רש"ש על המשנה/פסחים/ג
רש"ש על המשנה מסכת פסחים פרק ג
<< · רש"ש על המשנה · מסכת פסחים · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א[עריכה]
בתוי"ט ד"ה הרי אלו באזהרה כו' וכן כתב הכ"מ כו'. וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובות חמץ לא כתב ונכרתה כו'. לכאורה תמוה דהא גבי מחמצת נמי כתיב ונכרתה בפ' בא (י"ב י"ט) וזהו קושיית הגמ' עצמה לקמן (מ"ג) ומסיק דמכל נפקא ורבנן לא דרשי כל וע"ש בכ"מ באורך ובלח"מ: בסה"ד דמשמע כו' אבל איסורא מה"ת כו'. תמוה לומר דתערובת חמץ במשהו מה"ת:
ג[עריכה]
במשנה לא זהו חמץ שמוזהרין כו'. מכאן נ"ל סתירה למה שראיתי בפ"ת ליו"ד (שכ"ב סק"ב) בשם בר"י דבעה"ב חייב באחריות החלה עד שתבא ליד כהן כו'. דא"כ מדוע לא יעבור עליה כמו בחמצו של נכרי שק"ע אחריות דילפינן לה מדלא כתיב לך גבי לא ימצא. ולכן פשוט דאפי' ל"ל בעלים מיוחדים ומה שפי' רש"י וזה כו' ולא של חבירך וכן מה שפי' לקמן בגמ' ומשום פקדון נמי ליכא כו'. הוא דס"ל כפי שיטת הגר"א ז"ל בסי' תמ"ג סקי"א דבשל חבירו עובר אף בלא קע"א ועמש"כ שם או דכוונתו לתת טעם מדוע לא יעברו הכהנים ואין לומר דהכא כיון שאין הכהן יכול ליהנות ממנה אין שייך לחייבו באחריות וכמש"כ שם בחלה בזה"ז דהא לענין ב"י וב"י עשאו הכתוב כאלו היה מותר בהנאתו כמש"כ לקמן לענין טה"נ לכן נ"ל דא"ח באחריות החלה ול"ד לרה"ג דהתם אכתי מצי לקיים הנתינה משאר הגיזה כיון דאין בה קדושה משא"כ הכא כבר נפטרה העיסה וא"א לחול עליה עוד שם חלה (וכה"ג מחלק המל"מ בפ"י מהל' בכורים ה"ח ע"ש) דזה ודאי דאף הבר"י מודה דעיסה נתקנה מיד בהפרשת החלה טרם נתינתה לכהן: ברע"ב ד"ה חלה בטומאה שנטמאת העיסה כו' והן דברי רש"י ז"ל . עי' צל"ח מש"כ בכוונתו עפ"י הירושלמי וכ"ה בהר"ן ולפלא שלא הביאו. וי"ל עוד שכוון לאפוקי אם נטמא בעודה קמח דה"ל שלא היתה לה שעת הכושר דהמפריש חלתו קמח אינה חלה (פ"ב דחלה מ"ה) ופטורה מה"ח כדלעיל (לג) והצל"ח במחכ"ת ל"ד בהבאתו בשם הירושלמי אבל אם נטמא הקמח כו'. עושה עיסתו קבא קבא דאז הוה פטורה לגמרי ולשון הירושלמי קודם לגלגולה וכ"ה לשון הר"ן ור"ל אחר נתינת המים דזה מיקרי שעת הכושר דתנן (חלה רפ"ג) כיון שהיא נותנת אה"מ מגבהת חלתה וע"ש בר"ש ובשנ"א ועי' לעיל ל"ג ובמש"כ שם: בא"ד ולשורפה או להאכילה כו'. עי' תוי"ט מה שהביא בשם תוס' ביצה שהקשו עליו וכן מה שתמה בעצמו ועמש"כ לעיל ברפ"ב ובביצה שם בישוב דברי רש"י: שם ד"ה ר"א לא יקרא כו'. וד"ה לא זהו חמץ כו' ור"א סבר הואיל כו'. עי' בסוגיא דרמב"ח ופירש"י. ותמה אנכי על התוי"ט שכתב על הרע"ב שפי' דר' אליעזר סבירא ליה הואיל דאי בעי מיתשל דתו לא הוי צריך לפרש בו טעמא דאכתי כ"ח וחדא כו'. ובסוף כ"ע דטעה בזה דהרי גם רמב"ח ס"ל דפליגי בהאי הואיל (כפי' רש"י ומוכרח הוא מדחויי דר"פ ורב שישא וכבר הקשו על הרי"ף דמפרש דרמב"ח כוון להואיל דאי בעי מיתשיל) וכן רי"ר קבל ליה וגם ר"ז שתיק ליה ומש"כ דעל פירש"י דאכתי כ"ח כו'. הקשו התוס' ב' קושיות. קושיותם אינם רק על פי' דההואיל הוא דאי בעי בצע כו'. אבל עיקר ההואיל הוא מוכרח מהסוגיא ועי' מהר"ם וכן הר"ן פי' בדר"א ב' ההואילים. גם מש"כ מקודם ועוד דאין ענין הקדש בטעות. אלא מכי אמרי' הואיל כו'. מגומגם: בתוי"ט ד"ה ר"א כו' ומש"ה נמי נ"ל דרש"י כו' אלא רש"י ידע כו'. ול"נ משום דא"ל דמיירי דכבר בא ליד הגזבר וכמש"כ התוס' לעיל (מ"ו ב') בד"ה הואיל הב': משנה ו ברע"ב ד"ה תרומה מלפני השבת. והלכה כר' אלעזר בר' צדוק. נ"ב כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה (וכ"כ הרי"ף) אבל בס' היד (פ"ג מהל' חו"מ) נראה שחזר בו. ועי' בבעל המאור ובמלחמות ובר"ן ספ"ק ועי' בב"י סי' תמ"ד. ובב"ח ובפר"ח שם שכולם שקלו וטרו נידון פסק ההלכה. וחידוש על התוי"ט שלא העיר בזה כלום. אח"ז ראיתי בש"ל שכתב ב' טעמים על פסק הרע"ב משמיה דנפשיה. וכפי הנראה לא עיין בדברי הראשונים מש"כ בזה. [אח"ז ראיתי בהו"ע שגם הוא כתב בזה. מהגרמ"ש]:
ח[עריכה]
בתוי"ט ד"ה חוזר ושורפו כו'. וכתבו התוס' דקשה לר"י אי דאורייתא כו'. ולעד"נ דעת רש"י והרע"ב דע"כ ל"א דבמקום אכילתו שריפתו אלא שאירע בו הפסול במקום אכילתו. אבל ביצא חוצה לו מדאורייתא שריפתו במקומו רק דרבנן החמירו בלא עבר צופים. וזהו (דלעיל כ"ד) ד"ה פסולי חשיב טומאה ושפיכת הדם וכו' ול"ח פסול יוצא. ונ"ל ראייה לזה מזבחים (ק"ד ב') דתני לוי ביה"ד היה בעזרה ששורפין כו'. ופרים הנשרפין כו'. ובהר הבית ששורפין פרים הנשרפים כו'. שאירע בהן פסול ביציאתן עי"ש. ועי' מש"כ (בשקלים פ"ח מ"ו בס"ד):