משנה תמורה ג ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ג · משנה ה | >>

תמורת הבכור והמעשר, וולדן^יד, וולד ולדן עד סוף העולם, הרי אלו כבכור וכמעשר, ויאכלו במומם לבעלים.

מה בין הבכור והמעשר לבין כל הקדשים^טז, שכל הקדשים נמכרים באטליס, ונשחטין באטליס, ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור ומן המעשר, ויש להן פדיון, ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר^יז.

ובאים מחוצה לארץ [ לארץ ], חוץ מן הבכור ומן המעשר.

אם באו תמימים, יקרבו^יח.

ואם בעלי מומין, יאכלו במומן לבעלים.

אמר רבי שמעון מה הטעם, שהבכור והמעשר יש להם פרנסה במקומן.

ושאר כל הקדשים אף על פי שנולד [ להם ] מום, הרי אלו בקדושתן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר,

וּוְלָדָן,

וּוְלַד וְלָדָן,

עַד סוֹף הָעוֹלָם,

הֲרֵי אֵלּוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר,

וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָם לַבְּעָלִים.

מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים?

שֶׁכָּל הַקֳּדָשִָׁים נִמְכָּרִים בָּאִטְלִיס,

וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיס,

וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר;

וְיֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן,

וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.

וּבָאִים מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר:

אִם בָּאוּ תְּמִימִים,

יִקְרְבוּ;

וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין,

יֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:

מָה הַטַּעַם?

שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר,

יֵשׁ לָהֶם פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָן;

וּשְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים,

אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם,

הֲרֵי אֵלּוּ בִּקְדֻשָּׁתָן:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

תמורת הבכור, והמעשר -

וולדן, וולד ולדן, עד סוף העולם -

הרי אלו כבכור, וכמעשר - ויאכלו במומן לבעלים.

מה בין הבכור והמעשר - לבין כל הקדשים?

שכל הקדשים -

נשחטין באטליס, ונמכרין באטליס, ונשקלין בליטרה - חוץ מן הבכור ומן המעשר.

יש להן פדיון, ולתמורתן פדיון - חוץ מן הבכור ומן המעשר.

ובאים מחוצה לארץ לארץ - חוץ מן הבכור ומן המעשר.

ואם באו תמימים - יקרבו,

ואם בעלי מומין - יאכלו במומן לבעלים.

אמר רבי שמעון: מה טעם? -

שהבכור והמעשר - יש להן פרנסה במקומן,

ושאר כל הקדשים, אף על פי שנולד להן מום - הרי אלו בקדושתן.

כבר בארנו בשני מבכורות מאיזה טעם ייחד הבכור והמעשר בדינין הללו. ואמר רחמנא "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך"(דברים יד, כג), ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור. וכבר בארנו שמעשר בהמה איתקש למעשר דגן. ועלה בידינו מזה שמעשר ובכור באין מן הארץ. ואם הביא אותו מחוצה לארץ, אם היו תמימין הרי הן קרבין, ואם היו בעלי מומין הרי הם יאכלו במומן כאילו היו מארץ ישראל הואיל והביא אותם. זהו דעת רבי ישמעאל, והוא נדחה לפי שאין בכור בא מחוצה לארץ.

וברור הוא כי מה שאמר מה בין בכור ומעשר לכל הקדשים - רוצה לומר מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום לבין פסולי המוקדשים.

אחר כך בא רבי שמעון לברר, מאיזה טעם לכשיפול בהם מום, בבכור ומעשר אין להם פדיון, ובשאר כל הקדשים יפדו. ואמר שהטעם בזה, שהבכור ומעשר שנפסל אפשר ליהנות בהן כמות שהן לפי שנאכלין במומן לבעלים, רוצה לומר הבכור לכהן והמעשר לישראל, ולפיכך אין צריכין פדיון. ושאר כל הקדשים אם לא נפדו יהיו בטלים, שלא יהיו ראוין לקרבן ולא יהא מותר לאוכלן, שאין הקדש יוצא אלא בפדיון. וטעם רבי שמעון בזה אמת:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הרי אלו כבכור וכמעשר - כקדושת בכור ומעשר בהמה, שאין נשחטים באיטליס, דהיינו בשוק שמוכרין בו הבשר, אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו ^טו:

חוץ מהבכור והמעשר - מפני שאין הנאה להקדש במכירה, דדמי בכור לכהן, ודמי מעשר לבעלים, ומשום הנאה דידהו לא מזלזלינן בקדשים:

ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר - שאינן באים לכתחלה מחוצה לארץ, כדמפרש טעמא לקמן. אבל אם באו תמימים יקרבו:

לבעלים - בכור לכהן, ומעשר לישראל:

אמר ר' שמעון מה טעם - שהבכור והמעשר אינן באין מחוצה לארץ כשאר קדשים:

שבכור ומעשר יש להם פרנסה במקומן - יש להם תקנה במקומן שירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים:

ושאר כל הקדשים - אע"פ שנפל בהן מום הרי הן בקדושתן, וצריך אתה לפדותן ולהעלות דמיהן ולהקריבן, והואיל וסופן להעלות דמיהן, יעלו הן עצמן ויקרבו. ופסק ההלכה, דבכור ומעשר שעלו מחוצה לארץ תמימים לא יקרבו ^יט, דכתיב (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מעלה מעשר ודגן אתה מעלה בכור, וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן, אין אתה מעלה בכור. ומעשר בהמה נמי אתקש למעשר דגן:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

וולדן כו'. קאי נמי אמעשר דומיא דר"פ בשלמים. כמ"ש שם בשם הרמב"ם בחבורו פ"ד מה"ת. ולד המעשר. תמורת המעשר. ולד תמורת הבכור. וולדי ולדותיהן כו':

הרי אלו כבכור. עיין בסוף בכורות. ומ"ש הר"ב אפי' לאחר שנפל בהם מום ונפדו וכן לשון רש"י. ואגב ריהטייהו כתבו ונפדו ולא דייקו. דהא תנן בסיפא. דאין נפדין:

מה בין הבכור והמעשר כו'. ר"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום. לבין פסולי המוקדשין הרמב"ם [בפי']:

ונשקלין בליטרא. עיין ריש פ"ה דבכורות.

חוץ מן הבכור ומן המעשר. דבבכור כתיב לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל. רש"י:

אם באו תמימין יקרבו. פירשו התוס' [דף כ"א ע"ב] די"ל דמפיק ליה מדרשא דספרי רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' (שם י"ב) מכאן שמביאים קדשים מח"ל לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאמעוט. דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת. והיינו לכתחלה. ע"כ. והר"ב כתב דפסק הלכה דלא יקרבו. משום דבגמרא רמינן עלה ממתני' י"א פרק בתרא דחלה. בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמר רב חסדא. ל"ק. הא [דהכא] ר' ישמעאל היא והך דתלה ר"ע כו'. וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. ועוד מעשה רב. ועיין מה שכתבתי בסוף חלה. ומ"ש הר"ב ומעשר בהמה נמי איתקש למעשר דגן. כמפורש ר"פ בתרא דבכורות (דף נ"ג):

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יד) (על המשנה) ולדן כו'. קאי נמי אמעשר דומיא דריש פרקין בשלמים:

(טו) (על הברטנורא) רש"י. ואגב ריהטייהו כתבו ונפדו. ולא דייקו. דהא תנן בסיפא דאין נפדין:

(טז) (על המשנה) מה כו'. ר"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום לבין פסולי המוקדשים. הר"מ:

(יז) (על המשנה) חוץ כו'. דבבכור כתיב לא תפדה, ובמעשר כתיב לא יגאל. רש"י:

(יח) (על המשנה) יקרבו. יש לומר דמפיק ליה מדרשא דספרי רק קדשך אשר יהיו לך וגו' מכאן שמביאין קדשים מחוץ לארץ לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן, ת"ל רק. והיינו דוקא לכתחלה הוא דאמעיט דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת והיינו לכתחלה:

(יט) (על הברטנורא) במשנה י"א פרק ד' דחלה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

תמורת הבכור והמעשר: בזבחים ר"פ ב"ש (זבחים דף ל"ז.) ובפ' שני דבכורות דף ט"ז. והרא"ש ז"ל ס"פ כל פסולי. וביד רפ"ג דהלכות תמורה וסימן ב':

ויאכלו במומן לבעלים: דתמורת בכור ומעשר אינה קריבה כלל אפילו תמימים ויליף לה שם בזבחים בדף ל"ז לר' יוסי הגלילי מדכתיב גבי בכור מיעוטא לשון רבים קדש הם הם קרבין ואין תמורת בכור ומעשר ופסח קרבה דר' יוסי הגלילי אית ליה דכל לשון רבים דכתיב גבי בכור את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר קאי ללמד על מעשר ופסח דבעי מתן דמים ואימורים לגבי מזבח כבכור והם לשון רבים למעוטי תמורתן ולר' ישמעאל דמוקי ליה בברייתא לכוליה קרא אבכור ולשון רבים דכתיב בקרא קאי אבכור שור ובכור כשב ובכור עז דכתיב ברישיה דקרא תמורת מעשר יליף ג"ש עברה עברה מבכור דאינה קריבה ופסח נמי התם דריש לה מאם כשב דכתיב גבי שלמים אם יתירה לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שתקרב שלמים:

שכל הקדשים נמכרין באיטלים וכו': אם הוממו נמכרין באיטליז שהנאתם להקדש וקפצו עלייהו זביני ונמכרין ביוקר:

ונשחטים באיטליז: תוספות פרק התערובות דף ע"ה:

ויש להם פדיון: שם תוספות ז"ל. ובגמרא בפ"ק דמכלתין דף ה'. ופירוש ויש להם פדיון לשאר קדשים להוציאם לחולין להגזז ולהעבד. ולתמורותיהן נמי פדיון לאחר שהוממו:

חוץ מן הבכור ומן המעשר: שאע"פ שהוממו אינו יכול להוציאם מקדושתם דבבכור כתיב לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל ותמורתם נמי אין לה פדיון. ופשוט הוא שצריך להעביר הקולמוס על החלוקה שהיא יתירה וכפולה במשנה:

ובאין מחו"ל לארץ: שאר קדשים כדאמרינן במנחות רפ"ח כל קרבנות הצבור והיחיד באין מחו"ל לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר שאינם באים לכתחלה מחו"ל אבל אם באו תמימים יקרבו בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים בכור לכהן ומעשר לישראל ובגמ' פריך עלה דמתניתין ורמינהי דתנן בס"פ בתרא דמסכת חלה בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ומשני רב חסדא דמתניתין ר' ישמעאל היא וההיא דשלהי חלה ר' עקיבא היא דתניא ר' עקיבא אומר יכול יעלה אדם בכור מח"ל לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן משם אתה מעלה בכור וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור ור' ישמעאל דריש לקרא לדרשא אחרינא. וכתבו תוס' ז"ל דמ"מ בדיעבד יקרבו דמפיק ליה מדרשא דספרי דכתיב רק קדשיך אשר יהיו לך תשא ובאת מכאן שמביאים קדשים מח"ל לארץ יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאימעוט דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת והיינו לכתחלה ע"כ. ועיין במ"ש שם סוף חלה במה שתירץ הירושלמי. ופסק ההלכה כר' עקיבא דתמימים לא יקרבו וכמו שכתב רעז"ל. ואיתה להאי בבא דאם באו תמימים בפ"ק דב"ק דף י"ב וכתבו שם תוספות ז"ל דקצת היה נראה לגרוס ר' ישמעאל דהתם פריך אמתניתין שאמרה יקרבו מבן אטיטס שהביא בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ומשני שהמשנה כר' ישמעאל ודבן אטיטס כר' עקיבא ע"כ. פירוש שבמקום ר"ש דגרסינן במתניתין גרסינן ר' ישמעאל. ואיתא נמי בפ"ק דמכלתין דף ח'. והתם נמי קתני ר' שמעון וכתוב שם בגליון דנקט התם לאוקומי מתניתין דכתם וברייתא דהתם כר"ש ולא נקט ר' ישמעאל משום דר"ש נזכר במשנה הכא ע"כ וכן נראה שתרצו תוספות ז"ל ג"כ שם פ"ק דב"ק. ודוק במ"ש לעיל רפ"ק. וביד פ"א דהלכות בכורו' סימן ה':

