלא שמהרי"ל כתב כן בזמנו ואחריו נמשך הרב.


(כח) שרי ואף על פי כן אם טוען המקבל לא קבלתי אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד (ולא קרוב לשכר ורחוק להפסד) כתב המרדכי בשם ראבי"ה ור"ב דהמקבל נאמן במיגו דלהד"ם או החזרתיו לך וכן עיקר דלא כראב"ן שם מיהו היכא דהיתום הוא מוחזק כגון שיש לו משכנות האפוטרופוס נאמן אי טעין קרוב לשכר ורחוק להפסד או אי ליתי' קמן טענינן אנן ליתמי עד כדי דמיהן כ"כ בתשובת מהרי"ל סי' ל"ו והביאו ב"י וד"מ.


(כט) כל זמן שלא הגדיל היתום כו' וה"ה לגדול שמת אביו ואינו יודע להתעסק בשלו חשוב כיתום ומיהו מי שאין אביו רוצה לפרנסו ולהתעסק בצרכיו אין לו דין יתום ואסור להלוות מעותיו קרוב לשכר ורחוק להספד ת"ה שם ומביאו ב"י וד"מ וכתב ב"י דאלמנות אע"ג דסתמן אינן יודעין להתעסק בשלהן אין להן דין יתום שהן מתעסקות כשאר נשים ולא בעינן שיהיו מתעסקות כאנשים עד כאן ומביאו דרכי משה.


(ל) היתום נאמן משמע לכאורה מדברי הרב דיתום יש לו שום מעלה יתירה משאר בני אדם דאמרי' לקמן סימן קס"ט סכ"ה דאם טוען לא לקחתי רבית צריך לישבע משא"כ ביתום וצ"ע דדין זה הוא מתשובת הרשב"א שהביא ב"י בסימן קע"ז ושם לא כתב אלא במי שקבל עליו בשעת הלואה בשטר כו' וכשבא היתום לתבוע חובו טוען הלה שינכה לו מה שנתן לו מהמזונות והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר שהיתום נאמן ואפי' א"ל אשתבע לי לא משגחינן ביה עכ"ל ור"ל שהוא מלוה בשטר וא"ל אשתבע לי קודם שתטול כדין מלוה בשטר דאם טוען הלוה אשתבע לי צריך לישבע קודם שיטול כדאיתא בח"מ סי' פ"ב ס"ב (אבל אם אינו א"ל אשתבע לי אע"פ שמכחישו נוטל בלא שבועה ע"ש) אפ"ה הכא לא משגחינן ביה כמ"ש הט"ו בח"מ שם ס"י דבא"ל אשבע לי שבחוב זה אינו רבית והמלוה עומד בשטרו אין שומעין לו להשביעו אבל שיהא חילוק בין יתום לשאר בני אדם לא משמע מידי דהך תשובת הרשב"א מעשה שהיה ביתום כך היה וה"ה בשאר ב"א דאין טעם לחלק וכן בעט"ז כ' מי שחייב ליתומים כו' והיתום טוען שלא קבל שום רבית של איסור היתום נאמן בלא שבועה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובודאי כל מה שקבל בדרך היתר קבל עכ"ל ומדלא פירש כפשוטו דמיירי שטוען שלא קבל כלל אלמא דס"ל דדוקא כשטוען שלא קבל באיסור אלא בהיתר נאמן בלא שבועה כדלקמן סימן קס"ט סכ"ה בסתם בני אדם ואפשר לפרש גם דברי הרב כן כמו שפירש העט"ז וק"ל.

סעיף יט[עריכה]


(לא) אם הלוה נטל לחלקו כ"כ ריוח כמו שהתנה לתת להם מותר ואם לא נתן להם חייב ליתן להם אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח דאטו משום דאתנו באיסורא יפה כחם ב"י וכן כ' העט"ז וכ' ונ"ל דה"ה אם ישאר לו ריוח יותר מכדי מה שיתן להם הרבית שקצץ א"צ לתת ליתומים רק הרבית שקצץ אבל בתשובת ר' אהרון ששון ס"ס קס"ב השיג על הב"י בזה דהמעיין במרדכי משמע שאפי' לא יטול הוא שום ריוח יתן הכל ליתומים וכן נראה גם כן מתשובת מהרי"ל שהביא ב"י כו' ועיין שם.

סעיף כ[עריכה]


(לב) פטורים ובה"ת כתב דיוצאה בדיינים ומביאו ב"י וכ"כ במרדכי בשם תשובת מהר"ם ועיין בתשובת מהר"ר יוסף כהן מקראקא ר"ס ס"א.


(לג) ומיהו אין המלוה נאמן כו' משמע אפילו כבר גבה המלוה הרבית אינו נאמן לומר של הקדש היה ונתנו להקדש ואם הוא רבית קצוצה צריך להחזיר לו וכן משמע בריב"ש שם להדיא ובתשובת מהר"ם שהביא המרדכי משמע שהאפוטרופוס נאמן בשבועה לומר מעות של יתומים הן ואם הלוה טוען איני מאמינך הוי טענת שמא ואפילו שבועה לא בעי ונ"ל לחלק דדוקא בטוען מעות של הקדש היו הוא דצריך ראייה ומטעם דכתב הריב"ש שם דאל"כ כל א' יטעון כן כלומר כל א' יכול לטעון מעות של הקדש או ת"ת או שאר שום דבר מצוה הוא אבל באפוטרופוס של יתומים שהוא ידוע שהוא אפוטרופוס לא שייך למימר הכי וכ"כ הרשב"א בתשו' והמחבר בח"מ סי' ל"ד סעיף י"ב דבאפוטרופוס שהלוה ברבית תולין בשל יתומים אבל באינו מפורסם שהוא אפוטרופוס אין תולין בכך עד שיתברר ע"כ ואע"ג דכתבו כן לענין פסול עדות צ"ל דה"ה לענין זה דיש לחלק בהכי ומהרש"ל בהגהותיו לטור והב"ח הביאו תשובת מהר"ם מ"ץ סי' צ"ט בראובן שהיה בידו מעות צדקה של יחידים והלוה אותן מעות לשמעון על ידי עובד כוכבים בשטר בלא שום משכון ושמעון תובע את ראובן בעד הרבית שנתן שאומר שלא היה של צדקה אלא שלו דראובן נאמן אפי' בלא שבועה דמעות של צדקה ההי דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ע"כ ונראה דשאני התם דידוע שהיה מעות של צדקה בידו הלכך שרי מטעמא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ומ"מ נראה הא דנאמן בלא שבועה היינו משום שהלוה אינו טוען ברי אבל אם טוען טענת ודאי אע"ג דהיה מעות צדקה בידו שבועה מיהא בעי ואע"ג דלקמן סימן קס"ט סעיף כ"ה המלוה פטור בלא שבועה שאני התם שאומר על דרך היתר הלויתי ושרי מטעמא דהאי קושטא קאמר דלא שביק היתירא ואכיל איסורא אבל הכא כיון שנתברר שיש רבית שהלוה ברבית אלא שאומר שהוא מעות של יתומים וכה"ג צריך ראיה וכה"ג חלקתי לקמן סי' קס"ב ס"ק י"ג והא דנאמן בשבועה באומר מעות של צדקה היה היינו משום דידוע שהיו מעות של צדקה בידו ודמי לאפוטרופוס דנאמן הא לאו הכי צריך ראייה ברורה וכמ"ש הריב"ש כן נ"ל להשוות דברי הפוסקים להדדי ודלא כהעט"ז סעיף כ"א.


(לד) ועיין לקמן סימן קס"ט סעיף י"ז בהג"ה.

סעיף כא[עריכה]


(לה) אסור מדאורייתא דבתר מעיקרא אזלינן.

סעיף כב[עריכה]


(לו) וע"ל סימן קס"ט סי"ג בהג"ה ובסי' קע"ג ס"ה.

סעיף כג[עריכה]


(לז) ע"מ שכל מלאכה כו' כלומר שהמלוה הוא בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה אלא שנותן לאיזה בעל מלאכה אם צריך לשום מלאכה אסור להלוות לו ע"מ שכל מלאכה שתבא לידו ליתנם לבעל מלאכה יתנם למלוה אבל אם הלוה הוא בעל מלאכה והוא מלוה לו על מנת שיעשה לו מלאכה בזול פשיטא דהוי רבית קצוצה לכ"ע וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ב סי' כ"ג דף ט' ע"ב דאפי' היכא שהיה חייב לו כבר והרחיב לו זמן בשביל כן אם הוא דבר קצוב ושער ידוע הו רבית קצוצה אפי' למ"ד (לקמן סי' קס"ו ס"ב) בחצר דהוי אבק רבית כיון שלא התנו בשעת מתן מעות מודה הכא דדוקא בדור בחצר דלאו מידי יהיב ליה אע"ג דעומד לאגרא הוי אבק רבית אבל אם קצבן לתת לו לא עכ"ל ואע"ג דמדברי ה"ה שהבאתי לקמן סי' קס"ו ס"ק ז' לא משמע הכי מכל מקום הא אנן קי"ל אפי' בחצר דהוי רבית קצוצה כמ"ש בס"ק ח' ע"ש. עיין בא"ח סי' ק"ע סי"ג מדין בא ואכול עמי מה שהאכלתני דהוי רבית.