רמב"ם על תמורה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ראו גם נוסח המשנה תמורה ג רמבם

תמורה פרק ג[עריכה]

משנה א[עריכה]

מה שאמר ולדן - רוצה לומר ולדי שלמים וולד תמורת שלמים.

וסיבת מחלוקת רבי אלעזר וחכמים, שרבי אלעזר אומר שאם אנו מתירים לקרב ולד שלמים, הרי זה מניח בהמת שלמים כשהיא אצלו ואינו שוחטה ותלד להרבות לו שלמים, ועובר על מה שאמר רחמנא "לא תאחר לשלמו"(דברים כג, כב). ורבנן אין חוששין לגזירה זו.

ואמר רבי שמעון, שחכמים מודים שלא יקרב ולד [ולד], לפי שגילה דעתו שלא יעשה מהם עדרים עדרים, ועל הולד עצמו נחלקו.

ועדות רבי פפייס סותר דברי רבי אלעזר.

ומה שאמר בחג - רוצה לומר בחג השבועות. לפי שכל החכמים מסכימים על שאין ראוי לאחר הקדשים שהם אצלו לאחר הרגל, לפי שהוא עובר על עשה, והוא מה שנאמר "ובאת שמה"(דברים יב, ה) "והבאתם שמה"(דברים יב, ו), רוצה לומר בבאך לחג הבא כל מה שעליך, ואם איחר עובר על עשה. אבל לא תעשה אינו מתחייב עד לאחר שלש רגלים ואז עובר על "לא תאחר לשלמו"(דברים כג, כב), כמו שבארנו בתחילת ראש השנה.

ואין הלכה לא כרבי שמעון, ולא כרבי אלעזר.

ועדות רבי פפייס אמת, ועושין על פיו.

וכתוב בספרי: "רק קדשיך" אלו התמורות, "אשר יהיו לך" אלו הוולדות, "ונדריך" זה נדר, "תשא ובאת" יכול שומע אני יכנסו לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו, תלמוד לומר "ועשית עולותיך הבשר והדם" כדרך שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורתה, וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בולד שלמים, יכול אף ולד הקדשים כן, תלמוד לומר "רק". וכבר ידעת שאחד מעיקרי היקשות המשא ומתן, דאכין ורקין למעוטין ניתנו:

משנה ב[עריכה]

אמר רחמנא "לחם התודה"(ויקרא ז, יב), תודה עצמה טעונה לחם, ולדה ותמורתה אינם טעונים לחם שנאמר "התודה" בה״א הידיעה.

וכבר זכרנו מה שאמרו "כדרך שאתה נוהג בעולה, כך אתה נוהג בתמורתה":

משנה ג[עריכה]

כבר בארנו בתחילת הסדר הזה שהעולה והאשם אינם באים אלא מן הזכרים בלבד. וכן נתבאר בתחילת מסכתא זו שהנקבות ובעלי מומין מתקדשים בתמורה.

ואיני צריך לבאר שעניין יסתאב, הוא שיארע בו מום.

ורבי שמעון אומר, כל מילי דלא חזי להקרבה לאלתר אינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, ולפיכך אומר תמכר שלא במום.

אחר כך השמיענו שרבי אליעזר אומר ימותו, ואפילו בתמורת אשם שהיא במעלת הקדושה פחותה מן האשם.

וחכמים אומרים, לא ימות אלא יפלו דמיו לנדבה ואפילו האשם עצמו, לפי שהמקובל בידם, רוצה לומר "[כל] שבחטאת מתה, באשם תרעה עד שיסתאב". וכבר זכרנו שחטאת שכיפרו בעליה ושמתו בעליה תמות, ולפיכך אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

ובכל מקום שהוא אומר יפלו לנדבה - רוצה לומר שיקריבו באותן דמים עולת נדבה.

ומה שאמר רבי אלעזר יביא בדמיו עולה - עניינו שיביא באותן דמים עולת חובה.

ואין הלכה כרבי שמעון, ולא כרבי אליעזר:

משנה ד[עריכה]

[עניין אמרו בזמן שהיא באה חובה - אם נתחייב להביא אותה הוא עצמו, כדרך שמביא כל קרבנותיו הבאים בנדר או בנדבה או בשאר חובות שהוא חייב להקריבן.]

כל זה מבואר, ואין צריך פירוש לכשתבין כל מה שהקדמנו:

משנה ה[עריכה]

כבר בארנו בשני מבכורות מאיזה טעם ייחד הבכור והמעשר בדינין הללו. ואמר רחמנא "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך"(דברים יד, כג), ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור. וכבר בארנו שמעשר בהמה איתקש למעשר דגן. ועלה בידינו מזה שמעשר ובכור באין מן הארץ. ואם הביא אותו מחוצה לארץ, אם היו תמימין הרי הן קרבין, ואם היו בעלי מומין הרי הם יאכלו במומן כאילו היו מארץ ישראל הואיל והביא אותם. זהו דעת רבי ישמעאל, והוא נדחה לפי שאין בכור בא מחוצה לארץ.

וברור הוא כי מה שאמר מה בין בכור ומעשר לכל הקדשים - רוצה לומר מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום לבין פסולי המוקדשים.

אחר כך בא רבי שמעון לברר, מאיזה טעם לכשיפול בהם מום, בבכור ומעשר אין להם פדיון, ובשאר כל הקדשים יפדו. ואמר שהטעם בזה, שהבכור ומעשר שנפסל אפשר ליהנות בהן כמות שהן לפי שנאכלין במומן לבעלים, רוצה לומר הבכור לכהן והמעשר לישראל, ולפיכך אין צריכין פדיון. ושאר כל הקדשים אם לא נפדו יהיו בטלים, שלא יהיו ראוין לקרבן ולא יהא מותר לאוכלן, שאין הקדש יוצא אלא בפדיון. וטעם רבי שמעון בזה אמת: