רש"ש על המשנה/נגעים/ח

רש"ש על המשנה מסכת נגעים פרק ח

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת נגעים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

ב

תוי"ט ד"ה או. וא"ת כו' וי"ל כו' הכ"מ כו'. תימה למה לו להביא מהכ"מ הלא זה מפורש בדברי הרע"ב (והר"ש) בסוף משנה דלעיל. וגם על הכ"מ יש להפליא שלא הביא זאת משמא דקמאי. ולא עוד אלא ששינה את לשונם המדוייק. הם אמרו שלא פטרו הכהן דמשמע אפי' ראהו רק של"א טהור אתה. והוא אומר קודם שהראוהו לכהן:

ג

ד"ה פרחה במקצתו. מה שסיים מהר"ם וסתמא בר"מ כו'. תימה דהלא גם רבנן מודו דבתחילה מעכב אפי' פחות מכעדשה. כמבואר לקמן מ"ו ובמפרשים לבד פירוש הרמב"ם ובחבורו פ"ז ה"ד. וכן במ"ה פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה כו' דטעמא הוא משום דפריחה ראשונה לא מטהרא ליה ע"ש בר"ש וברע"ב זולת הרמב"ם בחבורו שם הל"ו היה לו גי' אחרת שם. ועל הכ"מ שם ה"ד יש לתמוה שכ' דבמשנה ה' הנ"ל משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחלה. ונהפוך הוא. רק לפי גי' אשר המציא הכ"מ מלבו בהל' ו' שם לדעת הרמב"ם:

ו

בשפתו העליונה בשפתו התחתונה. לפי' המפרשים הל"ל ובשפתו התחתונה בו'. או דהל"ל בשתי שפתיו כמו שאמר בשתי אצבעותיו כו'. לכן נלע"ד דפי' או בשפתו התחתונה. וקמ"ל דאע"ג דמקצת הנגע טהורה לגמרי כדלעיל פ"ו מ"ח בתוי"ט ד"ה תוך הפה בשם התוספתא דאודם השפתים חשיב ביה"ס. והוחלט מפני חלק הנגע אשר למעלה או למטה מהאודם. (וזה דלא כריב"י בתוספתא שהביא הר"ש לעיל ספ"ו דאם היתה בהרת סמוכה לראש כו' ולפה טהור שנאמר כו' עד שיהא כל חוצה לו עור בשר וראוי לפסיון. או יל"פ אפי' לדידיה וכגון דיש הפסק קצת בשר חי ביניהם) ואח"כ פרחה בכולו אפי' ממקום הטהרה ג"כ טהור. ולא תימא דזה גרע מבהרת טהורה שעומדת במקום טומאה רק שאין בה סימן טומאה. דנוכל לומר בה הואיל דנתחברה להטמאה נעשית כמותה וטמאה ג"כ כמש"כ מהר"ם ונכון בס"ד: תוי"ט ד"ה פרחה. ועוד כל היכא כו' בנגעים אמרי' לקולא. צ"ע דהא משנזקק לטומאה קי"ל בפ"ה מ"ד וה' דספיקו טמא: ד"ה בשפתו. עי' פי' מהר"ם. ונראה ביאור דבריו דכיון שהיה נראין כאחד (כשמדובקים כו') מקודם ואז ודאי לא נחשבו כנגע אחד מפני הסדק שביניהם אשר מפרידן לשנים. ולכן ה"א אע"פ שאח"כ פרח מזה לזה כגון בסביבות הסדקים אשר מתאחדים שם ממש בלי הפסק סדק לא יהני תו להיותן נחשבים לאחד כיון דלא נתחדש עתה דבר הדיבוק קמ"ל. ויש לכוון זאת בדברי התוי"ט בסה"ד. ובפשוט יל"פ ע"פ דרכו דאשמעינן דאע"ג דחלוקות זו מזו בהפסק אויר ביניהם מ"מ כיון דנתחבר זה לזה בסביבות הסדקים נחשבים כנגע אחד ובטלה הטהורה לגבי הטמאה. והאע"פ יתפרש כמו לפי' הר"ש והרמב"ם: ד"ה חזרו הב'. נ"ל מדל"ק כו' בין שנעשו בשר חי לגמרי ר"מ מטמא. לכאורה תמוה דהא בשר חי הוא כש"כ מבהק. ואולי דה"א דוקא בהק שאין בו משום מחיה לכן גם שיעור מחיה לא בעי והוא ע"ד דבעי רבא בשבועות (כב) שבועה שלא אוכל עפר בכמה ע"ש. ואולם מש"כ והכי אר"מ בת"כ. ליתא שם בבהק פלוגתא אלא סתמא תני בשר חי החוזר טמא ולא הבהק ולא פליג ר"מ. רק שם בריש הפרק פליג ר"מ על פחות מכעדשה. ומשמע דבשר חי דוקא וכפי' הא"ר ע"ש:

ז

ד"ה הרי. ובחנם נקטו הכא בסוף שבוע שני דהא ההיא לאחר הפטור כו'. במחכ"ת ל"ד דלאחר הפטור היינו דלאחר ב' שבועות עדיין היתה הפריחה קיימת בשלימותה ופטרו הכהן ואח"כ חזרו ראשי האברים. ובסוף שבוע שני היינו כשראהו הכהן מצאהו בחזירת רה"א וזה לא נקרא לאחר הפטור כיון דלא פטרו הכהן עדיין. ולגוונא זו כוון ג"כ הת"כ באמרו מתוך הסגר: בא"ד שהרמב"ם מפרש הרי אלו כמות שהיו קודם שיכללהו הצרעת וטמא כו'. במחכ"ת ל"ד יפה בפי' הרמב"ם והוסיף מלת וטמא (והוא לביאור דברי הרמב"ם לפי הבנתו בו וכ"כ בשמו בדבור דלעיל) מה שלא נאמר בו. ובפירוש כתוב שם חזר טמא כמו שהיה קודם שיכללהו הצרעת. הרי דלא שב אלא על חלוקה ראשונה דהיינו שנטהר ע"י הפריחה. אבל על שתי חלוקות האחרות אמר שם יחזור כמו שהיה קודם כלשון משנתינו. ולפ"ז יתפרש הת"כ כמו שפירשוהו הר"ש והרע"ב:

ח

פטור מן הפריעה ומן הפרימה. בקרא מקדים פרימה לפריעה. בגדיו יהיו פרומים וראשו כו'. וי"ל דלעולם מזכיר הדבר שהוא במעשה קודם לדבר שאין בו מעשה ולכן בקרא דאיירי בחיובם. הפרימה יש בה מעשה. והפריעה היא בשוא"ת מעשה הגלוח. אבל התנא דאיירי בפיטורן הוויין להפך כמובן. וכן בקרא גופיה מקדים בכזה פריעה לפרימה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו. את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ועי"ל ע"פ שאמרו במדרש בר"ר (פ"א בסופה) דפעם מקדים שמים לארץ ופעם ארץ לשמים לומר ששניהם שוים ועוד חשיב שם הרבה כיוצא בזה. ועי' תשובת ש"א סי' כ"ט:

י

כיצד מי שהיה מוחלט כו' שאילו הראה לכהן היה טמא. נ"פ דאדסיים פתח. ואחר כן בסיפא דסיפא בהרת ואין בה כו' קאי לפרושי רישא דרישא. ואזלא קושית התוי"ט: