רש"י מנוקד על המקרא/ספר שמות/פרשת פקודי
פרשת פקודי[עריכה]
פרק לח (2)[עריכה]
(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי – בְּפָרָשָׁה זוֹ נִמְנוּ כָּל מִשְׁקְלֵי נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן לַכֶּסֶף וְלַזָּהָב וְלַנְּחֹשֶׁת, וְנִמְנוּ כָּל כֵּלָיו לְכָל עֲבוֹדָתוֹ.
הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן – שְׁנֵי פְּעָמִים, רֶמֶז לַמִּקְדָשׁ, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (תנחומא פקודי, ה).
מִשְכַּן הָעֵדוּת – עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁוִּתֵּר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁהֲרֵי הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם (שם).
עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם – פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו הִיא עֲבוֹדָה הַמְּסוּרָה לַלְוִיִם בַּמִּדְבָּר, לָשֵׂאת וּלְהוֹרִיד וּלְהָקִים, אִישׁ אִישׁ לְמַשָּׂאוֹ הַמֻּפְקָד עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בְּפָרָשַׁת נָשֹׂא (במדבר ד).
בְּיַד אִיתָמָר – הוּא הָיָה פָּקִיד עֲלֵיהֶם, לִמְסֹר לְכָל בֵּית אָב עֲבוֹדָה שֶׁעָלָיו.
(כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי וְגוֹמֵר עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה – 'אֲשֶׁר צִוָּה [אוֹתוֹ מֹשֶׁה]' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ רַבּוֹ, הִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. כִּי מֹשֶׁה צִוָּה לִבְצַלְאֵל לַעֲשׂוֹת תְּחִלָּה כֵּלִים, וְאַחַר כָּךְ מִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ בְּצַלְאֵל: מִנְהַג הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת תְּחִלָּה בַּיִת, וְאַחַר כָּךְ מֵשִׂים כֵּלִים בְּתוֹכוֹ. אָמַר לוֹ: כָּךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא! אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: בְּצֵל אֵל הָיִיתָ? כִּי בְּוַדַּאי כָּךְ צִוָּה לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן עָשָׂה הַמִּשְׁכָּן תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה כֵּלִים.
(כד) כִּכָּר – שִׁשִּׁים מָנֶה. וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה, הֲרֵי הַכִּכָּר מֵאָה וְעֶשְׂרִים מָנֶה, וְהַמָּנֶה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה סְלָעִים, הֲרֵי כִּכָּר שֶׁל קֹדֶשׁ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים. לְפִיכָךְ מָנָה בִּפְרוֹטְרוֹט כָּל הַשְּׁקָלִים שֶׁפְּחוּתִין בְּמִנְיָנָם מִשְּׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, שֶׁאֵין מַגִּיעִין לְכִכָּר (בכורות ה' ע"א).
(כו) בֶּקַע – הוּא שֵׁם מִשְׁקָל שֶׁל מַחֲצִית הַשָּׁקֶל.
לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְגוֹמֵר – כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל, וְכָךְ עָלָה מִנְיָנָם אַחַר שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּסֵפֶר "וַיְדַבֵּר" (במדבר א,מו); וְאַף עַתָּה בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן כָּךְ הָיוּ. וּמִנְיַן חֲצָאֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף עוֹלֶה מְאַת כִּכָּר, כָּל אֶחָד שֶׁל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים; כֵּיצַד? שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף חֲצָאִין, הֲרֵי הֵן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שְׁלֵמִים; הֲרֵי מְאַת כִּכָּר. וְהַשְּׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים חֲצָאִין, עוֹלִין אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שְׁקָלִים.
(כז) לָצֶקֶת – כְּתַרְגּוּמוֹ, "לְאַתָּכָא".
אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ – שֶׁל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, שֶהֵם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה קְרָשִׁים, וְלָהֶן תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה אֲדָנִים; וְאַדְנֵי הַפָּרֹכֶת אַרְבָּעָה, הֲרֵי מֵאָה. וְכָל שְׁאָר הָאֲדָנִים, "נְחֹשֶׁת" כְּתִיב בָּהֶם.
(כח) וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם – שֶׁל עַמּוּדִים מֵהֶן[1]; שֶׁבְּכֻלָּן[2] כְּתִיב: "וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וַחֲשׁוּקֵיהֶם כָּסֶף" (שמות לח,יט).
פרק לט[עריכה]
(א) וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְגוֹמֵר – שֵׁשׁ לֹא נֶאֱמַר כָּאן. וּמִכָּאן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין בִּגְדֵי שְׂרָד הַלָּלוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁבְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה הָיָה שֵׁשׁ; אֶלָּא הֵם בְּגָדִים שֶׁמְּכַסִּים בָּהֶם כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּשְׁעַת סִלּוּק מַסָּעוֹת, שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם שֵׁשׁ.
(ג) וַיְרַקְּעוּ – כְּמוֹ "לְרוֹקַע הָאָרֶץ" (תהלים קלו,ו), כְּתַרְגּוּמוֹ: "וְרַדִּידוּ". טַסִּין הָיוּ מְרַדְּדִין מִן הַזָּהָב, אישטינדר"א [estendre = למתוח[3]] בְּלַעַז, טַסִּין דַּקּוֹת. כָּאן הוּא מְלַמֶּדְךָ הֵיאַךְ הָיוּ טוֹוִין אֶת הַזָּהָב עִם הַחוּטִין: מְרַדְּדִים טַסִּין דַּקִּין, וְקוֹצְצִין מֵהֶן פְּתִילִים לְאֹרֶךְ הַטַּס, לַעֲשׂוֹת אוֹתָן פְּתִילִים מְעֹרָבִים עִם כָּל מִין וּמִין בְּחֹשֶׁן וְאֵפוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן "זָהָב" (שמות כח,ו; שם,טו). חוּט אֶחָד שֶׁל זָהָב עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת, וְכֵן עִם כָּל מִין וּמִין; שֶׁכָּל הַמִּינִים – חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, וְהַזָּהָב חוּט שְׁבִיעִי עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד (יומא ע"ב ע"א).
(כח) וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעוֹת – תִּפְאֶרֶת הַמִּגְבָּעוֹת; הַמִּגְבָּעוֹת הַמְּפֹאָרוֹת.
(לא) לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה – וְעַל יְדֵי הַפְּתִילִים הָיָה מוֹשִׁיבוֹ עַל הַמִּצְנֶפֶת, כְּמִין כֶּתֶר. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר: הַצִּיץ עַל הַמִּצְנֶפֶת, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים שָׁנִינוּ: שַׂעֲרוֹ הָיָה נִרְאֶה בֵּין צִיץ לַמִּצְנֶפֶת, שֶׁשָּׁם מַנִּיחַ תְּפִלִּין (זבחים י"ט ע"א), וְהַצִּיץ הָיָה נָתוּן עַל הַמֶּצַח; הֲרֵי הַמִּצְנֶפֶת לְמַעְלָה וְהַצִּיץ לְמַטָּה, וּמַהוּ עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה? וְעוֹד הִקְשֵׁיתִי בָּהּ, כָּאן הוּא אוֹמֵר: וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת, וּבְעִנְיַן הַצַּוָּאָה הוּא אוֹמֵר: "וְשַׂמְתָּ אוֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת" (לעיל כח,לז).
וְאוֹמֵר אֲנִי: "פְּתִיל תְּכֵלֶת" זֶה – חוּטִין הֵן, לְקָשְׁרוֹ בָּהֶן בַּמִּצְנֶפֶת; לְפִי שֶׁהַצִּיץ אֵינוֹ אֶלָּא מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וּבַמֶּה יִקְשְׁרֶנּוּ בְּמִצְחוֹ? וְהָיוּ קְבוּעִין בּוֹ חוּטֵי תְּכֵלֶת לִשְׁנֵי רָאשָׁיו וּבְאֶמְצָעִיתוֹ, שֶׁבָּהֶן קוֹשְׁרוֹ וְתוֹלֵהוּ בַּמִּצְנֶפֶת כְּשֶׁהוּא בְּרֹאשׁוֹ. וּשְׁנֵי חוּטִין הָיוּ בְּכָל קָצֶה וְקָצֶה, אֶחָד מִמַּעַל, וְאֶחָד מִתַּחַת לְצַד מִצְחוֹ, וְכֵן בְּאֶמְצָעוֹ; שֶׁכָּךְ הוּא נוֹחַ לִקְשֹׁר, וְאֵין דֶּרֶךְ קְשִׁירָה בְּפָחוֹת מִשְּׁנֵי חוּטִין. לְכָךְ נֶאֱמַר: "עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת", "וְעָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת". וְקוֹשֵׁר רָאשֵׁיהֶם הַשְּׁנַיִם כֻּלָּם יַחַד מֵאֲחוֹרָיו לְמוּל עָרְפּוֹ, וּמוֹשִׁיבוֹ עַל הַמִּצְנֶפֶת.
וְאַל תִּתְמַהּ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "פְּתִילֵי תְכֵלֶת", הוֹאִיל וּמְרֻבִּין הֵן? שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ בְּחֹשֶׁן וְאֵפוֹד: "וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן" וְגוֹמֵר ["בִּפְתִיל תְּכֵלֶת"] (לעיל פסוק כא), וְעַל כָּרְחֲךָ פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם לֹא הָיוּ. שֶׁהֲרֵי בִּשְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן הָיוּ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת הַחֹשֶׁן, וּבִשְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד הָיוּ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת הָאֵפוֹד שֶׁכְּנֶגְדָן, וּלְפִי דֶּרֶךְ קְשִׁירָה – אַרְבָּעָה חוּטִין הָיוּ; וּמִכָּל מָקוֹם פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם אִי אֶפְשָׁר.
(לב) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶת הַמְּלָאכָה, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וְגוֹמֵר.
(לג) וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְגוֹמֵר – שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִין לַהֲקִימוֹ. וּלְפִי שֶׁלֹּא עָשָׂה מֹשֶׁה שׁוּם מְלָאכָה בַּמִּשְׁכָּן, הִנִּיחַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲקָמָתוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַהֲקִימוֹ שׁוּם אָדָם, מֵחֲמַת כֹּבֶד הַקְּרָשִׁים, שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְזָקְפָן; וּמֹשֶׁה הֶעֱמִידוֹ. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵיךְ אֶפְשָׁר הֲקָמָתוֹ עַל יְדֵי אָדָם? אָמַר לוֹ: עֲסֹק אַתָּה בְּיָדְךָ וְנִרְאֶה כִּמְקִימוֹ, וְהוּא נִזְקָף וְקָם מֵאֵלָיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ,יז), הוּקַם מֵאֵלָיו. מִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (פקודי, יא).
(מג) וַיְבָרֶךְ אוֹתָם מֹשֶׁה – אָמַר לָהֶם: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם, "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ" וְגוֹמֵר (תהלים צ,יז). וְהוּא אֶחָד מֵאַחַד עָשָׂר מִזְמוֹרִים שֶׁבִּ"תְפִלָּה לְמֹשֶׁה" (תהלים צ-ק; תנחומא פקודי, יא; במדבר רבה ב,ט).
פרק מ[עריכה]
(ג) וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן – לְשׁוֹן הֲגָנָה, שֶׁהֲרֵי מְחִיצָה הָיְתָה.
(ד) וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ – שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים.
(יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל – הֵן יְרִיעוֹת הָעִזִּים.
(כ) אֶת הָעֵדֻת – הַלּוּחוֹת.
(כב) עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה – בַּחֲצִי הַצְּפוֹנִי שֶׁל רֹחַב הַבַּיִת (יומא ל"ג ע"ב).
יֶרֶךְ – כְּתַרְגוּמוֹ: "צִדָּא" [בנוסח התאג': שִׁדָּא], כַּיָּרֵךְ הַזֶּה שֶׁהוּא בְּצִדּוֹ שֶׁל אָדָם.
(כז) וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת – שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרוֹת" וְגוֹמֵר (שמות ל,ז).
(כט) וַיַּעַל עָלָיו וְגוֹמֵר – אַף בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, שֶׁהוּא יוֹם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה וְהִקְרִיב קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁנִּצְטַוָּה אַהֲרֹן בּוֹ בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" וְגוֹמֵר (ויקרא ט,ז).
אֶת הָעוֹלָה – עוֹלַת הַתָּמִיד.
וְאֶת הַמִּנְחָה – מִנְחַת נְסָכִים שֶׁל תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן" וְגוֹמֵר (שמות כט,מ).
(לא) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו – יוֹם שְׁמִינִי לְמִלּוּאִים הֻשְׁווּ כֻלָּם לִכְהֻנָּה. וְתַרְגּוּמוֹ: "וִיקַדְּשׁוּן מִנֵּה"; בּוֹ בַּיּוֹם קִדֵּשׁ מֹשֶׁה עִמָּהֶם.
(לב) וּבְקָרְבָתָם – כְּמוֹ וּבְקָרְבָם, כְּשֶׁיִּקְרְבוּ.
(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד – וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ז,פט)? בָּא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְהִכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם: כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן. אֱמֹר מֵעַתָּה: כָּל זְמַן שֶׁהָיָה עָלָיו הֶעָנָן, לֹא הָיָה יָכוֹל לָבֹא; נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן, נִכְנָס וּמִדַּבֵּר עִמּוֹ (ספרא י"ג מדות פ"ח).
(לח) לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם – בְּכָל מַסָּע שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים, הָיָה הֶעָנָן שׁוֹכֵן בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יַחֲנוּ שָׁם. מְקוֹם חֲנִיָּתָן אַף הוּא קָרוּי מַסָּע, וְכֵן: "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו" (בראשית יג,ג), וְכֵן: "אֵלֶּה מַסְעֵי" (במדבר לג,א), לְפִי שֶׁמִּמְּקוֹם הַחֲנִיָּה חָזְרוּ וְנָסְעוּ; לְכָךְ נִקְרְאוּ כֻלָּן מַסָּעוֹת.