ש"ך על יורה דעה קסח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה קסח |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) ואני אעלה לו. וכ"ש ואני אעלה לך. טור:


(ב) אסור. ודומה למי שאומר לחבירו אני אלוה לך ע"מ שתתן הרבית לעובד כוכבים דפשיטא דאסור ל"מ אם המלוה חייב מעות לעובד כוכבים והלוה נותן לו בשבילו כי הכא אלא אפילו אין המלוה חייב לעובד כוכבים כלום כיון דבשכר הלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי ר"ק. טור:


(ג) בלא רבית. כיון דבשעה שנתן המעות לחבירו היה אחריות המעות עליו לגמרי הוי כאלו הלוה לו מעותיו. שם:


(ד) אסור. דכיון דקבל מיד ישראל נראה כנותן רבית לעובד כוכבים בשליחותו. טור. ומשמע דבכה"ג לא הוי ר"ק וכ"כ הדרישה וב"ח ודוקא ביצאו מידו דרך הלואה אבל דרך פקדון שרי כדלקמן סעיף ג' בהג"ה:


סעיף ב[עריכה]


(ה) מותר. אפילו לא פירש בפירוש שפטר הראשון דמסתמא פטר ונתחייב לו השני ומותר. טור ועיין בתשובת מהר"מ אלשקר סימן פ"ז:


(ו) אפי' כו'. שבשביל העובד כוכבים הוא מקבל אותם ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סי' כ"ב:


סעיף ג[עריכה]


(ז) הניחם ע"ג קרקע והפטר כו'. כן הוא בש"ס וכל הפוסקים והמחבר אזיל לטעמיה שכתב בב"י דמדלא הזכירו הרמב"ם וטור והפטר אלמא דבכל ענין שרי ולי נראה דוהפטר דוקא ועוד דהא אפי' א"ל זרוק לי חובי הרי הוא באחריות הלוה עד שיאמר והפטר כמו שנתבאר בח"מ סי' ק"כ ע"ש ומהרמב"ם אין ראיה כלל שהרי לא הזכיר כלל דין זה דהניחם ע"ג קרקע שיוקשה עליו למה לא הזכיר והפטר והיינו משום דקמקשה בש"ס מאי למימרא פשיטא ואוקי לה באוקימתא אחריתי שנשא ונתן ביד ולכך לא הזכיר ברמב"ם אוקימתא דהניחם ע"ג קרקע והפטר לפשיטתא ואדרבה מוכח לכאורה איפכא דאם איתא דס"ל להרמב"ם דוהפטר לאו דוקא ה"ל לכתבו לאשמעינן דל"ד הוא ומהטור ג"כ אין ראיה דארישא קאי דבא"ל תנם לישראל זה והפטר אסור וקאמר בסיפא דאם א"ל הניחם ע"ג קרקע במקום תנם לו דהיינו שא"ל הניחם על גבי קרקע והפטר מותר ועוד שמצאתי בטור ישן היה כתוב והפטר ופשוט הוא לדעתי שחסרון הוא בשאר ספרים שוב ראיתי בב"ח שרצה להוכיח מהש"ס דוהפטר הוא ל"ד ודבריו תמוהין דמ"ש מדלא קמוקים באמר ליה הניחם ע"ג קרקע סתמא כו' אדרבה בהא פשיטא לש"ס דאסור ומ"ש ותו ק"ו הוא זה כו' ק"ו פריכ' הוא דכשלשא ונתן ביד נסתלק הישראל הראשון והרי הוא ברשות העובד כוכבים אבל בהניחם ע"ג הקרקע דלמא הניחם ויהא ברשותך קאמר:


(ח) וי"א כו'. אלעיל סוף סעיף א' אהעמידו אצל עובד כוכבים כו' קאי:


(ט) מותר אפי' נותן כו'. והב"ח השיג על הרב בזה וכתב דט"ס הוא בהגהת מרדכי ואינו מתיר אלא כשנסתלק הישראל הראשון מן העובד כוכבים ולקח הישראל השני שרי אפילו נותן הרבית לישראל דאין הישראל הראשון רק כמו שלוחו אבל בכה"ג שכתב הרב אסור עכ"ד בקצרה וע"ש שדבריו נכונים וכן מצאתי בספר גדולת מרדכי הוגה כמו שכתב הב"ח ע"ש וגם צ"ע בהגמ"ר דלא כ"כ אלא לס"ד דש"ס ולא למסקנא ע"ש:


סעיף ה[עריכה]


(י) ודוקא כו'. ובתשובת הרשב"א שהביא ב"י משמע דהיכא שנעשה בכונה לתלות מעותיו ביד עובד כוכבים בהערמה כדי להלותן לישראל בכל ענין אסור והרב מיירי היכא שנעשית שלא בכוונה בהערמה:


(יא) יש שליחות לעובד כוכבים כו'. כלומר דשלוחו של אדם כמותו ואע"ג דקי"ל דהיינו דוקא בישראל אבל לא בעובד כוכבים לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו היינו מדאורייתא אבל חכמים החמירו דהשליח עובד כוכבים הוא כישראל עצמו המשלחו ולמאן דאמר אין שליחות לעובד כוכבים אפילו מדרבנן א"כ העובד כוכבים עצמו אינו כמו הישראל עצמו:


(יב) דישראל כופה כו'. ואפ"ה לא אסור אלא כשהלוה בשליחות ישראל הראשון דאל"כ לא מחזי כרבית שהעובד כוכבים לצורך עצמו מתחלה לוה ועי' לקמן סעיף כ"א:


(יג) אבל אם אית ליה לעובד כוכבים משכון כו' שאין צריך לכוף כו'. שהמשכון טוב ושוה הקרן והריוח כדלקמן סעיף ט' בהג"ה:


(יד) ולא עשה בשליחות של ישראל כו'. כלומר לרש"י אבל לר"ת אפילו עשה בשליחות הישראל שרי כדלקמן סעיף ט' בהג"ה דאין שליחות לעובד כוכבים:


סעיף ו[עריכה]


(טו) הואיל ומדעת הישראל נתן. הרי העובד כוכבים שלוחו של ישראל לחומרא ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב"ם שכתב דהוי ר"ק:


(טז) ויש מקילין. משום דאין שליחות לעובד כוכבים כלל הלכך כיון שקבל המעות מיד העובד כוכבים מותר וכתב הטור דאף לרבינו תם אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלה אסור דשליח של ישראל הוא וכתב הב"ח דהיינו דוקא שהישראל הראשון שויה שליח דאם לא כן אין לומר דשלוחו הוא שלא מדעתו ודלא כבית יוסף ע"כ ומה שהביא הבית יוסף ראיה מתלמידי רשב"א שכתבו דמשכחת לה דמדינא אסור ולא משום חומרא היכא דאמר ליה ישראל המלוה לעובד כוכבים תנם לישראל השני בשבילי והעובד כוכבים אמר ליה לישראל שני זכה בהם ולא מחמת שליחותו של עובד כוכבים אלא שכיון שהעובד כוכבים רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מן ההפקר עד כאן אינה ראיה שהרי התם לא אמר הלוה שמקבלם בשליחות הראשון אלא התם היינו טעמא דכיון דאמר העובד כוכבים זכה בהם הרי הוא מסתלק מהם וזוכה מן ההפקר נ"ל:


סעיף ז[עריכה]


(יז) המלוה מותר. לו ליקח אח"כ הרבית:


(יח) ויש מקילין. דאין איסור ללוה ולא למלוה אף ליקח הרבית מישראל אף אם ידע מיהו היינו דוקא אם הוא בענין דלא מחזי כרבית כדלעיל סעיף ה' בהג"ה:


סעיף ח[עריכה]


(יט) מותר. אפילו למלוה אפילו ידע המלוה שלצורך ישראל הוא דכיון דשני שליחותיה תו לא הוי שלוחיה ודלא כב"י. ד"מ:


סעיף ט[עריכה]


(כ) לא יאמינו. ומותר לו ליקח קרן ורבית מהישראל הואיל ולא ידע המלוה תחלה ואף שנודע עתה שהמשכון היה של ישראל שנתן משכונו לעובד כוכבים ללות עליו מישראל ברבית מותר דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואקנייה ניהליה משכון לעובד כוכבים ועובד כוכבים קנייה במשיכה וכל מה שנותן לישראל בשביל העובד כוכבים הוא נותן. טור:


(כא) ואם הוא יודע כו' אסור. דיש לחוש שמא לא הקנה המשכון לעובד כוכבים:


(כב) מכוער הדבר. הואיל ובשעת ההלואה ידוע שהוא של ישראל:


(כג) ומפקידם אצל הלוה כו'. וישתמש בהם הלוה או ימכרם אך הלוה יתחייב להחזיר למלוה אותן או דמיהן. שם:


(כד) מיהו אם המלוה כו' הרשות בידו. דוקא בכה"ג שהישראל נתנו מתחלה להשכינו אבל אם הישראל השאיל כליו לעובד כוכבים או אפילו להשכינם לפי שעה ושיחזירם לו א"כ העובד כוכבים שהשכינם לישראל לזמן גזלן הוא וצריך הישראל השני להחזירם לראשון כדכתב המרדכי דהוי כגזלן שנטל מזה ונתן לזה (בח"מ סי' שס"ט) וכ"כ הב"ח. והבית יוסף והרב לקמן סעיף י"א מחלקים בע"א:


סעיף י[עריכה]


(כה) אם הישראל פודהו כו'. אבל עובד כוכבים פודהו אע"פ שהישראל החייב נותן הרבית שרי מיהו הטור כ' דמדברי הרא"ש (לקמן ס"ק ס"ד) נראה דבכל ענין שרי וכן הביא הב"י לקמן גבי דברי הרא"ש תשובת הרשב"א דסובר כן עיין שם:


(כו) אסור. שזה ודאי לא הקנהו לו שהרי משכנו בע"כ מיהו לר"ת וסייעתו שרי:


(כז) לא ידע כו' מותר. שהרי אין כאן צד שליחות:


סעיף יא[עריכה]


(כח) מותר. אפילו ידע המלוה דשל ישראל הוא דהא הקנהו לעובד כוכבים וקנייה במשיכה:


(כט) ע"י אחר. שילוה בו מעות מישראל ברבית בשביל העובד כוכבים האחר אבל אם העובד כוכבים השואל אומר לישראל המשאיל תנהו לפלוני עובד כוכבים שילוה לי עליו מישראל ברבית וכשתמסרנו בידו מיד אני חייב לך להחזיר המשכון מותר. שם:


(ל) למאן דאמר כו'. (ע"ל ס"ק ל"ו):


(לא) אבל אם אינו אנס כו'. והב"ח כ' דאפי' אינו אנס כיון שהשאילו לפי שעה להשיבו לו הוי גזלן וצריך להחזירו לו וע"ש. וע"ל ס"ק כ"ד:


(לב) וחזר העובד כוכבים ומכר לישראל. אחר כשבא הישראל לפדותו אפילו שהה לפדותו צריך לתת לו כל הרבית (שם) (וע"ל סי' קע"ב ס"ק ל'):


סעיף יב[עריכה]


(לג) צריך ליתן כו'. כיון שהעובד כוכבים היה בשעת הלואת המעות אין למלוה עסק עם ראובן כלום ואם ראובן עכב מעות העובד כוכבים ולא נתנם למלוה למה לא יקח המלוה רבית מן העובד כוכבים ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן לפרוע לו הרבית בשביל שעכב מאי נפקא ליה מיניה למלוה בזה אין לו עסק עם ראובן כלל (שם):


סעיף יג[עריכה]


(לד) על משכוני. כתב ב"י דמדברי נ"י והר"ן נראה דה"ה בלא משכון נמי שרי כשאין אחריות המלוה על זה השליח כגון שהודיעו שהעובד כוכבים פלוני הוא שלוה ממנו או שהעמידו אצל העובד כוכבים ונפטר השליח בכך ע"כ וכן כתב עוד בשם בה"ת וכתב דהוא הדין כשיאמר לו כמה תקח מן העובד כוכבים תן לי מותר ואם אינו מאמינו נשבע לו שלא נתן לו העובד כוכבים יותר ויפטור אבל אם א"ל כל זמן שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר בחודש אסור עד כאן ומביאה ד"מ וע"ש ועיין בתשובת מהר"מ גאלנטי סי' ד' וע"ל סי' ק"ע ס"ק ח':


(לה) מותר כו'. אע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים דנעשה שלוחו של המלוה להוליך מעותיו לעובד כוכבים להביא לו משכונו ואפילו אם פדאו השליח במעותיו ונתן למלוה קרן ורבית מותר שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא טור. ונתבאר לקמן סעיף י"ד בהג"ה:


(לו) והוא שיאמר כו'. לכאורה משמע דכל שלא עשה כן אסור ליקח הרבית אבל הב"ח כתב דהיינו דוקא לכתחלה כדי לצאת מידי ספק איסור דאורייתא אבל ודאי אם לא עשה כן לא הוי רבית מן הסתם שהרי אין כאן אלא ספקא שמא נעשה שלוחו של עובד כוכבים וסתמא דעתו להיתרא ואמרינן דנעשה שלוחו של ישראל שני ויכול ליטול הרבית אם נותן לו מדעתו או כשהמשכון עדיין בידו ולכך אפי' במניח לו משכונו ואומר זה המשכון של עובד כוכבים או שא"ל אני מזכהו לך תחתיו דעובד כוכבים נמי שרי ולאו דוקא זכיה שהרי אין זכיה לעובד כוכבים אלא כלומר בדרך שיזכה בו העובד כוכבים כגון שהוא מודה שהוא של עובד כוכבים עכ"ד. וכתב ב"י בשם הג"א דאם הישראל כופר שלא זכהו לו ישבע המלוה שכדבריו ויפטר להחזיר לו המשכון כל זמן שלא יפרע לו הרבית. וכ"כ הב"ח ס"ס י"ג וע"ש וכ' העט"ז דה"ה כשכופר שלא אמר לו המלוה שהוא של עובד כוכבים וכ"כ לקמן ס"ק מ"ד:


(לז) ואם נתן העובד כוכבים כו'. כלומר דוקא היכא שהמלוה מסר המעות ליד השליח להלוות לעובד כוכבים וליטול ממנו המשכון דנעשה שלוחו של מלוה מיד צריך המלוה לקבל אחריות המשכון אבל היכא שעדיין לא נעשה שלוחו של ישראל כגון שהעובד כוכבים נותן משכון לישראל שילוה לו מעות מישראל והישראל הביא המשכון תחלה מן העובד כוכבים בלא שליחות המלוה א"צ לחזור ולהביאו לעובד כוכבים כדי לקבל המלוה אחריות עליו. ד"מ וכ"כ הב"ח:


(לח) יאמר המלוה כו'. ומשמע דאפי' שבועה א"צ ול"ד לדלקמן ס"ק נ"ד דהכא הרי אינו מכחיש הלוה שישבע אלא אומר לדבריך הראשונים אני מאמין וכ"כ בד"מ סעיף י"ז אלא שכתב וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט' אמנם בתשובת הרא"ש סי' ז' משמע דהלוה נאמן ואפשר דב' דעות נינהו דהרי הרא"ש לא חתום על תשובות אלו עכ"ד ותימה דבסי' ז' כתב הדין שכתבו הט"ו ס"ס קס"ב ומחלק שם הרא"ש גופיה חילוק נכון והבאתיו לקמן ס"ק ע"ז:


(לט) אינו נאמן כו'. כתב ב"י בשם תשובה אשכנזית דוקא אם כשהלוהו מסר המשכון לידו דקנה כי תפיס ליה כו' ומביאו ד"מ וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' תקנ"ח בשם ריב"א:


(מ) לא מהני כיון שהודה תחלה כו'. דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ומהרש"ל בתשובה סימן צ"ט חלק ע"ז וכתב דהיכא דמברר בעדים שהוא שלו אסור ולא שייך בכה"ג לומר הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"ש טעמו וכן משמע לכאורה דעת תשובת הרשב"א שהביא ב"י ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב ס"ס קל"ב דף ס"ד ע"ד וכ' עוד מהרש"ל שם דהיכא שאשתו השכינתה המשכנות אע"פ שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית בכל הענינים ואומרת שהיה של עובד כוכבים צריך להחזיר לו המשכנות אם מברר שהם שלו לכ"ע וכן אם אינו יכול לברר וטוען שהוא בעצמו יודע שהמשכנות שלו צריך לישבע (שהוא) [שאינו] יודע ע"ש:


(מא) אם נודע כו'. כלומר אם נודע למלוה בבירור שכן הוא האמת אע"פ שמן הדין אין ביד ב"ד לכופו שלא יקח רבית שיאמר איני מאמין לשום אדם רק לדברי הלוה מ"מ אסור לו ליקח הרבית כיון שידוע לו שהוא של הישראל וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ד:


(מב) והמערים לעשות כן. ללוות בשם עובד כוכבים ואומר שלי נקרא רשע כן הוא ברשב"א שם:


(מג) אלא במלוה על המשכון. וה"ה בלא משכון אם ידוע שהלוה לעובד כוכבים כדלעיל ס"ק ל"ד לאפוקי באומר לא הלויתי לעובד כוכבים כו':


(מד) יחרים עליו. הואיל וטוענו שמא ואם טוען המלוה ברי שהוא יודע שהלוה אותם לעובד כוכבים ברבית ישבע המקבל שבועת היסת ופטור וכ"כ העט"ז ופשוט הוא:


(מה) והעושה כן נקרא רשע. ק"ק דלא כתב הרשב"א אלא שיצא מכלל שארית ישראל לא יעשו עולה אבל לא נקרא רשע ואע"ג דלעיל נקרא רשע שאני התם שאומר מתחלה בפירוש שמלוה לעובד כוכבים וק"ל:


סעיף יד[עריכה]


(מו) לא יפרע כו'. ואם חושדו שקבל יותר מהעובד כוכבים יחרים עליו כיון שאינו טוענו ודאי וכ"כ ב"י וכ"פ הב"ח:


(מז) וי"א דצריך כו'. והב"ח כתב דאין כאן מחלוקת דדוקא כשהעובד כוכבים פדה כבר המשכנות ולא נתן לו הרבית כמו שקצב השליח התם הוא דאין להוציא מיד השליח מאחר שלא נעשה ערב בפירוש בעד הרבית אבל כשאין העובד כוכבים פודה אלא מהשליח והשליח פודה מהמלוה ואומר שהעובד כוכבים אלם ולא נתן הרבית כמו שקצב בהא אין המלוה מחוייב להחזיר המשכון אא"כ נותן לו מה שקצב עמו כי יוכל לומר אין לי עסק עם העובד כוכבים רק עמך ודוקא בסתם אבל אם אמר הישראל המלוה בפירוש אתה תהיה שלוחי צריך ליתן המשכון בלא רבית רק שלא יהא לו הפסד בקרן עכ"ד ומבואר בדבריו דכל היכא דפירש לו בפירוש על הרבית פשיטא דצריך לשלם לו דגוף הלואה הויא על המשכון וע"ל סי' ק"ע ס"ק ז' ח' וכתב עוד הב"ח במסקנתו דהטור בשם ראבי"ה כתב שאין המלוה צריך להחזיר לו המשכון אלא יקח הרבית מן המשכון או ימכרנו לישראל השליח בעד הקרן ורבית ואעפ"כ כשהזכיר לו שם העובד כוכבים והכירו שהיה אלם לא יטול הרבית ממנו אף מהמשכון דידע ומחיל וצריך להחזיר המשכון בלא רבית כו':


(מח) אלא א"כ הזכיר לו כו'. והב"ח כתב דגם הסברא הראשונה מיירי דהזכיר לו שם העובד כוכבים ומכירו דאם לא כן אין המלוה חייב לתת לו המשכון אלא א"כ שיקנהו ממנו כמ"ש בסמוך וכ"כ בד"מ דגם המרדכי מיירי שהזכיר לו שם העובד כוכבים:


(מט) אלא תחלת הלואה צריך להיות לצורך העובד כוכבים. כלומר שיאמר שהוא לוה לצורך עובד כוכבים שאע"פ שידוע שהוא לוה לצורך עובד כוכבים לא יאמר שהוא יפרע קרן ורבית וכן מפורש בתשובת הרשב"א וז"ל אפי' לוה אותה לצורך עובד כוכבים כשא"ל שמעון שהוא יפרע הקרן ורבית נמצא ששמעון לוה וראובן מלוה ואע"פ שהמשכון של עובד כוכבים ראובן תובע משמעון ושמעון חייב לו וקרוב בעיני שהאומר כלשון זה שהוא ר"ק אפי' היה המשכון של עובד כוכבים דה"ז כאילו שמעון לוה מראובן ברבית ומלוה לעובד כוכבים ע"כ ומביאו ד"מ ואע"ג דמותר להיות לישראל אפי' ערב קבלן בעד העובד כוכבים היכא שיש משכון וכדלקמן סימן ק"ע ס"ב בהג"ה שאני התם דתחלת הלואה היתה לעובד כוכבים מיהו ראיתי נוהגין בהרבה מקומות שהישראל אומר בשעת הלואה שהוא יפרע קרן ורבית ונראה דס"ל דדוקא היכא שאין המשכון טוב להלוות עליו סך ההלואה שיהא שוה הקרן ורבית שיגיע עליו אפי' יעמוד זמן ארוך שאז נראה שסמיכת המלוה על הישראל בכה"ג אסור לומר כן ובכה"ג באמת ראיתי נוהגים שהישראל נותן למלוה ש"ח עליו ע"ד היתר לבטחון אבל היכא שהמשכון הוא טוב אין דברי הישראל בזה מעלים או מורידים וכיון שמלוה לצורך העובד כוכבים ליכא למיחש להכי ומ"מ יש ליזהר בדבר:


סעיף טו[עריכה]


(נ) אין המלוה כו'. כ' הב"ח סט"ז דהיינו דוקא בסתם אבל אם אמר המלוה אתה תהיה שלוחי כו' פשיטא דיוכל לומר השליח למלוה אל תמכרהו כי העובד כוכבים אלם כדלעיל וכיוצא בזה כ' העט"ז וז"ל נ"ל דוקא בכה"ג שהביא השליח משכון עמו בשעת הלואה וכדאמרן אבל אם לא הביא המשכון עמו אלא ששלחו העובד כוכבים להביא לו מעות ואח"כ יתן לו משכונו דאז לא היה אחריות המשכון מעולם על השליח רק השליח היה שלוחו של ישראל כדלעיל ר"ס י"ג יכול השליח לומר אל תמכרהו שתזיקני כי העובד כוכבים אלם וכו' ואם מכרו ובא השליח לידי היזק מזה חייב המלוה לפצותו נ"ל ע"כ:


סעיף יז[עריכה]


(נא) אם אחריות כו'. והטור לא הזכיר שיהא אחריות העובד כוכבים על המשכון לבד אלא כתב סתמא שהעובד כוכבים סומך על משכונו ונ"ל דמיירי שהמשכון הוא טוב דאז מסתמא הוא סומך על המשכון לבד ולא על השליח והר"ן ומחבר מיירי כשאין המשכון טוב כ"כ ולפיכך כ' בב"י דצריך שיאמר לו איני משתעבד לך כלל ולא יהא אחריותך אלא על המשכון הזה נ"ל:


(נב) על המשכון. ולא על השליח היינו לומר שלא יתבענו מדין לוה ולדעת הר"ן אף מדין ערב קבלן צריך שלא יתבענו ב"י וע"ל סי' ק"ע:


(נג) מותר לשליח ליקח הרבית. ול"ד לדלעיל ס"א דהתם לוה הישראל מתחלה לצורך עצמו ואח"כ מלוה לישראל שני ועוד דהכא סומך העובד כוכבים על המשכון לבד ולא כהגהת דרישה סעיף ל"ו ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם גלאנטי סי' י' ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ע"ב:


(נד) דמנהיגי הקהל כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סימן נ"ז:


סעיף יח[עריכה]


(נה) להחזיר לו משכונו מותר. ואם אח"כ יאמר הראשון לשני אינו אמת אלא שלי הוא והחזירהו לי בחנם ישבע השני שכך אמר ליה הראשון ולא יחזיר לו המשכון לעולם. טור מתשובת הרא"ש כלל ק"ח. וכתב ב"י דוקא הכא שמכחישו שא"ל לא אמרתי לך שהוא של עובד כוכבים צריך לישבע מה שאין כן לעיל סעיף י"ג ס"ק ל"ח וע"ל ס"ק ע"ו:


(נו) וכן המנהג פשוט. כלומר כן הוא המנהג פשוט כהי"א דאפילו משכונו אצלו סתמא שרי שמחזיר לו משכנו ולוקח הרבית מזה אבל אם מחוייב להחזירו אין כאן מנהג רק שנוהגין להחזירו כשפודהו ואפשר שאם רצה שלא להחזירו הרשות בידו כפי הדין ומבאר הרב והולך דאפשר שמחויב להחזירו כיון שהמנהג כך וכ"מ בד"מ כדפי' ע"ש:


(נז) ואם התנו מתחלה כו' ואפשר כו'. זה כתב הרב מסברתו ע"פ דבריו בד"מ ותמיה לי כיון דהתנו מתחלה שצריך לחזור וליתן לו וכן היכא שהוא מחוייב להחזיר מצד המנהג דהוי כהתנה בפירוש א"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כדכתב הרשב"א בתשוב' ומביאו הרב לקמן ר"ס קע"ד וכן משמע להדיא במרדכי דלא שרי אלא מטעם דכיון שאינו מחוייב להחזיר לו המשכון הוי מכר שכתב דמסתמא נתכוין להיתירא ואפילו שלא פירש כך בהדיא היה דעתו שיהא מסולק ממנו לגמרי שאם ירצה לא יחזיר לו המשכון כלל אלא שהוא סומך עליו שמעצמו יחזיר לו ויניח לו לפדותו ויקבל ממנו קרן ורבית כו' וכ"כ בת"ה סימן ש"ג דבדרך תנאי ממש אין למצוא תקנה לעשות בהיתר אבל בהבטחה ובמאמינו יש לעשות בהיתר כו' ואף על פי שבד"מ כ' דת"ה מיירי דוקא כשזקף הרבית כדלקמן ליתא דהמעיין בת"ה יראה דאין חילוק בזה בין זקף ללא זקף וכ"כ ב"י שיהא בטוח לגמרי בתנאי גמור אסור כדאיתא בש"ס בהדיא גבי מכר לו בית וא"ל כשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור עד כאן ונתבאר לקמן סימן קע"ב וקע"ד אבל באמת נ"ל מה שהמנהג פשוט להלוות סתם על משכנות של עובד כוכבים וגם המלוים מחזירים המשכנות לישראל היינו שעושים כן מדעתם דהוי כאילו חזרו ומכרו לו מסתמא אבל לא שיהיו מחויבים לעשות כן ואפילו תימא שמחויבים לעשות כן י"ל דהיינו משום שסמכו אמ"ש הרא"ש פ' כל שעה בשם בעל העיטור דמשכונו של עובד כוכבים ביד ישראל ברבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הרבית אע"פ שלא העמידו אצל העובד כוכבים ולא אמרינן אשתכח דישראל הוא דקשקיל רבית דהא לא קנייה ליה אלא היכא דא"ל מעכשיו דאז הוי דעתיה לשקועיה עכ"ל ומביאו ב"י ומשמע מדברי הרא"ש שם דמסכים בזה לבעל העיטור וכ"כ ברמזים שם וע"כ מיירי שאינו מוכרו לו והוא בענין שהישראל השני מחוייב להחזירו לישראל הראשון לפדותו דהיינו שהתנה עמו כך או במקום שהמנהג כן דאי מיירי בשא"ל אני מוכרו במכירה גמורה או שהשכינו אצלו סתמא ומשום דודאי מכוין להיתירא וכמאן דא"ל אני מוכרו לך דמי א"כ אפי' א"ל העובד כוכבים קני מעכשיו נמי שרי דלא יהא אלא של ישראל ממש מותר למכור לישראל ואח"כ יחזור הישראל וימכרנו לו כדלקמן א"ו מיירי שהוא רק דרך משכון ביד ישראל השני ואפ"ה שרי דכיון דלא א"ל העובד כוכבים קני מעכשיו אם לא אפדהו לזמן פלוני א"כ הרי הוא ברשותו של עובד כוכבים וכיון שהעיקר סמיכות הישראל הב' המלוה הוא על המשכון נמצא שהרבית שנוטל הוא ממשכון של עובד כוכבים וכ"מ בד"מ סעיף צ"ב דהרא"ש פ' כל שעה מיירי כדפי' שכתב וז"ל ונ"ל דהרא"ש לטעמיה אזל שכ' בתשובה דא"צ למכרו לו אלא מסרו לו כו' ולכך אסור באומר מעכשיו אבל ר"ת דהתיר מטעם דמוכר לו אפילו בכה"ג שרי דתרי מכירה הוי כן נ"ל עכ"ל והשתא ניחא הא דכתב הרא"ש בפ' א"נ דלא שרי אלא כשהישראל מוכר המשכון לישראל השני דלא כב"י וב"ח שהבינו שהפסקים סותרים זא"ז אלא בא"נ מיירי שהמשכון הוא ברשות ישראל כגון שא"ל קני מעכשיו או דחזי ישראל דדעתיה דעובד כוכבים לשקועי' וכן מ"ש הרא"ש בתשובה שמותר להשכין לישראל משכון שבידו מן העובד כוכבים אף אם אינו מוכרו לו אלא מוסרו לו ע"מ ליקח הרבית מן העובד כוכבים כו' אינו סותר למ"ש בפסקיו דהתם ה"ט כיון שא"ל שיקח הרבית מן העובד כוכבים הרי הוא נסתלק ממילא מן המשכון ולכך אין צ"ל בפירוש שמכרו לו ע"ש בכלל ק"ח סי' ד' מבואר כן להדיא וכמ"ש בטור שתשובת הרא"ש אינו סותר למ"ש בפסקיו אלא דין מחודש הוא בפני עצמו דלא כב"י וב"ח ושאר אחרונים מיהו כל זה כשהמשכון הוא ברשות ישראל דהיינו שא"ל קני מעכשיו או דחזי דדעתיה לשקועיה או במקום שהמנהג שאחר שנה הרשות ביד המלוה למכור המשכון הא לאו הכי פשיטא דבכל גווני שרי וכן מה שכתבו רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפירוש אני מוכרו לך (ודלא כהמרדכי) מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל (ועיין בתשובת מהר"ם דפוס פראג סימן תשכ"ח) ומעתה נקטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגנו הוא על פי דברי העיטור והרא"ש פרק כל שעה שאין חולק עליו כן נ"ל ברור:


(נח) גם אם ירצו הלוה והמלוה כו'. ונ"ל דבזה צ"ל בפירוש אני מוכרו לך במכירה גמורה בכ"מ שהוא לכ"ע דאל"כ אין במשמעות שמכרו לו כיון שהוא ביד הלוה עדיין וכן נראה מלשון הרב ממ"ש ובלבד שיהא המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה הב' כו' וכן לפמ"ש לעיל דאם המשכנות ביד עובד כוכבים דהיינו שלא א"ל קני מעכשיו שרי להלוות מישראל ברבית צריך הכא ג"כ להקנות לו המשכנות בכ"מ שהן שיהיו של ישראל השני בכ"מ שהן בתורת משכון. נ"ל:


(נט) דדבר תורה כו'. וכמ"ש בח"מ ר"ס קצ"ח:


(ס) אע"פ שיש קצת מפקפקין כו'. ר"ל מהרי"ק בשורש קי"ט דמשמע מדבריו דלא מהני כשמקנה לו חובו של המשכנות וכ"כ בד"מ וכ"כ מהרש"ל בתשובה סימן נ"ב ולי נראה דעיקר כוונתו של מהרי"ק שם אינו אלא לומר דאין אדם יכול להקנות חוב שיש לו על העובד כוכבים אפילו בקנין ואג"ק ומעמד ג' כדכתב המרדכי פ' מי שמת בשם תשובת מהר"מ ואפשר מיירי שהחוב הוא יותר משווי המשכון דבכה"ג לא מהני כשמקנה לו המשכנו' אלא כשמקנה לו החוב מהמשכנות ואין חוב של עובד כוכבים נקנה בקנין אבל ודאי מודה מהרי"ק כשמקנה לו המשכון נקנה לו המשכון בכל מקום שהוא נ"ל ברור. וע"ש ודוק (ובזה מיושב שפיר מה שדחק בית יוסף בדברי מהרי"ק ע"ש):


(סא) ובחובות של אשראי. פי' ש"ח שיש לו מעובד כוכבים. פרישה. וה"ה אם חייב לו בע"פ או באיזה חיוב אחר:


(סב) אתה תפטור העובד כוכבים כו'. דוקא בכה"ג שמוחל חוב העובד כוכבים להעובד כוכבים והישראל הב' יוציא ממנו כל מה שיוכל מהני אבל אין שום תקנה אחרת להקנות חוב העובד כוכבים באשראי כ"כ הפוסקי' ור"ל דאפילו קנין אג"ק ושאר קנינים אינו מועיל וכמ"ש בס"ק שלפני זה בשם מהר"מ ומהרי"ק ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן פ"ח:


(סג) תפטור העובד כוכבים כו'. כתב בתשובת מיימוני סימן ס"ח בשם ר"מ דהיינו כשילך הישראל לב"ח העובד כוכבים וערב ויאמר להם החוב שאתם חייבים לי תדרו לזה חבירי וכשתדרו לו תפטרו ממני וכן כתב הכל בו ומביאם ב"י ונ"ל דהוא הדין כשאינו הולך להם ופוטר מיד העובד כוכבים שלא יוכל לתבוע אותו בשום ענין רק הישראל השני יוציא מהן מה שיוכל שרי וכדמשמע מדברי הטור:


סעיף יט[עריכה]


(סד) וא"ל הלויני כו'. וכתב הב"ח וכבר נתבאר להקל ע"כ וכ"כ בד"מ ולפעד"נ דדוקא כשא"ל משכון זה של עובד כוכבים תלוה עליו כך וכך וכשיבא עובד כוכבים לפדותו תקח רבית כך וכך אמרינן מסתמא נתכוין להתירא והוא מסתלק מן המשכון אבל אם א"ל הלויני דכתב הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' כ"ח הטעם וז"ל בלשון זה הלויני מעות ברבית על אלו משכנות שהם של עובד כוכבים ודאי ר"ק היא שהרי קצץ עמו רבית בין אם יתן העובד כוכבים רבית או לא מ"ל אם היה המשכון של עובד כוכבים מאחר שהישראל קצץ לו רבית עכ"ל פשיטא דבכה"ג לא נהגו להקל ואע"ג דלקמן סימן ק"ע אמרינן דמותר לישראל להיות ערב היכא שיש משכון הכא שמלוה הישראל תחלה לצרכו אסור מיהו כ"ז שהמשכון נשתקע לישראל [אבל] כשהוא ברשות העובד כוכבים בכל ענין שרי וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ה:


(סה) תחבולות רשעים היא זו כו'. כלומר דתחבולה זו של רשעים היא לעשות היתר מחמת שהמשכון הוא של עובד כוכבים ואינו מועיל כיון שהישראל קצץ לו רבית ודלא כהעט"ז דמשמע שמפרש בע"א:


סעיף כ[עריכה]


(סו) מותר להלוות כו'. דמה בכך שאין המשכון לעובד כוכבים וכי אסור להלוות לעובד כוכבים על המשכון של ישראל ואפי' אם הלוה העובד כוכבים לישראל ברבית מותר לישראל להלוות לעובד כוכבים על אותו משכון ברבית ולקבל מהישראל הרבית שחייב לעובד כוכבים שהרי הישראל הב' לא הלוה לראשון כלום אלא לעובד כוכבי' ובמקומו הוא לקבל הרבית מיד ישראל. טור והרא"ש:


(סז) ולסברא הראשונה כו'. ול"ד לדלעיל ס"י דאם ישראל פודהו אסור דהתם מיד שנותן לו הישראל המשכון ולוה עליו מחזי דלוה לצורך ישראל א"נ התם כיון שמשכנו בע"כ ודאי לא הקנהו לו אבל הכא איכא למימר הקנהו לו. כ"כ ב"י גבי דין דס"י ובזה א"ש נמי דל"ק מדלעיל ס"ט דאסור כשידע המלוה שהמשכון של ישראל דהתם לוה לצורך ישראל וכ"כ האחרונים:


סעיף כא[עריכה]


(סח) באחריות העובד כוכבים כו'. דוקא בעינן שילוה אותם העובד כוכבים מיד הישראל ויקבל עליו העובד כוכבים שאם יאבדו החובות יכרע' הוא לישראל כדין כל לוה אבל אם קבל עליו אחריות כשאר שומרי' ואפי' חייב עצמו מאונסים לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור ולא נעשה עליהם לוה מעתה. ב"י בשם בה"ת ומביאו ד"מ:


סעיף כב[עריכה]


(סט) אם הם באחריות הישראל כו'. היינו דוקא באומר לעובד כוכבים אני אלוה אותם לישראל ברבית באחריותי שאם יאבדו החובות אני אפרעם לך אבל אם א"ל לישראל פלוני אלוה אותם ברבית ואם לא תמצא לו נכסים בשעת פרעון אני אפרע לך קרן ורבית מותר כדין ערב ואם אמר תן לי מעותיך ואלוה אותם לישראל ברבית ואם יפסדו החובות יהיו לעצמך אך אם יארע בהם תקלה בעודם ברשותי קודם שאלוה אותם לישראל הרי הן לעצמי מותר שאין זה נקרא עליהם לוה מעתה אלא שומר הוא נקרא עכ"ל ב"י בשם בה"ת ומביאו ד"מ מיהו כ"ז אסור משום מראית עין:


סעיף כג[עריכה]


(ע) אסור מפני מראית עין. ויראה שגם בפקדון אסור אע"פ שאינו באחריותו משום מראית עין וי"א שאינו מותר אלא משקצץ לו שכרו דבר ידוע בין אם ירויח או לא ירויח אבל אם א"ל פליגנא לך בריוח אסור אע"פ שאין לו בהפסד כלום ויש מתירים הואיל ולא משום כספו בא לו וכ"כ הרמב"ם עכ"ל טור ועב"י וכתב ב"ח ומ"ש הטור ויראה שגם בפקדון כו' אינו נראה כן משאר פוסקים כו' ולא ירדתי לסוף דעתו וק"ל:


(עא) מפורסם לרבים. דהיינו שאומנתו בכך. תלמידי רשב"א. הא לאו הכי אפילו מודיעו ללוה ולעדים שהם של עובד כוכבים אסור. ב"י לדעת הר"ן:


סעיף כד[עריכה]


(עב) אפוטרופוס על נכסיו. כתב הב"ח דוקא על כל נכסיו מה שאין כן כשלא נעשה סנטר או אפוטרופוס אלא ללוות מעותיו ברבית כדאוסר בהילך שכרך והלוה מעותי ברבית כו' ומדברי תלמידי רשב"א וב"י שכתבו גבי הילך שכרך דבאומנתו בכך מותר נראה להדיא דל"ד על כל נכסיו ואפשר אף הב"ח לא קאמר אלא כשאין הדבר מפורסם וכן משמע מסוף דבריו דמסיים בטעמא דאין הכל יודעים שנעשה אפוטרופוס או סנטר של עובד כוכבים מאחר שאין נושא ונותן בשאר נכסיו של עובד כוכבים:


(עג) אסור. ורבית קצוצה הוא כן הוכיח הריב"ש. ב"י:


סעיף כה[עריכה]


(עד) אלא ע"י עובד כוכבים. באופן שאין בו איסור ועל הדרך שנתבאר למעלה וה"ה אם טוען על ידי סחורה לקחתי הריוח ושאר היתר כיוצא בזה וכן כתוב בתשובה סי' קל"ב דף ס"ד ע"ב עיין שם:


(עה) בלא שבועה. דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות:


(עו) איני יודע כו'. וה"ה אם אומר להד"מ צריך לישבע היסת. ב"י בשם תשובות הרשב"א וכ"כ המחבר לקמן סי' קע"ז סי"א וכ"פ העט"ז וכן דעת הב"ח והסמ"ע בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ד דלא כהיש חולקין בהג"ה סימן קע"ז שם:


(עז) פטור אפי' כו'. דוקא בכאן שלא נתברר שלקח הרבית אבל אם נתברר שלקח רבית אין היתר אלא שטוען מעות של יתומים או צדקה היה אין המלוה נאמן וכמ"ש בסי' ק"ס ס"ק ל"ב:


(עח) כגון שהיה לו משכון כו'. משמע אפי' טוען הלויתני ק' בר' על המשכון ברבית קצוצה והלה משיב היתר עשיתי עמך פטור בלא שבועה וכן משמע בב"י וכ"ש אם טוען הנחתי לך משכון בעד רבית והלה טוען שנעשה מתחלה בהיתר והא דכתבו הרא"ש וטור לעיל סעי' י"ח ס"ק נ"ד דבטוען משכנתי לך משכון בר"ק והלה משיב אמרת לי שהוא של עובד כוכבים והוא מכחישו דישבע המלוה כו' יש לחלק דהכא שרי מטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואמרינן בודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות אבל התם הרי לא עשה כלום בהיתר אלא שאומר עליך סמכתי שאמרת שהוא של עובד כוכבים א"כ עיקר ההיתר הוא מכח דבורו של הלוה והרי הלוה מכחישו לכך צריך לישבע. נ"ל:


(עט) נשבע ופטור. צ"ע דהמרדכי כתב בסתם דנאמן המלוה בלא שבועה ומשמע אפי' במלוה ע"פ אלא שהב"י פירש דהיינו דוקא בשטר או משכון בידו אבל אם היה מלוה ע"פ פשיטא דאינו נאמן להוציא אפי' בשבועה עכ"ל ומביא בד"מ ולא ידענא אמאי פשיטא דהא י"ל מטעמא דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן וכ"כ בסמ"ג לאוין קצ"ג דף ס"ג ע"ב בשם ר' יעקב דאם כופר ואומר מלוה ברבית היא אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"ם אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ז וקבעו בש"ע שם סעיף י"ב ובע"כ דמלוה ע"פ מיירי דאל"כ ליכא מיגו ואע"פ דבש"ע שם לא ביאר דבמלוה ע"פ מיירי מ"מ כיון דדבריו שם לקוחין מהסמ"ג משמע דמיירי כהסמ"ג ועוד דמ"מ מנ"ל לב"י לפרש דברי המרדכי דלא כפשט ולא כסמ"ג בגוונא דמיירי וכן במהרי"ו סי' ל"ז כתב בסתם דהלוה אינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע ונמשך הב"ח אחר הב"י ופי' דמיירי בשטר או משכון ואין זה במשמע בלשונו ודוחק לחלק ועוד דבד"מ סעיף ו' גבי האי דינא דלעיל סעיף י"ג לדבריך הראשונים וכו' הביא דברי המרדכי הנ"ל וכ' עלה וכ"פ בסמ"ג דאפי' במקום מיגו אין הלוה נאמן דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל וצ"ע וגם העט"ז כתב כאן דנשבע הלוה ונפטר אע"ג דמשויה נפשיה ונפש המלוה רשיעי חזקה דממונא עדיפא ללכת אחריו ע"י שבועה עכ"ל ולקמן סי' קע"ז סי"ב כתב אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ והוה נשבע ונפטר אינו נאמן אפי' בשבועה דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל והדברים סותרים זא"ז וצ"ע:


(פ) ואם יש שטר כו'. ול"ד לדלעיל ס"ס קס"ב דהתם ליכא למימר לא שביק היתרא ואכיל איסורא דהכא איכא ודאי איסור אבל התם לא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיו לו חטין בשעת הלואה וכן מחלק בתשובת הרא"ש כלל ק"ח ס"ס ז' בהדיא:


(פא) נשבע ונוטל. כתב הסמ"ע בח"מ שם ס"ק ל"ג דדוקא הכא שמודה שיש בו רבית אלא שאומר בהיתר נעשה נשבע ונוטל בנק"ח כדין כל נשבע בשטר ונוטל אבל אם המלוה עומד בשטרו ואומר להד"ם שאין בו רבית כלל א"צ לישבע קודם שיתן המעות בנק"ח אלא משלם ואח"כ יתבענו וישבע היסת וכ"כ הב"ח שם ובס"ס זה ערבב הדברים וסתר דברי עצמו שבח"מ שם ע"ש ומ"מ צל"ע דדין זה שכ' הרב נשבע ונוטל נרשם בכל ספרי הש"ע סברת הב"י ממשמעות המרדכי וכ"כ בד"מ וז"ל כתב ב"י ואם בא להוציא הלוה והלוה אומר שהוא רבית אם המלוה מוחזק כגון שיש לו משכון או שטר המלוה נשבע ונוטל כו' עכ"ל ובב"י כתב להדיא איפכא לדעת המרדכי דבשיש לו משכון או שטר נוטל בלא שבועה כשטוען בהיתר עשיתי עמך ע"ש וצ"ע ועיין בעט"ז ובתשובות משאת בנימין סי' ס"ז ובב"י עוד מדינים השייכים לכאן:


סעיף כו[עריכה]


(פב) מותר. נ"ל דמיירי בענין שהעובד כוכבים סומך על המשכון לבד כגון שהמשכון הוא טוב או שאומר לעובד כוכבים איני משתעבד לך כלל אלא יהא אחריותך על המשכון לבד הא לאו הכי לא עדיף מאילו נתן משכון להשכינו אצל העובד כוכבים ברשות לעיל ס"ק ס"א דאסור ובהכי מיירי הכל בו בשם מהר"ה והב"י כ' אבל הכל בו כו' הבין דפליג וגם מהרש"ל השיג על הכל בו ומביאו הסמ"ע בח"מ סי' ע"ג ע"ש ולפעד"נ כמ"ש:


סעיף כז[עריכה]


(פג) אין ראובן חייב לפדו' המשכנו' כו'. דכל כה"ג ראובן נעשה שלוחו של שמעון להוליך המעות לעובד כוכבים ולהלוותם לו ברבית ואין עליו הכרח לפדות המשכנות או למכרן. שם. ועיין לעיל סעיף י"ג: