שולחן ערוך יורה דעה קסח כה
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קסח · כה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא על ידי עובד כוכבים נאמן בלא שבועה ואם משיב איני יודע אם נתת לי מעולם רבית ישבע שאינו יודע:
- הגה: וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר המלוה פטור אפי' בלא שבועה (כ"מ בפוסקים ועי' ב"י) ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהיה לו משכון או שכבר פרע לו (ב"י) אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה הלוה נשבע ופטור ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל (סברת בית יוסף ממשמעות המרדכי) ועיין לעיל סימן ק"ס ולקמן סימן קע"ז:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(עד) אלא ע"י עובד כוכבים. באופן שאין בו איסור ועל הדרך שנתבאר למעלה וה"ה אם טוען על ידי סחורה לקחתי הריוח ושאר היתר כיוצא בזה וכן כתוב בתשובה סי' קל"ב דף ס"ד ע"ב עיין שם:
(עה) בלא שבועה. דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות:
(עו) איני יודע כו'. וה"ה אם אומר להד"מ צריך לישבע היסת. ב"י בשם תשובות הרשב"א וכ"כ המחבר לקמן סי' קע"ז סי"א וכ"פ העט"ז וכן דעת הב"ח והסמ"ע בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ד דלא כהיש חולקין בהג"ה סימן קע"ז שם:
(עז) פטור אפי' כו'. דוקא בכאן שלא נתברר שלקח הרבית אבל אם נתברר שלקח רבית אין היתר אלא שטוען מעות של יתומים או צדקה היה אין המלוה נאמן וכמ"ש בסי' ק"ס ס"ק ל"ב:
(עח) כגון שהיה לו משכון כו'. משמע אפי' טוען הלויתני ק' בר' על המשכון ברבית קצוצה והלה משיב היתר עשיתי עמך פטור בלא שבועה וכן משמע בב"י וכ"ש אם טוען הנחתי לך משכון בעד רבית והלה טוען שנעשה מתחלה בהיתר והא דכתבו הרא"ש וטור לעיל סעי' י"ח ס"ק נ"ד דבטוען משכנתי לך משכון בר"ק והלה משיב אמרת לי שהוא של עובד כוכבים והוא מכחישו דישבע המלוה כו' יש לחלק דהכא שרי מטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואמרינן בודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות אבל התם הרי לא עשה כלום בהיתר אלא שאומר עליך סמכתי שאמרת שהוא של עובד כוכבים א"כ עיקר ההיתר הוא מכח דבורו של הלוה והרי הלוה מכחישו לכך צריך לישבע. נ"ל:
(עט) נשבע ופטור. צ"ע דהמרדכי כתב בסתם דנאמן המלוה בלא שבועה ומשמע אפי' במלוה ע"פ אלא שהב"י פירש דהיינו דוקא בשטר או משכון בידו אבל אם היה מלוה ע"פ פשיטא דאינו נאמן להוציא אפי' בשבועה עכ"ל ומביא בד"מ ולא ידענא אמאי פשיטא דהא י"ל מטעמא דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן וכ"כ בסמ"ג לאוין קצ"ג דף ס"ג ע"ב בשם ר' יעקב דאם כופר ואומר מלוה ברבית היא אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"ם אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ז וקבעו בש"ע שם סעיף י"ב ובע"כ דמלוה ע"פ מיירי דאל"כ ליכא מיגו ואע"פ דבש"ע שם לא ביאר דבמלוה ע"פ מיירי מ"מ כיון דדבריו שם לקוחין מהסמ"ג משמע דמיירי כהסמ"ג ועוד דמ"מ מנ"ל לב"י לפרש דברי המרדכי דלא כפשט ולא כסמ"ג בגוונא דמיירי וכן במהרי"ו סי' ל"ז כתב בסתם דהלוה אינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע ונמשך הב"ח אחר הב"י ופי' דמיירי בשטר או משכון ואין זה במשמע בלשונו ודוחק לחלק ועוד דבד"מ סעיף ו' גבי האי דינא דלעיל סעיף י"ג לדבריך הראשונים וכו' הביא דברי המרדכי הנ"ל וכ' עלה וכ"פ בסמ"ג דאפי' במקום מיגו אין הלוה נאמן דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל וצ"ע וגם העט"ז כתב כאן דנשבע הלוה ונפטר אע"ג דמשויה נפשיה ונפש המלוה רשיעי חזקה דממונא עדיפא ללכת אחריו ע"י שבועה עכ"ל ולקמן סי' קע"ז סי"ב כתב אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ והוה נשבע ונפטר אינו נאמן אפי' בשבועה דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל והדברים סותרים זא"ז וצ"ע:
(פ) ואם יש שטר כו'. ול"ד לדלעיל ס"ס קס"ב דהתם ליכא למימר לא שביק היתרא ואכיל איסורא דהכא איכא ודאי איסור אבל התם לא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיו לו חטין בשעת הלואה וכן מחלק בתשובת הרא"ש כלל ק"ח ס"ס ז' בהדיא:
(פא) נשבע ונוטל. כתב הסמ"ע בח"מ שם ס"ק ל"ג דדוקא הכא שמודה שיש בו רבית אלא שאומר בהיתר נעשה נשבע ונוטל בנק"ח כדין כל נשבע בשטר ונוטל אבל אם המלוה עומד בשטרו ואומר להד"ם שאין בו רבית כלל א"צ לישבע קודם שיתן המעות בנק"ח אלא משלם ואח"כ יתבענו וישבע היסת וכ"כ הב"ח שם ובס"ס זה ערבב הדברים וסתר דברי עצמו שבח"מ שם ע"ש ומ"מ צל"ע דדין זה שכ' הרב נשבע ונוטל נרשם בכל ספרי הש"ע סברת הב"י ממשמעות המרדכי וכ"כ בד"מ וז"ל כתב ב"י ואם בא להוציא הלוה והלוה אומר שהוא רבית אם המלוה מוחזק כגון שיש לו משכון או שטר המלוה נשבע ונוטל כו' עכ"ל ובב"י כתב להדיא איפכא לדעת המרדכי דבשיש לו משכון או שטר נוטל בלא שבועה כשטוען בהיתר עשיתי עמך ע"ש וצ"ע ועיין בעט"ז ובתשובות משאת בנימין סי' ס"ז ובב"י עוד מדינים השייכים לכאן:
ט"ז - טורי זהב
נאמן בלא שבועה. דלא שביק אינש היתירא ועביד איסורא כדאמרי' לענין פרוזבול בח"מ סי' ס"ז סעיף ל"ג נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד:
ואם משיב איני יודע כו'. וכ' ב"י דה"ה בטענות לא היו דברים מעולם ועל פי זה מיושב מ"ש בח"מ סי' פ"ב סעיף י"ב בטוען חוב זה רבית הוא שצריך לישבע היסת על זה דהיינו שטוען להד"מ ומ"מ צריך להבין למה חייב באמת שבועה בטענות אלו טפי מטענת בהיתר לקחתי דהא אין ביניהם אלא הלקיחה לחוד ואין חיוב מחמת זה כיון דאילו הודה שלקח ממנו היה עדיין לו טענה לפטור דבהיתר לקח והרי מצינו בח"מ סי' צ"ג סעיף ט' שאין משביעין היסת אלא בטענת שאם יודה בה חייב ממון כו' ק"ו כאן שאפי' אם יודה אפשר להפטר שיאמר בהיתר לקחתי ונראה דלא סגי שיאמר בהיתר לקחתי סתם אלא צריך שיפרוט ההיתר היאך היה דשמא לא ידע לעשו' היתר דוגמא לדבר מה שמצינו בח"מ סי' ס"ז שכ' בשם הרא"ש שמעולם לא זכה אדם לפניו בטענה זו פרוזבול היה לי ואבד לפי שלא היו יודעים ענין פרוזבול כלל וראיה עוד לדבר זה דבתשובת הרא"ש כלל ק"ח סימן ז' בראובן לוה משמעון מאה דינרין גאקשי"ש כו' ותלה הענין שם אם היו לו אותן הגאקשי"ש או לאו וטען המלוה שהיו לו ללוה הגאקשי"ש ופסק דלא אמרינן בזה לא שביק היתירא ואכיל איסורא דלא סליק אדעתיה שיוקירו הגאקשי"ש ול"ד לפרוזבול וכו' עכ"ל. הנה נמי בכל היתירים שאפשר שהיה חושב שיהיה בענין שלא יצטרך היתר וע"י זה נמשך שנעשה באיסור וע"כ אם אומר בפירוש שנעשה בהיתר כפי מה שהוא אנו נוכל לחקור אותו אם הוא בענין שאין חשש שלא עלה על לבו שיצטרך לבוא לידי היתר וע"כ אם אמר להד"מ או איני יודע יש חשש זה וע"כ ישבע שאינו יודע או להד"מ ובזה מתורץ מה שהקשה ב"י ניהמניה בטענת להד"מ במגו דע"י עובד כוכבים לקחתי ותירץ דלא אמרינן מגו לפטור משבועה וזה אינו דבהדיא איתא בח"מ סי' צ"ג בשם הרא"ש דאמרינן מגו בזה ולפי מ"ש ניחא דאפשר דלא בריר ליה אותו ההיתר ועל פי דרך זה נראה לי מ"ש רמ"א אחר כך וכן בשאר טענות כו' וזה טוען שהלוה לו בהיתר כו' היינו שמפרש ההיתר היאך היה ולא בסתם והרי אף בפרוזבול אמרו דוקא שצריך שיאמר כן ולא סגי שיאמר בהיתר אני תובע אותו ואף למי שלא רוצה לפרש הדברים כן ויאמר דגם בסתם סגי שיאמר בהיתר לקחתי מ"מ נראה דהלכה למעשה צריך לנהוג כן עכשיו דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה עד שכמעט לא שייך לומר לא שביק היתירא כו' דאינו חושש לעשות בהיתר כלל ודבר זה אנו למדין מדשינה הרא"ש הדין לענין שמיטה ולא נתן נאמנות לאנשי דורו באומר פרוזבול היה לי אע"פ שבימי חכמי התלמוד היה דין זה מפורש וה"ה באיסור רבית שבנדון דידן שצריך לכל הפחות לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה הדיין שאינו ברור ישביענו כן נראה לע"ד:
ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל. בדברי המרדכי שמביא ב"י כתוב בזה שנוטל בלא שבועה אלא שרמ"א הכריע שעכ"פ אינו מוחזק מכח השטר כמו מי שמוחזק במשכון בנוטל בלא שבועה ונראה דכן מוכח מדאי' פרק הרבית (דף ס"ב) דכ"ע שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אלא שעכ"פ מועיל השטר שיהא הוא נשבע ונוטל ורמ"א למדו מההיא דחושן משפט סי' פ"ב סעיף י' שזכרנו:
באר היטב
(נה) עובד כוכבים: באופן שאין בו איסור על דרך שנתבאר לעיל או ע"י שאר היתר כיוצא בו נאמן בלא שבועה מטעם דלא שביק היתירא וכו' ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות. ש"ך.
(נו) יודע: כתב הש"ך וה"ה אם אומר להד"מ צריך לישבע היסת כמ"ש המחבר לקמן סי' קע"ז סי"א וכן דעת הב"ח והסמ"ע בחושן משפט סי' פ"ב ס"ק ל"ד דלא כיש חולקין בהג"ה סי' קע"ז שם והט"ז כתב ומ"מ צריך להבין למה חייב באמת שבועה בטענות אלו טפי מבטענות בהיתר לקחתי דהא כיון דאילו הודה שלקח ממנו היה לו עדיין טענה ליפטר ממנו דבהיתר לקח והרי מצינו בחושן משפט סי' צ"ג ס"ט שאין משביעין היסת אלא בטענה שאם יודה בה חייב ממון וכו' ונראה דלא סגי שיאמר בהיתר לקחתי סתם אלא צריך שיפרוט ההיתר האיך היה דשמא לא ידע לעשות היתר וע"כ אם אומר בפירוש שנעשה בהיתר כפי שאנו נוכל לחקור אותו אם הוא בענין שאין חשש שעלה על לבו שלא יצטרך לבוא לידי היתר וע"כ אם אמר להד"מ או איני יודע יש חשש זה וע"כ ישבע שאינו יודע או להד"מ עכ"ל.
(נז) בהיתר: כתב הט"ז דגם זה מיירי שמפרש ההיתר היאך היה ולא בסתם ואף למי שלא רצה לפרש הדברים כן ויאמר דגם בסתם סגי שיאמר בהיתר לקחתי מ"מ נראה דהלכה למעשה צריך לנהוג עכשיו כן דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה ואינם חוששים לעשות בהיתר כלל ולכך צריך הדיין עכ"פ לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה שאינו ברור ישביענו עכ"ל.
(נח) משכון: כתב הש"ך משמע אפילו טוען הלויתני ק' בר' על המשכון בר"ק והלה משיב היתר עשיתי עמך פטור בלא שבועה וכ"ש אם טוען הנחתי לך משכון בעד רבית והלה טוען שנעשה מתחלה בהיתר והא דכתב לעיל סי"ח דבטוען משכנתי לך משכון בר"ק והלה משיב אמרת לי שהוא של עובד כוכבים והוא מכחישו דישבע המלוה כו' יש לחלק דהכא שרי מטעם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואמרינן בודאי עשה בהיתר אבל התם הרי לא עשה כלום בהיתר אלא שאומר עליך סמכתי שאמרת שהוא של עובד כוכבים א"כ עיקר ההיתר הוא מכח דבורו של הלוה והרי הלוה מכחישו לכך צריך לישבע. ואם המלוה בא להוציא נשבע הלוה ונפטר זה צ"ע דכאן פסק דהלוה נשבע אע"ג דמשויה נפשיה ונפש המלוה רשיעי ולקמן סי' קע"ז סי"ב כתב אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ והוה נשבע ונפטר אינו נאמן אפילו בשבועה דאין אדם משים עצמו רשע והדברים סותרים זה את זה וצ"ע עכ"ל.
(נט) המלוה: ול"ד לדלעיל סוף סימן קס"ב דהתם ליכא למימר לא שביק היתרא וכו' דהכא איכא בודאי איסור אבל התם לא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיה לו חטים בשעת ההלואה וכתב הסמ"ע בחושן משפט סי' פ"ב ס"ק ל"ג דדוקא הכא שמודה שיש בו רבית אלא שאומר בהיתר נעשה נשבע ונוטל בנק"ח כדין כל נשבע בשטר ונוטל אבל אם המלוה עומד בשטרו ואומר להד"מ שאין בו רבית כלל א"צ לישבע קודם שיתן המעות בנק"ח אלא משלם ואח"כ יתבענו וישבע היסת ועי' בתשובת מ"ב סי' ס"ז מדינים השייכים לכאן עכ"ל הש"ך ובט"ז כתב שהרמ"א הכריע כן מדעתו שבשטר נשבע ונוטל עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו ע"ש).