אר"ש מה טעם: אין בכור ומעשר באין מח"ל לארץ שהבכור והמעשר יש להם פרנסה וכו'. פרנסה תקנה כעין דאמרינן בעלמא פרנסת הארון רש"י ז"ל בכתיבת יד:

אע"פ שנולד לו מום: נוסחא אחרינא אע"פ שנולד להן מום:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הרי אלו כבכור וכמעשר: לא שיקרבו, דהרי מעטינהו קרא שלא יקרבו [כבכורות פ"ט סימן ס"ג]. רק ר"ל שירעו עד שיסתאבו, וישחטו כבכור ומעשר שנפל בהם מום, שאין נמכרין באטלס כשנשחטו במומן:

ויאכלו במומם לבעלים: בכור לכהן ומעשר לבעלים:

מה בין הבכור והמעשר לבין כל הקדשים: כשהוממו אלו ואלו:

שכל הקדשים: כשהוממו:

נמכרים באטליס: הוא השוק שמוכרים שם בהמות חיים וגם בשר:

ונשקלין בליטרא: דעי"ז ימכרו ביוקר טפי, ויהי הרווחה להקדש, להביא קרבן מובחר שצריך להביא בדמים שיקבל:

חוץ מן הבכור ומן המעשר: דכשיוממו א"צ להביא בדמי מכירתן קרבן אחר, א"כ כשימכרם באטלס ובליטרא יהיה הרווחה רק להדיוט, ומשום הרווחתו לא מזלזלינן בהקדש למכרן בפרהסיא כחולין. [ואע"ג דאמרינן (תמורה ד"ה ב') דבבכור נאמר לא יפדה, דהיינו כשיומם אינו יכול לפדותו להתיר בו גיזה ועבודה. משא"כ בשאר קדשים. אבל רשאי הכהן למכרו שיאכלו הקונה בתורת קדושת בכור. אבל במעשר נאמר לא יגאל. וגאולה היינו מכירה (בג"ש מחרס) ור"ל שאינו רשאי למכרו כלל. וא"כ היכי קאמר הכא דאין המעשר נמכר באטלס ובליטרא, הרי בל"ז אינו רשאי למכרו כלל. י"ל דדוקא תם אסור למכרו מדאורייתא, אבל בעל מום רק מדרבנן אסור למוכרו, משום גזירה אטו תם, ומשו"ה היכא דאיכא פסידא דיתמי, שאינן יכולין לאכלו כולו. מותר למכרו [כמבואר בבכורות דל"א ב']. וקאמר הכא, דרק משום הפסדן התירו, אבל משום הרווחתן לא מזלזלינן בהקדש]:

ויש להן פדיון: דכשיוממו פודם בשוויין ומוסיף חומש, או מכרן לאחר, ובדמי הפדייה או המכירה מביא קרבן אחר כמותו:

חוץ מן הבכור ומן המעשר: דשניהן כשיוממו אינן נפדין להתירן בגיזה ועבודה, וגם אין המעות שיקבל נתפס בקדושה, מדא"צ להביא תחתיהן קרבן אחר כמותן. רק כשיוממו יאכלו הן עצמן במומן לבעלים:

חוץ מן הבכור ומן המעשר: שאין מביאין אותן לכתחלה מח"ל:

ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים: דבשר הבכור שייך לכהן, והמעשר לבעלים:

שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן: ר"ל יש להן תקנה בח"ל, שירעו עד שיסתאבו ויאכלו שם:

הרי אלו בקדושתן: דאף כשיוממו צריך לפדותן להעלות דמיהן להקריב הקרבן בעדן. ומדנשאר בהן קדושה גם כשיוממו, להכי כשהן תמימים יעלה הן עצמן להקריבן. ואנן קיי"ל כר"ע [סוף פרק בתרא דחלה] דבכור ומעשר שעלו תמימים מח"ל, אפילו בדיעבר לא יקרבו [רמב"ם פ"א מבכורות ה"ה]. [אב"י ותמוהים דברי רתוי"ט רפ"ט דבכורות שכתב דרמב"ם לא ס"ל כר"ע, ע"ש]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי